איריס לעאל מתבכיינת

 

אני צריכה כנראה קודם כל להסביר למה המאמר של איריס לעאל במוסף "הארץ" (24/7/26) על החרם נגד ישראל, שלצערה איננו מבחין בין תומכי הממשלה לבין אמנים וסופרים שמתנגדים לה, כל כך הרגיז אותי. קודם כל כי זה מאמר בכייני ומתקרבן ואפילו נרקיסיסטי. כולו תלונה על כך שהיא סובלת מהחרם על ישראל למרות שהיא מתנגדת לממשלה, והיא לא מתביישת להשוות את עצמה לסופרים הנרדפים בברית-המועצות שהמערב תמך בהם כחלק מהתנגדותו לדיקטטורה הסובייטית. איריס לעאל למיטב ידיעתי לא נזרקה לכלא, לא נשלחה לסיביר ואפילו לא לעוטף עזה, לא פוטרה מעבודתה ואיננה מתקשה למצוא מו"ל לספריה. יכול מאד להיות שקשה לה עכשיו לפרסם בחו"ל - אז קשה לה. שתתמודד. לרוב הסופרים העבריים קשה לפרסם גם בארץ, ולרובם אין במה בעיתון "הארץ" לילל על כך. אם עיתון "הארץ" כל כך דואג לספרות העברית, יהיה נחמד אם הוצאת שוקן תוותר על דרישת  תשלום מהסופרים כדי לקרוא את כתב ידם – רק עבור הקריאה. אני לא מדברת על תשלום עבור הוצאת הספר. לבקש תשלום עבור הוצאת ספר זה שיקול כלכלי. לבקש תשלום עבור קריאת כתב-יד שלא מחייבת לכלום זאת חזירות. והסופרים העבריים, שלא לדבר על סופרות, הרבה יותר עניים מהמו"לים, ולרובם אין אפילו משרה בעיתון "הארץ", אפילו לא בשכר העלוב שעמוס שוקן משלם לאנשים, כשהוא בכלל משלם.

אם בן אדם חושב שהחרם על ישראל מוצדק, בגלל ההרג של יותר משבעים אלף פלשתינים בעזה, אז שישלים עם זה שגם הוא נפגע במידה כזו או אחרת מהחרם, שאף אחד לא מת ממנו. בסך הכל מדובר בפגיעה מוגבלת. מעט מאד סופרים ישראלים בכלל מצליחים לפרסם בחו"ל ולהשתכר מכך, ורוב הסופרים ממילא אינם יכולים להתפרנס מספרות ורק רוצים שיקראו אותם, ובמקרה הכי גרוע הם יכולים לפרסם את יצירותיהם באינטרנט, ואם הם נורא רוצים שיקראו אותם גם בחו"ל, הם יכולים לפרסם באנגלית ואז ממילא יקראו אותם גם בחו"ל, כי כשמשהו עולה לאינטרנט, אפילו בפלטפורמה נישתית, מי שמעוניין לקרוא כבר איכשהו מגיע. כמובן כל סופר רוצה שיפרסמו אותו מו"לים נחשבים ושאולי גם ישלמו לו, אבל רוב הסופרים לא זוכים לכך וזו ממש לא סיבה להתבכיין. אם מישהו מזועזע מההרס והמוות שזרעה ישראל בעזה, ולו גם בתגובה לטבח החמאס באזרחיה, שיגלה קצת פרופורציות, ולא יתבכיין על זה שמחרימים אותו בחו"ל או שסאלי רוני לא רוצה להתראיין אצלו, או לא רוצה שיתרגמו את ספריה לעברית, או מציבה תנאים לפרסומם בעברית שבעיניי הם משפילים. אפילו אם רנדום האוז היו מסכימים לפרסם ספר שלי ולהפיץ אותו בארצות-הברית, לא הייתי מסכימה שיַתנו איתי תנאים לגבי אמונתי הפוליטית, וזה שאני חושבת שישראל התנהגה ועדיין מתנהגת בעזה בצורה נפשעת וכמעט בכל יום הורגת חפים מפשע, ממש לא שייך לעניין. יש דבר שנקרא כבוד עצמי. כבוד עצמי זה אומר שאתה לא מסכים שמישהו יתנשא עליך ויציב את עצמו כמפקח על עמדתך המוסרית, והאופן שבו אתה בוחר לבטא אותה. כבוד עצמי זה גם לא להתבכיין כשאתה סובל ממשהו שאתה בסך הכל מצדיק או לפחות מבין.

.ב"הארץ" כותבים המון על סאלי רוני, סופרת שבכלל לא שמעתי עליה ומעולם לא קראתי, שזה כמובן לא אומר הרבה. אני די זקנה והסופרות האהובות עלי הן נטליה גינצבורג ואליס מאנרו שכבר לא בחיים, ובשנים האחרונות שמחתי להתוודע לאליזבת סטראוט האמריקנית שתיבדל לחיים ארוכים. לפי מה שהבנתי סאלי רוני לא ממש מכוונת לקוראים כמוני. אבל אם הייתי נורא רוצה לקרוא אותה הייתי משיגה את הספר במקור וקוראת אותו, כפי שאני עושה בעצם כל הזמן עם סופרים שמתורגמים לעברית או שלא. אני מניחה שרוב האנשים שחשוב להם לקרוא את סאלי רוני, ושכנראה קוראים גם את עיתון "הארץ", יכולים לקרוא אנגלית, שהיא שפה שבוגרי תיכון ישראלי אמורים להיות מסוגלים לקרוא בה ספר, כך שהשאלה אם יתרגמו אותה לעברית או לא היא שאלה די שולית, וכל העניין הוא סמלי, ולכן עוד פחות ראוי לדון בו במציאות שבה חיי אדם מאוימים, ובפרט אם אתה מצהיר על עצמך כמי שאובדן חיי אדם כואב לך.

לעאל מתלוננת על כך שעמדות פוליטית הופכות לאביזר אופנתי, אבל זה טבען של עמדות פוליטיות. גם בישראל יש לא מעט אנשים שנזכרו להסתייג מנתניהו כשהפופולריות שלו שקעה בעקבות מחדל השביעי באוקטובר. גם בישראל יש אנשים, למשל כמה מכתבי "הארץ", שהתנאו בתמיכתם במפלגת מר"ץ כשהדבר נחשב לאליטיסטי, אבל כשמר"ץ המוכה נזקקה במיוחד לקולותיהם כדי לעבור את אחוז החסימה, היפנו לה עורף ורצו להצביע ללפיד, האיש שלא רצה לשבת עם הזועביז, וגם לא רצה לצאת לרחובות עם אנשים שנעמדו מול מכת"זית, והיום, אותם כתבים מטיפים מוסר לכולנו, ומסבירים איך צריך לנהוג כדי שלא נחזור על הטעויות שהם עשו, ולא הפחיתו אפילו גרם מהתנשאותם על קוראיהם ושאינם קוראיהם. אנשים אוהבים לאבזר את עצמם בלבוש אופנתי, בדעות אופנתיות, באנטישמיות אופנתית. אופנה זה דבר חשוב ומשפיע. עכשיו אופנתי בעולם להגיד שישראל מבצעת רצח עם בעזה ולכן צריך להחרים את כל הישראלים, ולא אופנתי לדבר על השואה, או על טבח השביעי באוקטובר. אופנות באות והולכות. מה שחשוב עכשיו זה להעיף את ממשלת הטבח ולהפסיק את ההרג בעזה, את פרעות המתנחלים ביהודה ושומרון ואת כל המלחמות, גם באיראן, כמובן. למען עצמנו צריך לעשות את זה, כדי שנוכל לחיות במקום אנושי. כדי שנוכל לחיות פשוטו כמשמעו. החרם בינתיים יחכה לזמן שבו נפסיק להרוג ולהיהרג.     

 

 

העצב המשותף

 

כשהייתי באנגליה אצל בתי ניצן, לא רציתי לעשות משהו מיוחד, רק לאכול איתם ולדבר איתם. זה מה שהכי חסר לי, בגלל שהם רחוקים: לעשות דברים יומיומיים ביחד. נהניתי להכין לנכד שלי דין סנדוויץ', ולראות אותו אוכל אותו ונהנה. פתאם שמתי לב שהוא מדבר המון עם ג'מיני, הבינה המלאכותית, ממש מנהל שיחות עם הבינה המלאכותית, על כל הדברים שמעניינים אותו, והמון דברים מעניינים אותו, פוליטיקה ואסטרונומיה וטכנולוגיה וכמובן משחקי מחשב. כשהוא יהיה גדול הוא רוצה להיות ממציא של משחקי מחשב, וכמובן שהוא אוהב לשחק המון במחשב. לפעמים הוא זרוק על המיטה ומשחק במחשב, ולפעמים הוא צופה במשחקי מחשב בטלויזיה, ואז הוא מקפץ מול הטלויזיה, כאילו גם הוא דמות במשחק מחשב. המונדיאל לא מעניין אותו, כי הוא לא אוהב כדורגל, רק משחקי מחשב. בעצם גם אבא שלו אוהב משחקי מחשב ולא אוהב כדורגל. הנכד הקטן שלי אביב, שגר ביפו, דווקא אוהב לצפות במשחקי כדורגל, אולי בגלל שבתי שרון צופה איתו במשחקים. הם אוהבים לצפות ולתמוך בקבוצה החלשה יותר, כמו קורסאו או כיף ורדה, והם שמחו מאד כשקורסאו הצליחה להכניס גול אחד, מול שבעת הגולים שהגרמנים הכניסו במשחק. פעם, לפני שנים, נהניתי לצפות במונדיאל, ועכשיו אני לא מסוגלת. חזרתי לצפות בחתונמי, שזאת תכנית לבנות. את רוב הזוגות שם אני לא אוהבת - יש רק זוג אחד שמוצא חן בעיניי, אביתר ונטע, שמדברים מעט ונראים יותר מאוהבים מאחרים, למרות שהם אנשים כאלה שפוחדים להתאהב, וזה מאד נוגע ללב. כשהייתי צעירה רציתי להתעניין בדברים שנחשבים גבריים, זה נראה לי חלק מהמאבק הפמיניסטי להתעניין בדברים שנחשבים גבריים, ואחר כך הפסקתי להתעניין בדברים גבריים, והפסקתי להתעניין בצדדים הגבריים של דברים כמו מלחמות. עכשיו אני חושבת רק כמה בחורים צעירים נהרגים סתם, ואני לא יכולה לשאת את זה. כבר מלאו לי שבעים שנה, ואני חושבת על הבחורים שנהרגים בגיל עשרים וכל החיים נלקחים מהם. איך אפשר לשאת את זה, במיוחד כשהמוות הזה נראה כל כך חסר מטרה. נתניהו מספר שהוא הציל אותנו מהשמדה. זה שקר כמובן. לולא יצא למלחמה על איראן היה שקט בצפון ובכל המדינה, אנשים לא היו נהרגים סתם ואף אחד לא היה מאבד את הבית שלו ואת כל רכושו. המשטר האיראני היה עסוק בלדכא ולרצוח את העם שלו, שאת זה הוא עשה בכל מקרה, והוא לא היה מקבל את המיליארדים של הכספים האיראניים שהוקפאו, וזה היה כמובן הרבה יותר טוב. מלחמות לא פותרות בעיות, רק מוסיפות בעיות חדשות, ולכן צריך לצאת למלחמה רק כשאין ברירה, כשתוקפים אותך, ובשום אופן אסור לצאת למלחמת בחירה כשלא חייבים, וזה גם לא חוקי, לצאת למלחמה שאיננה לצורך הגנה עצמית. אני לא יודעת להסביר למה אביתר ונטע כל כך נכנסו לי ללב. הם כאילו הכי רחוקים ממני, אנשי צבא, אנשים ששירתו הרבה שנים ועדיין משרתים במילואים ארוכים, ואביתר אפילו תהה על עצמו כמה הוא אוהב ללכת למילואים, אפילו יותר מלעבודה, והוא תולה בכניסה לבית דגל ישראל גדול. אני בכלל לא מניפה דגלים, אפילו לא ביום העצמאות. היחסים שלי עם מדינת ישראל די משובשים מאז שנתניהו הסית נגד רבין, ורבין נרצח ונתניהו עלה לשלטון על גופתו. מאז אני מרגישה שגנבו לי את המדינה, ואני לא יודעת אם היא תחזור להיות שלי. פעם עוד היתה לי קצת סלחנות כלפי הימין, אבל עכשיו בכלל לא, מאז השביעי באוקטובר בכלל לא. בכל זאת אביתר ונטע נכנסו לי ללב ואני רוצה כל הזמן לחבק אותם. הם כבר לא מאד צעירים, אבל צעירים בהרבה מהבנות שלי, ואולי הם לא הקימו קודם משפחה בגלל הנאמנות שלהם לצבא ולמדינה, ומשהו בהם נוגע לי ללב וגם מעציב אותי קצת. הם בוודאי תמכו במלחמה באיראן ותומכים במלחמה בלבנון, וזה בוודאי נראה להם הכרחי. אנשים לא הולכים כל כך הרבה למילואים בלבנון, אם הם לא חושבים שהמלחמה הכרחית, והם גם האנשים שמשלמים את מחיר המלחמות, כי מה שהכי מקומם במדינה שלנו זה שאנשים ששולחים את האחרים להילחם לא משלמים בעצמם שום מחיר, ואפילו דורשים לעצמם פטור. גם בגלל זה אנשים מעדיפים את גדי איזנקוט, כי הוא איבד את הבן שלו במלחמה וגם שני אחיינים, ואולי אנשים חושבים שמי ששילם את המחיר הגבוה ביותר יהיה זהיר בלשלוח אנשים למות. אחד הדברים שמסקרנים אותי אצל אביתר ונטע זה שהם אנשים עצובים. הם מנסים לשמוח אבל הם עצובים, והם לא מסוגלים ממש לשמוח. העצב עוטף אותם כמו ענן והם לא באמת יכולים לסלק אותו, הוא יושב להם חזק על הלב. כשהייתי אצל בתי ניצן באנגליה הייתי מאד שמחה, אבל כל הזמן דאגתי מה קורה בישראל וכל הזמן הסתכלתי מה החדשות בישראל, ואם לא פורצת חלילה עוד מלחמה. עכשיו שחזרתי לישראל אני הרבה יותר מתגעגעת אליהם, להכין להם שקשוקה ולשבת לאכול איתם בסלון ולדבר איתם, שאני לא יודעת מתי זה שוב יקרה, ואם יהיה בישראל סופסוף שקט, שנוכל להיות פחות עצובים והם יבואו לבקר אותנו כאן. אולי מה שנשאר לי במשותף עם הישראלים ששמחים ללכת למילואים זה רק העצב הזה שאין לו סוף, של מי שיודע שמגיע לו טוב יותר, אבל מפקפק שזה אי פעם יקרה.

