מפקירי חטופים בטקס יום השואה

 

אתמול דילגתי על נאומי הפוליטיקאים בטקס הדלקת המשואות ב"יד ושם" וצפיתי רק בניצולי השואה ובדבריהם, אבל בעודם מספרים על יסוריהם וסבלם בשואה ועל אובדן בני משפחתם שנרצחו, שוטטה המצלמה שוב ושוב אל פניו של בצלאל סמוטריץ', זה שלא כל כך חשוב לו להחזיר את החטופים, וכן חשוב לו להגיד את זה בבוטות למשפחותיהם האומללות ולסובב את הסכין בליבם, וכמובן הכי חשוב לו לכבוש את רצועת עזה ולהקים בה התנחלויות, שלא ברור מי בכלל ירצה לגור בהתנחלויות בעזה – כרגע יש למדינת ישראל בעיה קשה להשיב ליישובי עוטף עזה וגבול לבנון את האנשים שהתגוררו בהם לפני טבח ה-7 באוקטובר, והדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו הוא ייסורי התופת שעוברים החטופים בעזה, שלא משוחררים לחופשי בגלל סמוטריץ' ובן-גביר ונתניהו, שמדי פעם המצלמה נחה גם על פניו - עוד לא ידעתי שהוא איחר מאד לטקס ולכן הכל התעכב, ואולי חבל שהוא בכלל בא לטקס הזה, שהיה עדיף שיתנהל בלעדיו ובלי השקרים וההסתה האינסופיים שלו, שכל נאום שלו מנוצל רק לכך. אחר כך שמעתי בחדשות הלילה שנתניהו גם אמר שנחזיר את החטופים, וזה היה בלתי נסבל לשמוע אותו אומר את זה, כשכולם יודעים שאין שום מניעה להפסיק מיד את המלחמה ולהשיב את כל החטופים, ושנתניהו עצמו חתם על עסקה בשלושה שלבים לסיום המלחמה, והפר אותה כדי להמשיך את המלחמה ולשמר את ממשלת הזוועות שלו. חשבתי רק כמה זה צבוע לשבת בטקס יום השואה ולהעמיד פנים שאכפת לך מסבל של אנשים, ובה בעת להפקיר את החטופים לעינויים ולמוות רק למען אשליית מיטוט החמאס וסיפוח עזה של סמוטריץ' וחבריו, שמייצגים פחות משלושה אחוז מאזרחי ישראל אבל חורצים גורל אנשים לחיים ולמוות כאילו היו אלהים או לפחות ד"ר מנגלה שהצביע באצבעו ימינה ושמאלה וכך שלח אנשים למוות בעינויים  - או לעינויים שסופם לא ידוע. כל הזמן שואלים אם מותר להשוות לשואה כאילו צריך רשות בשביל זה. אם אנשים בבארי ובניר עוז הרגישו שהם בשואה כשהבעירו להם את הבית וחנקו אותם בעשן עם הוריהם וילדיהם ובני זוגם ואף אחד לא בא להציל אותם, עדיף שאף אחד לא יטיף להם מוסר אם הם מרגישים שהם עברו שואה, בייחוד לא אלה שהיו אמורים להגן עליהם ולהציל אותם והכזיבו, כדאי שישתקו ולא יטיפו מוסר, ושלא ידברו גבוהה גבוהה על לקחים מהשואה. הלקחים היחידים מהשואה הם שהיא יכלה לקרות, ומכיוון שכך היא עלולה גם לקרות שוב. ויש עוד לקח שיש לו משמעות מיוחדת עכשיו, לאחר שהקשבנו לחטופים ששבו, והוא שגם אנשים שעברו גהינום – אם בשואה ואם בטבח החמאס ובשבי, מצליחים לשמור על האנושיות שלהם ולחשוב על הזולת לפני שהם חושבים על עצמם, דבר שההנהגה המפלצתית שלנו לא מסוגלת, ורק מציפה אותנו באינספור שקרים, ים של שקרים, שהיא פועלת להשיב את החטופים בזמן שהיא פועלת רק להפקיר אותם. מה חושבים אנשים כמו סמוטריץ' ונתניהו כשהם מקשיבים לסיפורים של ניצולי השואה? איך אפשר בכלל להאמין להם שאכפת להם מניצולי השואה, כשכולנו רואים ושומעים שלא אכפת להם בכלל מהחטופים בעזה, שזה קורה עכשיו והם יכלו להפסיק את זה ולהציל את האנשים האלה, שלמעלה מארבעים מתוכם מתו בשבי בגלל טרפוד העסקאות בידי נתניהו וחברי ממשלתו, שבן-גביר אפילו התגאה בזה, כי פשיסטים חושבים שלהיות אכזרי ונעדר אנושיות ולהפקיר אנשים למוות זו מעלה שצריך להתגאות בה. לו רק עמד נתניהו במילתו וקיים כלשונו את ההסכם שחתם עליו והפסיק את המלחמה ונסוג מרצועת עזה, כל החטופים כבר יכלו להיות בבית, ומה זה עוזר שהוא אומר שהחמאס הם כמו הנאצים, אם הוא עצמו אפשר להם לקבל כסף ששימש אותם גם לטרור ולא הגן על תושבי העוטף מפניהם ועכשיו מפקיר לעינוייהם ורציחותיהם את החטופים. יותר טוב שכל הממשלה הארורה הזאת לא תבוא לטקסים של יום השואה ובייחוד יותר טוב שלא יגידו כלום, שרק ישתקו.

