המסורת על אהבת ישו ומריה מגדלנה, ששבה לתודעה בעוצמה רבה בעקבות הספק מותחן ספק קול קורא של העידן החדש "צופן דה-וינצ'י", ועוררה שערוריה דומה בשנות התשעים עם סרטו של מרטין סקורסיזי "פיתויו האחרון של ישו", חוזרת ומסעירה לפרקים את הכנסייה הקתולית ואת רצועת התנ"ך, ומריצה את המאמינים והחילונים גם יחד אל אולמי הקולנוע וחנויות הספרים. צחוק הגורל הוא שהכנסייה הקתולית עצמה אחראית למסורת הנוצרית על סיפור האהבים הזה, שכמו סיפור אהוב אחר שהתהווה בצורה דומה – סיפור אהבתם של שלמה המלך ומלכת שבא – מקורו הוא בכתבי הקודש עצמם, וישנם אף קווי דימיון בין דרך היווצרותם של שני הסיפורים המלבבים, מלשון ליבבתיני אחותי כלה, שאינה נטולת קשר לענייננו.
רק בבשורה של לוקס, בפרק ח, מופיעה מריה מגדלנה, שמקובל לתרגם את שמה כמרים המגדלית, עוד בחייו של ישו. אני משתמשת בתרגומו של פרנץ דליטש, בתיקונים על פי הוולגטה:
לאחר הדברים האלה עשה את דרכו דרך עיר וכפר, דורש ומבשר את מלכות האל ושנים העשר [השליחים] איתו, ונשים אשר נרפאו מרוחות רעות ומחוליים, מרים הנקראה מגדלית, אשר גורשו ממנה שבעה שדים, ויוחנה אשת חוזא סוכן הורדוס ושושנה ואחרות רבות, אשר שירתוהו מנכסיהן.
לוקס נוטה למלא בבשורה שלו "חורים" בסיפור תולדות ישו, שמופיע בבשורות האחרות כאדם מבוגר שמתבלט כמטיף לאחר מאסרו והריגתו של יוחנן המטביל, והוא מוסיף דמויות חדשות ופרטים על דמויות שנזכרו רק בחטף בבשורות האחרות. כך הוא מספר לנו על מריה מגדלנה שנודדת עם ישו בעודו מטיף ודורש בגליל. אבל בבשורות האחרות מופיעה מריה מגדלנה רק עם צליבתו ומותו של ישו. כך אצל מתי בפרק כ"ז:
וישוע הוסיף לקרוא בקול גדול ותצא רוחו. והנה נקרעה פרוכת ההיכל מלמעלה למטה לשניים קרעים והארץ נרעשה והסלעים נבקעו: והקברים נפתחו ורבים מגופות הקדושים ישני אדמת עפר ניעורו: ויצאו מן הקברים אחרי הקיצו ויבואו אל העיר הקדושה וייראו לרבים: ושר המאה והאנשים אשר איתו השומרים את ישוע, כראותם את הרעש ואת אשר נהייתה נבהלו מאד ויאמרו: אכן זה היה בן אלוהים: ותהיינה שם נשים רבות הרואות מרחוק אשר הלכו אחרי ישוע מן הגליל לשרתו, ובתוכן מרים המגדלית ומרים אם יעקב ויוסף ואם בני זבדי: ויהי בערב ויבוא איש עשיר מארימתיה ושמו יוסף וגם הוא היה מתלמידי ישוע: ויגש אל פילטוס לשאול את גוויית ישוע ויצו פילטוס כי תינתן לו: ויקח יוסף את הגוויה ויכרוך אותה ביריעת בד טהורה (תכריכים), וישימה בקבר החדש אשר חצב לו בסלע, ויגל אבן גדולה על פתח הקבר וילך לו: ומרים המגדלית ומרים האחרת היו יושבות שם ממול הקבר.
אם החיזיון של אחרי מות ישו מזכיר לכם את "מכסחי השדים", אינכם טועים הרבה – היצירה הפופולרית הנוצרית מרבה לשאוב מחזיונות הברית החדשה, גם כשהמפיקים משתייכים ל"יהודים השולטים בהוליווד". והנה המשך הסיפור אצל מתי, פרק כ"ח:
ובערב שבת אור ליום שבת באה מרים המגדלית ומרים האחרת לראות את הקבר: והנה רעש גדול היה, כי מלאך ה' ירד מן השמים, ויגש ויגל את האבן מן הפתח וישב עליה: ויהי מראהו כברק ולבושו לבן כשלג: ומפחדו נבהלו השומרות ויהיו כמתות: ויען המלאך ויאמר אל הנשים: אתן אל תיראו, הן ידעתי כי את ישוע הנצלב אתן מבקשות: איננו פה כי קם כאשר אמר. בואו ראו את המקום, שבו היה מונח האדון. מהרנה לכנה ואמורנה לתלמידיו כי קם לתחייה, והנה הוא הולך לפניהם הגלילה ושם תראוהו. ותמהרנה לצאת מן הקבר ביראה ובשמחה גדולה, ותרוצנה להגיד לתלמידיו. הנה הולכות להגיד לתלמידיו והנה ישוע נקרה אליהן ויאמר: היו שלום! ותגשנה ותאחזנה ברגליו ותשתחוין לו. ויאמר אליהן ישוע אל תיראו, לכנה והגדנה לאחי וילכו הגלילה ושם יראוני.
בין שני חלקי הסיפור הוכנס אצל מתי קטע נוסף של שנאת יהודים שסותר את סיפורן של שתי הנשים: על פי קטע זה באו הכהנים הגדולים והפרושים אל פילטוס ודרשו ממנו לחתום את האבן ולהעמיד עליה משמר, מאחר שישו ניבא שיקום מקץ שלושה ימים, ותלמידיו עלולים לגנוב בלילה את גופתו. לאחר המשך סיפורן של הנשים מסופר שכוהני וזקני היהודים שיחדו את אנשי הצבא הרומיים כדי שיספרו שתלמידי ישו באו וגנבוהו, ויסתירו את תחייתו מן המתים.