פשעי מלחמה, לא רצח עם

 

הטענה שישראל מבצעת רצח עם בפלשתינים, איננה טענה חדשה. כבר עשורים רבים מועלית הטענה ש"ישראל עושה לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים", כאשר שם התואר "בדיוק" מודגש לעתים או חוזר יותר מפעם אחת. בעת שהותי באוסטריה בשנות התשעים המוקדמות, נאמר לי בגרסאות שונות, שלאור מה שהיהודים עושים לפלשתינים, אין להם זכות להאשים את העמים הגרמנים על השואה, טענה שחושפת את המניע העיקרי להאשמת ישראל ברצח העם הפלשתיני: הרצון לגמד או למחוק את זכר השואה, שהוא מניע ראשון במעלה של האנטישמיות אחרי השואה, ואיננו מוגבל לעמים שהשתתפו ברצח היהודים, אלא נושא אופי כלל עולמי. באוסטריה אמר לי סטודנט באוניברסיטה של וינה בפגישה מקרית במסדרון, לאחר שאני שאלתי איך להגיע למכון להיסטוריה אוסטרית, והוא שאל מאין אני ומיד כשעניתי "מישראל", שאל אם אני נגד הממשלה בישראל, שמבצעת פשעים נגד הפלשתינים – באותם ימים היתה בשלטון ממשלת רבין – ואז הציע שעדיף שלא נאשים אלה את אלה, כי גם אצלם, לפני כמה שנים – אלה המלים שלו – כמה אנשים ביצעו כמה פשעים. אני בעיקר שתקתי. הגעתי אז לאוסטריה לצורך לימודים והייתי קצת בהלם מהתוקפנות כלפיי מצד עוברי אורח מקריים. בעצם כל הדברים שאנשים מספרים עליהם עכשיו כהוכחה להתגברות האנטישמיות, קרו לי בתחילת שנות התשעים: התעלמות במסעדה מסוימת ממני ומבנותיי במשך כחצי שעה, שאז נשברנו והלכנו משם – המלצריות עברו שוב ושוב לידינו כאילו היינו שקופות ולא נענו לפניותינו, טענות שישראל לאומנית ומבצעת פשעים נגד הפלשתינים שהועלו ללא כל פרובוקציה מצדי, רק מפני שהמבטא הזר הסגיר אותי, וכשנשאלתי מאין אני עניתי שמישראל. אבל מה ששבר אותי יותר מהכל לא היה יחסם הפוגעני של האנטישמים המרושעים יותר, אלא דווקא האמירה החוזרת של השוערת בבניין, אשה טובת לב שסייעה לנו רבות, בכל עת שפגשה אותי במדרגות: "כל אדם רוצה לחיות" או "לכל אדם מותר לחיות", מה שגרם לי להבין שגם זכותם של היהודים שלא להירצח נתונה בוויכוח.

מה ששונה כעת הוא שהאשמת ישראל ברצח-עם בעקבות טבח החמאס והמלחמה בעזה, האשמה שהועלתה עוד לפני שישראל הרגה עשרות אלפי אזרחים עזתיים, ובמקומות מסוימים מיד אחרי טבח השביעי באוקטובר, הפכה נפוצה מאד ונאמרת כמוסכמה כללית, ושותפים לה גם יהודים רבים וביניהם ישראלים, כולל היסטוריונים שחוקרים את השואה, עיתונאים ואנשי רוח.

כבר כתבתי על הצורך הנפשי של האומות הנוצריות להחזיר את היהודים למעמדם ההיסטורי בנצרות כרודפי ורוצחי האלהים, מעמד שרצח היהודים בשואה קעקע במידה רבה, לדאבון לבם של האנטישמים, ולכן היה ברור לי שטבח החמאס, ששוב הציג את היהודים כקורבנות של טבח בעל אופי דתי במידה רבה, יעורר צורך להפוך את הקערה על פיה, ולהציג דווקא את היהודים כרוצחים. גם לזכור את רצח היהודים בשואה, וגם להתייחס לטבח החמאס, זה הרבה יותר מדי קורבנוּת יהודית מכפי יכולתם של האנטישמים לשאת, ולכן, גם אם ישראל היתה מגיבה בצורה מתונה, ולא בהרג ברוטאלי, שיחד עם מחבלי החמאס, גרם למותם של הרבה מאד חפים מפשע, היינו מואשמים מן הסתם בהאשמות קשות. אבל ישראל פעלה בברוטאליות רבה, ואין כמעט מחלוקת על כך שנהרגו בעזה לפחות שבעים אלף נפש, כולל חפים מפשע רבים מאד, ויש הטוענים שהמספר גדול אף יותר ומתקרב למאה אלף הרוגים.

ב-6 במאי התראיין ההיסטוריון הישראלי-אמריקאי עומר ברטוב למוסף "גלריה" של "הארץ" וטען שישראל ביצעה בעזה רצח-עם, לדבריו הוא קובע זאת על פי אמנת האו"ם נגד רצח-עם משנת 1948. אני חוזרת וקוראת את הגדרת רצח העם באמנה זו, ובכל קריאה נוספת עולות בי יותר תמיהות ותהיות על הגדרה זו.

אמנת האו"ם נגד רצח עם מגדירה חמש פעולות, שביצוען במטרה להרוס קבוצה לאומית, דתית או גזעית מגדירות רצח-עם:

1.    הריגת חברים בקבוצה

2.    גרימת נזק גופני או מנטלי לחברים בקבוצה

3.    כפיית תנאי מחייה שנועדו לגרום להשמדתם הפיזית של בני הקבוצה.

4.    כפיית אמצעים למניעת ילודה בקבוצה.

5.    5. העברת ילדים מהקבוצה לקבוצה אחרת.

האמנה מדגישה שלא די במעשים אלה, אלא שכדי להרשיע ברצח עם צריכה להיות כוונה להשמדת הקבוצה, מה שכמובן לא קל להוכיח. לא שמענו מעומר ברטוב על מה מבוססת טענתו שישראל ביצעה בעזה רצח עם: ישראל אכן הרגה בעזה חפים מפשע רבים, כולל לא מעט חטופים ישראלים, שעל הקלות הבלתי נסבלת של רציחתם שמענו בתכנית המקור השבוע, ולכך עוד אחזור. אבל מדוע הוא חושב שבהריגת עשרות אלפי עזתים, ולו גם הריגה חסרת הבחנה של חפים מפשע תוך הפרה מחרידה של הוראות פתיחה באש, שהביאה גם לרצח שלושת החטופים ששחררו את עצמם, התכוונה ישראל להשמיד את כל העזתים? האם כמו בית הדין הבינלאומי לצדק, שבו הואשמה ישראל ברצח עם, הוא מסתמך על התבטאויות של אישים כעמיחי אליהו או נסים ואטורי נוסח "צריך למחוק את עזה", ומעניק להן מעמד זהה לפחות לועידת ואנזה, שבה החליטו הנאצים על "הפתרון הסופי" של שאלת היהודים?

האופן שבו מגיע ברטוב לטענת רצח העם שלו פתלתל למדי. הוא מציין בצדק שישראל הרסה את עזה הרס שיטתי בתקוה שהעזתים יעברו למצרים, אך מצרים סירבה לקבל אותם. אומר ברטוב: "כמו במקרים רבים בעבר, כולל השואה, כשניסיון לסלק קבוצה אתנית משטח שבשליטתך נכשל כי אין לה לאן ללכת, הפתרון הופך להריגתה, זהו רצח עם".

הטענה המובלעת בדבריו של ברטוב, שהנאצים הרגו את היהודים מכיוון שלא הצליחו לסלק אותם מגרמניה, היא בעיני לא פחות מהכחשת השואה. מטרת הנאצים לא היתה לסלק את היהודים מגרמניה, אלא להשמיד את כל היהודים בעולם כולו, משימה שהם ביצעו באובססיביות, והם השקיעו מאמצים כבירים למנוע מהיהודים כל אפשרות להימלט. כדי ליצור הקבלה בין מעשי ישראל בעזה למעשי הנאצים בשואה, מעוות ברטוב את משמעות השואה והנאציזם לבלי הכר. בכלל הוא מאמץ את הטענה האנטישמית הנפוצה שהיהודים משתמשים בשואה כדי להצדיק את רצח הפלשתינים, וכדי לבצע שואה נגד הפלשתינים. אבל אף אחד בישראל איננו מנמק את הריגתם של שבעים אלף פלשתינים בשואת היהודים, אלא בטבח של השביעי באוקטובר. האם הטבח של השביעי באוקטובר אכן מצדיק את הריגתם של שבעים אלף פלשתינים, או יותר מכך? לא בעיניי. אני חושבת שישראל נהגה באופן ברוטאלי והרגה בצורה אכזרית ולא פעם נפשעת פלשתינים חפים מפשע ללא הבחנה, כולל אנשי רפואה וסעד ועיתונאים זרים ופלשתינים, מה שהוביל גם להריגת חטופים ישראלים. אבל לשואה אין שום קשר לכך. האמירה ש"רצח עם אחד איננו מצדיק רצח עם אחר" איננה מתייחסת לחשיבה בישראל, אלא לניסיון האנטישמי, שברטוב מצטרף אליו, להציג את הישראלים כמי שמשתמשים בשואה כדי להצדיק את רצח העם הפלשתיני שבו הם מואשמים, וכך להפליל את עצם קיומו של זיכרון השואה. אין לישראלים צורך לגייס את השואה כדי להצדיק הריגה חסרת הבחנה של פלשתינים בעזה, כי מבחינת אותם ישראלים שמצדיקים את הרג הפלשתינים, די בטבח השביעי באוקטובר כדי להצדיק את הריגת הפלשתינים או את גירושם מעזה, ואין צורך לגייס לצורך זה את השואה. טענתו של ברטוב שהשואה היא הדבק המלכד של החברה הישראלית נכונה הרבה יותר לגבי יהדות ארצות-הברית, וחושפת את חשיבתו היהודית-אמריקאית שהתרחקה מאד מהחברה הישראלית תחת שלטון נתניהו. נדמה שברטוב מעולם לא שמע את איציק זרקא מתגאה בהיטלר שרצח מיליוני יהודים אשכנזים (וגם יהודים ספרדים, דבר שחסידי נתניהו מעדיפים להתכחש לו), וגם לא שמע את המתנחלים שמזדהים עם מפלגות ניאו-נאציות באירופה. נתניהו עמל קשות דווקא לגמד את פשעי הנאצים, ואף טען ש"היטלר לא רצה להרוג יהודים", ואנגלה מרקל נאלצה ללמד אותו היסטוריה. כבר מזמן זכר השואה איננו מלכד את החברה הישראלית, התפתחות שבעיני היא מצערת ביותר, ומעידה עד כמה הטמיע שלטונו הממושך של נתניהו בחברה הישראלית סנטימנטים פשיסטים. למרבה הפלא ברטוב מתנגד לזהות את הימין הלאומני בישראל כפשיסטי, למרות המאפיינים הפשיסטים הברורים שלו: פולחן האישיות של "המנהיג" הנערץ, שלילת זכויות האדם והאזרח של המיעוט הלאומי והגדרתו כאויב מבפנים, פוליטיזציה של הדת, וניסיון ההשתלטות על מערכת המשפט ועל התקשורת, ומצד שני הוא מזהה את הציונות בישראל עם הימין הלאומני, כאילו אין בכלל בישראל ציונים שאינם לאומנים, שהרי הוא שולל את הציונות בכלל, ומתעלם מהציבור הציוני הגדול בישראל שמתנגד נחרצות לאופי הפשיסטי-דיקטטורי של משטר נתניהו. נדמה שקל יותר לעומר ברטוב להאשים את ישראל ברצח-עם מאשר באימוץ משטר פשיסטי, שאנו מקווים מאד לסילוקו בבחירות הקרובות. מאמציו לשלילה טוטאלית של הציונות מונעים ממנו לראות את ישראל כמדינה שמסוגלת להחליף את משטרו האוטוריטרי והמושחת של נתניהו במשטר דמוקרטי, ולהוביל לעתיד חיובי יותר.   

ברטוב מבקש מהמראיין שיאמין לו שהוא מזהה רצח עם כאשר הוא רואה אותו. זו טענה יהירה שאין לה בכלל מקום בשיח מדעי. ברטוב לא היה בעזה והוא יודע מה נעשה בה רק מהתקשורת. אם הוא משתמש בהגדרה של האו"ם לרצח-עם, עליו להשתמש בפועל בהגדרה זו. ולהסביר מה במעשי ישראל תואם את סעיפי ההגדרה.

וגם ניסיון רציני לאבחן רצח עם על פי הגדרת האו"ם איננו משימה פשוטה. כאן אני חוזרת לתמיהותי שלי על הגדרת רצח העם של האו"ם: הריגת אנשים קורית בכל מלחמה, וגם גרימת נזקים גופניים. בהגדרת רצח העם של האו"ם חסר המאפיין הכי מובהק של רצח העם – ההיקף, הממדים של הרצח. בשואה נרצחו מיליונים, וזה מה שהפך אותה לרצח עם. לו הרג היטלר מאה אלף יהודים, היינו מזועזעים ומתאבלים עליהם, אבל לא היינו מגדירים את ההרג כרצח עם. למותר לציין שכמעט בכל מלחמה בשנים האחרונות מספר ההרוגים גבוה בהרבה ממספר ההרוגים בעזה, ואיש איננו טוען שנעשה רצח עם: לא בכיבוש האמריקני בעיראק, שבה נהרגו לפי ההערכות בין מאתיים אלף ליותר משש מאות אלף איש, לא באוקראינה שבה נהרגו גם כן כשש מאות אלף איש (מספר הרוסים שנהרגו מוערך בלמעלה ממיליון). רצח עם הוא רצח של מיליונים. ללא העניין המספרי אין משמעות לייחודו של רצח העם מכל מלחמה או טבח. לפי הגדרת האו"ם טבח החמאס הוא רצח עם הרבה יותר מובהק מהרג הפלשתינים בעזה בידי ישראל בתגובה עליו. במקרה של טבח החמאס לא קשה להוכיח כוונת השמדה: אנשי החמאס התבטאו במפורש שמטרתם היא השמדת ישראל, בדומה לפטרוניתם איראן, ושטבח אזרחים יהודים משמח אותם מאד. ללא הבחנה בין הרג במלחמה לטבח אזרחים לא חמושים, ובין הרג ברוטאלי של עשרות אלפים לרצח שיטתי של מיליונים, הגדרת רצח העם מאבדת את משמעותה, וזכר השואה מאבד את משמעותו, וייתכן שזו בדיוק הכוונה.

