עמוס עוז - הגרסה הרשמית

 

סרטו של יאיר קידר על עמוס עוז "החלון הרביעי", ששודר ביום רביעי שעבר בערוץ כאן 11, הוא סרט מעניין, והוא גם סרט נבזי. בראיון למוסף גלריה בערב שמחת תורה (27 בספטמבר), אמר יוצר הסרט יאיר קידר, שספרה של גליה עוז "דבר שמתחפש לאהבה", שבו סיפרה על ההתעללות שעברה מידי אביה, וכיצד רדף אותה כל חייה, החריב לו את הסרט, והוא יצר אותו מחדש, אבל ברור מהסרט עצמו שאין זו האמת. טוב היה עושה יאיר קידר לו השאיר את סרטו כפי שיצר אותו בתחילה, בתוספת כתובית שהסרט נעשה לפני פרסום ספרה של גליה עוז, ולכן איננו מתייחס אליו. זה היה הוגן יותר מאשר להתייחס כביכול ליחסיה של גליה עוז עם אביה מבלי לראיין אותה ומבלי לראיין אף לא אחד מחבריה שהיו עדים בעל כורחם להתעללותו של אביה בה, ולהביא בסרט בעצם אך ורק את גרסתו של עמוס עוז עצמו למערכת יחסים זו, כביכול מפי "הביוגרפית האובייקטיבית" נורית גרץ, שאיננה כלל אובייקטיבית אלא מדובבת את גרסתו של עמוס עוז לסיפור ואיננה נותנת לא ביטוי ולא אפשרות תגובה לגליה עוז לאופן הנבזי שבו מציגה נורית גרץ את ההתעללות בגליה, כ"טרגדיה כפולה", כששוב ושוב משודרים דבריו של עוז עצמו: "אינני מבין, אינני מבין, הכיתי אותה רק פעמיים, פעם שפכתי עליה קפה מרוב זעם". והרי זו גרסתו הקלאסית של הפוגע: מה כבר עשיתי? מה רוצים ממני? אין דבר מרושע יותר מאשר להציג את כאבו של קורבן התעללות כדבר בלתי מובן. הרי הצגה כזו מערערת על אמינותו של הקורבן שסיפר את סיפורו, וגליה עוז מתארת בדיוק כיצד הורים מתעללים אינם מתעללים בקורבנם רק בילדות, כפי שמקובל בטעות לחשוב, אלא רודפים אותו כל חייו, מסיתים נגדו כל מודע ומכר, ותוך היפוך תפקידים אופייני שבו הם מציגים את עצמם כקורבן ואת קורבנם כמי שרודף אותם, מגייסים את כל קרוביהם ומודעיהם כנגד הקורבן, וזאת ללא הפוגה וללא הרף, לאורך כל חייהם וגם לאחר מותם, כפי שקרה במקרה של עמוס עוז שגייס את נורית גרץ לרדוף את גליה גם לאחר מותו. רבים תקפו את גליה שהוציאה את ספרה לאחר מות אביה ולא בחייו, אבל האמת היא שאביה הוא שדאג להכפיש אותה לאחר מותו באמצעות נורית גרץ, וגליה רק הגיבה למסע ההכפשה המתוחכם הזה, שבאמצעותו המשיך וממשיך אביה לרדוף אותה מן הקבר בעזרת נורית גרץ שנקראה על ידו לתפקיד זה וקיבלה אותו עליה ברצון ובהתחסדות המאוסה האופיינית למשתפי פעולה עם מתעללים: "זו טרגדיה כפולה", שבה יוצרים שוויון והקבלה בין המתעלל לבין הקורבן, כאילו הכל עניין של נקודת מבט ואין שום אמת עובדתית בעניין.

כבר כתבתי כאן בהרחבה על ההתייחסויות המרושעות לספרה של גליה עוז ועל ההתייחסות לאמה ואחיה כאל עדים אובייקטיבים, בעוד שהינם שותפים גמורים להתעללות. גליה דוקא מתארת אותם בספרה בחמלה: היא מתארת את אמה כמי שספגה אף היא מכות מאביה, כקורבן נוסף של התקפי הזעם שלו, והיא נמנעת מלספר שאחותה היתה עדה למכות שאביה הפליא בה ולא אמרה דבר, למרות שהיתה כבר בת אחת עשרה, מספיק חכמה ומספיק אהובה כדי להגן על אחותה הקטנה ולא לעמוד ולהביט כיצד היא מוכה באכזריות. פניה היא זו שהעידה על עצמה שהיתה נוכחת בסצנה ולא התערבה לטובת אחותה.