בכלל בברית החדשה השלטון הרומי, המגולם בדמותו של הנציב פילטוס, נציב רומי ידוע באכזריותו הנוראה כלפי היהודים ובהוצאות להורג של עשרות אלפי יהודים, הופך למשרתם ועושה דברם של היהודים, ללא ספק עריכה שנועדה להתאים את המסר הנוצרי לצרכיו של השלטון הרומי שאימץ אותו בראשית המאה הרביעית לספה"נ, בימי הקיסר קונסטנטינוס.
על פי מתי, מריה מגדלנה הינה איפוא חסידה של ישו מן הגליל, שהגיעה עם חברותיה לחזות בצליבתו ו"לשמור על הקבר", כלומר לקונן על המת. אבל כבר בגירסה צנועה זו, מגדלנה ורעותה הן הראשונות שזוכות לפגוש את ישו הקם מקברו ולספר על כך לתלמידיו. כאשר משווים סיפור זה לסיפורו של מרקוס, שבשורתו, שהיא השנייה בברית החדשה, היא כנראה העתיקה ביותר, אפשר לשחזר את הסיפור המקורי, אלא שנוספו לו כמה תוספות שסותרות את המסופר בו, כדי להתאימו למסופר אצל מתי, לוקס ויוחנן. הנה כך אצל מרקוס, פרקים ט"ו-ט"ז, שהם שני הפרקים האחרונים בבשורה הקצרה הזו:
וישוע נתן קול גדול ויפח את נפשו: ופרוכת ההיכל נקרעה לשניים מלמעלה עד למטה. וירא שר המאה העומד לנגדו כי בזעקו כן נפח את נפשו, ויאמר: אכן האיש הזה היה בן האלוהים. וגם נשים היו שם רואות מרחוק ובתוכן גם מרים המגדלית ומרים אמו של יעקב הקטן ושל יוסף ושלומית, אשר גם הלכו אחריו ושירתוהו בהיותו בגליל, ורבות אחרות אשר עלו איתו ירושלימה. ועת הערב הגיע, ומפני אשר ערב שבת היה, בא יוסף מארימתיה, דקוריון (איש המימשל העירוני) אציל, שגם הוא ציפה למלכות האלוהים, נכנס באומץ אל פילטוס וביקש את גופת ישו. פילטוס התפלא האם כבר הסתלק, קרא לשר המאה ושאל אותו האם כבר נפטר. וכשנודע לו משר המאה, העניק ליוסף את הגופה. יוסף קנה יריעת בד והשכיב אותו כרוך ביריעת הבד (בתכריכים, כמנהג היהודים), והניח אותו בקבר חצוב בסלע, וגלל אבן על פתח הקבר. ומרים המגדלית ומרים אם יוסף צפו היכן נקבר.
[פרק ט"ז] כאשר עבר יום השבת, קנו מרים המגדלית ומרים אם יעקב ושלומית בשמים כדי לסוכו בהם בבואן. והשכם בבוקר באחת השבתות באו לקבר, וכבר זרחה השמש. ותאמרנה אשה אל אחותה מי יגול לנו את האבן מעל פתח הקבר, וכשהביטו ראו שנגללה האבן, אשר היתה גדולה מאד. ובהיכנסן אל הקבר ראו צעיר יושב מימין, עטוף שַלְמָה לבנה ונחרדו מאד. ויאמר אליהן: אל תחרדו! את ישוע הנוצרי אתן מבקשות, את הנצלב, הוא קם, איננו פה, זה המקום שבו השכיבוהו. אבל לכו אימרו לתלמידיו ולפטרוס, כי הולך הוא לפניכם הגלילה ושם תראוהו כאשר אמר לכם: והן יצאו ונמלטו מן הקבר, חיל ורעדה אחזון, ולא הגידו דבר לאיש כי יראו.
מבין כל הבשורות גירסתו של מרקוס היא הנוגעת ללב ביותר: שתי הנשים נבהלו מאד ושמרו את הסיפור בלבן, ולא סיפרוהו לאיש. זה היה כנראה הסיפור המקורי: למותו בצליבה של ישו וקבורתו בידי חסידו הנכבד יוסף מארימתיה, נוסף הסיפור על שתי הנשים שראו במו עיניהן כי ישו נעלם מן הקבר, ושמעו מפי המלאך כי קם מן המתים והלך הגלילה אל תלמידיו. כאשר נוצר הסיפור הזה, המסורת על קומו לתחייה של ישו רק החלה להתרקם, והסיפור נועד לומר למאמינים: אתם חושבים שישו נצלב ומת, אבל הוא קם לתחייה, ושתי נשים מחסידותיו ראו זאת במו עיניהן, אבל מרוב פחד הן לא סיפרו זאת לאיש, ולכן איש אינו יודע זאת. אצל מרקוס מובא הסיפור ברצף, ואילו אצל מתי נחתך לשניים כדי להכניס באמצעו מעט שנאת יהודים, ולחזק את המסורת שהתפתחה בינתיים על קומו לתחייה של ישו שלושה ימים לאחר מותו, על פי נבואה שניבא בטרם מותו לתלמידיו. ככל שהתבססה המסורת על קומו לתחייה של ישו, מאסו הנוצרים בסיפורו הנוגע ללב של מרקוס על הנשים המבוהלות שלא סיפרו לאיש כי נעלם מקברו, ושתי הנשים שהיו עדות על פי מרקוס לתחייתו, שמריה מגדלנה היא אחת מהן, הפכו חשובות יותר וסיפור פחדן ושתיקתן המבוהלת נעלמו, ופינו את מקומם לסיפורו של מתי, כי שתי מרים יצאו הגלילה לספר לתלמידי ישו על קומו לתחייה, ואפילו פגשו בדרך את ישו, ששלח אותן להודיע לתלמידיו בגליל כי במהרה יראוהו. סיפורו של מרקוס אמנם נשמר בברית החדשה ולא הוכנסו בו שינויים, אך הוצמדו לו תוספות שמתאימות את המסופר לבשורות האחרות:
והוא כאשר קם מן המתים ביום הראשון בשבוע, נראה בראשונה אל מרים המגדלית, אשר גירש ממנה שבעה שדים: ותלך ותגיד לאנשים אשר היו עמו והם מתאבלים ובוכים, וכאשר שמעו כי הוא חי לא האמינו לה. אבל לאחר מכן הופיע בדמות שונה כשטיילו בדרכם לכפר, והם הלכו ואמרו לאחרים, וגם להם לא האמינו. ובאחרונה הופיע לאחד עשר (השליחים) כאשר נועדו יחדיו, וגינה את חסרון אמונתם וקשי לבבם, כי לא האמינו לאלה שראוהו קם לתחייה.