   

יום השואה לאחר הטבח

 

יום השואה. מזג האוויר קודר. שלושה לוחמים צעירים נהרגו אתמול במלחמה חסרת התוחלת שהיום מתרחבת לרפיח ותמשיך את מסע המוות. גשם שוטף. בראשי מתרוצצות השורות של עמיחי: גשם יורד על פני רעי החיים אשר מכסים ראשיהם בשמיכה ועל פני רעי המתים שאינם מכסים עוד. ברחוב הרטוב מגשם פרושים מחסומים וגדרות. שוב חסמו את רחוב עזה סביב ביתו של נתניהו. גם ביום השואה נתניהו מסתגר מפני אזרחיו. בשבוע שעבר הסתננו שמועות על עסקת חטופים והוא מיהר להכריז שבכל מקרה ניכנס לרפיח ולא נפסיק את המלחמה, ומאחר שחשש שלא יהיה די בכך כדי לסכל את העסקה, דאג גם לסגור את משרדי רשת אל-ג'זירה הקטארית, בתקוה שקטאר תפרוש מהתיווך לעסקה. כעת הוא חושש מפני משפחות החטופים שבהן הוא מתעלל מאז הטבח. מיד סימן את משפחות החטופים כאויב שמסכן את שרידותו בשלטון. לא רק בגלל הצורך לסיים את המלחמה כדי להשיב את החטופים, אלא קודם כל מפני שהם מנכיחים את המחדל, את הכישלון, את ההפקרה הבלתי נתפסת. הם מראה פני עליבותו של הדיקטטור המגלומן, ולכן אין גבול לרשעות כלפיהם. חמאס מצדו דאג לירות פצצות מרגמה שהרגו את שלושת החיילים הצעירים ופצעו עוד רבים. יותר ויותר מצטיירים נתניהו וסינוואר כשותפים, שדואגים בצוותא לשפוך את דם עמיהם כדי לשרוד בשלטון בכל מחיר. גם אלימות המשטרה גוברת מיום ליום, מיום ליום מתעצמת הדיקטטורה. כשהחליטו שהמחסומים אינם חוסמים די הצורך הגביהו את הגדרות וקיבעו אותן. החיים בין מחסומים וגדרות משפיעים על הנפש במידה שקשה לתאר. לפעמים קשה לנשום. מה חשים השבויים בעזה. כמה מהם עוד חיים. כמה מהם מעונים, מורעבים, אינם רואים אור שמש. איילת נחמיאס-ורבין מזכירה את משפחת ביבס מסלוניקי. האם משפחת ביבס החטופה עוד בחיים והאם יזכו עוד לשוב ולהתאחד. האם נחזור להיות מי שהיינו לפני הטבח. כל מי שמדבר על השואה מדבר על הטבח וכל מי שמדבר על הטבח מדבר על השואה. האנשים מעוטף עזה שמרגישים שעברה עליהם שואה מדברים מלבם. מה יכול היסטוריון לומר לאנשים שמדברים מלבם, שמרגישים שעברו שואה. אחת מהם אפילו אמרה שהטבח כואב לה יותר כי זה קרה במדינת ישראל, ובמדינת ישראל אסור שיהודים יופקרו בצורה כזו. ניצול שואה אחר שניצל גם מן הטבח אמר שבשואה שעבר בצרפת לא נכנסו אליו הביתה כמו בטבח. כמובן שהנאצים בשואה פרצו להרבה בתים וירו באנשים מיד או לקחו אותם להשמדה. השופט אהרון ברק סיפר אתמול איך אנשי הגסטאפו פרצו לבתים בקובנה וחטפו את הילדים להשמדה, והוא ניצל בנס, ובנס הוברח אל מחוץ לגטו, לבתי אכרים צדיקים שהסתירו את משפחתו והצילו את חייהם. מאז מציקה לו השאלה אם במצב דומה היה מסכן את חיי משפחתו כדי להציל אנשים אחרים. האם הייתי מסכנת את חיי משפחתי כדי להציל אנשים אחרים? האם אני אמיצה די הצורך? האם יש בכלל ערך למה שאדם חושב על עצמו בזמנים כתיקונם? כשמחבלים חדרו לביתה של סמדר הרן ולקחו עמהם את בעלה ובתה ורצחו אותם היא התחבאה עם בתה הקטנה בבוידם וחנקה אותה למוות. הוריה היו ניצולי שואה והיא אמרה שהיא הרגישה בשואה כמו הוריה. אני שפטתי אותה לחומרה, אבל היו אנשים שהצדיקו אותה. בשואה היו מקרים של אנשים שחנקו את ילדיהם כדי שבכיים של הילדים לא יסגיר אותם לידי הנאצים. אני מקוה שלא היו הרבה מקרים כאלה, אבל אני יודעת שהיו. בעוטף עזה אנשים לא חנקו את הילדים שלהם, רק הרגיעו אותם. אולי היום האנשים טובים יותר משהיו, ההורים מסורים יותר לילדיהם מכפי שהיו פעם. אבל היו משפחות שנשרפו ונחנקו למוות בממ"ד. האם אפשר להטיף להם שלא להשוות לשואה? אם הקרבנות מרגישים שיש דימיון, מי יכול לערער על תחושותיהם? והרי החמאס ככל הפונדמנטליזם האיסלמי מעריץ את הנאצים וקורא בהתלהבות את הספרות הנאצית. את היסודות הנוצריים בנאציזם אין המוסלמים יכולים לחקות, אבל דווקא את האכזריות חסרת המעצורים כלפי יהודים, ואת הדמוניזציה של היהודים, את התאווה להשמדת יהודים הם מאמצים בקלות. האם אפשר להבחין בבירור בין האכזריות הנאצית לבין האכזריות החמאסית? אהרון ברק ביקש שלא נשווה את הטבח לשואה, שלא נאמר שכל טבח באנשים הוא שואה, כדי שלא נגמד את רצח המיליונים. אבל לא בטוח שאפשר. אולי עוד צריך לחכות, לקבל פרספקטיבה. קשה לשפוט את ההיסטוריה בזמן אמת. את השואה אנחנו לומדים ולומדים ועדיין מתקשים להכיל, גם אחרי שמונים שנה. את החריצים שחרץ בנו הטבח עדיין איננו מבינים. האם אני מסוגלת להפריד בין המועקות שאני חשה, בין השבר מהמחדל וההפקרה, בין הזעזוע מיחס הממשלה ותומכי נתניהו לחטופים ולמשפחותיהם, בין המצוקה והמועקה שגורמים לי המגורים מול ביתו של נתניהו, בין הגדרות, המחסומים, השוטרים, מכוניות השרד האימתניות, הנוכחות המבעיתה של בני הזוג מול המקום שהוא ביתי כבר ארבעים שנה, שהם משתלטים עליו ונוהגים בו כצבא כובש, בוודאי לא כמו שלטון דמוקרטי. והאכזבה והבעתה גם מהשלטון וגם מהאנשים שאינם יוצאים לרחובות, שאינם נלחמים בכל כוחם בדיקטטורה המתהדקת, שאפילו מגינים עליה ותומכים בה, ואובדן האמונה במין האנושי, באחוות אדם, בשותפות. האם רק הכלב הוא ידידו של האדם, ומלבדו אין איש ואין דבר?