יאיר קידר מעיד על כך ש"המשפחה" דרשה ממנו שלא לדבר עם גליה, וסרטו איפוא איננו סרט עצמאי של יוצר אלא סרט מטעם המשפחה, סוג של "עמוס עוז – הגרסה הרשמית". אם שינה את סרטו בעקבות ספרה של גליה, הרי עשה זאת גם כדי לצאת ידי חובה וגם כדי לעוות את משמעותו האמיתית של ספרה של גליה, שאיננו מתאר "טרגדיה כפולה" אלא אב מתעלל, שמכה את בתו, מתנכר לה, מגרש אותה מביתו לבית הילדים – היא מוצאת מקלט בבית סבתה הרחומה – שופך עליה קנקן קפה לעיני בן כתתה משום שהפריעה לו במנוחת הצהרים – לא רק אכזריות חסרת פשר אלא גם השפלה נוראה. אבל החבר לא רואיין לסרט וגם לא גליה. מדוע? מפני שיאיר קידר, שהיה קשר רב שנים בין משפחתו למשפחת עוז, מדברר את הגרסה הרשמית של המשפחה: עמוס עוז אדם שוחר טוב וחטאיו הם קלים ונסלחים, ואם גליה עוז טוענת שהתעלל בה כל חייו זה מפני שהיא מנותקת מהמציאות. אין נבזות גדולה מזו כלפי קורבן התעללות מאשר הגישה הכביכול מכילה, שכולה התעלמות והתנכרות: "אינני מבין, אינני מבין" יצור תמים שכמותו. אדם שמימיו לא אמר מלה בלתי מתוכננת ומחושבת, פתאם איננו מבין.

והרי לא בהתקפי הזעם מדובר אלא במכלול החיים והיחסים, שתמיד כללו גם מרכיב של השפלה ציבורית, של הלבנת פנים ברבים. כפי שמציינת גליה עוז בספרה, ההתעללות תמיד נעשתה לעיני לפחות צופה אחד נוסף מלבדה, אם לא לעיני צופים רבים. הילית ישורון ציינה בזמנו בראיון למוסף "גלריה" דוקא את "הברכה" שכתב עמוס עוז לגליה ולבני מחזורה, כתיבה שלא נעשתה בהתקף זעם, אלא דוקא בניחותא, ולכן רשעותה המחושבת דוקרת כל כך את העין. וכך כתב עוז לבתו כברכת בת-

מצוה: "לבנו מלא הרגשת תודה וחיבה לכל המטפלות, המחנכות, המורים והמורות... (סופסוף, לנו לא היתה ברירה אחרת - אבל הם סבלו בהתנדבות!)"

רחמנות על עמוס עוז שכל כך סבל מבתו גליה. ובאמת לא היה צורך שימשיך לסבול. כל מה שרצתה גליה בבגרותה הוא שיניח לה לנפשה. אבל מתעללים אינם מסוגלים להניח לקורבנם, לא בחייהם ולא במותם. כמה עלובים אותם אנשים שמתעקשים לטעון שגליה מדמיינת או מפרשת לא נכון. והרי את העובדות על ההתעללות מוסר עוז עצמו כלשונן. הוא רק מסרב להכיר בזכותה של גליה לכאוב, לכעוס ולא לסלוח לעולם, שזו זכותו של הקורבן, שלא לסלוח. בוודאי שאין הקורבן מחויב לסלוח למי שכלל איננו מבקש סליחה כי הוא בכלל "לא מבין, לא מבין" ומציג את עצמו כקורבן ואת הקורבן כמי שפוגע ולא כמי שנפגע.

אבל יאיר קידר נענה ל"בקשת המשפחה". עוד מאפיין מובהק של משפחות מתעללות. "המשפחה" היא תמיד מי ששותפים להתעללות ולהתנכרות. הקורבן לעולם איננו "המשפחה", גם אם לפי כל הגדרה מתבקשת הוא חלק מהמשפחה בדיוק כמו אחיו שצפו בדממה כיצד הוא מוכה ומושפל ולא אמרו להגנתו מלה. אבל רק הם "המשפחה". הקורבן איננו "המשפחה". אותו מגדירים כאנטיפוד של המשפחה, שלא לומר אנטיכריסט,  בהתאם לדימוי הציבורי שמכר עמוס עוז.