המשפט האחרון מעיד כנראה על ויכוח פנימי בנצרות המוקדמת, שבו השליחים היהודים, שראו בישו מושיע בן תמותה, אך לא אל, דחו את המסורת על קומו של ישו לתחייה, ואילו המאמינים הקרובים יותר למסורות האליליות עיצבו את סיפורו בדומה לסיפורים המיתולוגיים, שבהם מת האל וקם לתחייה כמו האל תמוז.
כאשר התפתחה האמונה באלוהותו של ישו ובקומו לתחייה מן המתים, הלכה וגדלה איפוא חשיבותן של הנשים שהעידו על היעלמותו מן הקבר, ונוצר הצורך להרחיב את סיפורן. לוקס נרתם למשימה והוסיף את הסיפור שהזכרתי קודם על מרים המגדלית שגורשו ממנה שבעה שדים ושיחד עם נשים אחרות תמכה בישו בתקופה שהטיף בגליל. גם את סיפורו של מרקוס על מפגש הנשים עם המלאך בקבר הריק מעבד לוקס, בפרקים כ"ג-כ"ד, באופן שמדגיש את תפקיד הנשים כמעידות על קומו של ישו לתחייה:
ויום ערב שבת היה והשבת הגיעה. ותלכנה אחריו מן הנשים אשר באו איתו מן הגליל ותחזינה את הקבר ואת אשר הושם בו גוייתו: ואחרי שובן הכינו בשמים ומשחות, ובשבת שבתו כפי המצוה.
ובראשון בשבת לפני עלות השחר באו אל הקבר והביאו את הבשמים אשר הכינו, ומצאו את האבן גלולה מן הקבר. ותבאנה פנימה ולא מצאו את גוויית האדון ישוע. וכך אירע, שבעודן נבוכות על הדבר הזה, והנה שני גברים עומדים תחתיהן ובגדם זוהר. מאחר שהתיראו וכבשו את פניהן בקרקע, אמרו אליהן: מה תבקשנה את החי אצל המתים? איננו כאן כי קם, זכורנה את אשר דיבר אליכן בעוד היותו בגליל לאמר: כי צריך בן האדם להימסר לידי אנשים חטאים ולהיצלב וביום השלישי קום יקום. ותזכורנה את דבריו, ותשבנה מן הקבר ותגדנה את כל הדברים האלה לאחד העשר ולכל האחרים: ומרים המגדלית ויוחנה ןמרים אם יעקב והאחרות אשר עימהן, הן אשר אמרו זאת לשליחים, ודברים אלה נראו להם כהזיה.
גם התיאור על שמירת השבת של הנשים נשמע כתשובה לפולמוס יהודי-נוצרי, שהצביע על פירכות בסיפורי הנוצרים בשל תיאורים שסותרים את מנהגי היהדות.
כך הפכה מריה מגדלנה המבוהלת ומוכת ההלם של מרקוס, לאחת מן המבשרות על תחיית ישו מן המתים, אשר השליחים סירבו להאמין להן, וכפי שמספר לוקס בהמשך הפרק, ננזפו השליחים מפי ישו עצמו על כך שלא האמינו לנשים החסודות. בשורתו של לוקס מסתיימת בכך שלאחר שישו דיבר עם השליחים ואף אכל מעט דג צלוי בדבש דבורים, עלה מיד השמיימה, בלי סערה ובלי רכב אש וסוסי אש, אלא פשוט כך. אבל אצל לוקס, מריה מגדלנה היא רק אחת מכמה נשים המבשרות על תחיית ישו. בשורתו של יוחנן היא זו שהעניקה לה את הייחודיות, בסיפור שהעניק גוון ארוטי לתחייתו של ישו ולפגישתו עם מריה מגדלנה. בעוד שלוש הבשורות המוקדמות של מתי, מרקוס ולוקס, שבשל ההקבלות הרבות בין שלושתן הן מכונות הבשורות הסינופטיות, או האוונגליונים הסינופטים, מספרות על קבורתו של ישו בקבר שחצב יוסף מארימתיה בסלע, מציב יוחנן את קברו של ישו בגן, ולא בכדי. מסורות נוצריות קושרות את ישו לאדם הראשון, שהאל כזכור שם בגן עדן לעבדה ולשומרה. אבל גן עדן הוא גם המקום שבו אכלו אדם וחוה מפרי עץ הדעת ותיפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם, הגן הוא מקום תענוגות הדודים והוא גם סמל לגופה הנאהב של האשה ולאיבר המין הנשי. במסורת הנוצרית מריה הבתולה היא גן נעול אחותי כלה, ובמסורת היהודית מעשה הדודים הוא ביקור בגן:
גן נעול אחותי כלה, גל נעול מעין חתום:
שלחייך פרדס רימונים עם פרי מגדים, כפרים עם נרדים:
נרד וכרכום קנה וקינמון עם כל עצי לבונה, מור ואהלות, עם כל ראשי בשמים:
מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון:
עורי צפון ובואי תימן, הפיחי גני, יזלו בשמיו, יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו:
באתי לגני אחותי כלה, אריתי מורי עם בשמי, אכלתי יערי עם דבשי, שתיתי ייני עם חלבי, אכלו רעים שתו ושיכרו דודים:
אני ישנה ולבי ער: קול דודי דופק פתחי לי אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי, שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה:
פשטתי את כותנתי, איככה אלבשנה? רחצתי את רגלי, איככה אטנפם? דודי שלח ידו מן החור ומעיי המו עליו: קמתי אני לפתוח לדודי וידי נטפו מור, ואצבעותי מור עובר על כפות המנעול.