 

חלום הימין על טראמפ

הרבה אנשים מלומדים מנסים להסביר איך הצליח דונלד טראמפ לקנות את לב מצביעיו האמריקנים ולהיבחר לנשיאות, ופחות אנשים תוהים איך הצליח טראמפ לקנות את לב הימין בישראל, למרות שהוא, כן כן, למרות בתו שנישאה ליהודי והתגיירה, אנטישמי, שמוקף באנשים בעלי דיעות נאציות ומכחישי שואה, שאת אחד מהם, סטיב באנון, הוא מינה לתפקיד בכיר ורב השפעה. בחירתו של טראמפ הביאה מיד לתוצאות שמאפיינות בחירה של מנהיגים אנטישמים: בתוך שבועות ספורים מבחירתו הופיעו איומים על יהודים בארצות-הברית והתנכלויות כלפיהם ברמה שלא נודעה זה עשרות בשנים. אופיו האנטישמי של מימשל טראמפ נחשף באופן בוטה למדי גם ביום השואה הבינלאומי האחרון, כאשר הצהרה שהכין לאותו יום משרד החוץ האמריקני, וכללה כמובן התייחסות לרצח ששה מיליון יהודים בידי הנאצים, שזה האירוע שהעם היהודי מכנה "השואה", ובעולם המערבי נוהגים לכנות במונח היווני המאד בלתי הולם Holocaust, שמשמעותו קורבן עולה, כאילו הוקרבו היהודים בטקס דתי כלשהו, נגנזה על ידי צוות הבית הלבן, ובמקומה התפרסמה הצהרה ללא איזכור היהודים, וכשנמתחה על כך ביקורת, נאמר שהצהרת הבית הלבן הקיפה את כולם, וש"הסבל של כולם בשואה, לרבות כמובן סבלם של היהודים, הוא מאד עצוב", התבטאות שאם איננה הכחשת השואה, היא מאד קרובה לכך – השואה היא רצח ששה מיליון יהודים בידי הנאצים, לא שום דבר אחר, אלא אם כן מישהו מצר על הטירחה שגרמה השמדת היהודים לנאצים. היחס לרצח היהודים בשואה הוא נייר לקמוס לרגשות אנטישמיים, ובמקרה הזה, נצבע נייר הלקמוס הנשיאותי בגוונים חומים למדי. כמובן אפשר להציג כמשקל נגד את הטימטום והבורות שהפגינו אנשי הליכוד, כשבחרו ביום זה לליכודיאדה שלהם, וגם הם הצדיקו זאת בתירוצים שיפה להם השתיקה, ואולי גם זה לא במקרה. למפלגה כמו הליכוד, שהגזענות כנגד הערבים הפכה לדבק המלכד שלה, קשה להתמודד עם זכר השואה, שמזכירה ליהודים שאירופה שונאת אותם עוד הרבה יותר מכפי שהיא שונאת ערבים ומוסלמים. לא במקרה ניסה בנימין נתניהו לייחס את רעיון השמדת היהודים למופתי הירושלמי, ולזכות את היטלר, התבטאות שגם היא בגדר הכחשת השואה. גם בנאומיו בימי השואה מעדיף נתניהו להעלות על ראש דאגותיו את האיום האיראני, שכלל אינני מקלה בו ראש, אבל נדמה לי שלנתניהו קל יותר להאשים בגזענות ובאנטישמיות את הערבים והמוסלמים, וקשה לו להתמודד עם התהום הקרועה בין העם היהודי לבין עמי אירופה הרוצחים, שכן אירופה הגזענית והאנטישמית היא מושא חלומותיו, וקשה לו להכיר בכך שאירופה שואפת להיות נקייה מיהודים, כשם שהיא שואפת להיות נקייה מערבים ומוסלמים בכלל.

אבל אולי יותר מכל ההסברים המלומדים לבחירה בטראמפ ולהתלהבות ממנו, נעוץ ההסבר ברצונם של אנשים לרמות את עצמם ולבלבל בין משאלות לבם לבין המציאות. ואכן הימין הישראלי ובמיוחד אנשי הבית היהודי מציגים מאז בחירתו של טראמפ מחזה אבסורד של הזיית מציאות מדומה ששום התרחשות או התבטאות ממשית איננה מפוגגת, ואפילו ההיפך מכך. שני מופעי אבסורד כאלה התרחשו אתמול בתכניתה של רינה מצליח "פגוש את העיתונות", תחילה בפאנל שבו ישבה העיתונאית המתנחלת יפעת ארליך, ואחר כך בראיון עם שרת המשפטים איילת שקד.

תחילה קוננה יפעת ארליך על כך שפינו את עמונה, כשאין לטענתה שום בעלים פלשתיניים. למיטב ידיעתי ישנם דוקא בעלים כאלה שהכיחו את בעלותם בבית המשפט, וישנן גם ראיות לכך שבעבר עיבדו את הקרקעות שמתנחלי עמונה גזלו מהם, אבל למתנחלים יש תמיד קושי להבחין בקיומם של פלשתינים, ולכן אין להם בעיה להכריז שאין שום בעלים לקרקעות בעמונה, ושעל פי התנ"ך הם הם הבעלים של כל אדמות ארץ ישראל, מה שלא מסביר מדוע אברהם אבינו דוקא טרח לשלם לעפרון החתי ארבע מאות שקל עובר לסוחר, ולא פשוט השתלט על מערת המכפלה בשיטת המתנחלים, לפי ההבטחה האלוהית שלזרעך אתן את הארץ. מכאן ואילך עברה יפעת ארליך, כמנהג המתנחלים ואנשי הבית היהודי, לדבר על ימות המשיח של דונלד טראמפ.

"טראמפ לא מעביר את השגרירות לירושלים בגלל שזה אינטרס ישראלי, אלא בגלל שזה אינטרס אמריקאי", זעקה יפעת ארליך. ההתחלה דוקא נכונה. טראמפ לא מעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים, נקודה.