 

מדוע יצא טראמפ למלחמה באיראן עם נתניהו

 

מאמרם ב"ניו יורק טיימס" של ג'ונתן סוון Swan ומגי הברמן, שהם בין מחבריו של ספר העומד להתפרסם בשם "שינוי משטר: בתוככי הנשיאות האימפריאלית של דונלד טראמפ", הוכתר בכותרת: "איך דונלד טראמפ הוביל את ארה"ב למלחמה עם איראן" ומתאר התייעצויות שערך טראמפ עם אנשיו, שבראשונה מביניהן הוצגה מצגת ששלח בנימין נתניהו, ובה דובר על תכנית ישראלית לחיסול המנהיגות האיראנית, לחיסול הטילים הבליסטיים, לחידוש המחאה באיראן והפלת משטר האייתולות, ואף לפלישה של כוחות כורדיים, שימוטטו יחדיו את המשטר. בעיתון "הארץ" תרגמו את המאמר תחת הכותרת: "נתניהו מכר את המלחמה באיראן, וטראמפ קנה". אבל כפי שהעירו קוראים, המאמר מתאר איך ניסה נתניהו בעזרת המצגת להשפיע על טראמפ ואנשיו להצטרף למלחמה נגד איראן. הוא איננו מתאר מה באמת שיכנע את טראמפ לצאת למלחמה. אמנם היו נוכחים בפגישה שטענו שהמצגת של נתניהו השפיעה עמוקות על טראמפ, אבל ראש ה-CIA חשב שהמצגת, ובפרט הצפי להתקוממות אזרחי איראן – לאחר שעשרות אלפי מפגינים נרצחו - ולפלישה של כוחות כורדיים שיפילו יחד את המשטר, מגוחכים, ושר החוץ מרקו רוביו תיאר אותם כ"בולשיט". ראש המטות המשולבים, הגנרל דן קיין, אמר שהישראלים תמיד מפריזים כדי למשוך את האמריקאים לצדם. בקיצור, קשה להגיד שהמצגת של נתניהו עשתה רושם רב על אנשיו של טראמפ, בוודאי על היותר מנוסים ומקצועיים ביניהם. שר ההגנה פיט הגסת' תמך במלחמה, אך הוא שר בלתי מקצועי שטראמפ גייס מבין אוהדיו בתקשורת, ותפקידו העיקרי הוא לתמוך בעמדותיו של טראמפ, שכך אכן עשה. גנרל קיין הציג גם את סכנות המתקפה על איראן: ריקון מלאי אמצעי הלחימה של ארה"ב, כולל מיירטי טילים, וחסימה איראנית של מיצר הורמוז, כפי שאכן קרה. גם סגן-הנשיא ואנס העלה את החשש מפני חסימת מיצר הורמוז שתגרום לעליית מחיר הנפט, ומפני יצירת כאוס בזרח התיכון. בקיצור, התגובה בקרב אנשיו של טראמפ למצגת הישראלית היתה מאד פושרת, בלשון המעטה,

הישיבה האחרונה שמתוארת במאמר, שבסופה הכריע טראמפ לצאת למלחמה, כבר איננה דיון. נראה שמשתתפיה מודעים לכך שטראמפ כבר החליט לצאת למלחמה, וכל מה שנותר להם לעשות, הוא לנסות להפחית ציפיות,ולהתמקד ביעדים הסבירים יותר, כפי שאמר מרקו רוביו: "אם המטרה היא שינוי משטר או התקוממות, לא כדאי לעשות זאת, אבל אם המטרה היא להשמיד את תכנית הטילים של איראן, זה יעד שאנחנו יכולים להשיג." בהחלטה שנראה כי לא הפתיעה איש מאנשיו, אמר טראמפ שצריך לעשות זאת, כלומר לתקוף את איראן, ואיש לא התווכח איתו.

אני מטילה ספק בכך שטראמפ הושפע מהמצגת של נתניהו שאנשיו ראו כאוסף שטויות בלתי מציאותי, ושזו היתה הסיבה לרצונו לצאת למלחמה. המאמר מתאר אולי את לבטיהם של אנשי טראמפ לפני היציאה למלחמה, ואת הסכנות, שכולן היו ידועות מראש. המאמר איננו נותן תשובה על השאלה המטרידה מכל: מדוע החליט טראמפ לצאת למלחמה באיראן לצד נתניהו?

כמובן שאין לי על כך שום ידיעה, רק השערות שמבוססות על התבטאויותיו של טראמפ, ועל מאמציו החוזרים ונשנים לסייע לנתניהו לבטל את משפטו ולחזק את מעמדו בקרב הציבור הישראלי. אי אפשר להתעלם מהשבחים שחלק טראמפ לנתניהו, כביכול הציל נתניהו את ישראל מחורבן, כביכול בלעדיו לא היתה ישראל קיימת, ואת דרישותיו החוזרות והתוקפניות מאד וחורגות מאד מהיחסים המקובלים בין מנהיג זר למדינה זרה שהרצוג יעניק לנתניהו חנינה, "כדי שיוכל להתרכז במלחמה".

לדעתי טראמפ רואה בנתניהו מרכיב חשוב בציר הפשיסטי שהוא מנסה להקים ולבסס בכל העולם, ומוכן להקריב הרבה כדי להשאירו בשלטון, ולהשתמש בו כדי להכשיר משטרים פשיסטים אחרים: סגן-הנשיא ואנס תקף את ממשלת גרמניה שמגבילה את צעדיה של מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה הלאומנית והמתנגדת להגירה, ומשתמשת באוצר מושגים נאצי לקידום עמדותיה, ביניהם Ueberfremdung וUmvolkung, מושגים נאצים שפירושם הצפה בזרים והחלפת העם, כביכול מטרת ההגירה היא לפגוע בגרמנים הילידים ולהחליפם בזרים. השקפה זו קיימת גם בארצות-הברית ותומכיו של טראמפ בשרלוטסוויל צעדו בקריאות Jews will not replace us, יהודים לא יחליפו אותנו, שלקוחים מתיאוריית ההחלפה הנאצית שמפלגת אלטרנטיבה לגרמניה מקדמת. לכאורה תמיכתו של טראמפ בנתניהו סותרת השקפות אנטישמיות, אבל בעשורים האחרונים זו אסטרטגיית הלבנה מקובלת בימין הקיצוני באירופה, להציג את עצמו כתומך ישראל אבל מתנגד ליהודים המקומיים: כך נוהג גם טראמפ שתוקף את הרוב המוחלט בקהילה היהודית בארצות-הברית שמצביע לדמוקרטים, ומלבין את האנטישמיות שלו בתמיכתו כביכול בישראל, שמוגבלת לתמיכה בערעור הדמוקרטיה הישראלית בידי נתניהו. באותו אופן תומך טראמפ בדיקטטור ההונגרי ויקטור אורבן ומנסה לסייע לו להיבחר מחדש בבחירות שיתקיימו ביום ראשון הקרוב, ה-12 באפריל, שבהן יש לראשונה ליריביו של ויקטור אורבן, אנטישמי ומכחיש שואה שגם הוא מלבין זאת על ידי תמיכתו בנתניהו, סיכוי להביסו, ולגאול את הונגריה משנים של דיקטטורה. סגנו של טראמפ ואנס ביקר בהונגריה וקרא לבחור מחדש בויקטור אורבן ואף טראמפ, בשונה מהנוהג שלא להתערב במדינות זרות, קרא להונגרים לבחור ב"איש הנהדר" אורבן. גם נתניהו ובנו יאיר מקיימים קשרים הדוקים עם אורבן ותומכים בו, למרות שאורבן מקדם תפיסות רוויזיוניסטיות אנטישמיות, שמאשימות את היהודים בהשלטת הקומוניזם בהונגריה ולפיכך מצדיקות את רציחתם של יהודי הונגריה בשואה. כדי להלבין מנהיגים פשיסטים ואנטישמים טראמפ צריך את תמיכתו של נתניהו, וחשוב לו מאד שנתניהו יישאר בשלטון. לדעתי החלטתו לצאת למלחמה לצד נתניהו, נבעה מכך שנתניהו שיכנע אותו שללא מלחמה עם איראן יתקשה לבטל את משפטו ואולי אפילו יורשע ויישלח לכלא, וכמובן יתקשה למחוק את כשלונו בשביעי באוקטובר שבגללו פחתה התמיכה בו בישראל והוא עלול לאבד את השלטון. לדעתי טראמפ הסכים לצאת יחד עם נתניהו למלחמה כדי לסייע לנתניהו להיבחר שנית, כפי שהוא עושה הכל, גם בניגוד למקובל ביחסים בין מדינות, כדי שויקטור אורבן, שותפו לציר הפשיסטי ולשנאת מוסדות האיחוד האירופי, יישאר בשלטון. טראמפ ניסה גם להציל את שליטה הקודם של ברזיל בולסונארו ולהשאירו או להשיבו לשלטון, אך נכשל בכך כישלון מוחלט – בולסונארו הודח ונשפט לשנות מאסר רבות על ניסיונו לתפוס את השלטון בכוח לאחר שמתנגדיו זכו בבחירות, התנהגות שכידוע איננה זרה לטראמפ.

כשלון המערכה באיראן הוכיח שגם כוחו של טראמפ לסייע לנתניהו איננו בלתי מוגבל, ושמלחמה איננה משחק שאפשר לנחש את תוצאותיו מראש. ביום ראשון הקרוב ייערכו הבחירות בהונגריה, ואני מקווה מאד שגם שם ייכשל טראמפ בניסיונו להותיר בשלטון את הדיקטטורה של אורבן. הפסד של אורבן יהיה תקדים חשוב ליכולתה של מדינת ישראל להשתחרר ממחריב הדמוקרטיה נתניהו, למרות מאמציו האדירים של טראמפ להנציח את שלטון נתניהו בישראל.

ראו גם: טראמפ מעודד שליטים אנטי-דמוקרטים ואנטישמים 

מריה שמידט וההיסטוריה על פי אורבן

                                                                                                      

איראן ואנחנו

 

אתמול צפיתי בסרט "לא בלי בתי". התחלתי לצפות במקרה והמשכתי לצפות עד הסוף. זו היתה הפעם הראשונה שצפיתי בסרט הזה. בזמנו פחדתי לצפות בו, והוא אכן סרט קשה לצפייה, במיוחד הקטעים שבהם בעלה האיראני של בטי מחמודי מכה אותה מכות קשות, בגלל שהמרתה את פיו והתקשרה בטלפון לשגרירות השוויצרית, שייצגה את האינטרסים של ארה"ב בטהרן, בניסיונותיה הנואשים להימלט מאיראן יחד עם בתה ולשוב לארצות-הברית. רק לאחר שנים היא מצליחה להימלט מאיראן, שבה החזיקה בה משפחת בעלה כשבויה, משום שסירבה לעזוב את איראן ללא בתה, כאשר לפחות חלק מהזמן היא נכלאה בבית ללא יכולת לצאת ממנו, ובחלק מן הזמן בתה הופרדה ממנה בכוח. הסרט הזה מצליח להעביר לצופים את תחושת המחנק והייאוש של החיים באיראן החומייניסטית. אבל מה שנורא באמת זה שהחיים בישראל מאז המתקפה באיראן הפכו גם הם למחניקים ומייאשים בלי גבול. כל הייאוש שנצבר ונצבר מאז ההפיכה המשטרית וטבח החמאס ומלחמת השנתיים שנראתה אינסופית והמאבק הנואש להשיב את החטופים שהיה כל כך ארוך ומתסכל, והזמן הקצר כל כך שהיה לנו להתאושש קצת מהמלחמה ולקוות לטוב לפני ששוב שקענו במלחמה בלתי אפשרית שנראית אינסופית, ועוד דורשים מאיתנו להתלהב ממנה, כאילו כל מי שנולד בישראל, אם הוא תינוק בן שנה או זקנה בת שבעים צריך להרגיש ולחשוב כמו חייל ולהיות קשוח ועשוי ללא חת, ואסור אפילו להרגיש צער עמוק על כל הסבל האנושי המיותר שמתפשט סביבנו כמו פצצת מצרר ענקית שנופלת על כל המדינה.

אני מניחה שעיתוי השידור של הסרט בכבלים קשור למלחמה, ואולי קשור לצורך הישראלי להדגיש כמה המשטר באיראן נורא, כאילו זה מצדיק את המתקפה הישראלית על איראן, שלא היתה לה שום הצדקה והיא אסון לישראל לא פחות מאשר לאיראן. בכל פעם שאני רואה משהו שקשור למשטר באיראן, אני חושבת דווקא על מה שקורה בישראל: על עונש המוות שרוצים להנהיג פה, דבר שגורם לי רצון לברוח מהארץ, ורק התקוה ששום דבר מזה לא ייצא לפועל עוד מחזיקה אותי פה. זה תמיד מזכיר לי את "הזר" של אלבר קאמי, שמספר שאביו צפה בהוצאה להורג ואחר כך הקיא את נשמתו. לראות את בן-גביר שותה שמפניה לחגוג את עונש המוות גורם להשפעה דומה. הממשלה הזו מעוררת בי המון כעס, אבל לאחרונה גם המון גועל, ממש תגובה פיזית של גועל למראה השרים הבהמיים וצמאי הדם שמעלים במחשבה את הגרועים באויבי עמנו. המלחמה הזו של ישראל באיראן היא כמו קללה שהופכת אותנו כמו כישוף לתמונת ראי של איראן. כשראיתי את הסרטון של שוטרת מכה באכזריות אשה קשישה שהפגינה נגד המלחמה, חשבתי על המכות שמכים את הנשים האיראניות ותהיתי, האם כשנתקרב לבחירות וממשלת נתניהו-בן-גביר-סמוטריץ' תפחד להפסיד את השלטון, האם הם יהיו מסוגלים להכות אנשים עד מוות כמו שקרה באיראן, או אפילו לירות בהם למוות? אני מפחדת בעיקר בגלל מה שקורה אצלנו, ומה שקורה באיראן מעסיק אותי בעיקר בתור סיוט שעלול להתרחש. כמה רחוק יילך נתניהו ומשטרו נגד המתנגדים לשלטונו? נגד מי שחשים כמוני, שאם הממשלה הנוראה הזו לא תסולק, ישראל בדרך לאבדון, והיא תהפוך למקום שאין ראוי לחיות בו. אני חושבת כמה אנשים בעולם מסתכלים עלינו כעת כמו שאנחנו הסתכלנו על מלחמת איראן-עיראק וחשבנו כמו שבגין אמר, בהצלחה לשני הצדדים. האם אנשים ימאסו בנו כמו שמאסו באיראן של חומייני ובעיראק של סדאם חוסיין? האם ישראל תהיה למשל ולשנינה לרוע ומיאוס? האם נמאס בעצמנו ולא נרצה כבר להילחם על ישראל שתהיה מדינה טובה, ורק נרצה לברוח מכאן למקום אחר?