שיר השירים, ד, י"ב- ה, ה
יוחנן המבשר אוהב מאד למקם את ישו, בחייו ובמותו, בגן. בעוד שבבשורות המוקדמות תופסים היהודים את ישו בגת שמנים, לשם ירד עם תלמידיו מהר הזיתים, הרי אצל יוחנן, פרק י"ח:
ויהי ככלות ישו לדבר את הדברים האלה ויצא החוצה עם תלמידיו מעבר לנחל קידרון, ושם גן, ויבוא בו הוא ותלמידיו. וגם יהודה מוסרו ידע את המקום כי פעמים רבות נועד שמה ישוע עם תלמידיו.
וכך הציב יוחנן, פרקים י"ט-כ, את קברו של ישו בתוך גן, ואף דאג לחבר בתודעת הקוראים בין הגן אשר בשיר השירים, לבין הגן שבו הציב את קברו של ישו, גן שהפך גם למקום תחייתו, ולמקום מפגשו עם מריה מגדלנה, מפגש שהמסורת הנוצרית הפכה למפגש אוהבים בסצינה שידועה במסורת הכנסייתית כסצינת Noli me tangere, כלומר "אל תגעי בי!"
ויהי אחרי כן בא יוסף מארימתיה והוא תלמיד ישוע אך בסתר מפני היהודים, וישאל מאת פילטוס אשר יתנוהו לשאת את גופת ישוע, וינח לו פילטוס ויבאו וישא את גופת ישוע: ויבוא גם ניקודמוס אשר בא תחילה אל ישוע בלילה, נושא עמו תערובת מור ואהלות כמאה ליברות, ויקחו את גופת ישוע ויחתלוה בתכריכים עם הבשמים כאשר נוהגים היהודים לקבור את מתיהם: ובמקום אשר נצלב שם היה גן, ובגן קבר חדש אשר לא הושם בו איש עד עתה: שם שמו את ישוע כי ערב שבת היה ליהודים והקבר קרוב.
[פרק כ] ויהי בראשון בשבוע לפנות הבוקר בעוד חושך ותבוא מרים המגדלית אל הקבר ותרא את האבן מוסרת מעל הקבר. ותרוץ ותבוא אל שמעון פטרוס ואל התלמיד האחר אשר אהבו ישוע, ותאמר אליהם הנה נשאו את האדון מקברו ולא ידענו איפה הניחוהו, ויצא פטרוס והתלמיד האחר וילכו אל הקבר, וירוצו שניהם יחדיו וימהר התלמיד האחר לרוץ ויעבור את פטרוס ויבוא ראשונה אל הקבר. וישקף אל תוכו וירא את התכריכים מונחים, אך לא בא פנימה. ויבוא שמעון פטרוס אחריו והוא נכנס אל הקבר וירא את התכריכים מונחים: והסודר אשר היתה על ראשו איננה מונחת אצל התכריכים כי אם מקופלת לבדה במקומה. ויבוא שמה גם התלמיד האחר אשר בא ראשונה אל הקבר וירא ויאמן: כי לא הבינו עד עתה את הכתוב אשר קום יקום מעם המתים: וישובו התלמידים וילכו אל ביתם, ומרים עמדה בוכיה מחוץ לקבר. ויהי בבכותה ותשקף אל תוך הקבר, ותרא שני מלאכים לבושי לבנים יושבים במקום אשר שמו שם את גופת ישוע, אחד מראשותיו, ואחד מרגלותיו. ויאמרו אליה, אשה, למה תבכי? ותאמר אליהם: כי נשאו מזה את אדוני ולא ידעתי איפה הניחוהו, ויהי בדברה זאת ותיפן אחריה ותרא את ישוע עומד, ולא ידעה כי הוא ישוע: ויאמר אליה ישוע: אשה, למה תבכי, את מי תבקשי, והיא חשבה כי הוא הגנן, ותאמר אליו: אדוני, אם אתה נשאת אותו מזה הגידה נא לי איפה הינחתו ולקחתיו משם: ויאמר אליה ישוע: מרים, ותפן ותאמר אליו: רבי! [בוולגטה כתוב Rabboni] ויאמר אליה ישוע: אל תגעי בי, כי עוד לא עליתי אל אבי, אך לכי נא אל אחיי ואמרי אליהם: אני עולה אל אבי ואביכם ואל אלהי ואלוהיכם: ותבוא מרים המגדלית ותספר אל התלמידים כי ראתה את האדון וכזאת דיבר אליה.
ובכן לא גן בלבד יש לנו כאן, אלא גם מור ואהלות שמביא החסיד ניקודמוס כדי לסוך בהם את גופו של ישו, ממש כמו המור והאהלות המוזכרים בגנה הנעול של אחותי כלה בשיר השירים. ולא זו בלבד: מדוע יאמר גבר לאשה "אל תגעי בי?" תהו המאמינים – האין זה ברור שאל לאשה לגעת בגבר? אלא אם כן מדובר באשת חיקו שמורגלת במגעו. אותו איסור מגע זמני שהטיל ישו על מרים המגדלית בסיפורו של יוחנן, רק הוסיף וחיזק את דמותה של מרים כאשת חיקו, ומאחר שישו נצלב בהיותו גבר צעיר, ציירו להם הנוצרים את דמותה של מריה מגדלנה כצעירה יפהפיה הראויה להיות בת זוגו של אלוהים.
אבל המסורת הנוצרית לא הסתפקה בסיפורים שמייחסת הברית החדשה למריה מגדלנה, והעשירה את דמותה המפתה בכך שייחסה לה כמה מסיפורי הברית החדשה המתייחסים בבירור לנשים אחרות. ושוב, האסוציאציות לשיר השירים הן אלה שמובילות את מספרי הסיפורים ומשפיעות על עיצובם.