מאד חשוב להקשיב למה שאמר טראמפ, אמרה ארליך. הוא אמר שאפשר לבנות לא רק בגושי ההתישבות, אלא גם מחוץ לגושים. מה? שאלו אותה. כן, הוא אמר לא לבנות התנחלויות חדשות, אבל הוא אמר שכן אפשר לבנות בתוך הגושים וגם מחוץ לגושים. כדי להיות מדויקת בדקתי בשני מקורות שונים, ה"ניו-יורק טיימס" וגם "ג'רוזלם פוסט" הימני, את דבריו המדויקים של דובר הבית הלבן המאד צמוד לטראמפ שון ספייסר, וכך אמר דובר הבית הלבן:

"The American desire for peace between the Israelis and the Palestinians has remained unchanged for 50 years," Spicer said. "While we don’t believe the existence of settlements is an impediment to peace, the construction of new settlements or the expansion of existing settlements beyond their current borders may not be helpful in achieving that goal."

ראשית מציין הדובר את העובדה ש"השאיפה האמריקאית לשלום בין הישראלים והפלשתינים לא השתנתה זה חמישים שנה". בלשון דיפלומטית המשמעות היא: אנחנו ממשיכים במדיניות של קודמינו, גם אם בימי הבחירות הצהרנו כמה הצהרות שהותירו רושם אחר. אבל העיקר הם הדברים לגופו של עניין: "בעוד שאיננו מאמינים שקיום ההתנחלויות הוא מכשול לשלום, בניית התנחלויות חדשות, או הרחבת התנחלויות קיימות מעבר לגבולותיהן הנוכחיים עלולות שלא להועיל להשגת מטרה זו (של שלום בין הישראלים והפלשתינים).

במלים אחרות: המימשל האמריקאי לא ידרוש לפנות התנחלויות קיימות כתנאי מוקדם לשלום, אבל הוא מאד לא יאהב בניית התנחלויות חדשות או הרחבת הקיימות.

מנין הסיקה יפעת ארליך שמימשל טראמפ אומר לבנות בגושי ההתנחלות וגם מחוצה להם, בזמן שהדובר טרח להדגיש שהבית הלבן איננו רואה בעין יפה גם את הרחבת ההתנחלויות הקיימות? מהמקום שממנו ניזונים כל חסידי טראמפ בימין: מהרהורי לבה. אבל היא לפחות אדם פרטי שאיננו נושא בשום תפקיד ממלכתי מחייב. שרת המשפטים איילת שקד, לעומת זאת, יושבת ליד שולחן הממשלה, וגם היא אמרה לרינה מצליח שכעת אין שום מניעה לסיפוח שטחים מהרשות הפלשתינית לישראל, ושלאחר ביקורו של נתניהו אצל טראמפ, היא מחכה למימוש צעדים שכאלה.

ובכן, כבוד השרה איילת שקד, כדאי שתקראי היטב את הודעת הבית הלבן. וגם דברים נוספים שאמר "פקיד בכיר" במימשל טראמפ לג'רוזלם פוסט, שרצוי שהצדדים יימנעו מכל צעד חד-צדדי, וישאירו לבית הלבן סיכוי להיוועץ בכל הצדדים כיצד להתקדם להשגת שלום.

אבל נראה שאנשי הבית היהודי מתקשים להיפרד מהזיותיהם על מימשל אמריקאי שתומך כביכול בכל מאוויהם הרחוקים מהמציאות כרחוק ירושלים מוושינגטון. ואולי יותר מכל ההסברים המלומדים לבחירתו של טראמפ מסבירה המציאות העצובה הזו את בחירתו: אנשים רבים מאד, וגם פוליטיקאים בכירים, אינם רואים ואינם שומעים, אלא את פעימות לבם שלהם, ומשכנעים את עצמם ואת סביבתם, שפעמי משיח הם שומעים.

