עודה, חד"ש והקשר הרוסי

 

בקיץ 1968, כשמדינות ברית ורשה ובראשן ברית המועצות פלשו לצ'כוסלובקיה כדי לדכא בכוח את הפריחה הדמוקרטית שכונתה "האביב של פראג", הייתי בת שתים-עשרה, ואני זוכרת היטב את ההלם למול הפלישה הזאת. "להכניס טנקים גרמנים לצ'כוסלובקיה", אמר אבי. "מילא טנקים רוסים, אבל להכניס טנקים גרמנים לצ'כוסלובקיה?" בחדשות הבוקר דיבר איש המפלגה הקומוניסטית הישראלית וולף ארליך, במבטאו הייקי הכבד, והצדיק את הפלישה. את דבריו אינני זוכרת, רק את זעמו של אבי שנהנה לחקות בבוז מופגן את המבטא הייקי הכבד. המפלגות הקומוניסטיות הגדולות של איטליה וצרפת גינו בתוקף את הפלישה. המפלגה הקומוניסטית הישראלית היתה אולי היחידה במערב – בוודאי אחת הבודדות – שתמכו בה. שום מפלגה קומוניסטית במערב לא היתה קשורה בטבורה לברית המועצות כמו המפלגה הקומוניסטית הישראלית. יותר משהיתה מפלגה קומוניסטית אידיאולוגית היתה המפלגה הקומוניסטית הישראלית זרוע תעמולה של ברית המועצות.

ברית המועצות התפרקה ואת מקומה תפסה רוסיה, עדיין מעצמה, אך קטנה וחלשה בהרבה מברית המועצות. הקומוניזם ננטש, אבל המפלגה הקומוניסטית הישראלית בכל גלגוליה - מק"י, רק"ח, חד"ש העצמאית וחד"ש כפלג ברשימה המשותפת, עודנה נאמנה לרוסיה. בכדי להבין נכונה את דבריו הקשים של איימן עודה נגד שירותם של ערבים אזרחי ישראל בכוחות הביטחון, צריך לזכור את הנאמנות הזו, שבאה לידי ביטוי לאחרונה בסירובם של חברי הרשימה המשותפת להאזין לנאומו של נשיא אוקראינה זלנסקי לחברי הכנסת. אנשי חד"ש הסבירו שתמיכה באוקראינה תסייע בסופו של דבר לימין הקיצוני, טענה שמקבילה באווילותה לטענתו של פוטין שהתקפתו הנפשעת והאכזרית על אוקראינה נועדה להילחם בנאציזם.

זיהויה ההיסטורי של רוסיה עם הקומוניזם הוא אכן מתעתע, אבל ולדימיר פוטין הוא משענתם ותומכם של כל אנשי הימין הקיצוני והלאומני במערב ובמזרח גם יחד. ידועה תמיכתו של פוטין בטראמפ, חביבם של הנאצים האמריקנים, אך פוטין תומך כבר שנים, פוליטית וכלכלית, גם במארין לה-פן, ראשת מפלגת החזית הלאומית הצרפתית, שהצליחה השבוע לזכות במקום השני בסיבוב הראשון בבחירות בצרפת, ועולה לסיבוב השני יחד עם הנשיא מקרון, לא בלי סיכוי לכהן כנשיאת הרפובליקה הבאה. פוטין תומך גם במשטרים הלאומנים-אוטוריטרים בפולין ובהונגריה, אם כי פלישתו לאוקראינה הרחיקה ממנו את שתיהן, ובמיוחד את פולין שנאחזה אימה מפני פניה החדשים-ישנים של רוסיה שהתגלו בפלישה לאוקראינה ומאיימים איום כבד ומוחשי גם על עצמאותה של פולין. תמיכתו של פוטין בימין הקיצוני האירופי והאמריקני היא אינטרסנטית ואידיאולוגית כאחת: הוא מעוניין לעודד במערב בדלנות לאומנית ופירוק של המוסדות והארגונים המשותפים ובראשם הברית הצבאית המערבית נאט"ו, והוא מעוניין לקדם משטרים בעלי אופי אוטוריטרי ושמרני דומים לשלו. נאט"ו לא תמיד ייצגה את הדמוקרטיה והשלום. לאחר נפילת ברית המועצות היא החריבה את יוגוסלביה הפרו-רוסית, קרעה אותה לגזרים והשתלטה עליה באופן דומה לזה שפוטין מנסה כיום לעשות באוקראינה. אבל העובדה שנאט"ו נהגה לאחר נפילת ברית המועצות בתוקפנות וגרמה לאסונות נוראים, ואף הציבה את עצמה כאיום על ההגמוניה הרוסית במזרח אירופה, איננה מצדיקה בשום אופן את תוקפנותו של פוטין כלפי אוקראינה. העובדה שארצות הברית היא מדינה צבועה, תוקפנית ופחדנית כאחת, איננה מתירה לרוסיה לתקוף מדינה אחרת שלא עשתה לה שום רע ושחלשה ממנה בהרבה. הסתייגות מתוקפנותה של ארצות-הברית כלפי מדינות שמתנגדות לה איננה מצדיקה תמיכה בתוקפנות הרוסית, תוקפנות שבשני המקרים נובעת מכוחן העודף של המעצמות כלפי מדינות קטנות יותר ולא מסיבה מוצדקת.

לא במקרה מצא נתניהו את מקומו בחבורה של פוטין וטראמפ, נשיא הונגריה ויקטור אורבן ונשיא פולין אנדז'י דודה, נשיא ברזיל בולסונארו ואפילו דוטרטה מהפיליפינים, כולם לאומנים שמרנים משולחי רסן שאופיים האישי המגלומאני ודעותיהם הלאומניות והגזעניות עולים בקנה אחד.

החיבור בין פוטין לטראמפ חושף עד כמה דיבורים על "האימפריאליזם האמריקני", שמנוגד כביכול לקומוניזם הרוסי, מפשטים ומרדדים את המצב הבינלאומי המורכב, שבו פוטין וטראמפ היו באותו צד כנגד הדמוקרטיה האמריקנית וכנגד נאט"ו, ויחד עם מארין לה-פן נגד מהגרים מהעולם השלישי ונגד מוסדות האיחוד האירופי בבריסל שהאוניברסליות שלהם צורמת מאד ללאומנים בעלי הגישה הבדלנית.

לכאורה חד"ש אמורה לחבור לכוחות דמוקרטים המתנגדים לכיבוש בכלל ולכיבוש אוקראינה בכלל זה, אבל בהיותה קשורה בטבורה לרוסיה היא מתקשה לעשות כן. לכאורה אמורה חד"ש להתנגד בכל תוקף לשלטונו של נתניהו הגזען, שהסתה נגד ערבים היא לחם חוקו, אבל בהיותה קשורה בטבורה לרוסיה, היא מתקשה לפעול נגד חביביו של הנשיא פוטין, שנתניהו הוא אחד מהם. בהיותו מכחיש שואה סדרתי, שטען ש"היטלר לא רצה להרוג יהודים, המופתי נתן לו את הרעיון" וכיו"ב הבלים, בחותמו על הצהרה מכחישת שואה לבקשת הפולנים שהציגו את עצמם כמצילי יהודים ואת הביקורת היהודית על מדינתם כ"אנטי-פולוניזם" המקביל לטענתם לאנטישמיות, ובעצרת מבישה ב"יד ושם" שניסתה להשכיח את השותפות בין סטלין להיטלר שאיפשרה את פתיחת מלחמת העולם השנייה והזוועה שהתחוללה בעקבותיה, התאים נתניהו לרוויזיוניזם של פוטין ול"עובדות האלטרנטיביות" שלו ככפפה ליד.