בבשורה ע"פ מתי, כ"ו, ו-ט, מופיע סיפור נאה על אשה נטולת שם:
ויהי בהיות ישוע בבית היני בבית שמעון המצורע: ותקרב אליו אשה ובידה פך שמן יקר מאד ותיצוק על ראשו בהסיבו על השולחן. ויראו התלמידים ויתרעמו לאמר על מה האיבוד הזה: כי השמן הזה היה ראוי להימכר במחיר רב ולתתו לעניים. וידע ישוע ויאמר אליהם: למה תּוֹגוּ את האשה, הלא מעשה טוב עשתה עמדי: כי עניים תמיד עמכם, ואנוכי אינני אתכם תמיד. כי אשר שפכה את השמן הזה על גופי לחנוט אותי עשתה זאת: אמן אומר אני לכם כאשר תיקרא הבשורה הזו בכל העולם, גם את אשר היא עשתה יסופר לזיכרון לה.
בבשורתו של מרקוס, פרק י"ד, ג-ט, הסיפור דומה, בתוספת כמה פרטים לסבר את האוזן:
ויהי בהיותו בבית היני, בבית שמעון המצורע, ויסב אל השולחן ותבוא אשה ובידה פך שמן נרד זך ויקר מאד ותשבור את הפך ותיצוק על ראשו: ויש אשר מתרעמים איש אל רעהו לאמר: על מה היה איבוד השמן הזה? כי ראוי היה זה להימכר ביותר משלוש מאות דינר ולתתו לעניים, ויגערו בה. ויאמר ישוע: הניחו לה, למה תוגיון נפשה, מעשה טוב עשתה עמדי: כי העניים תמיד עמכם וכשתרצו תוכלו להיטיב להם, ואנכי לא אהיה אתכם תמיד. את אשר היה לאל ידה עשתה, הקדימה למשוח את גופי לחונטו: אמן אומר אני לכם, כי באשר תיקרא הבשורה הזאת אל כל העולם, גם את אשר עשתה היא יסופר לזיכרון לה.
אצל מתי, שהוא הקרוב ביותר למסורות היהודיות בדבר משיח בן דוד, ופותח את בשורתו בתיאור השושלת המחברת את ישו לדוד המלך דרך יוסף אביו – תיאור שיש לו משמעות רק אם מקבלים את היותו של ישו בנו של יוסף, ולא בנו של האל ואחד עם האל כדבר התיאולוגיה הנוצרית המאוחרת יותר - הסיפור מרמז כמובן על משיחת מלך ישראל, שהרי ע"פ מסורת זו ישו הוא המשיח בן-דוד: "ויקח שמואל את פך השמן וייצק על ראשו ויישקהו ויאמר הלא כי משחך ה' על נחלתו לנגיד." (שמואל א' י, א, במקרה זה משיחת שאול למלך).
אבל עם התפתחותה של התיאולוגיה הנוצרית הפך הסיפור הזה, הקושר את ישו למושגים של משיח בן-דוד, מלכות דוד וריבונות ישראל, למכשול, והיה צורך לפרשו מחדש: האשה לא ביקשה למשוח את ישו למלך ישראל, אלא לחנוט את גופו העתיד להיצלב, בשמן, שאצל מרקוס הוא שמן הנרד, אותו נרד שמופיע בגן הנעול משיר השירים, הגן שהינו אחותי כלה.
אצל לוקס, פרק ז, עבר הסיפור עיבוד ושינוי: "והנה אשה אחת בעיר והיא חוטאת שמעה כי הוא [ישוע] מסב בית הפרוש ותבא פך שמן המור, ותעמוד לרגליו מאחוריו ותבך ותחל להרטיב את רגליו בדמעות ותנגב אותן בשערות ראשה ותישק את רגליו ותמשח אותן בשמן."
על פי לוקס בעל הבית הפרושי הסתייג מן האשה החוטאת, אבל ישו אמר אליו: "הראית את האשה הזאת? הנה באתי אל ביתך ומים על רגליי לא נתת והיא הרטיבה את רגלי בדמעות ותנגב בשערותיה: נשיקה לא נשקתני והיא מאז באתי לא חדלה לנשק את רגליי: בשמן לא משחת ראשי והיא בשמן המור משחה את רגליי: לכן אני אומר אליך נסלחו לה חטואתיה הרבות."
קל לראות כי לוקס הכיר לפחות את גירסתו של מרקוס לסיפור, וכי בהשפעת שמן הנרד שהזכיר מרקוס, התעוררו אצלו האסוציאציות משיר השירים: "נרד וכרכום, קנה וקינמון, עם כל עצי לבונה מור ואהלות עם כל ראשי בשמים". כמה פסוקים אחר כך מספרת הכלה בשיר השירים כי דודה דפק על דלתה כאשר כבר ישנה: "פשטתי את כותנתי, איככה אלבשנה? רחצתי את רגלי, איככה אטנפם? דודי שלח ידו מן החור ומעיי המו עליו: קמתי אני לפתוח לדודי וידי נטפו מור, ואצבעותי מור עובר על כפות המנעול."
לוקס עיבד איפוא את הסיפור כך שיתאים למסופר בשיר השירים, ואת שמן הנרד החליף בשמן המור, ומכיוון שכך החליף גם את משיחת הראש ברחיצת הרגליים, כמו בשיר השירים, והרחיק עוד יותר את הסיפור מגירסתו המקורית, שרומזת לדמותו של ישו כמשיח בן-דוד, ולא כאלוהים שנולד מרחם הבתולה.
לרוע מזלה של מריה מגדלנה בחר לוקס להזכירה מיד לאחר תום סיפורה של האשה החוטאת שמשחה את ישו בשמן: "ויהי אחרי כן ויעבור מעיר לעיר ומכפר לכפר קורא ומבשר את מלכות האלוהים ושנים העשר איתו: ונשים אשר נרפאו מרוחות רעות ומחוליים מרים הנקראה מגדלית אשר גורשו ממנה שבעה שדים." סמיכות זו גרמה למאמינים לבלבל את סיפורה של האשה החוטאת עם זה של מרים המגדלית, ולהפוך את מי שהצטיירה כבר מסצינת "אל תגעי בי" אצל יוחנן כבת זוגו של ישו, לזונה שחזרה בתשובה, ולאשה שמסעירה את החושים.