מקח טעות

 

סופסוף נמצא מישהו  - דן חלוץ בראיון עם רוני קובן, שאומר בפה מלא שהמטרות שהוצבו למלחמה באיראן אינן ניתנות להשגה. מאד מתסכל לשמוע אנשים מכובדים מדברים על כך שהאיראנים אמורים כביכול לצאת לרחובות ולמרוד במשטר. זה כבר לא יקרה, כלומר זה קרה, אבל אז האיראנים שיצאו לרחובות מצאו את עצמם לבד, ואלפים או אולי עשרות אלפים מהמפגינים נורו למוות. טראמפ אמר שהעזרה בדרך, אבל מבחינת המפגינים העזרה הגיעה מאוחר מדי, או לא הגיעה כלל, ויעבור זמן עד שאנשים באיראן שוב יצאו לרחובות. בכל מקרה נתניהו לא התכוון לעזור לעם האיראני, אלא קיווה שהעם האיראני יעזור לו לנצח במלחמה ולנצח בבחירות, למרות שלא ברור מה העם האיראני חייב לנתניהו. היה די מגוחך לשמוע את נתניהו מעודד את האיראנים להתקומם, בעודו מדכא הפגנות בישראל נגד ממשלתו. בכל אופן לאיראנים יש צרות משלהם ואין להם אפשרות כרגע לעזור למסע הבחירות של נתניהו כפי שהוא מצפה מהם.

וכמובן ישנם הבכירים והפרשנים שמצהירים בפנים חמורות שחייבים להוציא מאיראן את האורניום המועשר. כמובן שחייבים, ורק איך לבצע את זה אין לדעת. פעם העכברים התכנסו והחליטו שצריך לתלות פעמון על זנב החתול, כדי שצלצולו יזהיר אותם מפניו. רק איך לתלות את הפעמון ומי יבצע העכברים לא ידעו, למרות שהרעיון לתלות פעמון על זנב החתול היה רעיון ממש מצוין. גם יש רעיון מצוין להשמיד את כל הטילים הבליסטים של איראן, ולמנוע ממנה לירות טילים על ישראל. גם במקרה הזה לא ברור מי יבצע את ההשמדה המוחלטת של הטילים האיראנים. ולגבי חיסול חיזבאללה עדיף לא לדבר.

איך יוצאים למלחמה מבלי לחשוב לא רק מה רצוי שיקרה, אלא מה צפוי לקרות באמת, וכיצד פועלים אם דברים משתבשים. אבל נתניהו מעדיף לחשוב חיובי, כלומר לא להביא בחשבון שום כישלון אפשרי במלחמה, או סתם העדר הצלחה. הרי כשיוצאים למלחמה אפשר לדעת רק איך מתחילים בה. האם מישהו תיכנן שהחיזבאללה יירה מאות טילים על ישראל, והחיים בצפון יהפכו לבלתי אפשריים, כפי שהפכו להיות לאחר טבח החמאס? האם מישהו תיכנן כיצד לטפל במקרה כזה באזרחים שזקוקים לעזרה או לפינוי? על פי המתרחש ביישובי הצפון, אף אחד לא תיכנן את הצפוי – מצוקה חמורה של תושבי הצפון, ואף אחד לא שאל את עצמו איך אנשים שרק יצאו משנתיים של מלחמה נוראה יעמדו במלחמה נוספת. וכמו שאמר ראש עיריית קריית-שמונה אביחי שטרן, מה יעזור לנו לנצח את איראן אם נפסיד את קריית שמונה, שתושביה נמלטים למרכז הארץ. כיצד נבחן את הצלחת המלחמה? מה פשר ההישגים המופלאים שמשבחים כל הזמן? במה הם משפרים את חיינו? האם הם שווים את המחיר הנורא בהרוגים, בפצועים, בהרס בתים, באנשים שחייהם נהרסו, באובדן תפוקה, באובדן פרנסה, בצער וסבל?

כמה היינו זקוקים כולנו לריפוי, לשיקום, לחיזוק, אחרי שנתיים של מלחמה נוראה. מדוע נתניהו בטוח כל כך שרק מלחמה נוספת תביא לו את הניצחון? מדוע אף פעם איננו מנסה לקנות את לב הציבור בהשקעה בבנייה, בפיתוח, בשיקום, בסיוע לאוכלוסיה, בשיפור החינוך והשירות לציבור? כמה הוא זילזל באובמה שאמר: "אתם תימדדו במה שאתם יכולים לבנות, ולא במה שאתם יכולים להרוס".

והרי המלחמה הזו היא אסון לציבור בישראל, והיא אסון לעולם כולו, והיא מלחמה לא חוקית, כי רק מלחמה להגנה עצמית היא חוקית, וישראל תקפה את איראן מבלי שזו תקפה אותה קודם לכן, והטענה שלולא תקפנו את איראן היתה איראן תוקפת אותנו איננה מתבססת על מידע, אלא על הצורך להצדיק את היציאה למלחמה שגורמת כל כך הרבה נזק וסבל. הסיכוי שאיראן היתה תוקפת אותנו דווקא כאשר התמודדה עם מרי אזרחי חמור איננו מאד סביר, ולא ברור מה היתרון בלגרום לאיראן לירות עלינו טילים כעת, בטענה שכך נמנע התקפה עלינו בעתיד. אולי ההתקפה העתידית הזו לא היתה קורית לעולם? אולי המשטר באיראן היה נופל מעצמו לפני שאיראן היתה תוקפת אותנו? ובכל מקרה, אם יוצאים להתקפה, ועוד למלחמת ברירה, צריך להביא בחשבון גם כישלון, וצריך לדאוג לאוכלוסיה שתיפגע, ולא להאשים את הציבור שטרם התאושש משנתיים של מלחמה נוראה וכעת מוצא את עצמו מופגז בטילים שהוא מפונק ולא מקבל בהבנה ובשמחה את הפגזתו בטילים. ממשלה שהביאה על עמה טבח נורא ומלחמה אינסופית, מוטב שלא תחלק לעמה הסובל ציונים.

 

הפשיזם היהודי הוא אידיאולוגיה

 

דוד אוחנה כותב ב"הארץ" (20.3.26) כי הפשיזם איננו אידיאולוגיה, אלא פוליטיזציה של חוויה קולקטיבית, אך מתעלם מכך שחוויה קולקטיבית שממוקדת בשנאה למיעוט לאומי ובפגיעה בו, עד כדי שלילת אנושיותו שמובילה לרציחתו והשמדתו, היא תמיד פרי אידיאולוגיה של העדפת הרוב הלאומי, וראיית המדינה ומוסדותיה כמי שמשרתים אך ורק את העדפת הרוב הלאומי וביטוי עליונותו. הוצאת קבוצה אנושית מכלל בני האדם בעלי הזכויות היא תמיד פרי אידיאולוגיה גזענית או לאומנית או שילוב של השתיים. לנאציזם היה אופי קיצוני חריג מפני שהוא נשען על אלפיים שנות אנטישמיות נוצרית, שתיארה את היהודים כרוצחי אלהים, ולכן כמי שנמצאים מחוץ לקהילת בני האדם, דבר שהקל מאד על הגדרתם כאיום על הקיום הגרמני וכמיועדים להשמדה, אבל כל הגדרה של קבוצה לאומית כאויב דמוני שמוצא מכלל האנושות ולפיכך מאבד כל זכות אנושית היא הגדרה אידיאולוגית, שמבטלת את האידיאולוגיה הנגדית, זו שרואה את כל בני האדם כמי שנבראו בצלם אלהים, ולכן שווים באנושיותם ובזכויותיהם. יצירת הירארכיה בין לאומים, שמדרגת אותם כעליונים ונחותים היא תופעה אידיאולוגית, ולכן ההגדרה של היהודים כאיום על הקיום הגרמני והגדרתם כ"חיים בלתי ראויים" כרוכות זו בזו: מאחר שהפשיזם ממוקד בתפיסת האחר אך ורק מנקודת מבטה של האומה שמדורגת כעליונה, ולא כסובייקט בזכות עצמו – והפיכת הזולת מסובייקט לאובייקט היא לגמרי אידיאולוגית, אידיאולוגיה ששוללת את ראיית בני האדם כשווים זה לזה, באשר כולם ברואי האל, נוטל הפשיזם לעצמו את הזכות להכריז על אומתו שלו כבעלת זכויות יתר, ועל אומות אחרות כנטולות אנושיות שדמן מותר. בפשיזם הישראלי שמטפחת ממשלת נתניהו-בן-גביר-סמוטריץ' מוצאים הערבים מכלל בני האדם, בטענה שכולם שואפים ופועלים להשמדת היהודים, ולכן דמם מותר. כדי להגדיר את הערבים כנטולי זכויות אדם וכמותרים להשמדה, חייבים הפשיסטים היהודים להתכחש גם לתפיסת "חביב אדם שנברא בצלם", וגם לתודעה ההיסטורית שרואה בערבים צאצאי ישמעאל, ולפיכך "זרע אברהם", ולכן הפשיסטים הישראלים חוזרים ומגדירים את הערבים כ"עמלק" ומוחקים את זהותם כ"זרע אברהם". המקרה החריג של עמלק, שאיננו חל אפילו על המצרים, שעליהם נאמר "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה", (כיום יש הטוענים שאף אמירה זו מכוונת לישראל, מה שכלל איננו הגיוני אבל מתאים לתפיסה הפשיסטית), הופך אצל הפשיסטים היהודים למקרה כללי, והשמדת האויבים מוצגת כמצווה. בדומה לכך גם טבח אנשי שכם בידי שמעון ולוי שעליו אמר יעקב אבינו: "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ, בכנעני ובפריזי, ואני מתי מספר, ונאספו עלי והכוני, ונשמדתי אני וביתי", נהפך אצל הפשיסטים היהודים למופת, והם מזדהים ומעלים על נס את שמעון ולוי, ומסתייגים מתפיסתו של יעקב, שהיא במפורש תפיסה של מיעוט לאומי – "ואני מתי מספר". הפשיזם משגשג כמובן אצל מי שרואים את עצמם כרוב חזק, ותובעים לעצמם את זכותם של בעלי כוח לרמוס את זולתם. גם התפיסה שבעל הכוח הוא בעל זכויות יתר, ושימושו בכוח לטובת עצמו הוא מוצדק, היא חלק מהאידיאולוגיה הפשיסטית, שמעריצה את הכוח ומעריצה את המנהיג החזק שרודה בעמו ורומס את האויבים. למעשה התפיסה שהמנהיג החזק – ומנהיג פשיסטי כנתניהו תמיד מתאר את עצמו ומתואר על ידי חסידיו כחזק וכבלתי מנוצח – רשאי לרמוס את יריביו, והאומה החזקה רשאית לרמוס את האומות החלשות ממנה, היא אותה אידיאולוגיה עצמה, אידיאולוגיה שמעריצה את הכוח והאכזריות ורואה בהם ביטוי לעוצמה נפשית ולא רק גופנית, ולכן בזה לחמלה ולרחמים ומעריצה את האכזריות ואת המלחמה, ודוחה בשאט נפש אימוץ סייגים לאכזריות במלחמה, כמו הסייגים שמציב החוק הבינלאומי לפגיעה באויב בשעת מלחמה. האידיאולוגיה הפשיסטית מעריצה לחימה ומקדשת מלחמות, כביטוי של עוצמה אנושית מלהיבה, ואילו רדיפת שלום נתפסת בעיניה כרכרוכיות וחולשה.

לא במקרה חשים הפשיסטים היהודים שלא בנוח עם ההסתייגות היהודית מן הנאציזם, שהוא כאמור צורה קיצונית ומרחיקת לכת של פשיזם. כך אנו שומעים יותר ויותר בקרב מעריצי נתניהו הצדקות להיטלר, גאווה בהשמדת מיליוני יהודים על ידי היטלר, כפי ששמענו מחסיד שוטה של נתניהו, כביכול משום שמדובר באשכנזים, שבפשיזם הביביסטי גם דמם מותר, בהיותם מזוהים עם מתנגדי נתניהו, שהרי נתניהו עצמו לדברי חסידיו הוא "מנהיג מזרחי חזק" ולא אשכנזי רחמנא ליצלן, וכן נשמעו מפי מתנגדי ההפגנות נגד נתניהו קריאות בנוסח "שתישרפו כמו שהיטלר שרף אתכם באירופה", שוב זיהוי של מתנגדי נתניהו עם אשכנזים, וכן זיהוי של הנספים בשואה עם אשכנזיות, שאינם מדויקים מבחינה היסטורית, אך משרתים את הפשיזם הישראלי, שחש דיסוננס קוגניטיבי בין הערצתו למשמיד העם היהודי בזכות ההזדהות עם האידיאולוגיה הפשיסטית שלו, לבין התודעה ההיסטורית היהודית שרואה בהיטלר אדם מפלצתי ואויבו הארור ביותר של העם היהודי. הדמוניזציה של האשכנזים בידי הפשיסטים היהודים, וזיהוי אשכנזים עם מתנגדי נתניהו ועם הזהות המעורפלת "שמאלנים", מחליקה את הצטרפותם של הפשיסטים היהודים לקהילת מעריצי היטלר, ומוחקת את  הדיסוננס בין השתלבותם בקהל רוצחי העם היהודי לבין היותם יהודים בעצמם. נתניהו כמנהיג הפשיזם היהודי מסייע לכך בהמצאת היסטוריה שתואמת את הדמוניזציה של הערבים, כמו בטענתו שהיטלר לא רצה להרוג יהודים, והמופתי הוא זה שנתן לו את הרעיון, כך שאפשר להאשים בשואה את הערבים וכפועל יוצא מכך גם את מתנגדי נתניהו התומכים בשלום עם הערבים. דווקא הצורך של הפשיסטים היהודים להכשיר את היטלר, מדגים עד כמה הפשיזם, ובכלל זה הפשיזם היהודי, הוא אידיאולוגיה, שדורשת לא רק הנאה מחוויית ההתעללות בערבים ומרצח ערבים שאיננו מבחין בין מחבלים ערבים שמוצאים להורג כמו במקרה קו 300 ובמקרה אלאור אזריה, לבין רצח משפחה תמימה, הורים וילדים קטנים, שמוצגים כ"מאיימים ומסוכנים", אלא דורשת גם את זיהוי המחנה האידיאולוגי שאליו שייך הפשיזם – כמובן בימינו דונלד טראמפ וויקטור אורבן שמוצגים כידידי ישראל, למרות ידידותם לנתניהו הפשיסט, ולאו דווקא ליהודים באשר הם, ובעבר מחנה הנאצים והפשיסטים האחרים בראשות היטלר ומוסוליני, ואת הכשרתו כמחנה ראוי להצטרפות הפשיסטים היהודים לשורותיו.