מדברים שטויות על השואה

יום השואה זה יום שבו אני תמיד נדהמת מהסיפורים של הניצולים שתמיד אני לומדת מהם משהו חדש על השואה, וזה גם יום שתמיד משאיר אותי בהרגשה קשה עם הנאומים של אלה שלא חוו את השואה אבל מדברים עליה כאילו הם יודעים עליה משהו מהותי ובדרך כלל הם לא יודעים עליה אפילו עובדות בסיסיות. רוב הדברים שאנשים שלא עברו את השואה אומרים על השואה הם שטויות, ולכן באופן סטטיסטי, כשמקשיבים לדיבור על השואה, יש הרבה יותר סיכוי לשמוע שטויות מאשר דברי טעם. יש הרבה סיבות לכך שרוב האנשים שמדברים על השואה מדברים שטויות. סיבה אחת למשל היא העובדה שהשואה היא אירוע מאד גדול ומורכב בהיקפו, וגם אנשים שלומדים אותה ברצינות הרבה שנים, מכירים רק חלק מההיבטים והאירועים של השואה, ובוּרוּת היא תמיד סיבה לדיבור שטויות. סיבה נוספת שאנשים מדברים הרבה שטויות על השואה היא שכדי להתחיל בכלל להבין משהו על השואה צריך להכיר ולהבין את האידיאולוגיה הנאצית, שהיא אידיאולוגיה מאד מורכבת, שכוללת יסודות מהדת הנוצרית, מעלילות הדם ומפולחן הקדושים הנוצרי, וגם מיתוסים פגאניים אמיתיים ומומצאים, וכמובן האידיאולוגיה הנאצית כוללת את תורת הגזע וכל מיני תיאוריות ביולוגיות שהשפיעו על תורת הגזע, כמו פיזיונומיה ואווגניקה וכל מיני ניסיונות אחרים לקשר בין החיצוניות של האדם לפנימיות שלו לאו דוקא על פי המדע, והאידיאולוגיה הנאצית גם מושפעת מהגות פילוסופית ותיאולוגית ולאומנית ומהשקפות חברתיות וכלכליות, ומתבטאת בתמונת עולם שלמה מיוחדת לנאצים, בשפה מיוחדת לנאצים, בסיפורים היסטוריים מומצאים והיסטוריות שלמות מומצאות, ובגישה ותוכן נאציים מיוחדים לכל תחום ותחום בחיים, כי הנאציזם הוא לא רק תיאוריה מורכבת מאד אלא גם תיאוריה טוטליטרית, כלומר שיש לו התייחסות משלו לכל תחום ותחום בחיים. לרוב האנשים אין מושג אפילו באחד מן ההיבטים המורכבים האלה של הנאציזם, ולכן הם מתעלמים מהם או מדברים עליהם שטויות, ואלה שמבינים בכמה מהם אינם מבינים בכולם ונוטים להגזים במשקל ההיבט שהם מבינים בו, מה שגורם להם לתת לשואה, שהיא אירוע עצום ומורכב וקשה להבנה במיוחד, הסבר חד-סיבתי ופשטני, שגורם להם לדבר שטויות על השואה גם אם הם לא מתכוונים לכך. וגם אלה שלמדו די הרבה על השואה, ואפילו אלה מהם שגם למדו וגם חוו אותה בעצמם, נשארים תמיד עם שאלות לא פתורות, כי יש נאצים שאומרים שהיהודים רצחו את אלהים ורוצחים תינוקות גרמנים ושותים את דמם ואונסים נשים גרמניות ולכן צריך לחסל אותם, ויש נאצים שאומרים שהנצרות היא בכלל יהודית והיהודים כפו על העם הגרמני ערכים נוצריים שבכלל לא מתאימים לו ולכן צריך לחסל אותם. כל הנאצים מסכימים שצריך לחסל את היהודים אבל הם לא בהכרח מסכימים על דברים אחרים, ואז נשאלת השאלה אם הנאצים רצו לחסל את היהודים בגלל הדברים שהם חשבו עליהם, אם הם בכלל האמינו בדברים האלה, שלא תמיד זה בטוח, ובכל אופן לא כל הנאצים האמינו באותם דברים לגבי היהודים או בכלל, או שבעצם הנאצים רצו לחסל יהודים מסיבה שאיננה ידועה לנו וכדי להצדיק את רצח היהודים הם המציאו עליהם כל מיני האשמות נוראות וסיפורים מחרידים שלא תמיד מתיישבים אלה עם אלה, ובסוף אתה מבין שבשביל להבין את השואה אתה צריך להיכנס לראש של הנאצים, שזה לא באמת אפשרי, ובגלל הרצון הבלתי נמנע להבין את הבלתי מובן אנשים מדברים הרבה שטויות. עוד סיבה לכך שאנשים מדברים שטויות על השואה היא שמדובר באירוע מאד מעיק ומאד מאיים מבחינה רגשית, שגם להרבה אנשים שלא חוו אותו על בשרם יש סיוטים ממנו בגלל הסיפורים והסרטים והספרים וכו' וכשמשהו מאד מעיק ומאיים מבחינה רגשית, אנשים נוטים לדבר עליו שטויות – שטויות הן הרבה פעמים סוג של מנגנון הגנה. הן נותנות לדובר תחושה שהוא מבין על מה הוא מדבר והתחושה המוטעית שהוא מבין על מה הוא מדבר מעניקה לו תחושה של שליטה בעניין שלאיש מאיתנו אין בו שום שליטה. סיבה נוספת שאנשים מדברים שטויות על השואה היא שבגלל עוצמתו של האירוע והצורך החברתי להתייחס אליו, שלבש אופי של ציווי מוסרי, התקבעו בשיח החברתי אמירות על השואה שהן תיפלות גמורה, אבל החזרה עליהן נותנת לאנשים תחושה שהם עונים למוסכמות ומתנהגים נכון. למשל אחת האמירות על השואה שהיא תיפלות גמורה ובכל זאת היא כמעט מוסכמה כללית, היא האמירה ש"צריך להבין וללמד את משמעות השואה". האמירה הזו מניחה ש"משמעות השואה" היא דבר נתון שאפשר לסכם אותו במלים ולשנן אותו. הבעיה היא שרק מבחינת הנאצים שהגו וביצעו את השואה היתה לשואה משמעות: הנאצים ראו בהשמדת היהודים דרך לגאולת גרמניה והעולם כולו, לסילוק הטוען המזויף לדעתם לכתר עַם הבחירה, שגנב מהגרמנים את כתר עַם הבחירה שלדעתם הגיע להם ורק להם, ולכן צריך להשמיד כליל את העם היהודי כדי שהגרמנים יוכלו לממש את היותם עם הבחירה האמיתי, ויתרה מכך, להציל את עצמם מידי היהודים, שלטענתם זממו להשמיד את גרמניה ואת האנושות כולה. לשיטתם של הנאצים השמדת היהודים היתה מעשה של הגנה עצמית וגאולת עצמם והעולם כולו, וזו לדידם היתה משמעותו, לפחות על פי דבריהם שלהם. אבל מבחינת הנרצחים בשואה לא היתה לשואה שום משמעות, לבד מן העובדה שהם סבלו ונרצחו: אלה היו סבל ומות חסרי משמעות לחלוטין, כי הם נכפו עליהם מבלי שעשו מאומה. לא היתה להם שום בחירה, והם לא הבינו בשום אופן, ועדיין רוב היהודים לא מבינים, מדוע הגרמנים רצחו אותם. רוב השאלות שיהודים בשואה שאלו ועדיין שואלים הן למה הגרמנים עשו להם את זה, ולמה רוב האנשים שתקו ושיתפו פעולה, ולמה אלהים או מישהו אחר לא הציל אותם. אלה שאלות שמעצם שאלתן ברור שמי ששואל אותן איננו מוצא בשואה שום משמעות, כי אם יש למשהו משמעות, אתה לא שואל למה הוא קרה ולמה עשו אותו. מבחינת היהודים השואה היא הדבר הכי בלתי נתפס בעולם, לכן ברגע שיהודים, שאין להם מושג קלוש למה הגרמנים רצחו ששה מיליון יהודים, רוצים ללמד את "משמעות השואה", בהכרח הם ידברו שטויות.   

כמובן שלאנשים יש צורך למצוא משמעות בדברים נוראים שקורים להם בעל כורחם, ועל ידי כך גם למצוא נחמה מסוימת, וקשה ליהודים לקבל את זה שרק מנקודת המבט הנאצית יש משמעות לשואה, ושלפיכך המות היהודי בשואה אין לו שום משמעות, וכולו מות טיפשי ומיותר שאין לו שום תוצאה חיובית שאפשר להתנחם בה, כולו רק אסון נורא ובלתי נתפס בממדיו הנוראים, שהדבר היחיד שאפשר ללמוד ממנו הוא שרצח מיליונים כזה ייתכן ואפשרי לביצוע, וכפי שאמר מורי המנוח גיאורג מוֹסֶה, מה שקרה פעם אחת יכול לקרות גם פעם שנייה, ולפיכך היהודים צריכים לחיות מכאן ואילך במחשבה שאולי הם יהיו שוב קורבן לרצח המוני שיטתי. המחשבה הזאת כל כך נוראה, שאף אחד לא רוצה לקבל אותה, למרות שהיא התובנה היחידה מהשואה שאיננה תלויית ערכים ופרשנויות ורגשות ומטרות: זו התובנה היחידה מהשואה שעולה מאליה, מעצם העובדה שהיא קרתה, שלפיכך ברור שהיא אפשרית, ואולי גם יכולה לקרות שוב.