אבל התקבעות דיוקנה של מריה מגדלנה כאשה יפהפיה ששערה הזהוב גולש עד הקרקע נובעת מכך שהמסורת הנוצרית סיפחה למריה מגדלנה סיפור שמתייחס למריה-מרים אחרת, הלא היא מרים אחות מרתא. סיפור זה מופיע לראשונה בבשורה של לוקס, פרק י', ל"ח-מ"ב:
ויהי בנוסעם ויבואו אל כפר אחד ואשה אחת ושמה מרתא אספה אותו [את ישוע] אל ביתה: ולה היתה אחות ושמה מרים אשר ישבה לרגלי ישוע לשמוע אל דברו: ומרתא יגעה ברוב שירותה ותיגש ותאמר הלא תשים על לבך אדוני אשר אחותי עזבתני לשרת לבדי אמור נא אליה ותעזור לי: ויען ישוע ויאמר לה: מרתא מרתא, את דואגת ומוטרדת על הרבה, אך רק דבר אחד נחוץ, ומרים בחרה לה החלק הטוב אשר לא יוקח ממנה.
לא במקרה זכה גם סיפור זה לפרשנות ארוטית: מרים אחות מרתא מתוארת כיושבת לרגלי ישו, בדומה לרות המואביה השוכבת למרגלות בועז, וראוי לזכור גם שעל פי המסורת הנוצרית, ישו אף הוא צאצאה של רות המואביה, בהיותו צאצא לדוד המלך.
מה עשה המבשר יוחנן, שהכיר היטב את שלושת הבשורות שקדמו לו? חיבר יחדיו את סיפורי האשה האלמונית מבית היני בבשורות מתי ומרקוס, שמשחה את ראשו של ישו בשמן הנרד, ואת סיפור האשה החוטאת מבשורת לוקס, ואת סיפורן של האחיות מרים ומרתא, אף הוא מבשורת לוקס, והוסיף עליהן עוד סיפורים מסיפורים שונים, ועירבל את כולם יחדיו לסיפור שלהלן. הנה כך יוחנן פרק י"ב:
וששת ימים לפני חג הפסח בא ישוע לבית היני, מקום מגורי לזרוס, אשר העיר מעם המתים: ויעשו לו שם משתה בערב, ומרתה משרתת, ולזרוס היה אחד מן המסובים איתו. ומרים לקחה ליברה של משחת נרד טהורה ויקרת ערך, ומשחה את רגליו של ישו, ונגבה בשערותיה את רגליו, ונמלא הבית בריח המשחה.
יוחנן החליף אמנם את שמן המור של לוקס במשחת נרד, כמו אצל מרקוס, אך עדיין נשארה האסוציאציה לשיר השירים, והתיאור הארוטי של האשה, לא האשה החוטאת של לוקס, אלא מרים שישבה למרגלות ישו, וכעת מנגבת בשערה את רגליו, תיאור רחוק מאד מן הסיפור התמים של מתי על האשה שמושחת את ראש ישוע בשמן, והריח, ריח בושם הנרד הממלא את הבית! האם פלא הוא שהסיפור נתפרש כתמונת אהבת גבר ואשה? הרי גם סיפור אהבתם של שלמה ומלכת שבא צמח מתיאור הבושם שהביאה לו המלכה כמינחה: "לא בא כבושם ההוא עוד לרוב אשר נתנה מלכת שבא למלך שלמה" (מלכים א, י, י). בימים שבהם הורגלו הבריות לתיאורים מרומזים ומעודנים של יחסי מין, וגסות הרוח המודרנית היתה זרה להם זרות גמורה, נתפס תיאורו הארוטי של יוחנן כתיאור מובהק של זוג נאהבים, ותיאור של ריח בושם המתפשט בבית מילא את תפקידה של המוסיקה הרומנטית בקולנוע שלנו, או של דכי גלי הים המתנפצים אל החוף בסדרות אמריקניות מהוגנות מאמצע המאה הקודמת.
הכנסייה הקתולית, שהיא האחראית להכללת הבשורה על פי יוחנן בכתבי הקודש, לא יכלה שלא לדעת כיצד מתפרש תיאורו של יוחנן בעיני הקוראים, ולו הפריע לה הדבר מאד, לא היתה מכלילה את בשורת יוחנן בברית החדשה. כנראה שהכנסייה הקתולית, לפחות זו של ימי קדם, היתה שונה מאד מכפי שמצייר דן בראון הפרוטסטנטי בספרו.
מאחר שמאמיני הכנסייה הקתולית בלבלו בין האשה החוטאת לבין מרים המגדלית, ומכיוון שיוחנן יצר זיהוי בין האשה החוטאת לבין מרים אחות מרתא, נותר כעת רק לזהות את מרים אחות מרתא עם מרים המגדלית, ובכך להשלים את דמותה של מרים המגדלית כזונה שחזרה בתשובה והפכה לאהובתו של ישו בזכות מסירותה לו, ולפיכך זכתה להיות הראשונה שפוגשת אותו בקומו לתחייה.
ואכן בליל הדמויות מן הברית החדשה מופיע בלול היטב בשמן בפרק על מריה מגדלנה הקדושה ב"אגדת הזהב" של יעקב ווראגין מן המאה השלוש-עשרה, אוסף סיפורי קדושים שנחשב לנפוץ ביותר באירופה בימי הביניים אחרי כתבי הקודש.
מתוך אגדת הזהב, פרק 96:
על מריה מגדלנה הקדושה
מריה פירושו מים מָרִים, וגם מאירה או מוארת. בשלושת אלה אנו רואים שלושה חלקים: החלק הטוב ביותר אשר בחרה, כלומר חלק החזרה בתשובה, חלק חשבון הנפש הפנימי וחלק תהילת השמיים. בשלושת החלקים אנו רואים את אשר אמר האדון: מרים בחרה בחלק הטוב, אשר לא יילקח ממנה. החלק הראשון לא יילקח ממנה עקב סופו, כי הוא תוצאת היופי, החלק השני עקב המשכו, כי חשבון הנפש לגבי חיינו הוא המשכו של חשבון הנפש לגבי הולדתנו, והחלק השלישי עקב נצחיותו.