ממש לא טוב

 

כשהשכן עלה עם בתו מהמקלט באחת מאזעקות הבוקר, הוא שאל מה נשמע, ועניתי שיכול להיות יותר טוב, והוא נראה מאוכזב ואפילו כועס על דבריי, ואמר שעכשיו הכי טוב, שהעולם נהיה מקום טוב יותר. הוא לא פירט למה אבל הבנתי שהוא חושב שאחרי שהרגו את שליט איראן חמינאי המצב נפלא וצריך להיות מאושרים. זה היה לפני מותם של תשעה אנשים מפגיעת טיל במקלט ציבורי בבית כנסת בבית שמש, אבל אחרי מותה של הרוגה ראשונה במלחמת איראן השנייה בתל אביב, שהיה לגמרי ברור  שהיא לא האחרונה, ואני חשבתי מה משמח כל כך בזה שחמינאי מת, כל כך משמח שלא משנה שבגלל זה ישראלים ימותו ובמקרה הטוב רק יפצעו, או יאבדו את ביתם ואת כל רכושם ואולי לא יצליחו לשקם את חייהם. הרי עדיין לא בנו מחדש את הבתים שנהרסו במלחמה עם איראן ביוני, ואפילו את בית החולים סורוקה שמשרת כל כך הרבה אנשים עדיין לא שיפצו מהפגיעה הקשה שנפגע במלחמה עם איראן, וכבר צפויות לנו פגיעות נוספות, שמי יודע מתי יתקנו וישקמו אותן. הנה אנחנו רק אחרי יומיים של מלחמה, וכבר יש לנו אחד-עשר הרוגים, מהם כמה בני משפחה אחת, ומאות אנשים שאיבדו את ביתם. איך יכול אדם שעיניו בראשו לחשוב שמותו של חמינאי הקשיש, שבוודאי כבר מזמן העביר סמכויות – בימים האחרונים עשה זאת רשמית ומינה לעצמו יורשים – עדיף על חייהם של מאות ישראלים מתוכנו, שמתים וסובלים ומאבדים את כל רכושם. ומה גם שאיראן כלל לא תקפה אותנו, אלא אנחנו תקפנו אותה ללא כל עילה, וההצדקה לתקיפתה מאד מפוקפקת, והיא חשודה כניסיון של מנהיג שעמו מאס בו, לקושש אהדה לפני הבחירות.  

לפעמים אני מרגישה שנתניהו מתייחס לציבור כמו ללהקת תנינים. מדי פעם הוא משליך לתנינים נתח בשר שיבלעו בהתלהבות בשלמותו, ואז ישכבו ללא נוע על גחונם, וכך מצפה נתניהו מהאזרחים להתנפל בהתלהבות על הגופה שהוא משליך אלינו, ולשכוח בכמה דמים הושגה הגופה הזו, ועד כמה גבוה המחיר ששילם הציבור בעבורה. וכמו להקת תנינים כבדי גוף וקטני מוח, מתמוגג הציבור מהגופה שהושלכה אליו כדי לסתום את פיו, פשוטו כמשמעו, ושוכח כמה דם נשפך עבורה.

והרי חמינאי הקשיש לא ניהל את איראן לבדו. הוא היה המנהיג העליון, בדומה לאדמו"רי החרדים שמנהיגים לכאורה את קהילתם עד שתמלאנה להם מאה שנים עגולות, אך בפועל בניהם ואפילו נכדיהם הם המביאים ומוציאים בפועל, והמנהיג הקשיש רק מעניק להם לגיטימציה לנהוג כראות עיניהם, מאחר שעיניו כהו וכוחו כבר איננו עמו. אמנם למנהיגים קשישים יש הילה שצברו בשנות שלטונם הרבות והיא נוסכת מאורה על תפקידם, אך עדיין מסוגלים יורשיהם להמשיך ולקיים את משטר אבותיהם גם בלעדיהם, שהרי ממילא לא ירחק היום שבו ייאלצו להיות עצמאיים ולשאת באחריות המלאה לשלטון. ולעתים הם אף עולים על אבותיהם, לטוב ולרע.

לא טוב, ממש לא טוב לצאת למלחמה ביוזמתנו על מדינה אחרת, מבלי שזו תתקוף אותנו, ובידיעה שאזרחים תמימים ישלמו את המחיר הכבד מנשוא. מאד לא טוב להתייחס לחיי אזרחים כאילו אין להם ערך ומעולם לא היה, כאילו אינם אלא דבורים פועלות הממיתות את עצמן למען המלכה, כאילו אין גבול כמה אבידות צריך הציבור לספוג עבור המנהיג העליון ולהמשיך למחוא לו כפיים. אבל ציבור כזה, שאיננו מבקר אלא רק מתלהב ומעריץ, הוא ציבור שוטה, גם אם לבו תמים ושוחר טוב. הוא מקריב את בניו ועוקד אותם על המזבח. יום שבו מצאו את מותם תשעה אנשים ואולי יותר, כי רבים עוד הנעדרים, איננו יום טוב, אלא יום של אבל, על המתים וגם על עצמנו ועל מי שמנהיג אותנו לאבדון.            

מחשבות בעקבות פרשת ילדי תימן

 

שמחתי לקרוא את מאמרו של אהוד עין-גיל ב"הארץ" שמתייחס לסרטה של ישראלה שאער מעודד "וויני ידידה?" ששודר בערוץ "כאן" במוצאי השבת שעברה (7 בפברואר) ועוסק בדודתה שנעלמה בהיותה תינוקת בת כמה חודשים, לאחר שאושפזה בבית חולים, ככל הנראה בניגוד לרצון האם. שאער מעודד הולכת בעקבות סבתה, שושנה ג'ובני, שהיתה משוכנעת שהתינוקת היתה בריאה, ושלא מתה ונקברה כתינוקת, אלא הועברה לאימוץ, והעידה על כך בפני ועדת שלגי לחקר היעלמות ילדי תימן. אהוד עין-גיל מדגיש, שרק בשנת 1968, באיחור של שמונה-עשרה שנה, הודיעו רשמית למשפחה שבתם מתה, ומסרו להם תעודת פטירה ומקום קבורה שעוררו את חשדה של אם הילדה, כי תעודת הפטירה התייחסה במקור לבן זכר והרישום שונה לנקבה, וגם הופיע בה שם אב שונה משמו של אבי הילדה. מדוע לאחר שמונה-עשרה שנה דווקא? איננו יודעים, אבל עלה בדעתי שהמשפחה פנתה שוב לרשויות לאחר שמונה-עשרה שנה, מפני שאז קיבלו כנראה צו גיוס לילדה, שהיתה אמורה להיות מתה מזה שמונה-עשרה שנה. האם אפשר להאשים את המשפחה בכך שאיבדו את האמון ברשויות המדינה וחשדו שבתם הועלמה במתכוון?

אני מתקשה להבין את הזעם על המשפחות שילדיהן נעלמו, ועל ההאשמות נגדם, כאילו הם ממציאים דברים כדי להעליל עלילות דם על אשכנזים, וכיו"ב. האם מישהו מהמטיפים להורי הילדים הנעלמים ולבני משפחותיהם, היה מוכן להתייחס בשוויון נפש להיעלמות של ילדו "בגלל אי-סדרים" ולראות בכך הסבר מספק? או שהיה ממשיך לחפש את ילדו כל חייו, כפי שעשו רבים מאותם הורים, שקיבלו תעודות פטירה רק לאחר שנים רבות, ולא תעודות מהימנות במיוחד?

אני עצמי התוודעתי לסיפורם של ילדים תימנים שנעלמו לפני כחמישים שנה, בעקבות היכרות עם משפחה שבתה הבכורה נעלמה לאחר שאושפזה בבית חולים, ובניגוד למקרה של ידידה, ההורים לא מצאו שום מידע על גורלה, למרות שעשו הכל כדי לברר את גורל בתם: לא תעודת פטירה, לא קבר, לא כלום. כיום ההורים כבר אינם בחיים, והם היו משוכנעים שבתם נמסרה לאימוץ וחיפשו אותה כל חייהם. את הבן שנולד לאחר היעלמות התינוקת ילדה האם בבית והחביאה מתחת למיטה מפחד שיילקח ממנה גם כן. אחריו נולדו לה עוד שבעה בנים ובנות. כל הילדים גדלו לתפארת ולמיטב ידיעתי כולם אנשים בריאים ובעלי משפחות, כיום בשנות הששים והשבעים לחייהם, ועדיין חיים את השבר של היעלמות אחותם שהעכירה את חיי הוריהם. מדוע אי אפשר להתייחס אליהם לפחות בחמלה? מה פשעם? שהם אינם משלימים עם מה שאי אפשר להשלים איתו?

והרי כפי שמראה שאער מעודד בסרטה, וכפי שאנו יודעים מעדויותיהן של אחיות שטיפלו בילדים, לא הקפידו לוודא שזהות הילדים תישמר, כדי שאפשר יהיה להחזירם למשפחות, וילדים שהוריהם לא נמצאו נמסרו לבתי יתומים ומשם אומצו, ככל הנראה בעיקר על ידי משפחות יהודיות דתיות בארצות הברית. אי אפשר לקבל בשוויון-נפש את ההסבר ש"הפלסטרים עם פרטי הזיהוי נפלו כשרחצו אותם" וכיו"ב. האם לא יכלו לסמן את הילדים בסרט על ידם כפי שסימנו תינוקות בכל מחלקת תינוקות? כיצד דווקא ילדי עולים לא סומנו בצורה ראויה – ואכן לא רק ילדי עולים מתימן נעלמו באותן שנים, גם ילדי עולים מארצות אחרות.

מעדויות הרופאים והאחיות בוועדת שלגי (פעלה בין השנים 1995-1988) מובא הסבר מזעזע לכך שלא אפשרו להורי הילדים שנפטרו בבתי החולים לראות אותם ולקחתם לקבורה בעצמם: רופאים ואחיות העידו על נתיחת גופות הילדים ללא אישור וללא סמכות, ובצורה שהשחיתה את הגופות לחלוטין. זה חלק מאותו זלזול בהורי הילדים שנבע מגזענות, כפי שעולה גם מאמירות חוזרות של האחיות והרופאים שהעידו, שההורים לא התעניינו בילדים כי היו להם עשרה ילדים, בעוד שבמקרים המוכרים לי, כמו במקרה של ידידה ג'ובני, נלקחו מהאמהות דווקא ילדים בכורים, הילד או הילדה היחידים שהיו להם באותו זמן.

כשקראתי כעת את מאמרו של אהוד עין-גיל, שבעצמו חקר ופירסם בזמנו כתבות נרחבות בנושא ב"הארץ" יחד עם יגאל משיח, היתה לי תחושה של טלפתיה. כבר שנים אני שואלת את עצמי מדוע לא רק ממשלות מפא"י והעבודה, שהואשמו בחטיפת ילדי עולים מתימן ומסירתם לניצולי שואה, ללא ספק האשמת-שווא, התנגדו כל כך לחקירת הנושא, והניחו לבער ארכיונים שהחזיקו חומרים מהמעברות ויכלו אולי לשפוך אור על הנושא, אלא גם ממשלות הימין היקשו על בירור העניין, כאשר כבר עמדו לרשותנו בדיקות דנ"א מהימנות. ואכן אהוד עין-גיל עומד על כך, שהשרים הרלוונטיים לשאלת הילדים הנעלמים, שרי הפנים, הבריאות והרווחה בשנים הרלוונטיות, היו שרי המפד"ל ואגודת ישראל, כלומר, אותן מפלגות שעדיין נמצאות בקואליציה השלטת, שנים רבות אחרי שמפא"י ויורשתה מפלגת העבודה כמעט נעלמו מהמפה הפוליטית, וכאשר חברי הכנסת הנוכחיים של מפלגת העבודה, כמו נעמה לזימי, אוהדים לעניינם של ילדי תימן וילדי עדות אחרות שנעלמו, וסופגים עלבונות על עמדה אנושית זו.

ויתרה מכך – אימוץ ילדים שהועברו לבתי יתומים על ידי משפחות דתיות בארצות הברית, בתיווכם של רבנים, כפי שעולה מהעדויות שנאספו, הזכיר לי דווקא פרשת חטיפה מאד מפורסמת מילדותי, חטיפתו של הילד יוסל'ה שוחמכר, שסבו החרדי הבריח לארצות הברית כדי למנוע מהוריו להעניק לו חינוך חילוני. האם ייתכן שילדים תימנים הועברו במכוון, בתיווכם של רבנים, כפי שעולה מהעדויות, למשפחות דתיות בארצות הברית, כדי למנוע מהם לעזוב את הדת בישראל החילונית? אולי דווקא רבנים, ולא מפא"י המושמצת, העלימו את ילדי תימן ודאגו שיאומצו בארצות הברית ויקבלו חינוך דתי או אפילו חרדי?

מאז שצפיתי בסרטה של שאער מעודד, ושוב קראתי על היעלמות ילדי תימן והשמועות שרחשו בעניין, על רב שמוכר ילדים תימנים למשפחות אמריקניות, המחשבה הזו איננה מניחה לי. אולי לא רק ההאשמות, אלא גם החקירות, לא התנהלו בכיוון הנכון, וזו איננה סיבה להניח לעניין, אלא לחקור מחדש, בכיוונים אחרים.  