פוטין איננו מתנגד בתוקף לבנט כפי שהוא מתנגד לביידן, אבל סילוקו של נתניהו לא שימח אותו, והוא לא יצטער אם נתניהו יחזור לשלטון. וזו הדילמה של חד"ש: הציבור הערבי מסויט מהמחשבה על שובו של נתניהו כפי שמתנגדיו היהודים מסויטים מהמחשבה על שובו, אבל חד"ש, שמדיניותה נקבעת עדיין במוסקבה, מתקשה לנקוט קו נחרץ נגד נתניהו, ורוקדת על שני הסעיפים בין ראש הממשלה לשעבר שבשל קשריה לרוסיה איננה מסוגלת להתנגד לו בתוקף לבין ראש הממשלה  הנוכחי שאיננה מסוגלת לתמוך בו בלב שלם. את נסיונו של עודה לתאר את משטרת ישראל, ובעצם את ממשלת ישראל הנוכחית, כמי שאסור לאזרחי ישראל המזדהים כפלשתינים לשתף איתה פעולה, היא חלק מהקושי של חד"ש, בין אם חבריה יהודים או ערבים, להשתחרר מהלפיתה הרוסית ולנהל מדיניות עצמאית של מפלגה שמחויבת לערכים ולא לאינטרסים של מעצמה דיקטטורית אכזרית וחסרת מעצורים. לא רק הלאומנות הערבית עומדת בדרכה של הרשימה המשותפת לתמוך בממשלת השינוי, גם המעצמה הרוסית חוסמת את דרכה לממשלת השינוי, ומשאירה אותה באותה פינה מבישה שבה עמדה בימי הפלישה לצ'כוסלובקיה, כשהיא מפנה עורף לכל הגינות בסיסית ותומכת בפה מלא בתוקפנות של מוסקבה.      

התשיעי בנובמבר הוא ליל הבדולח

היום היה ה-9 בנובמבר, שזה תאריך ליל הבדולח, אבל לא שמעתי שדיברו על ליל הבדולח. דיברו כל השבוע על שלושים שנה לנפילת חומת ברלין, כאילו זה תאריך שמח, כאילו יהודים צריכים לשמוח שגרמניה התאחדה והרסה את צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה, שזה מה שגרמניה עושה כשהיא חזקה מדי, והנאצים מאד התחזקו, שכל מי שמכיר את גרמניה ידע שזה בדיוק מה שיקרה. החומה בברלין היה מהרבה בחינות חומת הגנה על הקורבנות של גרמניה, חומת הגנה על הצ'כים והסרבים וגם על היהודים. גרמניה חזקה היא גרמניה מסוכנת לכל מי שהגרמנים מגדירים כאויב, והאויב הראשון במעלה מבחינת הגרמנים אלה היהודים, שעצם קיומם מזכיר להם את פשעיהם. לכן היה חשוב להם להפיל את החומה בתשיעי בנובמבר, ביום הזיכרון לליל הבדולח, כי עד להפלת החומה התשיעי בנובמבר היה המקבילה הגרמנית הצנועה ליום השואה שלנו . זה היה יום שדיברו בו בגרמניה לא רק על ליל הבדולח אלא על השואה בכלל. לכן היה מאד חשוב להפיל את החומה בתאריך של ליל הבדולח, כדי שיפסיקו לדבר על השואה ויתחילו לדבר על כמה הגרמנים סבלו מהקומוניסטים, ובאופן כללי על כמה הגרמנים סבלו, על כמה הגרמנים הם קורבן, וככה יוכלו לשכוח שהגרמנים הם לא קורבן אלא רוצחים שרצחו מיליונים רבים של אנשים ובראש וראשונה היה מאד חשוב להם להשמיד את העם היהודי, והיהודים לא עשו לגרמנים שום רע, אבל בשביל נאצים היהודים מזוהים עם הקומוניסטים, וכל אנטישמי יודע שהיהודים הם קומוניסטים והקומוניסטים הם יהודים. הנאצים קראו לקומוניסטים יודובולשביקים והאנטישמים בפולין קוראים להם יודאקומונה. כשמדברים על הגרמנים כקורבנות של הקומוניזם, כאילו מדברים על ברית המועצות, אבל בעצם מדברים על היהודים, שהם כפו על גרמניה קומוניזם וגם על פולין. בשנים האחרונות יש הרמוניה מופלאה בין האנטישמים הפולנים לאנטישמים הגרמנים וגם אלה וגם אלה מאד אוהבים את הרעיון שהפולנים הם קורבנות של הנאצים וגם של היהודים, כי הקומוניסטים הם יהודים, והיהודים צריכים לתת דין וחשבון על השלטון הקומוניסטי בפולין, כי כביכול היהודים הביאו את השלטון הזה, מה שאין לו שום קשר למציאות אבל נורא מתאים לאיך שאנטישמים חושבים. וכמובן אם מדברים על נפילת חומת ברלין במקום על ליל הבדולח, אז גם הגרמנים יכולים להרגיש שהם בעצם קורבנות של הקומוניסטים, שהם לאו דוקא רוסים אלא יודובולשביקים, וככה במקום להרגיש רוצחים הגרמנים יכולים להרגיש קורבנות, שזה הרבה יותר נעים, ולספר כמה הם סבלו, ואף אחד לא כועס עליהם כי אם מישהו מספר כמה הוא סבל מהקומוניסטים אף אחד לא מתפלא, ופשוט מקשיבים לו בלי לחשוב מה הוא עשה לפני שהוא סבל מהקומוניסטים ולמה הוא בעצם מתכוון כשהוא מדבר על כמה הגרמנים סבלו, שאולי כדאי שהם יחשבו יותר על הסבל שהם גרמו לאחרים, שבאמת מי רוצה לזכור זכרונות כל כך מעיקים. אפילו היהודים שונאים להיות קורבנות של השואה. יותר נחמד להם לשמוח שחומת ברלין נפלה ולא לזכור שהם לא בצד של השמחים, והם חושבים שקומוניסטים זה הרוסים, ולא יודעים שכשמדברים על הקומוניסטים שעשו פשעים וגרמו המון סבל לגרמנים המסכנים מדברים עליהם, על היהודים. לדבר על קומוניסטים שעושים פשעים נגד האנושות זאת דרך נהדרת לדבר על יהודים בלי שהיהודים יבינו שמדברים על יהודים וככה מצדיקים את כל הפשעים שעשו נגד היהודים. לעמים קטנים כמו היהודים אין הרבה כוח והם לא יכולים להשפיע על מה שקורה בעולם כמו העמים הגדולים, אבל הם כן יכולים לזכור את מה שחשוב לזכור, כי תודעה עצמאית היא ההתנגדות היחידה האפשרית, והשמירה על הזיכרון. כל הזמן צריך לזכור שהתשיעי בנובמבר הוא תאריך ליל הבדולח, וזה היום שבו שנאת היהודים החלה ללבוש צורה מאד מאד אלימה ובהחלט אפשר לומר שבליל הבדולח מתחילה השואה, עוד לפני שמתחילה המלחמה הגדולה וגם אם כל העולם ישכח, לפחות היהודים צריכים לזכור.