באיזו מידה בחרה איפוא את החלק הטוב של החזרה בתשובה, כלומר את המים המרים? כי שם ידעה רוב מרורים, כי ברור, ששפכה דמעות רבות, שבהן רחצה את רגלי האדון. ובאיזו מידה בחרה את החלק הטוב של חשבון הנפש הפנימי, כלומר את היותה מאירה? כי שם ספגה בתאוה, את מה שאחר כך שפכה בשפע, שם קיבלה אור, שלאחר מכן האירה לאחרים. ובאיזו מידה בחרה את החלק הטוב בתהילת השמים, כלומר את היותה מוארת? כי כעת היא מוארת באור ההכרה המושלמת בשכל, ותהא מוארת באור טוהר הגוף. היא קרויה מגדלנה, כמו נותרת אשמה, או שיש לפרש מגדלנה כמבוצרת, או בלתי מנוצחת, או נהדרת, שבכך נרמז, כיצד היתה לפני חזרתה בתשובה, בעת חזרתה בתשובה, ואחרי חזרתה בתשובה. כי לפני חזרתה בתשובה נותרה אשמה בחובתה לעונש נצח, בעת חזרתה בתשובה או מבוצרת או בלתי מנוצחת בהתחמשותה לחזרה בתשובה, שהרי התגוננה בחזרתה בתשובה טוב יותר מהגנת כל הצבאות, כי במידה שהיו לה הנאות, בה במידה הקריבה קורבנות. לאחר חזרתה בתשובה נהדרת בשפע החסד, כי היכן שרב החטא, רב מאד גם החסד.
Legenda Aurea, Cap. XCVI, De Sancta Maria Magdalena
השם הלטיני מריה גזור מן המלה mare שפירושה ים, והרי לכם מים מרים, כמובן לצד הדימיון הצלילי מריה - מר.
כבר מראשית הטקסט על מריה מגדלנה באגדת הזהב, אנו רואים שהיא מזוהה עם מרים אחות מרתא, זו שבחרה, לדברי ישו בבשורת לוקס, בחלק הטוב אשר לא יילקח ממנה, ואצל יוחנן היא מזוהה עם האשה שמשחה את רגלי ישו בשמן הנרד ונגבה את רגליו בשערותיה, ועם האשה החוטאת האלמונית אצל לוקס, שעל יחסה לישו מסופר (לוקס פרק ז, ל"ח): "ותעמוד לרגליו מאחוריו ותבך ותחל להרטיב את רגליו בדמעות ותנגב אותן בשערות ראשה ותישק את רגליו ותמשח אותן בשמן", והיא מתוארת איפוא כזונה שחזרה בתשובה.
ומאחר שמריה מגדלנה זוהתה במסורת הנוצרית גם עם האשה החוטאת מבשורת לוקס, וגם עם מרים אחות מרתא מבשורת יוחנן, ציידו אותה הציירים הנוצרים בשיער זהוב וגולש, ארוך יותר מגופה, כדי שתוכל לנגב היטב בעזרתו את רגלי האלוהים בגירסת בן-האדם שלו. באמנות הנוצרית מופיעה איפוא מגדלנה בגן נפלא, שאמור לתאר את הגן בו נקבר ישו וקם לתחיה בבשורת יוחנן, אך הוא נראה כמעין גן עדן, שבו דשא ועצים ומעיינות מפכים ונחלים זכים, ושערה הזהוב של מגדלנה גולש לה עד רגליה, כשהיא ממתינה לישו שלה, שיאמר לה: אל תגעי בי! מדוע שיער זהוב דוקא? אולי כדי שיתאים לשערו של האלוהים, על פי המסורת הפרשנית של שיר השירים, שמזהה את החתן עם האל: ראשו כתם פז, קווצותיו תלתלים...
הסוד הנורא של דן בראון שבגללו מוכנים אנשים לרצוח, הוא איפוא מסורת נוצרית עתיקה שמקורה דוקא בברית החדשה ובחוגי הכנסייה.
אבל האם באמת היתה מרים המגדלית צעירה יפהפיה כפי שנתקבעה דמותה במסורת הנוצרית? אפשר להטיל ספק בכך. בבשורה על פי מתי מוזכרת מרים המגדלית לראשונה לאחר מותו של ישו על הצלב, יחד עם נשים אחרות: ותהיינה שם נשים רבות הרואות מרחוק אשר הלכו אחרי ישוע מן הגליל לשרתו: ובתוכן מרים המגדלית ומרים אם יעקב ויוסי ואם בני זבדי". שתי הנשים עומדות ליד הצלב ואחר כך יורדות לקבר, שהוא בעצם מבנה קבורה שבו מניחים את המת או המתים על מדפי אבן – לכן גם חוזר שוב ושוב האיזכור על "ראינו את המקום שבו הוא מונח", "כאן היה מונח", כי לרוב יש במערות קבורה כאלה כמה מתים, ואם אין יודעים או חורתים באבן היכן מקומם אפשר לטעות. מרים המגדלית וחברתה מטפלות בגופה ומשגיחות על הקבר.
כלומר מרים המגדלית מוזכרת יחד עם אשה מבוגרת, מרים אם הדייגים יעקב ויוחנן בני זבדי, מראשוני חסידיו של ישו, שכפי שמסופר במתי פרק ד: "וירא שני אנשים אחים אחרים את יעקב בן זבדי ואת יוחנן אחיו באוניה עם זבדי אביהם מתקנים את מכמרותם ויקרא אליהם: ויעזבו מיד את האוניה ואת אביהם וילכו אחריו."
שרה אמנו סיפקה את דגם האם הקנאית, הגר את דגם האם המעונה, רבקה את האם התככנית המעדיפה את בנה הקטן על בכורה, לאה את האם הדחויה והולדנית ורחל את הדגם הטרגי של האם המתה בלידתה. מרים אם בני זבדי מספקת את הדגם הקומי של האם היהודיה הנדחפת ודוחפת את בניה, שדומה כי דוקא הוא נוכח בתודעתנו יותר מזה של האמהות המפורסמות יותר: "אז ניגשה אליו אם בני זבדי עם בניה, ותשתחו לו לבקש ממנו דבר: ויאמר אליה מה בקשתך? ותאמר אליו: אמור נא כי ישבו שני בני אלה אחד לימינך ואחד לשמאלך במלכותך." (מתי כ, כ-כ"א). על פי מרקוס הבנים עצמם מבקשים את הבקשה, וישו כמובן מסרב להם: "אך שבת לימיני ולשמאלי אין בידי לתיתה בלתי לאשר הוכן להם" (מרקוס י, מ).