מכיוון שהמחשבה שהשואה יכלה לקרות ולכן יכולה לקרות שוב היא כה נוראה, האמירה הכי נפוצה בעם היהודי לגבי השואה היא שהשואה לעולם לא תקרה שוב. אבל האמירה הזו איננה מבוססת על ידיעה, שכן ידיעה באשר לעתיד איננה בגדר האפשר, והאמירה הזו גם איננה מבוססת על תובנה, שכן התובנה מהשואה אומרת את ההיפך הגמור, שהיא קרתה ואולי תקרה שוב בעתיד. האמירה הזאת מבוססת על משאלת לב, והיא בהחלט נוגעת ללב, אבל מעבר לכך היא איננה אלא שטות, וגם האומרים אותה מודעים לכך שהיא איננה אלא שטות, שלכן הם מיד מוסיפים שצריך שתהיה לנו מדינה חזקה וצריך שיהיה לנו כח ושנוכל להגן על עצמנו בכוחות עצמנו. כל הדברים האלה בוודאי נכונים באופן כללי לגבי כל עם שרוצה להגן על עצמו, אבל הם רק משאלת לב, כי גם לפולנים ולצ'כים ולסרבים ולרוסים היו מדינות וצבא, ולרוסים אפילו היה צבא חזק מאד, שבסופו של דבר מילא תפקיד מרכזי בהכרעת הנאצים, אבל כל זה לא מנע מהעמים האלה להיכבש בידי הנאצים למשך שש שנים שבהן נרצחו כמיליון וחצי פולנים ומאות אלפי צ'כים וכמיליון וחצי סרבים ומיליונים רבים של רוסים שעד היום איננו יודעים כמה בדיוק, אבל ההערכות הן שלמעלה מעשרים מיליון רוסים נהרגו ונרצחו במלחמה, כל זה מלבד ששת מיליוני היהודים שנרצחו במדינות האלה ובמקומות אחרים, ואם תהיה לנו מדינה חזקה וצבא חזק זה יעזור אבל לא בהכרח ימנע מאיתנו שואה נוספת. בניגוד למה שהרבה אנשים אומרים, במיוחד ביום השואה, אנחנו לא יכולים להגן על עצמנו רק בכוחות עצמנו, ואין לנו שום ערובה שנוכל בעתיד להגן על עמנו מעוד שואה.

לכן הקישור בין השואה לבין עוצמתה של מדינת ישראל בהווה או בעתיד הוא קישור שמקורו במשאלת הלב למצוא נחמה מהתובנה שהשואה היא אפשרית ולכן ממשיכה לאיים עלינו, ולפיכך גם הוא בעצם שטות. התובנה היחידה ההגיונית מהשואה היא ששואה יכולה ליפול עלינו בעל כורחנו מבלי שנוכל לעשות הרבה כדי למנוע אותה או להינצל ממנה, שזה מה שקרה ולפיכך יכול לקרות שוב, ושאנחנו צריכים לחיות עם המחשבה הזאת, כפי שאנחנו צריכים לחיות עם המחשבה שבמוקדם או במאוחר נמות. למרבה המזל הידיעה שכולנו נמות היא ודאית, ולעומת זאת המחשבה שתקרה שוב שואה היא רק אפשרית, ומשאירה לנו מעט מקום לתקוה.

לכן הייתי מעדיפה שהמנהיגים שלנו לא יגידו כל הזמן, ובמיוחד ביום השואה שלא יגידו כמה אנחנו חזקים ויכולים להגן על עצמנו ולא צריכים טובות מאחרים. זה מאד טיפשי ומעצבן. קודם כל אנחנו כן צריכים עזרה ותמיכה ממדינות הרבה יותר חזקות כמו ארצות-הברית, ואפילו מהגרמנים, שהם למרבה הצער המדינה הכי גדולה וחזקה באירופה, אנחנו מבקשים כל הזמן עזרה ותמיכה, שזה בפני עצמו מאד מרגיז אותי שאנחנו מבקשים עזרה מרוצחי העם שלנו, יש בזה משהו מאד משפיל ומקומם מבחינתי, אבל אני מבינה שזה המצב ושצריך להשלים איתו. בחיים יש הרבה צפרדעים שצריך לבלוע, אבל אם כבר אנוסים לבלוע אותן עדיף לעשות את זה בשקט בלי לדבר שטויות ולהתייהר, שזה רק מדגיש כמה מצבנו הרבה פחות טוב ממה שהיינו רוצים.