מריה שמידט וההיסטוריה על פי ויקטור אורבן

את מריה שמידט פגשתי בסוף שנות השמונים. נדמה לי שהיא התקשרה וביקשה להיפגש. היא שהתה אז בישראל, כפי שאמרו לי אחרים וגם היא עצמה, לצורך מחקר על הציונות, אבל איתי היא דיברה, למיטב זיכרוני, בעיקר על מרצה שתרגמתי עבורו כתבי יד לטיניים מהמאה השמונה עשרה על יהודי הונגריה, והגשתי נגדו תביעה לבית הדין לתביעות קטנות לאחר שהשתמש בשמי כדי לקבל מילגת מחקר שלא העביר אלי. שבוע לאחר הגשת התביעה נכנס הכסף לחשבוני ומשכתי את התביעה. אני מניחה שהגשת התביעה היתה צעד מאד יוצא דופן מצד עוזרת מחקר באוניברסיטה, ששמעו הגיע עד לבודפשט, אבל בשונה מרוב עמיתי הייתי אם לשתי בנות שגידלתי לבדי והייתי קודם כל אמא, וכפי שאחי המנוח נהג לומר היו לי Nebenfaecher, "תחומי התמחות צדדיים", כלומר ידעתי לקרוא כתבי יד עתיקים בשפות הרלוונטיות ויכולתי לתרגם אותם לעברית, מה שגרם לי להבין במהרה שאולי לא אמצא פרנסה כהיסטוריונית, אבל תמיד אוכל לקושש מעט כסף למחייתנו מעבודות תרגום, ואין לי לפיכך סיבה אמיתית לזחול על גחוני לפני מרצים ופרופסורים שהסתכלו עלי מלמעלה למטה, מה שאינו קשה במיוחד כשמדובר במטר וחצי של אשה. לא הרגשתי נוח בשיחה עם מריה שמידט ולא אהבתי את זה שהיתה מעודכנת מדי בכל מה שנוגע לתולדותי באוניברסיטה העברית. היה משהו מאד תוקפני בידענות ובביטחון העצמי שלה. היא היתה אשה גבוהה ואלגנטית, עם שיער בלונדי-אדמוני ארוך, מאד כריזמטית ורהוטה, מה ששיווה לה תדמית מבוגרת משלושים ומשהו שנותיה באותם ימים. אחר כך דיברתי עליה עם ההיסטוריון רוברט ויסטריך שהלך לעולמו לפני מספר שנים. גם הוא נפגש איתה בארבע עיניים, וגם הוא חש חוסר נוחות שהתקשה להגדיר את סיבתו. אמרתי לו שהיא אשה שיש בה משהו מאד מושך ומשהו מאד דוחה והוא לגמרי הסכים.

עברו שנים עד ששמענו שמריה שמידט התעניינה בציונות בעיקר כדי לקשר בינה לבין הסטאליניזם, ושלא אהבת ישראל הביאה אותה אלינו. במלים אחרות, המחקר ההיסטורי של מריה שמידט שוטט במחוזות המפוקפקים של זיהוי היהודים עם הקומוניזם, זיהוי שמקורו בתעמולה הנאצית שהקפידה לתאר את הקומוניסטים כ"יודובולשביקים". ומכיוון שמריה שמידט איננה אוהבת להשאיר חללים ריקים, היא חקרה גם את היודנראטים והגיעה למסקנה שהיהודים שיתפו פעולה גם עם הנאצים, בהשמדת עצמם. בקיצור, מריה שמידט עסקה בעיקר במחקרים היסטוריים שנועדו לגלגל אשמה כזו או אחרת על היהודים, ולספק כיסוי עובדתי כלשהו לאנטישמיות אחרי השואה, זו שתפקידה העיקרי להתגונן מאשמת רצח היהודים בשואה, אשמה שלהונגרים, בני בריתם של הנאצים, יש בה חלק נכבד, ולכן הצורך מצדם לגלגל את אשמתם על קרבנותיהם היהודים גדול במיוחד, ולכך מקדישה מריה שמידט את חייה: לפטור את ההונגרים מכל אשמה ברצח היהודים, ולהפוך את היוצרות, כך שהיהודים יהפכו מקרבנות לרוצחים, וההונגרים מרוצחים לקרבנות. דיעה זו, שלהונגרים אין כל אחריות לשואת יהודי הונגריה, ורק הנאצים אחראים לכך, הביעה מריה שמידט במפורש בתוקפנות חסרת המעצורים המאפיינת אותה, במאמר שפירסמה בשנת 2014, שם תקפה בבוטות את השמאל והליברלים שלדבריה מתנשאים על העם ההונגרי, ומשלמים מס שפתיים לנושאים החביבים על האימפריות, שכוללות מבחינתה את רוסיה, ארצות-הברית והאיחוד האירופי, והיא מציינת בסוגריים מהם הנושאים האלה: שואה, גזענות, צוענים, נישואי הומוסקסואלים. נושאים שאינם מעניינים את העם ההונגרי השורשי תחת שלטונו הלאומי האותנטי של ויקטור אורבן.

איימי סודארו Amy Sodaro, שפירסמה לאחרונה מחקר משוה של מוזיאונים לתיעוד זוועות, Exhibiting Atrocity, שפרקו השלישי עוסק בפרוייקט חייה של מריה שמידט, "בית הטרור" בבודפשט, מתארת את מריה שמידט כך: "היסטוריונית בהכשרתה, שהיתה אחת היועצים הפוליטיים הקרובים ביותר לויקטור אורבן, ומנהלת המוזיאון מראשיתו." במלים אחרות: קודם כל פוליטיקאית ותועמלנית של מפלגת פידס של אורבן, והיסטוריונית בעיקר עבור הפרוטוקול. רשמית מנהלת מריה שמידט את "הקרן הציבורית לחקר ההיסטוריה והחברה של מרכז ומזרח אירופה" שנתמכת על ידי ממשלתו של אורבן, והקרן רכשה בשנת 2000 את הבניין ההיסטורי בשדרות אנדרשי 60, שבו הוקם "בית הטרור". רעיון הקמת המוזיאון היה של יוז'ף סאג'ר, שהנהיג את מפלגת פידס לפני ויקטור אורבן, וכשאורבן עלה לשלטון בשנת 1998 החלו ההכנות להקמתו, ולמרבה הצער הוא אף נפתח לציבור בשנת 2002, בטרם איבד אורבן את השלטון לטובת הסוציאליסטים – בבחירות הבאות אורבן חזר לשלטון, וכמו ידידו הטוב נתניהו מחזיק בו בעוז ומכרסם בהתמדה בדמוקרטיה ההונגרית הצעירה והשברירית, והמוזיאון הוא מזמן עובדה קיימת וגם מושך קהל רב. כפי שאמרה מריה שמידט לאיימי סודארו, היא יצרה את המוזיאון כך שיפנה קודם כל אל הלב, ורק אחר כך אל השכל, וכך שיעניין גם את בתה שהיתה בת חמש-עשרה כשנפתח, ולא כמו כל המוזיאונים האלה שמכבירים עובדות על השואה ועל הרקע האנטישמי שלה, ועלולים לגרום לאנשים לחשוב כל מיני מחשבות לא רצויות.

הבניין ההיסטורי בשדרות אנדרשי 60 שבו הוקם בית הטרור, הוא בניין שבשנת 1944 השתלטה עליו מפלגת צלב החץ והשתמשה בו כמטה הראשי וכבית הסוהר שלה, ולאחר המלחמה עבר לידי המשטרה החשאית ההונגרית שהשתמשה בו עד 1963. ההיסטוריה של הבניין נתנה איפוא לגיטימציה למטרה הפוליטית של פידס: ליצור חיבור והקבלה בין הנאצים לבין הסובייטים, כאשר מתחת ליצירת המשוואה בין שני המשטרים, מסתתרת מטרה זדונית עוד יותר: על ידי יצירת זהות בין פשעי הנאצים והקומוניסטים ושימוש בזיהוי האנטישמי-נאצי בין קומוניסטים ויהודים, להציג דוקא את ההונגרים, שמבין העמים האירופים היו פעילים במיוחד ברצח יהודים, כקרבנות של שלטון הטרור היודובולשביקי, ומצד שני לטהרם כליל מאשמת רצח היהודים בשואה. מגדלנה מרשובסקי, שחוקרת את התרבות הפוליטית בהונגריה, מתארת במאמריה כיצד הופכת פידס בהנהגת אורבן את היהודים לפושעים על ידי זיהוים עם הקומוניסטים שדיכאו את הונגריה, והצגתם כניגודו של העם ההונגרי הההיסטורי. למשל בסרטון תעמולה של מפלגת פידס במערכת הבחירות שניהל אורבן בשנת 2010, ובה ניצח את הסוציאליסטים ברוב גדול, נשמעה האמירה הבאה:

"המדינה ההונגרית היא בת אלף ומאה שנה. השמאל ההונגרי הוא בן מאה שנה. ב-11 באפריל אנו בוחרים: אישטוון הקדוש או בלה קון. זו השאלה! כוונתי היא: ב-11 באפריל יכבוש אישטוון הקדוש מחדש את המדינה מידי בלה קון ותומכיו."