מרים אם בני זבדי נקראה על שם ילדיה הבוגרים – או ילדיה החיים – ובוודאי אינה צעירה מאד, ואף מרים המגדלית, סביר שהיתה כמו חברתה, אלמנה מבוגרת – הטיפול בגוויות המתים וההשגחה עליהם בקינה ותפילה היו מלאכתן של אלמנות מבוגרות, וכאלה הן עד ימינו בחברות מסורתיות. הסיכוי ששתי המרים המבוהלות שנבהלו מהיעלמה של גווית ישו ונמלטו לביתן ולא סיפרו דבר לאיש כי יָרְאוּ מאד היו שתי צעירות מושכות איננו גדול ביותר.
מתעוררת השאלה – לאן נעלמה מרים אם בני זבדי, ומדוע נפקד מקומה במסורת הנוצרית? ובכן לא במקרה העלימה בשורת יוחנן את מרים ההיא, והותירה את מרים המגדלית לבדה לפגוש את ישו הקם לתחייה. הרי לא רק מול הקבר, אלא גם לצד הצלב שעליו נצלב ישו, עמדו על פי דברי מרקוס רק מרים המגדלית ומרים אם יעקב, יוסף ושלומית, שהיו חסידותיו של ישו בגליל ועלו בעקבותיו לירושלים, ומן הצלב ירדו אל הקבר להשגיח עליו. מרים אחרת, שמעניינת את יוחנן הרבה יותר, לא עמדה ליד הצלב, על פי תיאורו של מרקוס: מרים אם ישו, על פי התיאולוגיה הנוצרית הבתולה הקדושה, אם האלוהים, לא עמדה לצד בנה הנצלב, ומה הפלא בכך, אם קוראים את הבשורות הסינופטיות, שמתארות כיצד התנכר ישו לאמו ולאחיו?
עודנו [ישו] מדבר אל המון העם והנה אמו ואחיו עמדו בחוץ מבקשים לדבר אתו: ויוגד אליו הנה אמך ואחיך עומדים בחוץ ומבקשים לדבר אתך: ויען ויאמר אל האיש המגיד לו: מי היא אמי ומי הם אחיי? ויט ידו על תלמידיו ויאמר: הנה אמי ואחיי, כי כל אשר יעשה את רצון אבי שבשמיים הוא אחי ואחותי ואמי.
מתי, פרק י"ב, מ"ו-נ.
אחת ממטרותיו של יוחנן, שמשקף כבר את התיאולוגיה הקתולית המגובשת, שמעניקה תפקיד חשוב באמונה לבתולה הקדושה מרים, היא לתקן את הרושם שמתקבל מן הבשורות המוקדמות, על הבּוּז של ישו לאמו ועל התעלמותו ממנה. כמו בחתונה בקנא שעוד נעסוק בה, שם מציג יוחנן את מרים כשותפתו ואשת סודו של ישו, שמחוללת את הנס יחד עמו, מתקן יוחנן גם את היעדרה של מרים אם ישו מן הצליבה, וגם את רושם התנכרותו של הבן המורד לאמו. לא זו בלבד שהוא מציב את מרים ליד הצלב, אלא שהוא מתאר את ישו מבקש מתלמידו האהוב לנהוג בה כבן – גם בקשה זו מתאימה לתיאולוגיה הנוצרית המתארת את ישו כבנה היחיד של הבתולה הנותרת לנצח בבתוליה, בעוד שהבשורות המוקדמות תיארו את מרים כאם ברוכת-ילדים:
ויבוא לארצו וילמד אותם בבית הכנסת, עד כי השתוממו ויאמרו: מאין לזה החכמה הזאת והמעלות הטובות? הלא זה הוא בן החרש, הלא אמו שמה מרים, ואחיו יעקב ויוסי ושמעון ויהודה, ואחיותיו הלא כולן איתנו הן, ומאין איפוא לו כל אלה? הם טעו בו, אבל ישו אמר להם: אין הנביא נקלה כי אם במולדתו ובביתו.
מתי י"ג, נ"ה-נ"ח.
הנה איפוא גירסתו המתקנת של יוחנן למעמד הצליבה (פרק י"ט, כ"ה-כ"ז):
ועל יד צלב ישוע עמדו אמו ואחות אמו מרים אשת קליאופס, ומרים המגדלית: וירא ישוע את אמו ואת תלמידו אשר אהב עומדים אצלו, ויאמר אל אמו אשה, הנה זה בנך: ואחר אמר אל תלמידו: הנה זאת אמך, ומן השעה ההיא אסף אותה התלמיד אל ביתו.
לא רק אמו של ישו עמדה שם איפוא, אלא גם הדודה, וישו של יוחנן לא זעק מרה "אלי, אלי, למה שבקתני?" זעקה שהתיאולוגיה הנוצרית התקשתה מאד להתמודד עמה, אלא עסק בסידורי מגורים לאמו המסורה. כיצד אפשר לתאר בכלל את המסורת הנוצרית בלי התמונה המשפחתית המתוקה הזו שיוצר יוחנן ליד הצלב? כיצד אפשר לדמיין בכלל את השירה והמוסיקה ללא Stabat Mater, "עמדה האם", שלולא בשורת יוחנן לא היתה באה לעולם? וכיצד יכלה התיאולוגיה הנוצרית להתקיים כאשר האם הדחויה והמזדקנת יושבת לה בנצרת בין בניה, בנותיה ונכדיה הרבים, ועוברים מן הסתם ימים רבים עד שנודע לה גורל בנה המורד?
הסודות הגדולים של הכנסייה ומבוכותיה, אינם אלה שמגלה לנו דן בראון.