המצב שלנו קשה ואנחנו צריכים עזרה בעיקר כי אנחנו במצב מלחמה עם הערבים וגם עם האיראנים והרבה מדינות מוסלמיות תומכות באויבים שלנו, והרבה מדינות ומיליציות וארגוני טרור ערבים ומוסלמים מאיימים עלינו כל הזמן שהם יפגעו בנו וישמידו אותנו, וזה גורם להרבה יהודים להרגיש שהערבים הם המשך של הנאצים, וגם ראש הממשלה אומר את זה כל הזמן וביום השואה הוא תמיד מדבר על איום איראני או מוסלמי ועל תעמולה אנטישמית איראנית או ערבית או מוסלמית נגדנו, וזה תמיד מאד מפריע לי ומשאיר אצלי תחושה קשה. לכאורה יש לו בסיס להשוות את התעמולה הערבית והמוסלמית נגד ישראל לתעמולה הנאצית, קודם כל מפני שהיא באמת מושפעת מהתעמולה הנאצית, ובארצות ערב מפיצים הרבה ומאד מושפעים מספרים כמו מיין קאמפף והפרוטוקולים של זקני ציון, אבל ראש הממשלה כל כך מגזים בזה שהוא הופך את הדברים על הראש: אצלו זו לא התעמולה הערבית שמושפעת לצערנו מהנאציזם, אלא הוא בכלל הופך את הסדר ומציג את הערבים כמי שמובילים את התעמולה הנאצית נגד יהודים ולא כמי שאימצו אותה מהגרמנים, שזאת האמת, והכי נורא היה כשהוא אמר שהיטלר בכלל לא רצה להשמיד את היהודים אלא רק לגרש אותם, ושהמופתי נתן לו את הרעיון להשמיד את היהודים, ואחר כך קראתי בהארץ שהוא קרא את הדברים האלה באיזה ספר מפוקפק של חוקר אמריקאי. הרבה זמן הייתי בהלם מהדברים האלה של ראש הממשלה, שזה כבר לא סתם הגזמה, אלא ממש הכחשת השואה, ואני עדיין בהלם מכך שראש הממשלה שאמור להיות אדם משכיל לא יודע שום דבר על היטלר והשמדת היהודים ויכול לדבר כאלה שטויות, רק מפני שהוא מוכרח תמיד לדבר נגד הערבים ואפילו נגד אזרחי ישראל הערבים שהוא צריך להיות גם ראש הממשלה שלהם, ותמיד אני מרגישה שכשהוא בא לדבר על השואה, יותר ממה שהוא רוצה לזכור את פשעי הנאצים כלפי היהודים, הוא מנסה להשתמש בהזדמנות הזאת כדי לדבר שוב נגד הערבים, וזה גורם לי בעיקר להרגיש בחילה. וכל זה מאד קשור לרעיון המטומטם שלשואה יש כביכול משמעות שצריך לדבר עליה, בזמן שלשואה היתה משמעות רק מבחינת הנאצים שרצו להשמיד את היהודים, מבחינת היהודים השואה היא רק רצח המוני חסר כל סיבה וטעם, שהדבר היחיד שצריך לעשות ביום השואה זה לזכור אותו ולכבד את זכר המעונים והנרצחים ואת הניצולים שעדיין חיים בינינו ולשמוע את מה שיש להם לספר, ויש להם הרבה מה לספר. ככל שראש הממשלה ימעט לדבר על השואה כן ייטב, כי בכל פעם שהוא מדבר על השואה הוא מדבר דברים בטעם רע או דברים חסרי שחר או ממש שטויות.   

כמובן ראש הממשלה לא אשם, או אולי הוא בעצם כן אשם במידה מסוימת, שאנטישמי כמו קן ליוינגסטון שהיה פעם ראש עיריית לונדון ותמיד הישווה יהודים לנאצים, שזה מה שאנטישמים נוהגים לעשות מאז השואה, טען שראש ממשלת ישראל אמר שהיטלר תמך בציונות. ראש הממשלה מעולם לא אמר דבר כזה וכמובן שאין לדברים האלה שחר, אבל אנטישמים אוהבים להגיד אותם. אנטישמים תמיד אומרים שהיהודים הם נאצים והם אומרים את זה על היהודים מפני שהיהודים הם קורבנות הנאצים, והם רוצים להפוך את ההיסטוריה על הראש, לזכות את הרוצחים ולהאשים את הקורבנות. לכן זאת אנטישמיות, מפני שאת ההשוואה הזאת בין יהודים לנאצים עושים במיוחד לגבי יהודים, בגלל שהם היו קורבנות הנאצים ובגלל שהאנטישמים לא סובלים את הרעיון שהיהודים הם קורבנות, כי אצל אנטישמים היהודים הם תמיד רודפים ולא קורבנות, כמו שהנאצים תיארו את היהודים שהם רצו להשמיד כמי שזוממים להשמיד את האנושות ובמיוחד את גרמניה, וככה הם הצדיקו את הכוונה שלהם להשמיד את היהודים.

קורבנות תמיד מושפעים במידה מסוימת ממה שאומרים עליהם אלה שפגעו בהם, וגם היהודים מושפעים מההשוואות בין יהודים לנאצים שהאנטישמים עושים, ולכן למרבה הצער מאד מקובל גם אצל יהודים להשוות לנאצים יהודים אחרים שלא מוצאים חן בעיניהם. יש שמאלנים שמשווים את המתנחלים לנאצים, ויש מתנחלים שמשווים לנאצים את כל מי שתמך בפינוי הישובים בהתנתקות ואפילו כמה מהם הדביקו לעצמם בזמנו טלאים דומים לטלאי הצהוב שהנאצים הכריחו את היהודים לתפור על הבגדים שאותי זה הגעיל. גם מאד לא אהבתי את הדברים של האלוף יאיר גולן ביום השואה, כי הוא בסך הכל חזר על אמירות אנטישמיות נפוצות שיש בישראל תופעות כמו בגרמניה הנאצית, שהוא לא מבין בזה שום דבר. יש בישראל הרבה גזענות ושנאה לערבים וזילזול בחיים של ערבים, וכל זה לא קשור לגרמניה הנאצית בשום צורה, זה קשור למצב המלחמה בין היהודים לערבים. מצבי מלחמה מעודדים שנאה ודמוניזציה של האויבים, והמצב התמידי של איום מעצים את השנאה לממדים מחרידים, ואם רוצים לחנך את היהודים לא להיות גזענים, צריך לדבר על מה שמצב המלחמה עם הערבים עושה לנו ואיך להתמודד איתו יותר טוב, ולא להשוות אותנו לנאצים ששנאו ורצחו את היהודים מבלי שהיהודים היו אי פעם אויבים שלהם. להיפך, היהודים היו אזרחים מאד נאמנים של גרמניה ומאד העריצו את התרבות שלה, ועד היום חלק מהניסיון של אנשים כמו נתניהו לנקות את הגרמנים מאחריות לשואה ולהטיל אותה על הערבים, נובע מההערצה המטופשת הזאת של היהודים לגרמניה, שמקשה על יהודים גם מהימין וגם מהשמאל לקבל את העובדה שלתרבות הגרמנית יש צדדים נוראים, ושהעובדה שהגרמנים עשו את השואה לא היתה מקרה ולא היתה טעות, כי המשמעות של השואה היא משמעות שקיימת בתוך התרבות הגרמנית ורק בתוך התרבות הגרמנית, ובישראל לא הימין ולא השמאל מבינים אותה, הם רק מדברים עליה שטויות בלי סוף או נהנים לשמוע אחרים מדברים עליה שטויות, או מתקוממים כשהשטויות באות ממחנה פוליטי אחר, אבל זה לא מונע מהם לדבר או לקדש את השטויות שהם בעצמם מדברים עליה. גם המאמץ של שמאלנים להאשים את היהודים בנאציזם הוא חלק מהמאמץ לנקות את גרמניה מאשמת השואה, שבזה הם מאמצים את ההתנהגות האנטישמית של השוואת יהודים לנאצים כדי לפטור את רוצחי היהודים מאשמתם, ותמיד זה מלווה בחנופה דוחה לגרמניה והתרפסות בפניה, שגם זה מגעיל. לפעמים אני מייחלת שבעצרות לזכר השואה תהיה רק דקה של דיבור וכל השאר יהיה דומיה ארוכה שבה עומדים בשקט ושותקים. חבל שנתניהו לא שותק ביום השואה ובאופן כללי חבל שאנשים כל כך הרבה מדברים על השואה כל כך הרבה שטויות כי הם חושבים שככה הם יבינו את משמעות השואה שאין לה שום משמעות מפני שהעולם הנאצי שבתוכו היתה לה משמעות נמצא כולו בתוך ראשם של הנאצים ורק התוצאות שלו נמצאות בעולם האמיתי, בלי המניעים שלהן שיכלו לתת להן משמעות. בעולם האמיתי הנאצים תפסו ששה מיליון יהודים ועינו אותם ורצחו אותם מסיבות שהיו קיימות רק בראשם ולא בשום מקום שאנחנו יכולים להכיר ולהבין. בעולם המציאות השואה היא רצח של ששה מיליון יהודים וזאת המשמעות היחידה שלה, שהגרמנים רצחו ששה מיליון יהודים, כי בראש הנאצי שלהם הם החליטו שצריך להשמיד את כל היהודים, וזה הדבר היחיד שאנחנו יודעים בוודאות על השואה.       