סכנות הזויות

 

ההתלקקות ההדדית בין נתניהו וטראמפ, שפרכסו זה את זה במפגן מבחיל של מחמאות מופרכות, גרם לרבים לחשוב על ההיפך הגמור, כלומר על תפקידם ותפקודם של השניים במציאות, וגרר לא מעט הגזמות לצד השני, כלומר לטענה שבשביעי באקטובר היתה ישראל בסכנת השמדה, שניצלה ממנה בנס. לו הצטרף חיזבאללה לחמאס, ולו ירו עלינו האיראנים את כל תחמושתם, טענו מי שטענו, היתה ישראל חדלה מלהתקיים. זוהי הגזמה מופרכת לא פחות מהטענה שללא נתניהו או טראמפ ישראל לא היתה שורדת, וזוהי גם אמירה מסוכנת, כי הצגת ישראל כמדינה שנמצאה בסכנה קיומית שממנה ניצלה בנס, מעניקה לגיטימציה למעשים נפשעים של ממשלת ישראל, ולא במקרה האלוף גיורא איילנד, שטוען שישראל נמצאה בשביעי באוקטובר בסכנת השמדה, הציע במהלך המלחמה להרעיב את תושבי עזה.

הטענה שאיראן יכלה לפגוע בישראל באופן קשה יותר מכפי שפגעה בה במהלך 12 ימי המלחמה בין ישראל לאיראן ביוני 2025, מתבססת על מספר הטילים המשוער ברשות איראן, והנחה שיכלה לשגר את כולם בבת אחת. זו הנחה שאין לה על מה לסמוך. לשום מדינה אין יכולת לשגר בבת אחת את כל הטילים שברשותה, כי שום מדינה איננה מחזיקה אנשים מיומנים כמספר הטילים שיש לה. אין ספק שאיראן רצתה במהלך מלחמת 12 הימים לפגוע בישראל באופן הקשה ביותר שהיה ביכולתה, והיא אכן גרמה נזק קשה לבית החולים סורוקה, למכון וייצמן, ולבנייני מגורים רבי קומות שבהם נהרגו ונפצעו אנשים, אך לדבר על כך כעל סכנה לקיומה של המדינה זו הגזמה פראית. גם הטענה שארגון חיזבאללה היה מסוגל לכבוש את כל הגליל ולהגיע לנמל חיפה איננה מתבססת על יכולת אמיתית של חיזבאללה, ארגון ששוב ושוב מסתבר שישראל תמיד הגזימה בכוחו. גם ממשלת לבנון, שהניחה לחיזבאללה לירות טילים על ישראל, לא היתה מאפשרת לארגון לפלוש לישראל במספרים גדולים, מחשש לתגובת חיל האוויר הישראלי, שאין לממשלת לבנון מענה נגדו, שלא לדבר על ארגון חיזבאללה עצמו, שאין לו טנקים ולא מטוסים. מה שחיזבאללה ואיראן יכלו לעשות נגדנו הם עשו, וכך גם החמאס: חדירה לשטח ישראל, מתקפה על אזרחים לא חמושים, כולל נשים הרות, פעוטות וקשישים, שהופקרו על ידי ממשלת ישראל, מפני שכוחות הצבא שהיו אמורים להגן על עוטף עזה הועברו ליהודה ושומרון, כדי להגן על ההתנחלויות. "ואם גם הערבים בגדה היו מצטרפים למתקפה", אומרים רואי השחורות, אזי היתה ישראל בסכנה קיומית. אבל בגדה היו בשביעי באוקטובר שלושים ושניים גדודי צה"ל, בדיוק למטרה זו: להגן על יקירי הממשלה, במחיר הפקרתם של תושבי העוטף, ולמנוע פגיעה בהתנחלויות ובמאחזים. התקפה משולבת של חמאס, חיזבאללה ואיראן, בתוספת התקוממות ביהודה ושומרון, היא הזיה אפוקליפטית, שלא יכלה לקרות ולא קרתה, בניגוד למתקפת חמאס על ישובי עוטף עזה, שרק מי שסירב להתעלם מהתקריות הרבות בגבול עזה, מהצעדות אל הגדר, מהבערת צמיגים, משיגור בלוני נפץ במשך שנים, מהנחת מטענים ליד הגדר והרג חייל בקלות מצדה השני, יכול היה להכחיש את הסכנה מצד חמאס. העובדה שלנתניהו וממשלתו היה אינטרס להכחיש את הסכנה מצד החמאס, שבטיפוחו ומימונו הם ראו אמצעי להחלשת הרשות הפלשתינית, ולכן התעלמו מסכנתו, איננה אומרת שכל סכנה מדומיינת היא ממשית. דווקא אסון השביעי באוקטובר מוכיח כמה הגזמה בסכנות לא מציאותיות והתמקדות בהן בלבד, כמו ריכוז הצבא בגדה המערבית על חשבון עוטף עזה המופקר, עלולה לגרום לאסון. את כוחותיו של צה"ל צריך לחלק בצורה סבירה בין הגזרות השונות שחובתו להגן עליהן, לפי כוחותיו הממשיים של האויב ממול, ולא לפי אינטרסים פוליטיים כמו העדפת התנחלויות על קיבוצים ומושבים של תנועת העבודה, ולו פעלה ממשלת החורבן משיקולי טובת המדינה ולא כמנהגה מתוך אינטרסים פוליטיים פסולים, היה היקפו של אסון השביעי באוקטובר קטן בהרבה, ואולי אף היה נמנע.

הטירוף של כיבוש עזה

 

לאיזו רמת טירוף הידרדרה מדינת ישראל ועד כמה התנתקה משאר האנושות אפשר להבין רק כשמאזינים לדיבור בערוצי החדשות על הרעיון הנפשע והחולני של כיבוש עזה. אפשר לכבוש עיר בצורות שונות, אבל זו שממשלת הפושעים של ישראל בוחרת בה מזכירה יותר תיאורים תנ"כיים, וכנראה לא במקרה. כמובן מאליו מדברים על גירוש כל תושבי עזה לדרום הרצועה, למחנות אוהלים וכיו"ב, מה שכרוך ללא ספק בהרג ובמוות של תושבים רבים, הרג ומוות ישירות מידי צה"ל וגם בהרעבה ובחולי של רבים מהם, כאשר יושלכו מביתם ומפרנסתם על זקניהם וטפם ונשותיהם ההרות. אבל במקום להיחרד ולאבד את הקול מהטירוף האכזרי בלי גבול, בוחרים קריינים להתפלא דווקא על מדינות מתוקנות שמתפלצות מתכניות הזוועה של ממשלת ישראל שהן פשעים נגד האנושות, שעליהם צריכים ראש הממשלה והשרים להישפט ולהישלח לכלא לשנים רבות, אם לא לכל ימי חייהם, אם קשה לכם להבין לאיזו רמת טירוף הגיעה מדינת ישראל, נסו לחשוב שמישהו, שיש לו כוח לבצע זאת, היה בוחר להגלות את כל תושבי ירושלים, שהיא בערך בגודל של עזה, למחנות אוהלים במדבר יהודה או על שפת הים, כולל הזקנים והחולים, הילדים והתינוקות, להפציץ ולהרוס את ירושלים, ובהמשך לשלוח את תושביה להתגורר בדרום סודן ואולי גם באינדונזיה, ותארו לעצמכם שבעולם היו מקבלים את הדברים כמובנים מאליהם, ומתפלאים שהיהודים זועקים לשמיים שיצילו אותם. עד כמה אפשר להיות מנוכר, ולו גם לאויב אכזר ורצחני, מבלי להבין שהפכנו בעצמנו לסוג של חמאס, ושככה העולם רואה אותנו, מפני שזה מה שנהיה מאיתנו, מפני שכמו שאנשים עומדים מוכי תדהמה מול האכזריות של שרי הממשלה כלפי החטופים ומשפחותיהם, כך כל אדם בעל לב מוכה תדהמה מהאכזריות של ממשלת ישראל כלפי העזתים, ומטירוף הנקמנות, ההרס וההרג הבלתי נגמרים שלה, ולא צריך להיות בשביל זה אנטישמי או פרו פלשתיני, מספיק שיש לך רגש אנושי מינימלי, בשביל שלא תוכל לשאת, לא את התכניות, ולא את הדיבורים, על כיבוש והרס והגלייה והרג, ובוודאי לא את המעשים, כאילו מדובר בהתנהלות נורמלית, ובהתעלמות גמורה מכך שכבר שנתיים ישראל כובשת את עזה והורגת בתושביה עשרות אלפים ועוד מדי יום, ושלא רק העזתים מותשים מהמלחמה הבלתי פוסקת, אלא גם הישראלים הגיעו לקצה היכולת ואנשים חולים ומתאבדים מרוב יאוש ממלחמה של ממשלה מטורפת שמורכבת מאנשים מופרעים ונבערים מדעת, שמעולם לא יצאו מחוץ לבועת המתנחלים, מעולם לא פגשו אנשים מחברות אחרות, מתרבויות אחרות, מעולם לא ניהלו שיחה -וגם אין להם יכולת לכך – עם מי שאיננו מבני חוגם, ואיננו משוכנע כמותם שהם שליחי אלהים, ושטבח החמאס היה נס נפלא שמתיר להם להרוג ולגרש את כל תושבי עזה ולהקים בה התנחלויות. אם לא נסלק את האנשים האיומים האלה, שהשתלטו על מדינת ישראל בראשות נתניהו, שמזמן איבד את הקשר עם המציאות, וכפי שחתר להשתלט על בתי המשפט מבלי להטות אוזן לאזהרות מבכירי אמ"ן ומשר הביטחון יואב גלנט מפני הסכנה הביטחונית, הוא חותר כעת למלחמת שמד בעזה ואיננו רואה דבר מסביב, וגם אם הוא מבין יותר משריו מה משמעות התנתקותה של ישראל מהעולם, כולל מבני ברית חשובים, כפי שדהר לאסון עם המהפכה המשטרית, הוא דוהר כעת לאסון עם התכנית הנפשעת והמטורפת לכיבוש עזה, ואם לא נעצור ונפיל את ממשלת השטנים הזאת, האל יודע אנה אנו באים.

מתקפה באיראן

 

אפילו יאיר גולן תומך במלחמה באיראן, הוא רק מודאג מכך שההישגים הצבאים לא יתורגמו להישגים מדיניים. וגם הוא לא דיבר על המחיר. ההישג הצבאי היחיד שמשמעותי מבחינתי הוא הפגיעה במשגרי הטילים, שמקטינה את הסיכון לפגיעה בתושבי ישראל, שזה הדבר היחיד שמעניין אותי, הפגיעות והסבל של תושבי ישראל בגלל המתקפה על איראן, שלדעתי הסיבה היחידה שנתניהו החליט עליה היא חששו מהתפרקות הממשלה, ותקוותו שבעזרת מצב מלחמה בלתי פוסק ומה שמוגדר כהצלחות צבאיות – החרבת עזה והחרבת איראן, הוא יצליח להישאר בשלטון, שזה הדבר היחיד שמעניין אותו ואת אנשיו. התשובה לשאלה החוזרת אצל רבים, כיצד מדינה שיכולה לבצע הרג מתוחכם של בכירים איראנים במיטותיהם, איננה יכולה להגן טוב יותר על תושביה שלה, כפי שהתברר בצורה מזעזעת בשביעי באוקטובר, היא פשוטה: תושבי ישראל אינם מעניינים את נתניהו. מבחינתו תפקידם היחיד של האזרחים הוא להצביע עבורו ולהעריץ אותו. מבחינתו ומבחינת אשתו זו ממש חוצפה מצד האזרחים להתלונן על טבח תושבי העוטף או על הפקרת החטופים. הוא מעולם לא חשב שתפקידו להגן על האזרחים, או להציל את חייהם, או לדאוג להם בכל צורה שהיא, ובוודאי שאיננו חושב שהסיכון לתושבי ישראל, אלה שאיבדו את חייהם, אלה שנפצעו קשה, וכמעט ארבעת אלפים איש שאיבדו את בתיהם ונותרו חסרי כל בתוך ימים ספורים, מאז המתקפה על איראן, היה צריך להיות שיקול משמעותי יותר בהחלטות הממשלה, ולמנוע את המתקפה המיותרת הזו, שמלבד ניפוח האגו של נתניהו לא ברורה התועלת שבה. את פרויקט הגרעין האיראני אין בכוחה של ישראל להרוס בכוחות עצמה, ובדיוק כמו המערכה הבלתי נגמרת והלא מאורגנת בעזה, שבמקום מיטוט החמאס שממשלת ישראל איננה מסוגלת לבצע, וספק אם היא מעוניינת לבצע, אחרי שנים כה רבות שבהן טיפחה בשיטתיות את החמאס כדי להחליש את הרשות הפלשתינית ולמנוע הקמת מדינה פלשתינית, ולצורך כך התעלמה מהאיום הנורא של חמאס והגזימה באיומים מדומיינים מצד הרשות הפלשתינית, בדיוק כמו המערכה הבלתי נגמרת והבלתי מאורגנת בעזה, שמלהגת על מיטוט חמאס, אך במקום מיטוט חמאס עוסקת בהרס שיטתי של רצועת עזה מבלי למוטט את חמאס, שפועל במתכונת גרילה ומסב לישראל אבידות בנפש, כך מפציצה ישראל את איראן והורסת מכל הבא ליד, למשל היום את המשרד האיראני לבטחון פנים, שלהריסתו למיטב הבנתי אין שום קשר לפגיעה בתכנית הגרעין האיראנית, אבל היא מאפשרת לנתניהו לדמות את עצמו למלך כורש ולהתיימר לשחרר את העם האיראני ממשטר האייטולות, שלי לפחות לא ברור כיצד זה עניינה של מדינת ישראל הפצועה והמוכה מהמחדל הבלתי נגמר של הפקרת עוטף עזה ובעקבותיו גם גבול הצפון, שרחוקים מלהיות משוקמים, כיצד זה עניינה של מדינת ישראל הפצועה לשחרר את העם האיראני מכבלי משטר האייטולות, יומרה כה מופרכת שלולא היתה עצובה היתה מצחיקה מאד. במקום ההתפעלות באולפני הטלוויזיה מכישורי ההרג וההרס של צה"ל, שראשי התיבות של שמו הם "צבא הגנה לישראל", ולא צבא הנקמה וההרס בשירות שרידותו של נתניהו, הייתי מצפה שמישהו יתייחס לאופי המקרי והלא מאורגן של ההתקפות הישראליות, שאמנם הציבו שתי מטרות הגיוניות, פגיעה בפרויקט הגרעין ובפיתוח הטילים הבליסטים המאיימים על ישראל, אבל בפועל, בדיוק כמו בעזה, מפציצה והורסת מכל הבא ליד, בתקווה שהפגיעות הקשות תגרומנה לתוצאות שישראל מקווה להשיג: נפילת המשטר, או ויתור על פרויקט הגרעין, שאין שום וודאות שאכן יקרו, ואם יקרו יהיה זה בגדר נס יותר מאשר תוצאה צפויה של ההתקפות הישראליות על איראן. וכמו שהמתקפות גם על עזה וגם על איראן ומטרות התקיפה הן מקריות ולא מתכנסות לכלל תכנית סדורה, כך גם ההתנהלות בנוגע לשתי המערכות האלה, שנתניהו מציג כאילו תוכננו מראש ביסודיות: הפרת ההסכם עם חמאס לדון בשלב ב' של ההסכם ולסגת מעזה, הפקרה נוספת של החטופים המעונים לצורך יציאה למבצע "מרכבות גדעון", עם השם היומרני ודברי הרהב היומרניים עוד יותר, ואז דשדוש נוסף והרס נוסף בעזה, ולפתע, בסמיכות זמנים חשודה ליוזמת פיזור הכנסת והתפטרות השר גולדקנופף, חבר בולט בממשלת האימים של נתניהו ומי שהבטיח לבנות שיכונים בעזה בדמם של לוחמים שאינם חרדים, נשכחו מרכבות גדעון ששקעו בחולות עזה ומעלים על נס את המתקפה באיראן, שאין שום קשר בין מטרותיה המוצהרות להרס שהיא זורעת באיראן ונענה בהרס בערי ישראל, ומלבד מי ששילמו את המחיר הכבד ביותר: המתים, הפצועים ומי שאיבדו את ביתם, מלווה בפגיעה אנושה במרקם החיים בישראל, בכלכלה ובפרנסת התושבים, ביחסי החוץ ובמעמדה הבינלאומי של ישראל, בחורבן תיירות החוץ והפנים, וכל זאת כאשר הסיכוי להשגת המטרות המוצהרות קלוש, ותלוי מאד בסיוע אמריקני, שהיה אמור להיות מסוכם מראש, ולא להישאר תלוי באוויר בתקווה להשפיע על ארצות הברית להצטרף ולסייע, שאולי תיענה ואולי לא. להטיל על מדינת ישראל המעונה אחרי טבח מחריד וכמעט שנתיים של מלחמה סיכונים ומחירים כאלה, ללא שום ביטחון בתמורה, זה מעשה של הפקרות ולא של תעוזה, מצד מי שכל דקה בשלטונו היא אסון למדינת ישראל, ולתושביה המייחלים לחיי שגרה, לרגיעה, לשיקום ולריפוי, לימים שאחרי מלחמה.