ולא רק גליה נעדרת מן הסרט. לעמוס עוז היו שני אחים צעירים מנישואיו השניים של אביו. אחותו ניתה קלויזנר העניקה ראיון מעניין ל"ידיעות אחרונות" לאחר מותו, ואחת השאלות שנשאלה כיצד איש לא ידע שלעמוס עוז היו אחות ואח. זאת היתה גם השאלה הראשונה שאני שאלתי כשקרובת משפחתי שהיתה ידידתה הקרובה של ניתה סיפרה לי שהיא אחותו הצעירה של עוז. אם עוסקים בעוז כסופר הגיוני לראיין סופרים אחרים כפי שנעשה בסרט, אבל אם עוסקים בעוז האדם, האם לא היה הגיוני לראיין עוד בני משפחה? את אחיו ואחותו הצעירים? אולי יש להם דוקא משהו מעניין לספר עליו? או על אביו שהוא גם אביהם, או על האופן שבו המשפחה הזכירה או העלימה את זכר אמו? אבל עוז טיפח מסיבותיו דימוי של בן יחיד ולכן מבחינת הציבור אין לו אח ואין לו אחות, ויאיר קידר שומר על הדימוי שטיפח עמוס עוז.

והסרט שלו אכן מעניין כסרט תדמית של סופר ידוע ומלא מעצמו. אבל כתיעוד של מציאות יש לו מעט מאד ערך.

התעללות היא פשע קולקטיבי

 

כשסיימתי לקרוא את ספרה של גליה עוז – לא יכולתי להניח אותו מידי עד שסיימתי לקרוא – חשבתי שוב על כך שבמשך שתים עשרה השנים מאז שבעלי עזב אותי ועד שנתיים לאחר מותו של אבי, כשאמי הודיעה לנו שמעתה תעביר לנו קצבה חודשית, רעבנו לא פעם ללחם, אבל הוריי בקושי עזרו. גם אז ידעתי שהם אמידים דיים לעזור לנו, אבל רק לאחר מותה של אמי, כשהתברר לנו כמה דירות קנתה בסתר לאחי ולגיסתי, שחמדו גם את הירושה הצנועה שהותיר אבי לבנותי בגלל שגידלתי אותן לבדי וניסו לגזול אותה מהן – הם לא העזו לעשות זאת בגלוי ושלחו את אמי ששלחה את אחי אבי להתעמר בנו בתקוה שנוותר על ירושת בנותי מאבי – רק כעת אני מודעת לעושרם של הוריי שישבו על מיליונים בעודם מניחים לנו לרעוב, והרי אפילו אלף שקל לחודש היו משנים כליל את מצבנו. כמו כל רשעות מצד הורים כלפי ילדיהם גם העדר העזרה דוקא בתקופה הקשה ביותר נועד כנראה לחנך אותנו. הורים מתנכרים ומתעללים רוצים הרי רק לחנך את הילד.