אישטוון הקדוש שמלך על הונגריה במאה העשירית לספירה נחשב למייסדה של הונגריה ולאבי הנצרות בהונגריה, ומסמל לפיכך הן את הלאומיות ההונגרית ואת הנצרות ההונגרית. בלה קון הוא מנהיג קומוניסטי שאביו היה יהודי מומר בשם כהן ואמו קלוויניסטית, ובשנת 1919 הקים רפובליקה קומוניסטית בהונגריה שהחזיקה מעמד כארבעה חודשים והוכרעה בידי כוחותיו של מיקלוש הורטי, שמאז משל בהונגריה ביד חזקה, ולימים כרת ברית עם היטלר וצירף את הונגריה למדינות הציר. למרות שנולד וגודל כקלוויניסט, שם אביו כהן שהוחלף לקון ואמונתו הקומוניסטית, הפכו את בלה קון לשם גנרי ל"יודובולשביק" האיקוני, ולמרות שמדובר כאן על אישטוון הקדוש הנחשב לאבי האומה ההונגרית, כל הונגרי זוכר היטב שמי שהכריע את בלה קון הוא מיקלוש הורטי בן בריתו של היטלר, שעמו מזדהה אורבן במובלע. בהמשך שלטונו יחליף אורבן את בלה קון כדמות אויב באיל ההון היהודי ג'ורג' שורוש, שממלא אצל אורבן את משבצת היהודי השמאלני המשוקץ ואויב האומה, כפי שמבינים הכל מלבד ידידו הטוב של אורבן בנימין נתניהו, שבדומה לאורבן המסר המרכזי של שלטונו הוא דמוניזציה של השמאל והעלאה על נס של הימין האנטישמי בעולם, כמו גם הכחשת השואה (היטלר לא רצה להרוג יהודים, המופתי של ירושלים נתן לו את הרעיון, פולין פעלה להציל את היהודים וכו').  

נשוב לבית הטרור, שכפי שמתארת איימי סודארו בספרה הוא מיפגן של קיטש, תעמולה וטעם רע, מעין לונה-פארק זוועות. הטעם הרע והתעמולה מתחילים כבר במראה החיצוני שמכער את הבניין ההיסטורי היפה: מגגו נמתחו סוככים שחורים שעליהם המלה "טרור" במהופך, כך שקרני השמש יוצרות, לפחות בחלק מן היום, את המלה "טרור" במרומי קירות הבניין. בנקודת המיפגש של הסוככים בחיבור שני קירות הבניין, מופיעים זה לצד זה צלב החץ והכוכב האדום, כדי שנבין שמדובר בתופעות זהות. עם זאת למפלגת צלב החץ ולשואה מוקדשים רק שני חדרים בבניין שבו למעלה מתריסר חדרים, וגם הם מוקדשים לתצוגה מוזרה: למשל בובות לבושות במדי צלב החץ שמקיפות שולחן – אחד מאנשי המוזיאון אמר לסודארו – ברצינות גמורה – שזו "סעודה אחרונה של שנאה". האסוציאציה הנוצרית לא בדיוק מעבירה מסר של הסתייגות גמורה מאנשי צלב החץ, שמילאו תפקיד מרכזי ברצח יהודי הונגריה. הפריטים משוחזרים ולא מקוריים, דבר שמאפיין את רוב המוצגים במוזיאון, שמבחינה זו הוא אכן יותר מיצג תעמולה ממוזיאון, והתצוגה מלווה במוסיקה ואפקטים רבים שאמורים להמחיש במיוחד לנוער כמה נורא היה הטרור הקומוניסטי. במרתף הבניין מוצגים תאי עינויים, מכשירי עינויים וגרדום, שהשתייכו לכאורה לשלטון הקומוניסטי. גם הם אינם מקוריים ואינם מייצגים שום דבר אמיתי – במציאות מעולם לא היה באנדרשי 60 גרדום. המסר הבולט של בית הטרור: ההונגרים סבלו מהנאצים ואחר כך נורא סבלו מהקומוניסטים. הם בעצמם רק קרבנות חסרי-אונים של שני משטרי טרור.

מריה שמידט סיפרה לאיימי סודארו שהיוזמה להקמת המוזיאון הגיעה לאחר שבית המשפט העליון של הונגריה פסל חוק שהעביר הפרלמנט ההונגרי בראשית שנות התשעים, חוק שאיפשר להעמיד לדין את מי שפשעו מטעם המשטר הקומוניסטי, במיוחד לאחר דיכוי המרד ההונגרי בשנת 1956. בית המשפט העליון פסל את החוק בטענה שאינו חוקתי, ובכך לדברי מריה שמידט לסודארו, העדיף את החוק על פני הצדק. כדי לתקן איפוא את הפגיעה בצדק בכך שנמנעה הפללת הקומוניסטים, נוצר דחף להקמת המוזיאון, שיעשה צדק עם קרבנות הפושעים הקומוניסטים, במקום מערכת החוק. מושג המפתח במוזיאון, ומה שמריה שמידט עצמה הגדירה כמסגרת של המוצג בו, הוא "כיבוש כפול", מושג שנועד למחוק את משמעות הכיבוש הסובייטי של הונגריה בשנת 1945 כשחרור מהכיבוש הנאצי, שבשנת 1944 הפך לכיבוש ישיר ששילח מאות אלפי יהודים מהונגריה למחנות המוות, כך שעבור יהודי הונגריה ששרדו היווה הכיבוש הסובייטי גאולה מגורל המוות שגזר עליהם הכיבוש הנאצי. המסר של מריה שמידט הוא ששני הכיבושים היו זהים באופיים ולשניהם אופי שווה ומשמעות שווה, מה שבמובלע הופך את שואת היהודים תחת המשטר משתף הפעולה של מיקלוש הורטי והמשטר בחסות הנאצים של פרנץ סאלאשי לאירוע שאין בו כל ייחוד, ואיננו אלא תמונת ראי של הדיכוי הסובייטי של הונגריה.

בתגובה לביקורות הקשות על ניסיונו של המשטר להוזיל את זכר השואה, הוכרזה שנת 2014, שנת השבעים להשמדת רוב יהודי הונגריה, כשנת זיכרון לשואה, שבה נערכו אירועי זיכרון והוחל בבניית "בית הגורלות" כמוזיאון לשואה, פרוייקטים שגם עליהם הופקדה מריה שמידט. ובהתאם להקפדה על איזון בין פשעי הנאצים והקומוניסטים, הוקדשה שנת 2016 לציון ששים שנה למרד ההונגרי בקומוניסטים ודיכויו, אירועים שגם עליהם ניצחה מריה שמידט. בבודפשט ישנו מרכז זיכרון לשואה בבית הכנסת המשוקם ברחוב פאווה שנפתח מחדש לאחר שיפוץ בשנת 2004 וממומן על ידי הממשלה. ויקטור אורבן סילק את מנהלו היהודי של המרכז והחליף אותו בהיסטוריונית הרוויזיוניסטית סיטה סבולץ, שיחד עם מריה שמידט אמורה לנהל את בית הגורלות ולעצב את זיכרון השואה בהונגריה ברוחו של ויקטור אורבן. הקהילה היהודית איננה מתלהבת, בלשון המעטה, מהתאום הרוחני של "בית הטרור" שאמור לעצב את זיכרון השואה בהונגריה על פי חזונו של ויקטור אורבן, שמאחר שהקהילה היהודית והנהגתה אינם נושאים חן בעיניו, הוא פיטר גם אותם וקירב במקומם את אנשי חב"ד, שיחד עם חברו הטוב בנימין נתניהו מגלים סלחנות מופלגת כלפי הכחשת השואה או אנטישמיות בכלל. כעת מקוה אורבן שידידו הטוב בנימין נתניהו יכשיר גם את הקמת "בית הגורלות" בהנהלת היסטוריונית הבית מריה שמידט וברוח חזונו הפוליטי, ועל פי ניסיון העבר יש  סיכויים טובים שמשאלתו תתממש.