 

 

 

 

אני מצביעה ליאיר גולן

 

ההתנפלות על יאיר גולן כל כך שקופה וכל כך מהונדסת בסגנון הביביסטי-פשיסטי שלמדנו להכיר בימים שלפני רצח רבין, כשבנימין נתניהו, האיש מהמרפסת בכיכר ציון, צעד ליד ארון מתים שעליו נכתב "רבין לקבר" ועמוד תלייה עם חבל משתלשל ממנו – וכדרכו התנער מאחריות כשרבין נרצח והוא עלה לשלטון על גופתו, ומאז הורס ומחריב את מדינת ישראל, את הדמוקרטיה וכל מוסד וערך ציוני. כעת תפס יאיר גולן את מקומו של רבין, כמנהיג היחיד שנתניהו איננו יכול לנגב איתו את הרצפה, כפי שהוא עושה עם גנץ, איזנקוט ולפיד, ולכן מוקד למופע הביביסטי החוזר ונשנה של התנערות מאחריות לפשעי הממשלה ומחדליה האינסופיים והטלתם על יריביה הפוליטיים, כפי שהממשלה ממשיכה להתנער מאחריותה לטבח – הטבח המחריד שיאיר גולן האמיץ כאדם פרטי סיכן את חייו והצליח להציל במהלכו כמה נפשות ממוות בטוח, שזה יותר ממה שעשתה כל ממשלת נתניהו, שהפקירה את עוטף עזה, טיפחה וחיזקה את החמאס, הצהירה עליו כ"נכס" למניעת הקמתה של מדינה פלשתינית ונמנעה מלפגוע במנהיגיו, ומאז הטבח כופה עלינו מלחמה בלתי נגמרת, שבה נהרגו כבר למעלה מחמישים אלף פלשתינים, מתוכם כחמישה-עשר עד שמונה-עשר אלף ילדים ועוד חפים מפשע רבים, למעלה משמונה מאות חיילים נהרגו, והותירו מאות אלמנות ויתומים, ולמעלה מארבעים חטופים שנשבו בחיים מתו או נרצחו בשבי, או נהרגו מהפצצות צה"ל, כמו יוסי שרעבי ואיתי סבירסקי, או נרצחו עקב התקרבות צה"ל, כמו ששת החטופים במנהרה, או נרצחו בידי חיילי צה"ל תוך הפרה מפורשת של פקודת חדל אש, כמו אלון שמריז, יותם חיים וסמאר טלאלקה. על דבר מכל אלה לא קיבלה עליה ממשלת האסון של נתניהו אחריות, והיא מסרבת לאפשר חקירה של הטבח, ולא בכדי. גם עיתוי המתקפה על יאיר גולן קשור יותר להידרדרות הקשה במעמדה המדיני של ישראל, שהידיד טראמפ לא טרח לבקר בה במסעו במזרח התיכון וחתם על כמה וכמה הסכמים, עם החות'ים, עם הסעודים והאמירויות, וכנראה בקרוב גם עם איראן המתגרענת, תוך התעלמות מישראל, והמעצמות בריטניה, צרפת וקנדה הטילו עליה סנקציות ומאיימות לבטל הסכמי סחר איתה אם לא תפסיק את המלחמה, ומן הסתם קשורה המתקפה על גולן גם לפסק הדין של בג"ץ שקבע את המובן מאליו וגלוי לעין – שפיטוריו של רונן בר מראשות השב"כ נעשו שלא כדין ובניגוד עניינים ברור, עקב חקירת ההדלפה ל"בילד" והמעורבות הקטארית בלשכת ראש הממשלה, שנתניהו טוען שלא ידע עליה דבר, אבל מתנהג כמי שעל ראשו בוער הכובע. את כל פשעיה ומחדליה האלה במשך שנה ושמונה חודשים מנסה הממשלה להטיל על יאיר גולן, כולל העלייה באנטישמיות והרצח בוושינגטון, כאילו הרוצח פעל בעקבות דבריו של יאיר גולן ולא כפי שברור לכל – בעקבות שנה ושמונה חודשים שבהם הרגה ישראל למעלה מחמישים אלף עזתים, ובתוכם מספר עצום של חפים מפשע, מה שלא רק שלא הביא אפילו לדיון אחד בממשלה – או לחילופין בתקשורת – האם לא הגזמנו, האם טבח החמאס המחריד באכזריותו מצדיק את כל מעשינו, או אולי הידרדרנו לאכזריות ורצחנות בדומה לאויבינו, וקטילת חייהם הפכה כאין וכאפס בעינינו? אולי גם אנו איבדנו את האנושיות והפכנו למכונת הרג מיומנת בדומה לאויבינו? והרי כולנו ראינו סרטונים של חיילים שמבצעים פשעי מלחמה בעודם צוחקים ומשתעשעים, וכולנו שמענו סיפורי רהב והתפארות על שריפת בתי פלשתינים בעזה לשם נקמה בלבד, וכמו במקרה של שלושת החטופים שנרצחו בעודם נושאים דגל לבן, כולנו יודעים שחיילי צה"ל יורים והורגים לא רק כשיש סיבה מוצדקת לכך, ולא רק במי שמאיים עליהם, ואפילו כשניתנת להם הפקודה לחדול מאש. וזה אפילו לא מיוחד למלחמה האחרונה. ידיד שפגשתי אתמול בבוקר אמר לי: "נלחמתי בשש מלחמות וראיתי הרבה דברים, ואני יכול לאשר כל מלה שאמר יאיר גולן. יש לנו חיילים שהורגים תינוקות כתחביב". אולי במקום להתבצר בהתקרבנות והתמסכנות, אולי הגיע הזמן שנערוך חשבון נפש אמיתי על מעשינו, ונפסיק להתחבא מאחורי קלישאות שקריות כמו אלה שהשמיע אתמול מתן כהנא, שאנחנו הורגים תינוקות רק מפני שלוחמי החמאס משתמשים בהם כמגן אנושי, במקום לשאול את עצמנו, אם אכן הימצאות של אנשי חמאס בקרב אזרחים מצדיקה כל הרג של אזרחים, והאם אפשר להמשיך להעלות טענה כזו אחרי שנה ושמונה חודשים שבהם מפציצה ישראל את עזה והורסת בשיטתיות בתי מגורים, בתי חולים ובתי-ספר, בטענה שמסתתרים בהם אנשי חמאס? רק לאחרונה נהרגה בהפצצה ישראלית, יחד עם כל משפחתה, הצלמת העזתית פאטמה חסונה, בדיוק לפני שבפסטיבל קאן הוצג סרטה של הבמאית האירנית הגולה ספידה פארסי, שתיעדה את חייה ועבודתה של חסונה במהלך המלחמה, והסרט, שהפך בן-לילה לסרט הנצחה של חסונה, ולסמל של האכזריות הישראלית כלפי אזרחים עזתים, הוקרן בפסטיבל קאן לפני אולמות מפוצצים, כפי שדיווחה נירית אנדרמן ב"הארץ", כשהיא מציינת שאין סיכוי שהסרט יוקרן בישראל. אבל אולי דווקא הישראלים כדאי שייצפו בו, כדי שיבינו את הזעם כלפיהם גם במדינות ידידותיות לישראל? וכן, פאטמה חסונה תמכה בטבח החמאס והתגאתה בו. האם זה מצדיק את הריגתה והריגת משפחתה בבית מגוריהם? האם מישהו בישראל חושב שמותר להרוג את צבי סוכות שהצהיר שלאף אחד לא אכפת שייהרגו כל יום בעזה מאה עזתים? או את עמיחי אליהו, האיש שאמר שהשלכת פצצת אטום על עזה היא אפשרות, ודבריו היו בין הנימוקים להאשמת ישראל בהאג ברצח עם, לצד דבריו של נסים ואטורי. שניהם מנסים כעת לייחס את רצח הזוג בוושינגטון לדברי יאיר גולן. לולא היה זה כה עצוב ושפל זה היה מצחיק. מפלגת הציונות הדתית, שחבריה ישבו ודנו ברצינות כמה עזתים יגרשו מעזה בכל יום, ואפילו בשבת – מן הסתם תוך הסתמכות על התובנה הנ"ל של צבי סוכות – העלו בראשי רק אסוציאציה אחת – את אייכמן והיידריך וחבריהם, דנים על אגם ואנזה בהשמדת יהודי אירופה. כן, תמיד הזהרתי מהשוואות בין ישראל לנאצים, אבל היה זה מעריצו הנלהב של נתניהו איציק זרקא שהצהיר שהוא גאה בהיטלר שהרג מיליונים אשכנזים, וביניהם כמובן רבים מבני משפחתי. האם אני צריכה להגן מהשוואות על מי שבעצמו מצהיר שהוא גאה בהיטלר? והאם עמיחי שיקלי ששוחד להפיל את ממשלת בנט תמורת משרת שר, שעיקר פועלו כשר הוא לתמוך בפשיסטים ומכחישי שואה אירופים, ולנסות לסייע להם להגיע לשלטון, האם צריך להתעלם מהחברה שבה בחר להסתופף, ממארין לה-פן בצרפת ועד ג'ורג'סקו ברומניה? והאם קריאתו של סמוטריץ' לשרוף את חווארה ופרעות המתנחלים בתושבי יהודה ושומרון, האם כל זה טוב יותר מפרעות ליל הבדולח, האם רוצחי הפלשתינים ושורפי בתיהם טובים מן הנאצים הגרמנים שששו לרצוח ולבזוז את שכניהם היהודים ושכחו להיות בני אדם? האם דברי האמת הנכוחים של יאיר גולן הם הבעיה, או ממשלת נתניהו שמתירה את דמם של הפלשתינים, כפי שהיא, במפגן פשיסטי של בוז לחיי אדם, מתירה את דמם של החטופים שהיא מפקירה ליסורים ולמוות, ומסיתה את האספסוף הביביסטי נגד משפחותיהם האומללות? האם המראה שמציגים דברי גולן אשמה, או מה שמשתקף בה, פרצופם המכוער להחריד של ממשלת נתניהו ותומכיה, שמוות של חמישים אלף עזתים שלפחות מחציתם חפים מפשע איננו גורם להם אפילו לרגע של רתיעה והיסוס, אלא מתיז מפיהם מיד קלישאות של צדקנות צבועה ודוחה והצהרות על המשך המלחמה עד אין קץ, תוך התעלמות גמורה מסבלם של העזתים ושל הישראלים גם יחד. הרי במסיבת העיתונאים שלו אתמול הציב נתניהו את גירוש תושבי עזה, מה שממשלת הטבח מכנה "תכנית טראמפ", כתנאי לסיום המלחמה. והרי אין לטראמפ שום תכנית לגירוש תושבי עזה, הוא רק קשקש כדרכו קשקושים חסרי אחריות וכיסוי, לחדוות לבה של ממשלת נתניהו, שרבים מחבריה מוכנים להקריב לא רק את העזתים, אלא גם את חיילי צה"ל ואת החטופים, כדי לגרש את העזתים ולהקים בעזה התנחלויות, וכמובן כדי לשרוד בשלטון, למרות שרוב העם מייחל להסתלקותם מחיינו. עד מתי אפשר להתבצר בקלישאה המאוסה וחסרת השחר שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם? צבא יכול להיחשב למוסרי אך ורק כאשר הוא נלחם להגנה עצמית ולהסרת איומים קיומיים. צבא שנלחם כדי לגרום לגירוש המוני של תושבי עזה, שלבו גס בהרג של למעלה מחמישים אלף איש שמרביתם אזרחים ובכלל זה ילדים ותינוקות, נשים וקשישים, כדי לתפוס את ארצם ולהקים בה התנחלויות, צבא כזה איננו צבא מוסרי, שלא לדבר על צבא שנלחם כדי לשמר בשלטון ממשלה של פושעים ועבריינים, שהיא אסון לעמה כשם שהיא אסון לשכניו. כן, אני אצביע ליאיר גולן, שלא מנסה להתנחמד ולהתחנחן, שאומר דברי תוכחה קשים ונכוחים לממשלה שירדה מהפסים לחלוטין, ואני מקווה מאד ששב"כ יגן עליו כראוי מפני ממשלת נתניהו, תומכיה ומוסתיה, שלא די להם באסונות שהביאו על עמנו וארצנו, שהמוסר מעולם לא עניין אותם, ולתאוות ההרג שלהם אין גבול.       