*

לעומת עמוס עוז היתה אמי ממש מתוחכמת. היא לא היכתה אותי, רק סחבה אותי ללא הרף לרופאים וביקשה שיטפלו בי על מחלות שלא היו לי, בטענה שרופא כלשהו שהלך לעולמו איבחן אצלי מחלה וצריך רק המשך טיפול. במשך שנים עברתי אינספור בדיקות מכל סוג וקיבלתי תרופות לאפילפסיה. איש מעולם לא ראה אותי מקבלת התקף אפילפסיה, אבל אמי סיפרה שבגיל שנתיים, כשאבי היה במילואים, איבדתי את ההכרה לשתי דקות. אבי שלרוב לא האמין למלה שאמי אמרה קנה את הסיפור הזה בשתי ידיים. גם הנוירולוג שנתן לי תרופות לאפילפסיה מאז בית הספר היסודי ועד גיל שש עשרה או שבע עשרה, כשהעזתי סופסוף לשאול מדוע אני מקבלת כדורים הוא אמר שכבר לא צריך, אבל לא הסביר מדוע רשם לי כדורים במשך שנים. כשבעלי ביקש גט בטענה שאני אפילפטית ומקבלת התקפים קשים – ברבנות לא התרשמו ואחד הדיינים שאל את בעלי כמה זמן לאחר שהכיר את המאהבת החלו אצלי ההתקפים – חזרתי לנוירולוג ואז הוא הניח לי לקרוא את התיק והבנתי שאמי טענה שרופא שכבר לא היה בחיים כשהביאה אותי לנוירולוג איבחן אצלי אפילפסיה וצריך המשך טיפול. הנוירולוג שלח אותי לבדיקה והיה ממצא כלשהו ומכיוון שאמי טענה בעקשנות שהייתי אפילפטית הוא החליט לטפל בי. הוא לא ידע שהוא הראשון שטיפל בי על אפילפסיה ולפני זה לא היה שום טיפול, וגם לא התקפים. אמנם גם קודם סחבו אותי להמון רופאים אבל הם רק ערכו לי אינספור בדיקות ולא רשמו תרופות. אמי המשיכה איפוא לנוירולוג שאיתו נחלה הצלחה. מאז הקפידה אמי לומר לי שאני אפילפטית וחיה על כדורים ורמזה שאני נוטה למות. בשנות נעורי המתנתי למותי שלא הגיע. כאמור בגיל שש עשרה או שבע עשרה העזתי לראשונה לשאול ואז אמר הנוירולוג שכבר אין צורך בכדורים. אני מניחה שהוא ידע כל השנים שאין צורך בטיפול, אבל אמי כדרכה לא הרפתה והיה קל יותר לתת תרופות מיותרות לילדה מאשר להדוף את אמי שהיתה נחושה לגדל אותי כילדה חולה שנוטה למות.

*

הייתי כבר אם בעצמי כשקראתי לראשונה מאמר על סינדרום מינכהאוזן של אמהות, וגם שם הדוגמה היתה של אם שממציאה לבנה אפילפסיה, ואז נפל לי האסימון. אבל רק אחרי שבעלי ניסה לקבל גט בטענה שאני אפילפטית, והתחלתי מסע משלי לחשוף את עינויי ילדותי, שוחחתי עם אבי ואמרתי לו שהאפילפסיה היתה המצאה והוא, שמעולם לא סמך על מלה של אמי, דוקא בעניין הזה שגורלי לחיי הלך אחריה בעיניים עצומות.

התעללות לעולם איננה פשעו של אדם יחיד. התעללות איננה יוצאת לפועל ללא משתפי פעולה. אמי לא היתה יכולה לתייג אותי כחולת אפילפסיה שזקוקה לטיפול תרופתי לולא שיתוף הפעולה של אבי ושל הרופא. מדוע אנשים משתפים פעולה כל כך בקלות עם הורה מתעלל קשה לדעת, אבל זה המצב. כשילד חווה התעללות מאחד ההורים. תמיד ישנם מבוגרים נוספים שמשתפים פעולה או לפחות מעלימים עין. הם אינם בהכרח הורים מתעללים בעצמם, אבל ללא שיתוף הפעולה והעלמת העין שלהם ההתעללות איננה אפשרית. אין דבר מטופש יותר מאשר לשאול את בן הזוג של ההורה המתעלל מה היה באמת. הוא הרי שותף לפשע, אם במעשה ואם במחדל, אם בגלל חולשת אופי, אם בגלל היותו מרוכז בעצמו, אם בגלל העדר אומץ להכיר במציאות המרה. זה כמובן בדיוק מה שעשו עיתונאים לגליה עוז: הלכו לשאול את האם הכנועה, זו שקיבלה מכות בעצמה ומעולם לא הגנה על בתה, האם עמוס עוז היכה את האם והבת. האם לא ממש הכחישה אבל כעסה שגליה מכבסת את הכביסה המלוכלכת ברבים. משפיל מאד להודות בכך שבעלך היכה אותך, ובפרט אם היית תמיד אשה כנועה שמסבה את ראשה הצדה ומעדיפה לא לדבר ולא לראות.  