Amy Sodaro, Exhibiting Atrocity, Memorial Museums and the Politics of Past Violence,

Rutgers University Press. (2018

Magdalena Marsovszky, "Heiliger Turul, steh uns bei!": Ungarns völkische Wende und die Sakralisierung der Nation, Stimmen der Zeit, Juni 2011

תרגום אנגלי למאמרה של מריה שמידט:

Captive of the Past  2014. July 10. 14:02  

שופטים חדשים

לפני יותר מעשרים שנה היה אבי, יוסף מרגלית, נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה. בשנת 1996 פרש לגימלאות, ושלושה חודשים מאוחר יותר, יום לאחר שסיים לכתוב את פסק-דינו האחרון, פגעה בו מכונית והוא נהרג במקום. חשבתי עליו הרבה השבוע כשדיברו על בחירת השופטים, ובמיוחד כשהודלפה אמירה שיוחסה לשופטים מבית המשפט העליון, שהשופט אלרון לא קורץ מהחומר של בית המשפט העליון, אמירה שהשר משה כחלון וחברת הכנסת נורית קורן שגם היא עורכת-דין ועוד הרבה אנשים חשבו שהיא מתייחסת למוצאו העיראקי של השופט אלרון ובכל מקרה טוב שמיהרו להדוף אותה, אבל אני חשבתי שאולי גם על אבי, שהיה ממוצא אשכנזי, אמרו בדיוק אותו דבר. השתייכות ואי-השתייכות הם עניינים מאד עדינים. לא תמיד יודעים להסביר על פי אלו אמות-מידה פוסקים מי שייך ומי לא, מי בחברה ומי לא, וגם שופטי בית המשפט העליון אוהבים שמי שמצטרף שייך לחבורה, לפי אותן אמות-מידה שבני החבורה תמיד יודעים לזהות, ולמי שאיננו בחבורה הן בגדר נעלם. אבי תיעב את השופט אהרון ברק והתיעוב היה ככל הנראה הדדי. אבי היה קומוניסט, בנם של איכרים פשוטים מהמושבה בנימינה, והראשון מבני משפחתו שלמד באוניברסיטה. אני מניחה שזה הפך אותו לאדם מאד שונה מאהרון ברק, שנולד בקובנה לאב עורך-דין ולאם מורה, ניצל בנס מהשמדה ועלה לארץ והיה ועודנו פרופסור למשפטים. אבי אפילו לא סיים רשמית את לימודי הכלכלה והערבית באוניברסיטה, ולמד משפטים בבית-הספר למשפטים של המנדט, ובכך הסתיימו לימודיו. אבי חשב תמיד שכשופט עליו לעזור לעניים ולחלשים נגד העשירים והחזקים. זו היתה השקפת עולמו, והוא אמר שבית-המשפט הוא שירות לציבור, וזה מה שבית המשפט צריך לעשות, לתת שירות לציבור, ולא לבקר את הכנסת והממשלה שהן נבחרות הציבור והן הריבון, בעוד שהשופטים הם ממונים ולא נבחרים. את תפיסתו המוצקה הזו שאב מתוך השקפת עולמו הקומוניסטית. לולא התפרקה מפלגת הקומוניסטים העבריים שאבי היה חבר בה מנעוריו, אפשר שהיה בוחר בקריירה פוליטית, ולא משפטית. גם כך היה לו קשה למדי עם עברו הקומוניסטי הפעיל, והוא נזקק לפרוטקציה שסידר לו דודו האהוב אליהו מרגלית, ממנהלי בנק הפועלים, אצל שר האוצר פנחס ספיר, כדי ששירות הביטחון יניח לו ולא יפסול את מועמדותו לשופט בגלל פעילותו בקומוניסטים העבריים. אחי סיפר לי שאבי ואמי המשיכו לקרוא בסתר את עיתון הקומוניסטים "קול העם" שקיבלו משכנה, ואחרי שסיימו לקרוא שרפו אותו. האמת שהסיפור הזה הצחיק אותי. אני כמובן לא ידעתי עליו דבר. אינני יכולה לומר שלא היכרתי את אבי, אבל בוודאי היו בו דברים רבים שלא היכרתי. אינני משוכנעת שאבי צדק בפולמוסו הלא-פומבי עם אהרון ברק. אולי גישתו של ברק התאימה יותר למציאות הישראלית הפרועה, אולי היתה עקבית יותר בדרכה. אינני יודעת איזה מין שופט עליון היה אבי לו זכה להיבחר לבית המשפט העליון, דבר שהיה מאד רוצה בו. סביר להניח שהיה מותח ביקורת קשה מאד על הממשלה, כמו שנוא נפשו אהרון ברק, ואולי גם יותר ממנו. אני מתקשה לדמיין את אבי משלים עם קיפוחם הנורא של עובדי הקבלן, שמאז מותו התרבו מאד. לו היה הדבר בידי אבי, לא היה מעמיד לדין את יצחק רבין או את לאה רבין, אלא מבקש מהם תשלום כופר בלבד, כזה שהושת לדבריו במקרים דומים – הקנס שהושת על רבין היה לדברי אבי חסר פרופורציות, וכל התנהלותו של אהרון ברק בעניינו של רבין נראתה לאבי זדונית. זו היתה כמובן עמדה פוליטית, וגם השקפה מוסרית: כאמור סבר אבי שאסור למערכת המשפטית לשים עצמה עליונה על נבחרי העם, ואסור לה לנקוט מהלכים שמשנים את המציאות הפוליטית, ועוד בגלל עבירות מנהליות כמו החזקת חשבון בנק אסור. אני מרשה לעצמי לנחש מה היה חושב על האף-בי-איי והמיילים של הילארי קלינטון. לאבי היתה דיעה שלילית ביותר על המימשל האמריקני ועל האף-בי-איי בפרט. כאמור הוא היה קומוניסט.

אבל אבי לא היה משלים עם גזל קרקעות מערבים, ועם הפקעת אדמות ערבים. הפקעת אדמות הכפר עין-מאהל הסמוך לנצרת, שבה כיהן שנים כשופט מחוזי בטרם עבר לבית המשפט המחוזי בחיפה, לא נתנה לו מנוח. בעין-מאהל הפקיעו להם את האדמות עד לבתים, חזר ואמר, הפקיעו להם את האדמות עד לבתים. הוא היה שופט מחוזי בנצרת ושופטים לא התבטאו בתקשורת, אבל בבית הוא זעם. האם היה שותק על כך לו היה שופט בבית המשפט העליון, או שלו ניתנה לו האפשרות לכך, היה פוסק כנגד הממשלה? אבי מעולם לא היה מאלה ש"מבינים עניין", שזו תכונתם החשובה של אלה ששייכים, שקורצו מהחומר הנכון. הוא הקשיב בעיקר ללבו, וזה בוודאי סימן אותו מחוץ לחבורה הנכונה.