טראמפ מעניש את נתניהו בצדק

 

 

כזה הוא טראמפ, חוזרים ואומרים הכתבים והפרשנים, כאשר אינם יכולים להדחיק עוד את העובדה שהנשיא המועדף על מרבית אזרחי ישראל, זה שייחלו לשובו לשלטון, מתעלם מישראל, בעודו מנהל משא ומתן עם איראן על פרויקט גרעין אזרחי, ועל העשרת אורניום בסעודיה – ללא נורמליזציה עם ישראל, ועל הפסקת ההפצצות האמריקניות על החות'ים – בדיוק כשמטוסינו שבים מהפצצה בתגובה לטיל שנורה לנתב"ג. והרי זה אותו טראמפ שבניגוד לביידן מעולם לא החרים את נתניהו, והזמין אותו לבית הלבן, ושלח לישראל חימושים שביידן עצר, פצצות במשקל טונה, אז מה קרה לו פתאום.

קודם כל, טראמפ הפגין לא מעט עוינות כלפי נתניהו לפני שנבחר בשנית, ולא רק בגלל שנתניהו בירך בזמנו – באיחור - את ביידן על בחירתו לנשיא. טראמפ ציין בזמנו שנתניהו נסוג מהתחייבות לשתף פעולה עם ארצות הברית במבצע חיסולו של סולימני, שתוכנן כמבצע משותף אמריקני-ישראלי, וזאת רק יומיים לפני המבצע. העובדה שמעריצי טראמפ בישראל העדיפו להתעלם מכך ולשגות באשליות על תמיכה בלתי מסוייגת של טראמפ בישראל או על אהדה שלא קיימת מצדו כלפי נתניהו, היתה על אחריותם בלבד.

וכן, טראמפ דיבר על טרנספר של תושבי עזה, ומיד קפצו הסמוטריצ'ים בהתלהבות, כאילו ניתן לבצע טרנספר כזה, שהוא כמובן פשע מלחמה, והאפשרות להוצאתו לפועל היא הזיה גמורה. גם ישראל כ"ץ הודיעה על הקמת גוף לביצוע הטרנספר, וכמובן נתניהו דיבר על כך כתכנית ליום שאחרי לרצועת עזה, כשטראמפ כבר שכח שהוציא את דברי ההבל הללו מפיו, כל שכן שאין לו שום כוונה לפעול למימושם.

משום מה איש מהכתבים והפרשנים לא הזכיר את התכנית היותר מעשית של טראמפ לסיום המלחמה בעזה. אותו מתווה שגיבשו יועצי ביידן וכפו על ישראל בעזרתו של טראמפ מיד עם השבעתו: מתווה שלושת השלבים לסיום המלחמה בעזה, שרק השלב הראשון שלו, שבו הוחזרו לישראל עשרים וחמישה חטופים חיים ושמונה חללים, יצא לפועל, וגם הוא לא יצא לפועל במלואו, כי נתניהו מעולם לא ניהל משא ומתן על ביצוע השלב השני והשלישי, אלא הפר את ההסכם וחזר ללחימה.

משום מה שכחו בישראל שהסכם שלושת השלבים הזה, שבמסגרתו היתה ישראל אמורה לסיים את המלחמה בעזה ולסגת מהרצועה, תמורת השבת כל החטופים, ההסכם הזה נעשה בערבות אמריקנית, ובמעורבות אישית של טראמפ עוד בטרם השבעתו לנשיא. סיום המלחמה בעזה היה מאד חשוב לטראמפ, ומבחינתו ההסכם התלת-שלבי היה אמור לסיים את הלחימה הישראלית בכל החזיתות, להשיב את החטופים ולהביא לרגיעה באיזור, אבל נתניהו, שמזלזל בכל מי שאיננו הוא עצמו, חשב שאם יפסיק את המלחמה בלבנון, טראמפ יסתפק בכך. לטראמפ יש חתן לבנוני, שאביו בעל מהלכים בקהילה האמריקנית-לבנונית, והביא לטראמפ מצביעים רבים. לכן מיהר נתניהו לסיים את המלחמה בלבנון, אבל סירב להפסיק את המלחמה בעזה ולסגת ממנה, כפי שהתחייב בהסכם, בהנחה שטראמפ יבלע את הפגיעה בכבודו – שהרי ההסכם שנתניהו הפר נעשה בערבות אמריקנית – וימשיך לנהוג בישראל כבידידה קרובה.

ובכן, טראמפ איננו בולע עלבונות. אמנם הוא איננו מחרים את נתניהו ואיננו עוצר משלוח חימושים לישראל. את הדברים האלה ביידן עשה, ולטראמפ חשוב לעשות את ההיפך מביידן. טראמפ גם מקפיד להגיד שישראל מדינה ריבונית ורשאית לעשות כרצונה. הוא למד מניסיונו המר של ביידן, שנתניהו ממנף כל עימות עם נשיא ארצות-הברית לחיזוק מעמדו בקרב חסידיו השוטים, שמתלהבים, כמו נתניהו עצמו, מתעוזתו להתעמת עם הממשל האמריקני. הוא איננו מתעמת עם נתניהו. הוא פשוט איננו סופר אותו.

הוא הרי הציע לנתניהו מתווה כולל לסיום הלחימה בדמות הסכם שלושת השלבים. כאשר ישראל קיימה את הפסקת האש, גם החות'ים קיימו אותה. לו קיימה ישראל את הסכם שלושת השלבים, היתה בעיית הירי החות'י נפתרת מעצמה. מבחינתו של טראמפ, אם ישראל הפרה את ההסכם ואת הפסקת האש – שהרי היא מדינה ריבונית, תתכבד ישראל הריבונית ותתמודד לבדה עם הירי החות'י. טראמפ צריך לדאוג לחופש השיט, ואם החות'ים מפסיקים לפגוע בספינות, הוא מרוצה. אם לישראל יש בעיה עם החות'ים, שתואיל להפסיק את המלחמה בעזה, ואם לא, שתישא בתוצאות.

ואם בגלל ההתעקשות הישראלית להמשיך במלחמה בעזה, רעיון הנורמליזציה ביחסי סעודיה-ישראל הוא בלתי אפשרי, טראמפ יעשה עסקים עם סעודיה ללא נורמליזציה בין סעודיה לישראל. נתניהו ידע היטב שתנאי הכרחי לנורמליזציה עם סעודיה היא הפסקת המלחמה בעזה, שבה היה גם טראמפ מעוניין. אבל אם נתניהו מתעקש כל כך להילחם בעזה, טראמפ לא ימנע בעדו. הוא רק יימנע מלבקר בישראל וייסע ישר לסעודיה, כדי לחתום על הסכם כלכלי נדיב וחשוב לשתי המדינות. ישראל יכולה להמשיך להילחם – הוא צייד אותה בכל הדרוש. אם נתניהו יחליט להפסיק את המלחמה, טראמפ ישמח לשלב את ישראל בעסקיו המזרח-תיכוניים. אם נתניהו מסרב לעצור את הלחימה שמוציאה את מדינות ערב מדעתן, ומרגיזה מאד את טראמפ – ישראל היא מדינה ריבונית, שתאכל את הדייסה שבישלה. כמובן שאנו, אזרחי ישראל, הם אלה שסובלים ומפסידים את יתרונות השלום, כשם שאנחנו סובלים ממלחמה בלתי נגמרת, ממוות מיותר של חיילים ומהפקרת החטופים. טראמפ מעניש גם אותנו יחד עם נתניהו, אבל מי שהעלה לשלטון בפעם הששית את נתניהו, לא יכול להתלונן.

שנה למתקפה האירנית על ישראל

 

היום לפני שנה תקפה איראן את ישראל בהתקפה מאסיבית של טילים וכתב"מים, מבלי להרוג ולו אזרח ישראלי אחד. את המתקפה בלמה קואליציית הגנה שהרכיב נשיא ארה"ב לשעבר ג'ו ביידן, והיא כללה את חילות האוויר של ישראל, ארצות הברית, בריטניה, צרפת וירדן, שהיטיבו להכשיל את המזימה האיראנית לפגוע בישראל בצורה קשה. היה ראוי היום להזכיר את הקואליציה הזו ולהודות לכל שותפיה, לנשיא לשעבר ביידן, לרישי סונאק ראש ממשלת בריטניה לשעבר, לעמנואל מקרון נשיא צרפת ולמלך עבדאללה. הרי אנו עלולים עדיין להזדקק לקואליציה הזו, שכה הצליחה במשימתה. אבל משפחת נתניהו עסוקה בחנופה לנשיא טראמפ, ואזכור לטובה של תרומת ג'ו ביידן לבטחון ישראל, ולא רק בהזדמנות ההיא, איננו עולה על הדעת. ואילו הנשיא מקרון, לא זו בלבד שלא זכה להכרת תודה, אלא הותקף בגסות-רוח חריגה מקולמוסו של יאיר נתניהו, שלוותה בהסתייגות כביכול מסגנונו של הבן על ידי האב, שאף הוא תקף את מקרון על כך שהעז לייחל להקמתה של מדינה פלשתינית. נתניהו האב הקפיד לציין שבנו הוא אזרח ככל אזרח וזכאי להביע את דעתו, וזו חוצפה נוספת על חוצפתו כלפי מקרון: זו חוצפה כלפי הציבור הישראלי.

יאיר נתניהו איננו אזרח ככל אזרח. הוא לא רק בנו של ראש הממשלה, אלא גם אישיות מאובטחת על חשבון אזרחי ישראל, דבר שמחייב אותו לפחות לא להזיק לאזרחי ישראל, ובוודאי לשמור על פיו. הניסיון העלוב של נתניהו האב להפריד בין ההשתלחות הגסה של בנו בנשיא צרפת לבין עמדתו שלו, שאיננה שונה בעיקרון, איננו מתקבל על הדעת. ברור שבארמון האליזה רואים בקללה של יאיר נתניהו ביטוי לעמדת ראש ממשלת ישראל, שכפי שהיא מנסה להשמיד כל ביטוי של ממלכתיות ביחס לאזרחי ישראל, היא משמידה כל התנהלות דיפלומטית מקובלת ביחסים בין מדינות, וגם בכך היא מאמצת את סגנונו המאוס של דונלד טראמפ, שסיפר לכולם שאחרי הטלת המכסים על יצוא לארצות הברית, מנהיגי המדינות הנפגעות "מנשקים לו בתחת", התפארות גסה שאיננה תואמת את המציאות: בפועל גרמה הודעתו של טראמפ על הטלת המכסים לכאוס ולנפילת הבורסות, שאילצה אותו לחזור בו ולהשעות את הטלת המכסים לתשעים יום, כאשר יש כלכלנים שסוברים שהמכסים לא יחודשו גם לאחר תשעים יום. אפילו הנשיא גס-הרוח של ארצות-הברית נאלץ לפעמים להכיר בכך שאיננו כל יכול, כל שכן ישראל הקטנה והכה מאויימת על ידי אויבים כה רבים, שזקוקה נואשות לרצונם הטוב של מנהיגי העולם החופשי, דווקא בעידן הנשיא טראמפ, שכפי שמראה המקרה של אוקראינה, קשה לסמוך עליו ועל תמיכתו בישראל, מה גם שלמרות נסיעתו של נתניהו לוושינגטון, סירב טראמפ להפחית את גובה המכס בגובה 17% שהטיל על ישראל – בטרם השעה את הטלת המכסים – וגם ראה לנכון לציין שישראל מקבלת מארצות-הברית ארבעה מיליארד דולר לשנה, וזה די הרבה, ובקיצור – תגידו תודה על מה שאתם כן מקבלים, שלכשעצמה זו עצה לא רעה.

האם טראמפ היה מכונן קואליציה להגנת ישראל מהתקיפה האיראנית כפי שעשה ג'ו ביידן? כולנו רוצים לקוות שכן, אבל הדבר שמאפיין יותר מכל את שלטונו של טראמפ הוא השליפות מהמותן, הקיצוניות במעשיו והפראות שבה הם מונחתים על הציבור ועל מדינות אחרות. טראמפ כן נאבק בעוצמה גדולה בחות'ים, גם עקב האינטרס האמריקני במעבר חופשי של ספינות מהאוקינוס ההודי לים סוף, אבל הביטחון שביידן השרה על ישראל בתמיכתה היציבה של ארצות-הברית איננו קיים עוד. הוא הוחלף בחשש תמידי מגחמותיו של טראמפ הבלתי-צפוי, שמבלי לתאם עם ישראל החל במשא ומתן ישיר עם איראן.

בעידן בלתי יציב זה אנו זקוקים לרצונן הטוב ולתמיכתן של בריטניה וצרפת, ואם יאיר נתניהו מעכיר את יחסי ישראל עם צרפת, האחריות היא על אביו, והוא איננו יכול להתנער ממנה, למרות מנהגו להתנער מכל אחריות לכל מעשיו ומחדליו, קטנים כגדולים. מה גם שתמיכתו של מקרון בהקמת מדינה פלשתינית היא הדרך היחידה למוטט את שלטון חמאס ברצועה. ההזיה של גירוש כל תושבי הרצועה, השתלטות ישראלית עליה והקמת התנחלויות לאורכה, איננה מקובלת אפילו על רוב הישראלים, ושום מדינה בעולם, כולל ארצות-הברית של טראמפ, לא תתמוך בה. טראמפ שעומד לבקר בסעודיה לא יוכל למכור לשליטיה שליטה ישראלית ברצועת עזה, גם אם סמוטריץ' וסטרוק כבר מתכננים את גירוש העזתים, וישראל כץ אפילו הקים מנהלת במשרד הביטחון לצורך מימוש הפנטסיה המטורפת. עמנואל מקרון הוא קולה של המציאות, שממנה לא יוכל איש להימלט, לא דונלד טראמפ המלא מעצמו ובוודאי לא בנימין נתניהו.