*

שיתוף הפעולה של הסביבה עם ההורה המתעלל איננו ניתן לפענוח עד הסוף. מדוע התגייס אחיו הצעיר של אבי לסייע לאמי לגזול את ירושת בנותי לטובת אחי וגיסתי? ומדוע פעל באובססיביות כזו כשמעולם לא עשיתי לו כל רע, אפילו חיבבתי אותו, והתקשרתי לאחל שנה טובה וחג שמח, ופעם הוא בא להרצאה שלי, ואחרי שנדחתה תביעת הדיבה של פרופסור צימרמן נגדי הוא התקשר ואמר לי ששימחתי את כל המדינה. ובני הדודים שהצטרפו לתביעתו נגד בנותי בשירותה של אמי, מה היה להם נגד בנותי? באזכרה שערכתי לאמי הגיעו אחי אבי ורעייתו והתלוננו שזכרו של אבי נמחק ושנכדיו לא הגיעו לאזכרות שאמי ערכה לו – שאני ובנותי כלל לא הוזמנו אליהן. היה לי קשה לעצור בתוכי את הזעם. כאילו לא די בכל הסבל שהנחיל לנו הדוד, עוד היתה לו החוצפה לדבר על זכרו של אבי, כשהוא עשה ככל יכולתו כדי להפר את רצונו האחרון, וגם את ניסיונו המגושם של אבי בצוואתו לפצות אותי על הסבל שהמיטו עלי הוריי, שבדיוק מהסיבה הזו פעלו אחי וגיסתי באמצעותה של אמי כדי למנוע את קיום צוואתו של אבי, בניסיון שלא צלח להשיג לעצמם גם את כבשת הרש שהעניק אבי לבנותי. רק אחרי מותה של אמי, כשהתברר לנו שקנתה לאחי וגיסתי בסתר כמה וכמה דירות, כביכול עבור ילדיהם, הבנו את גודל חמדנותם ורשעותם.

משתלם מאד להיות אח או אחות מועדפים של קורבן התעללות. אם האב המתעלל או האם המתעללת עשירים דיים, תוכל תמיד לסחוט מהם מיליונים, כדי ש"האחות הרעה", קורבן ההתעללות, תקבל פחות ירושה או לא תקבל בכלל. הירושה היא ביטוי אחרון לחיים שלמים של טובות הנאה מההורים שזוכים להם אחים ואחיות של קורבן התעללות, קצת כדי להיטיב עם המועדפים וקצת כדי להוסיף פגיעה להתעללות. מעגל הנהנים מקיפוחו וסבלו של קורבן ההתעללות יכול להיות רחב עוד יותר. למשל בן הדוד שלי ורעייתו זכו להתארח בבית הוריי בכל עת שנסעו לחו"ל. כששבו מן הנסיעה הקפידה אמי להתקשר אליי ולספר לי כמה נהנו בן הדוד ואשתו מהשהות בביתם שנמנעה ממני בעקביות, למרות שבן הדוד ואשתו הם זוג אמיד למדי, ואני הייתי גרושה ענייה עם שתי בנות שהיו להן סבא וסבתא עשירים בחיפה, אך מעולם לא זכו לבלות חופשה נעימה בים. הוזמנו כמובן להתארח אצל הוריי בחופשות ובחגים וגם באנו להתארח, אבל זה היה דומה יותר לשהות בקסרקטין צבאי מאשר לחופשה. היו לי סיוטים מהחגים והחופשות האלה, כפי שהיו לי סיוטים מכל ביקור של אמי בביתי.

לא רק כדי לגדל ילד צריך כפר שלם. גם כדי להתעלל בילד צריך כפר שלם. הורים מתעללים אוהבים לגייס להתעללות את כל הכפר – או הקיבוץ - או לפחות את כל המשפחה. הם משקיעים אינסוף אנרגיה כדי לגייס את בני המשפחה כנגד קורבן ההתעללות, שממנו הם תמיד מפחדים, פן יספר למישהו את האמת על יחסם אליו. והם מעניקים טובות הנאה על כל סיוע להתעללות בקורבן. האחים והאחיות של קורבן ההתעללות הם המוטבים הראשונים מקיפוחו ונידויו של הקורבן. המוטבים האלה הם העדים הגרועים ביותר להתעללות, שכן הם גם משתפי פעולה וגם הנהנים העיקריים ממנה. אין דבר מטומטם יותר מאשר לשאול אותם על הקורבן ועל ההתעללות. אשמתם דומה לזו של ההורה המתעלל. זה מה שעשו כמובן העיתונאים. הלכו לשאול את אחיה של גליה עוז מה באמת היה. מה רצו שיאמרו? שהיא סבלה והם נהנו והרוויחו כל חייהם מסבלה?