אינני יודעת מה היה חושב אבי על ארבעת המינויים החדשים לבית-המשפט העליון, אבל אני מרגישה רע מאד עם הביקורת על המינויים. גם אינני מתרגשת מצהלות הניצחון של שרת המשפטים וחבריה למפלגה, שאינן שונות בעיני מצהלות הניצחון שלהם על בחירתו של דונלד טראמפ, ומופרכות באותה המידה, ולצערי הביקורת על המינויים מצד עיתון "הארץ" מאדירה את איילת שקד בלי שום סיבה. בסך הכל נבחרו ארבעה שופטים מנוסים ומוערכים. השופט ג'ורג' קרא מוערך ומקובל על כולם, והגיע הזמן שיכהנו בבית המשפט העליון שניים או שלושה שופטים ערבים כראוי לחלקם באוכלוסיה, ולא שופט יחיד, כאילו די לערבים בנציגות סמלית. נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה השופט יוסף אלרון היה מועמדם של השר משה כחלון ושל לשכת עורכי הדין, וכמו שלושת חבריו הוא שופט מנוסה. מאד מאד חשוב ששופטים שמתמנים לכהן בבית המשפט העליון יהיו בעלי ניסיון שיפוטי רב, כי בית המשפט העליון הוא קודם כל בית משפט לעירעורים, בעניינים משפטיים רבים וסבוכים שאינם מגיעים לידיעת הציבור בשל היותם תקשורתיים פחות, אבל לא פעם הרי גורל לאזרחים הנוגעים בדבר ולרבים אחרים. וכן, חשוב גם שאם ממנים שלושה שופטים יהודים חדשים לבית המשפט העליון, שיהיה ביניהם מזרחי אחד, ושתהיה ביניהם אשה. שניים מהם דתיים ואחד גר בהתנחלות וזה מפריע לעיתון "הארץ". לי זה לא מפריע בכלל. אבי הקומוניסט מתוך השקפת עולמו הקומוניסטית מצא את עצמו לא פעם בסירה אחת עם אנשי ימין. אני מאמינה בחוש הצדק של השופטים. התכונות החשובות ביותר לשופט הן חכמה, אהבת אדם, יושר והגינות, ואם אלה תכונותיו הוא יגיע לפסקי הדין הראויים. אני מלאת הערכה לשופטים האמריקנים שעוצרים באומץ רב את שרירות הלב המרושעת של דונלד טראמפ ומימשלו, ואני מאמינה בשופטי בית המשפט העליון שלנו שישפטו בצדק וברחמים, וידעו לעמוד כנגד שרירות-לב ועוולות, של הממשלה ושל הפרטים. איני מצפה מהשופטים שיסכימו עם דיעותי, אלא שיעמדו על משמר זכויותי, שלכך הם אמונים, ואני מקוה שיעשו זאת בהצלחה.

הכנסיה הקתולית ומריון רייך

את הפוסט הזה אני כותבת בעקבות ביקורתו של האב דוד נויהאוז ביום ששי האחרון (29.1.16) במוסף "ספרים" של עיתון הארץ, על אסופת מאמרים ומסמכים על יחסי הכנסיה הקתולית והיהודים לנוכח השואה ובעקבותיה, שערכו דינה פורת, כרמה בן יוחנן ורות בראודה, ויצאה בהוצאת אוניברסיטת תל אביב. חשבתי שקצת מוזר שדוקא האב נויהאוז כותב ביקורת על חיבור אקדמי יהודי על יחסי הכנסיה הקתולית והיהודים. האב נויהאוז הוא יהודי שבצעירותו המיר את דתו לקתוליות ואחראי מטעם הכנסיה הקתולית על היהודים המומרים בישראל, או כפי שהכנסיה הקתולית מעדיפה לכנותו מטעמים מובנים: "הממונה מטעם הכנסיה הקתולית על הקתולים הדוברים עברית בישראל", למרות שכמו במקרה שאתאר להלן, אין מדובר בהכרח בדוברי עברית, אלא ביהודים שהמירו את דתם לנצרות. בנסיבות חייו וכהונתו, עמדתו של האב נויהאוז כלפי היהדות איננה עמדה נעימה ליהודים, בלשון המעטה, גם אם הליכותיו נעימות.

האב נויהאוז מצהיר כי יחס הכנסיה ליהודים השתנה בעשורים האחרונים כליל, מיחס של בוז ליחס של כבוד ליהודים, אך נימת הביקורת איננה מראה על כבוד רב: "מצער גם שהעורכות בחרו להשתמש בשם "ישו" לאיש מנצרת, שם שמהדהדת בו מסורת ארוכת שנים של עוינות יהודית לאיש, במקום להשתמש בשם "ישוע", הנוטע את שורשיו של זה בעם היהודי", כותב נויהאוז. הכינוי "ישוע" לישו מקובל בטקסטים בעלי אופי מיסיונרי, כמו תרגום הברית החדשה בידי פרנץ דליטש, ואצל יהודים שקיבלו עליהם את הנצרות. יש הרבה טעם רע בגינוי של העורכות המלומדות של האסופה, על כך שהשתמשו בכינוי המקובל אצל בני ברית, ולא בצורת השם המקובלת בפי מיסיונרים ומומרים. מטרתה של האסופה היא להשכיל את הקוראים היהודים, לא להטביל אותם.

ואכן הפער בין התפיסה היהודית לבין זו הנוצרית איננו ניתן לגישור: "הדמות המרכזית בנצרות היא יהודי, ישוע מנצרת", כותב נויהאוז לקוראים היהודים. אבל על פי התפיסה הנוצרית, הדמות המרכזית בנצרות איננה יהודי, אלא אלהים שהתגלם בבשר, עטף את מהותו האלוהית בבשר ונולד מרחמה של אשה יהודיה שנותרה בבתוליה, וטבעה היהודי מעולם לא דבק בבנה האלוהי. כך רואה את הדברים האמונה הנוצרית, ומנקודת ראותה של היהדות, שרואה את האלהים כישות נפרדת לגמרי מעולם התופעות, שאין לה גוף ואין לה דמות הגוף, התפיסה הנוצרית היא חילול שם שמים.

וההבדל הבלתי נתפס הזה בין התפיסה היהודית, הרואה בישו אדם בן תמותה, לבין התפיסה הנוצרית הרואה בו את אלהים שהתגלם בבשר, היא גם זו שאיפשרה לכנסיה הקתולית את מה שהאב נויהאוז רואה כחלק מהמהפכה, ואני רואה כתרגיל יחצני, שנועד בעיקר לפטור את הכנסיה מאשמת הפצתה של שנאת היהודים, שנקשרה כעת ללא התר ברצח ששה מיליון יהודים בשואה: הטקסט – הקצרצר - המכונה nostra aetate שהוא חלק מהחלטות ועידת הותיקן השנייה בראשית שנות הששים, שלפיו רק היהודים שחיו בימיו של ישו אחראים לצליבתו, ולא היהודים בכל הזמנים, למרות אותו משפט נורא "דמו עלינו ועל בנינו" (מתי פרק 27 פסוק 25), ששמה הברית החדשה בפי היהודים, כדי לפטור את רומא מאשמת הצליבה, ופסוק זה מופיע בבשורה של מתי בלבד ואיננו מופיע בבשורות האחרות, ולעניות דעתי נוסף לאחר שהנצרות הפכה לדת האימפריה הרומית, ונוצר צורך פוליטי לפטור את האימפריה הרומית מאשמת הצליבה ולהעבירה אל היהודים. האזנתי פעם בתדהמה לדיפלומט ישראלי נלהב, שרצה להפיץ את הnostra aetate בכל מקום, ולא הבין שההחלטה הזו איננה אומרת שהיהודים בני זמנו של ישו אחראים לצליבתו של האיש ישו, האדם בן-התמותה ישו, כפי שהינו בעיני היהודים, אלא משמעותה היא שהיהודים בני זמנו של ישו אחראים לרצח אלהים, כי ישו איננו אדם אלא אלהים שהתגלם בבשר, ושמר על כמה תכונות אנושיות, כמו היכולת לחוש כאב ויסורים, אבל נותר אלהים שקם אחרי מותו לתחייה. והדיפלומט הישראלי הנלהב רצה שממשלת ישראל תפיץ בעולם החלטה שאומרת שהיהודים בני זמנו של ישו אחראים לרצח אלהים. ואכן הקתולים החכמים הקפידו שלא להשתמש בטקסט הזה במלה אלהים ולהשאיר אותו בלתי מובן ליהודים, שקיוו לקבל אחרי אלפיים שנות רדיפות, ובפרט אחרי השואה, זיכוי מרצח אלהים. לשוא. היהודים מתוארים בברית החדשה כמי שמבקשים את נפשו של ישו על לא עוול בכפו ומוסרים אותו לנציב הרומי שיצלבנו. וישו בתפיסה הנוצרית הוא אלהים, והיהודים בתפיסה הנוצרית הם רוצחי האלהים. האשמת היהודים ברצח אלהים היא חלק בלתי נפרד מן הדוגמה הנוצרית, היא בלב כתבי הקודש הנוצריים, בלב האמונה הנוצרית, ואי אפשר לשנות אותה.