אלפריד - חזרה לדורדון

מספר שבועות לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה הורו שלטונות צרפת לכל תושבי שטרסבורג לעזוב את העיר ולהתפנות לפריגו במחוז דורדון שבדרום-צרפת, כי העיר האלזסית הסמוכה לגרמניה וסביבתה הפכו לשטח צבאי סגור. גם עיריית שטרסבורג עברה לפריגו והמשיכה לטפל שם בתושביה. עוד לפני המועד שנקבע ארז אביה של אלפריד את השטיחים האוריינטלים שהוא התמחה במסחר בהם ובתיקונם ונסע עם משפחתו, רעייתו ובתו דרומה לפריגו. אלפריד היתה אז בת שלוש-עשרה. אביה מצא לו פרנסה במקצועו כמומחה לתיקון שטיחים, ואלפריד הלכה לבית-הספר. שם מצא אותם הכיבוש הנאצי.

ב-11 בנובמבר 1942 פלשו הנאצים לפריגו ואימת הגסטאפו נפלה על יהודי העיר והפליטים היהודים מהצפון שנספחו אליהם. באיזור דורדון התארגנה המחתרת מוקדם, עוד לפני פלישת הנאצים לאיזור החופשי, וסייעה בחלוקת תעודות מזויפות ובמציאת מקומות מסתור. אלפריד זוכרת שבאה אשה להזהיר את אביה שיסתתר מפני מצוד שעמד להיערך למחרת. הוא ניצל, אבל מרטין, אהובה של אלפריד, נלכד ונשלח לאושוויץ. אחרי המלחמה הגיעה לאלפריד גלוית פרידה שהצליח להשליך מהרכבת. אלפריד חשבה שהוא נסע לעבוד בפולין. על מחנות ההשמדה שמעה רק אחרי המלחמה.

איזור דורדון היה מוקד לפעולות של המחתרת ופעולות תגמול אכזריות של הנאצים, שרצחו מאות אנשים בתגובה לפיגועי המחתרת. אלפריד המשיכה בלימודיה, נושאת תעודות מזויפות, הגסטאפו שוטט ברחובות ועצר יהודים או מי שנחשדו ככאלה. כמה פעמים נתפסה והצליחה בנס להשתחרר ולשוב לביתה. מאוחר יותר סידרה עבורה מנהלת בית הספר מקום מקלט באחוזה מבודדת. שם שהתה עד סוף המלחמה, עד שמלאו לה עשרים.

אלפריד היא אמה של חברתי פביאן. לפני מספר שנים ביקשה לחזור ולבקר בדורדון, שבה חוותה שנים משמעותיות כל כך בחייה. פביאן ובן-זוגה, הבמאי חיים שירן, נילוו אליה, למה שהיה אמור להיות מעין טיול שורשים. חיים צילם את הטיול, תחילה עבור המשפחה.

אבל כשהחלה אלפריד לגולל את סיפורה הבין חיים מיד שזה יותר מסיפור משפחתי. סיפורה של אלפריד הוא סיפורה של קהילת שטרסבורג ושל כל היהודים שעברו את המלחמה בדורדון, אלה ששרדו ואלה שלא. מה שהחל כוידיאו משפחתי הפך לסרט דוקומנטרי שבו מגוללת אלפריד את סיפור הצלתה וזיכרונותיה מן האירועים שחוה המחוז בימי המלחמה: פעולות המחתרת ופעולות התגמול של הנאצים. שוב ושוב חוותה אלפריד את מה שנראה לה כנס – כמעט נלכדה, אבל מישהו הגיע וביקש שיניחו לה ללכת. מישהו מסר הודעה, מישהו עזר, מישהו הציל. אחרי הקרנת הבכורה בחוג המשפחה סיפרה לנו אלפריד גם על הקושי: מכרה צרפתיה שאמרה להם שאם יזדקקו לעזרה יפנו אליה. כשנזקקו למחסה ממצוד צפוי הגיעו לביתה, אבל כשפתחה את הדלת וראתה אותם, אמרה לא, לא, לא, וסגרה בפניהם את הדלת. הם בילו איפוא את הלילה בבית הקברות בין המצבות. למזלם לא הגיעו לשם הנאצים.

מה שבעיני אלפריד היה נס, הוא בעיניי קסמה האישי שהמס אפילו לבבות קשים במיוחד. הקסם הזה עובר היטב בסרט.

בסוף הסרט מוזכר שאלפריד היא היום סבתא לאחד-עשר נכדים וסבתא-רבתא לארבעים נינים, המחשה ניצחת לכך שכל אדם הוא עולם ומלואו.

הסרט "אלפריד – חזרה לדורדון" יוקרן ביום ראשון, 7 באפריל 2013, ערב יום השואה, בטלויזיה החינוכית, ערוץ 23, בשעה 20.53. 

הסרט לצפייה (דובר צרפתית, גם כותרות בצרפתית)

ספר תרגומי קפקא שלי