לקורבן התעללות אין משפחה ואין אחים. יש רק שותפים להתעללות שעם השנים הופכים גם ליוזמי התעללות נוספת, כי מי שזכה מילדותו למעמד של ילד מועדף חש שהשיג את מעמדו בזכות ומתרגל להתנשא כל חייו על אחיו, או לרוב אחותו, שהיא קורבן ההתעללות. מתעללים יותר בבנות ועוד יותר בבנות שניות, כי אב פטריארכלי שרוצה בן כועס הרבה יותר כשנולדת לו בת שנייה. מתעללים גם בבנים, אבל פחות. כמובן שהעיתונאים לא חדלו לשאול את גליה עוז מדוע דוקא בך התעלל אביך, והם שאלו את השאלה באופן שתבין שהיא בעצם אשמה, כי בה התעללו ולא באחיה. גם האחים והאחיות של קורבן התעללות חושבים שמגיע להם, שזכותם לנצל את קורבן ההתעללות ולגנוב ממנו. קורבן התעללות איננו זכאי לא לרכוש פרטי ולא לפרטיות. מותר לנצל אותו בלי גבול ולקחת ממנו הכל ולא צריך אפילו להתבייש בחמדנות, בגזלנות וברוע כלפי קורבן ההתעללות, שהרי משחר ילדותם התרגלו לכך שזהו סדר העולם. את היחס הזה לקורבן ההתעללות הם מורישים גם לילדיהם ומגדלים דור שני של מתעללים ומנאצים של קורבן ההתעללות. מעטים הם האנשים שיקומו וישאלו מדוע הוריהם מתנהגים כך לדודה שלא עשתה להם כל רע. מעטים האנשים שחונכו לרוע ומסוגלים להתגבר עליו. ומה גם כשהרוע מפיק להם כל כך הרבה טובות הנאה. רוב האנשים, ואפילו כאלה שיכירו בהתעללות בד' אמותיהם ויגנו אותה, לא יעמדו בפיתוי לעשות בה שימוש לטובתם בכל הזדמנות.

וצריך גם לומר שבמשפחות האיומות ביותר יש גם חוט של חסד. לגליה עוז היו סבא וסבתא שהעניקו לה אהבה ושלוות נפש. גם אני ניצלתי בזכות סבי וסבתי שאימצו אותי ללבם והעניקו לי הרבה מאד אהבה. זה לא ריפא את הפצע, אבל נתן לי כוח להתמודד עם החיים.

*

יוסי קליין כתב ב"הארץ" שהיה מעדיף שגליה עוז לא תפרסם את ספרה שקריאתו העיקה עליו. הוא טעה מאד לחשוב שהיא כתבה את הספר לאביה. אין דיאלוג עם הורה מתעלל ודיאלוג כזה איננו אפשרי. הורים מתעללים אינם מסוגלים לחמלה ולהכאה על חטא, הם מסוגלים רק להשליך את פשעיהם על הקורבן. גליה עוז גם לא כתבה את ספרה לציבור הרחב, שתגובותיו לספרה מטומטמות, אטומות, ומרושעות להחריד, כמו הצטרפו רבים רבים למשפחה המתעללת ואימצו את יחסה לקורבן. גליה עוז כתבה את ספרה, היא גם אומרת זאת, לאנשים כמוני, קורבנות התעללות כמוה, שחיים כל חייהם בצלה הכבד של ההתעללות הזאת, צל שאיננו מניח להם אפילו שעה אחת של רוגע בחייהם, ומעיב על חייהם גם לאחר שההורה המתעלל הלך לעולמו, כי הפצע שפצע בהם ממשיך תמיד לדמם והעוול שעשה להם משכפל את עצמו. היא כתבה את ספרה הכואב לאנשים כמוני, שהם היחידים שיכולים להבין, ואני אסירת תודה לה מעומק לבי על הספר הזה.   

 

גליה עוז, דבר שמתחפש לאהבה, כנרת, זמורה, דביר, 2021