להחלטה הזו רומזת כותרת הספר "בעת הזאת", שאף היא איננה נושאת חן בעיני האב נויהאוז. nostra aetate  פירושו "בזמננו", הוא כותב, כאילו מדובר בתרגום לא מדויק. אבל מן הסתם לא נעם לו הרמז לדברי מרדכי לאסתר: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמדו ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו", שבכך רומז השם העברי הטעון גם לתקופת השואה וגם לשתיקה, נקודה רגישה מבחינתה של הכנסיה הקתולית. בכלל רוצה האב נויהאוז שמה שהוא מכנה מהפכה ביחס הכנסיה ליהודים, יישפט בהקשר רחב יותר של העידן המודרני. אבל לדידם של היהודים השואה מספקת הקשר רחב דיו, ובכל מקרה זהו נושא הספר.

לפי נויהאוז הבעיה העיקרית היא בכלל יחס הבוז של היהודים בישראל לנוצרים, כי הכנסיה הקתולית היא כבר כל כך נהדרת ביחסה ליהודים, ורק היהודים עודם מתנהגים לנוצרים שלא כראוי. צר לי מאד על אלימות של יהודים כלפי נוצרים, על כנסיות שמחוללות לנגד עינינו ועל אנשי דת נוצריים שמותקפים בביריונות. ובכל זאת הנימה הזו, שאנחנו הקתולים השתנינו לגמרי לטובה, ואילו אתם, היהודים הרעים, צריכים להשתנות כמונו, מקוממת. מדינת ישראל ותושביה מחויבים להגן על הקהילות הנוצריות ואסור להם בשום אופן לפגוע בנוצרים ובפולחניהם, מהסיבה הפשוטה שאסור לפגוע באנשים ובאמונתם, ומי שעושה זאת איננו עובר רק על החוק אלא גם על כללי מוסר בסיסיים ביחסים בין בני אדם. אבל להשתמש בכך כדי לפאר את הכנסיה שרודפת וטובחת יהודים אלפיים שנה, שבפסחא מספרת למאמיניה בכל הגילאים כיצד מסרו היהודים את אלהים להיצלב ובחג המולד מספרת למאמיניה בכל הגילאים כיצד טבח המלך היהודי הורדוס את פעוטות בית לחם, כנסיה שכל תרבותה, אמנותה, ספרותה, המוסיקה שלה, כולן רוויות בשנאת יהודים אינסופית שאי אפשר לנקות אותה כי היא כה מושרשת ומעוגנת בתרבות, מתבקש שתהיה יותר צנועה, הן בחלוקת שבחים לעצמה, הן בהטפות המוסר שלה ליהודים.

וכל זה הזכיר לי את ההקשר שבו התוודעתי לאב נויהאוז ופניתי אליו, תחילה בטלפון ואחר כך לבקשתו בדוא"ל, וזה היה לפני זמן רב, אך כפי שציפיתי לא זכיתי לתשובה. אני אפילו מבינה מדוע. ביקשתי לעיין בעזבונה של מריון רייך המנוחה ששמור ב"נציגות יעקב הצדיק" שהוא עומד בראשה, ומריון רייך היתה אחותה של אסתר הופה, אהובתו של מכס ברוד, וכל זה התרחש עוד בעיצומו של המשפט על עזבון מכס ברוד, שעדיין, למרות הפסיקה בשתי ערכאות, לא הגיע לספרייה הלאומית, בירושלים ואינני יודעת מה קורה בנידון. אבל ענייני במריון רייך נבע מסיבות אחרות.

בעת תחקיר שערכתי עבור הספריה הלאומית לצורך תביעתה להעביר לרשותה את עזבון מכס ברוד על פי צוואתו, מצאתי בגנזך המדינה תיק של משרד החוץ שהתייחס לביקורו של מכס ברוד בפראג בחודש יוני 1964, לרגל פתיחת תערוכה מוקדשת לקפקא. משרד החוץ גילה עניין רב בביקור. וכך כתב למחלקת מזרח-אירופה יהודה נשיא, שכיהן באותה עת כציר בפראג, ביום ה-15 במרס 1964:

"בפגישה עם המנכ"ל בוינה לפני שבועיים שמעתי ממנו כי הסופר מכס ברוד עומד לבקר בפראג בעתיד הקרוב ע"פ הזמנה מאת אגודת הסופרים הצ'כיים וכנראה לרגל אירוע העומד לחול השנה לזכר פרנץ קאפקא. אולי יהיה זה לרגל יום השנה ה-40 לפטירת הסופר. המנכ"ל השמיע לי שיהיה רצוי מאד לעמוד לימינו של מר ברוד ולסייעו בעצה כשיהיה כאן וכשיתבקש מסתמא להשמיע דברים על פרנץ קאפקא ואולי גם על נושא אחר שיגלגלו לפניו מארחיו.

שמעתי בינתיים על הביקור הצפוי הזה גם משני מקורות מקומיים. מעניין לפרש אחד מהם, והוא – אחות מזכירתו של מכס ברוד. המעניין הוא, שהאחות הזאת קבלה לפני חודשים אחדים היתר יציאה מכאן לשם עליה לישראל, וזאת תוך גילוי מיוחד של רצון טוב מצד השלטונות ותוך הצעה מצדם, שאם רצונה בכך תוכל לקיים בידה את אזרחותה הצ'כית – דבר שהוא ההיפך מן הנהוג לגבי מהגרים. נמסר לי ע"י האחות, שהיתר זה ניתן לה לאחר שמכס ברוד פעל למענה אצל הממונה הצ'כי בישראל. יתכן איפוא שכאן ננקט ע"י הצ'כים צעד מיוחד המכוון לקנות את לבו של מכס ברוד, אולי לצורך נוכחותו באירוע הספרותי העתיד לבוא בפראג.

אני מניח שאקבל מכם הנחיות מפורשות בקשר לביקור בבוא העת. בוודאי ברור לכם, שאת המשאלה שהשמיעני המנכ"ל אוכל למלא רק אם מכס ברוד מצדו ירצה בכך ויקפיד לקיים מגע אתי. חזקה על מארחיו, ועל מי שעינו פקוחה עליהם, שישתדלו לטשטש את הרקע הישראלי של האורח, ולכן אפשר שלי לא תהיה הגישה אליו ואל האירוע שישתתף בו כל כך קלה.

דרך אגב, עלייתה של האחות הנ"ל עוד אינה מובטחת, ודוקא מצדנו. המקרה אינו פשוט ואנו מתכתבים עליו עם המחלקה הקונסולרית.

בברכה,

יהודה נשיא.   

מדיווח נוסף של יהודה נשיא מיום ה-24 ביוני 1964, התברר כי הביקור נחל הצלחה רבה, וברוד זכה לכבוד רב שמעט ממנו נפל גם בחלקו של הציר הישראלי. בפתיחת התערוכה נשא ברוד נאום מעניין על מקורותיו היהודיים של קפקא שהבאתי כבר את תרגומו כאן. התקשרתי ליהודה נשיא הקשיש וביקשתי לשוחח עמו על ביקורו זה של מכס ברוד, וקיויתי לשאול גם על אחותה של אסתר הופה. הוא ענה לי בקול רפה וביקש שאתקשר בשבוע הבא כי אינו בקו הבריאות. בשבוע הבא הזדעזעתי לראות מודעת אבל על מותו.

עניינו של משרד החוץ בהצלחת ביקורו של מכס ברוד ובשיפור היחסים עם צ'כיה והגוש המזרחי הניע כנראה את גלגלי הבירוקרטיה, וביום ה-26 באפריל 1964, כותב מכס ברוד לידידו המשורר ש. שלום, כי ביום ה-25 במאי תגיע לישראל מפראג אחותה של אסתר הופה "כעולה חדשה בארץ", ולדבריו "ההתרגשות תהיה רבה, כי המשפחה היתה מפורדת מזה 25 שנה. ביום זה של פגישה מחדש יידחה כל אירוע אחר."

שמה של האחות נודע לי רק שנה לאחר מכן, מצוואה מוקדמת של אסתר הופה שנמצאה באחת מכספותיה, שבה הורישה כסף לאחותה מריון רייך, אם תמות אחריה. אבל מריון רייך נפטרה שנים רבות לפניה בשנת 1977, לאחר שחיתה בירושלים שלוש-עשרה שנים, והיתה פעילה בקרב יהודים מומרים, ואף הורישה את כספה לקהילה זו, שפועלת במסגרת "נציגות יעקב הצדיק" של הכנסיה הקתולית, שקודם לכן לא ידעתי על קיומה. מריון רייך נקברה, לדברי האב נויהאוז על פי בקשת הפטריארכיה הלטינית, במנזר אחיות ציון בעין כרם. מנזר אחיות ציון הוקם אף הוא על ידי יהודי מומר, אלפונס רטיסבון, שהקים גם את מנזר רטיסבון. נציגות הכנסיה הקתולית בירושלים איננה מסתירה את חיבתה ליהודים מומרים, והמסר הזה דוקא איננו מצביע על מהפכה ביחסה ליהודים.

העניין שלי במריון רייך התעורר תחילה עקב קשריה עם מכס ברוד, שתהיתי על יחסו אליה, אך גם תולדות חייה ונסיבות התנצרותה עוררו את סקרנותי. האם התנצרה בתקופת השואה, כדי להציל את חייה, או בנסיבות אחרות? האם כמו הרבה יהודים אחרים, הסתתרה בימי המלחמה במנזר, וכך התחברה לדת הקתולית, ואם לא, איך בכלל שרדה את המלחמה בצ'כיה? אלו חיים היו לה תחת המשטר הקומוניסטי, והאם רצתה לעלות לארץ כדי להתאחד עם משפחתה, או אולי סבלה מהמשטר? מה גרם לה לבוא לארץ כנוצריה, ולחיות לא ליד אחותה בתל-אביב, אלא דוקא בקהילה קתולית בירושלים? האם בחרה בכך או נדחקה לכך, משום שהתקשתה למצוא את מקומה בחברה היהודית בישראל? אני מתקשה להאמין שיתאפשר לי לעיין בעזבונה ואולי למצוא שם תשובות לשאלות אלו, אבל אולי יתעניין מישהו מהקוראים בגורלה ואולי יצליח בכך יותר ממני.   

לסיכום השנה

עכשיו כששנת 2013 עומדת להסתיים וחייבים לסכם אותה, אני חושבת על כך שהשנה הזאת בכלל לא היתה דומה בשום דבר לשנה שחשבתי שתהיה לי ולמה שחשבתי שאעשה. ציפיתי שתהיה לי שנה שקטה מאד בלי שום אירועים דרמטיים, אבל הכל השתנה כשהתגלתה מחלתו הקשה של אחי, ושנת 2013 הפכה לאחת השנים הקשות והדרמטיות בחיינו. כשאדם קרוב חולה במחלה קטלנית, זה משנה את חייהם של האנשים מסביבו וגורם להם לחשוב על דברים שהם לא חשבו עליהם קודם וגם לעשות דברים שהם לא חשבו לעשות. ראשית כל המחשבות שלי השתנו. אני חושבת כל הזמן על אחי, על החיים שלו, על החיים שלנו, על החיים בכלל, ואני יודעת שאחי כל הזמן מונה את הימים והחודשים מאז שהתגלתה מחלתו, כאילו הוא מביט בשעון החול של חייו, וגם מפני שזה קו השבר של חייו, שהיו חיים מאד יפים, נדמה לי שכך הם היו, בוודאי שאחי רצה מאד להמשיך בהם עוד שנים רבות והיו לו הרבה תכניות. עכשיו הוא רק מבקש להישאר בחיים כמה שאפשר, בעיקר כדי להיות עם ילדיו ונכדתו, שזה הדבר החשוב לו ביותר, המשפחה. לפעמים כשאני מספרת לאנשים על מחלתו הם אומרים רק שלא יסבול וזה קצת מרגיז אותי, כי אחי מוכן לסבול הרבה בשביל להאריך את החיים והוא נלחם על כל יום, ואני רוצה שהוא יחיה, ולא רק שהוא לא יסבול. והכי קשה שקשה לו לדבר ולפעמים גם להקשיב אין לו כוח, ואני רוצה מאד לספר לו דברים, לפעמים ממש בוער בי משהו לספר לו ואני לא יכולה, כי אין לו כוח והוא ישן או נח או סתם אין לו כוח לדבר כי זה מאד מאמץ אותו. בגלל אחי התחלתי לחקור השנה את עברו של אבא שלנו והתחלתי בזה גם למען אחי. קודם לכן לא חשבתי שאעשה את זה. גם לא חשבתי שיש כל כך הרבה דברים שאינני יודעת על אבי ושהוא מעולם לא סיפר לי. אחי סיפר לי שאבינו היה חבר ב"איגוד הקומוניסטים העבריים" ובסוף שנות החמישים שירות הביטחון חקר אותו בגלל זה, דבר שכבר ידעתי מקודם, אבל לא ידעתי פרטים, אחי גם נתן לי מאמרים של אבי בעיתון הקומוניסטים העבריים "אחדות". אחר כך ביקשתי עזרה מכתבת "הארץ" דליה קרפל שכתבה על שמחה צברי ואחר כך על פרופסור יוסף אגסי, ששניהם גם כן היו חברים באיגוד הקומוניסטים העבריים, והיא קישרה אותי לאנשים אחרים, ביניהם גם לפרופסור יואב גלבר שאמר שיש חומר בארכיון ההגנה וככה התחלתי למצוא מסמכים על הפעילות של אבא שלי ב"איגוד הקומוניסטים העבריים". בהתחלה אחי מאד התעניין בזה ונהנה לשמוע על הדברים שמצאתי, וזה דחף אותי להמשיך בכך, אבל אחר כך אחי הרגיש רע ואמר שאין לו יותר כוח לזה. אני ממשיכה למצוא דברים ואני כל כך רוצה לספר לו אותם, אבל לרוב הוא לא מרגיש מספיק טוב בשביל זה. אתמול שוב הייתי בארכיון ההגנה ולגמרי במקרה מצאתי עוד מסמך שבו נזכר אבי. זה היה דו"ח של הבולשת הבריטית על בעלי התפקידים באיגוד. את התאריך לא יכולתי לקרוא, אולי זו היתה שנת 1944, אבל אינני בטוחה בזה, אבל אבי היה השלישי ברשימת בעלי התפקידים. היה כתוב: "יוסף מרגלית: ראש המחלקה הערבית". אני לא יודעת מה באמת היתה משמעות התפקיד הזה בפועל, אם היתה באמת מחלקה ערבית באיגוד הקומוניסטים העבריים, אבל אני מבינה עכשיו שאבי לא היה רק צעיר שנסחף כמו שחשבתי אלא אחד מן המנהיגים, וזה משנה מאד את כל מה שחשבתי. התואר הזה, "ראש המחלקה הערבית" ב"איגוד הקומוניסטים העבריים" בוודאי מאד הפחיד את אנשי שירות הביטחון, כשהם חקרו אודותיו וגם חקרו אותו. התרגשתי מאד מהגילוי הזה, וכל כך רציתי לספר על כך לאחי, אבל הוא איננו עונה לטלפון, ואני יודעת שכבר כמה ימים הרגיש רע, ואני רק רוצה שהוא ירגיש טוב וידבר איתי. ביום ששי הוא היה שמח כל כך, כי אחייניתי רוני הודיעה שהיא עומדת להתחתן, ואחי היה כל כך מאושר גם שבתו מתחתנת, וגם שהוא זוכה לחוות את זה. כשהוא אמר לי שהוא כל כך שמח שהוא זוכה לכך רציתי יותר לבכות מלשמוח, וראיתי שהשמחה נתנה לו הרבה כוח. אמרתי לו שהוא יזכה להרבה שמחות ואני מאמינה בזה, כי כשיש משפחה גדולה יש הרבה שמחות. בשבת תהיה לאחי יום הולדת ואני מקוה מאד שהיא תהיה שמחה ושאחי יוכל לדבר איתי ואני אוכל לספר לו דברים ושלמרות הכל שנת 2014 תהיה לנו שנה טובה, וגם לכולכם.