נתניהו בורח ממשפט

 

בדרך כלל מייחסים את סירובו של נתניהו לסיים את המלחמה בעזה לשאיפותיהם של סמוטריץ' ובן-גביר ואנשיהם לגרש את העזתים ולהקים בעזה התנחלויות, ופחות מכך לשאיפתו של נתניהו לדחות את משפטו ובמיוחד לחמוק מחקירה נגדית, אבל בימים האחרונים, ככל שהתרבו ניסיונותיו של נתניהו לדחות את מתן עדותו ולמרוח את העדות על פני זמן ארוך ככל האפשר, התחזקה הרגשתי שהסיבה העיקרית לסירובו של נתניהו להפסיק את המלחמה היא השימוש שהוא עושה במלחמה כדי לדחות את עדותו, ונוח לו שהאשמה לכך נופלת על סמוטריץ' ובן-גביר, שלו רצה לסיים את המלחמה היה כבר דואג להשתיק אותם. נוח לו גם שהמניע הוא כביכול אידיאולוגי, ולא שימוש לרעה בכוחו כראש ממשלה כדי לשבש את משפטו.

כעת אני משוכנעת: החטופים והחיילים ממשיכים למות כדי לסייע לנתניהו לחמוק מאימת הדין. וזה לא רק מקומם, זה מפחיד ומצמרר. וזה מפחיד עוד יותר בגלל האירועים בסוריה, שמעניקים לנתניהו הזדמנות לפתוח במלחמה נוספת, שבעצם כבר החלה עם פלישת צה"ל לשטח סוריה וכיבוש החרמון הסורי. שוב שמענו ששותפיו של נתניהו דוחקים בו להרחיב את ההשתלטות על שטחים סורים, מעבר לגבול המוסכם. שוב שותפיו דוחקים בו, או שהוא עצמו מעוניין בפתיחת חזית נוספת? כיצד אפשר לתת אמון בראש ממשלה שמוכן לעשות שימוש במעמדו כדי להפקיר אזרחים וחיילים למותם, לא עקב צורך בטחוני, ואפילו לא עקב צורך פוליטי, אלא כדי לברוח מאימת הדין. מי יבטיח לנו שפעולות צה"ל בשטח סוריה הן הכרחיות לביטחון המדינה, ולא תירוץ לדחיית עדותו של נתניהו במשפט ותו לאו?

עוד בטרם נודע לאן נעלם בשאר אסד, מיהר נתניהו לטפוח על חזהו ולהכריז כי נפילתו של אסד היא פרי פעולותיה של ישראל בלבנון ובאיראן. הפרשן אלאור לוי הסתייג מאד מן ההתפארות הזו. אסד ניצח את יריביו במלחמת האזרחים האכזרית בסוריה רק בתמיכת רוסיה ואיראן, שכעת נחלשו עקב המלחמה באוקראינה והמאבקים הפנימיים באיראן. ומלבד זאת המשטרים בסוריה ובאיראן שנואים כבר שנים רבות על חלק גדול מנתיניהם, ומשטר ששנוא על מרבית העם סופו ליפול, והכלל הזה חל גם על משטרו של נתניהו, שגם ללא מלחמת אזרחים יפול יום אחד ולא תהיה לו תקומה.

אבל מה שמטריד יותר הוא מדוע נתניהו מתפאר באחריות מדומה לאירוע שכלל לא בטוח שייטיב עם ישראל. בראש המורדים עומד איש אל-קעידה לשעבר, שמבטיחים לנו שהוא התמתן, אבל אל-ג'ולאני התמתן נשמע קצת כמו החמאס מורתע. כלל אין זה בטוח שנזכה מצדו לשקט ושלווה. בין אם ישליט משטר איסלמיסטי נוקשה בסוריה, ובין אם כל האיזור ידרדר לאי יציבות וסוריה תתפרק לכמה יחידות פוליטיות לא יציבות, צפויות לנו סכנות רבות, ומוקדם מאד לשמוח, ומטופש מאד להתפאר שאנו אחראים לשינוי.

אבל אולי שמחתו של נתניהו איננה נובעת מכך שנפילת אסד טובה לישראל. אולי נתניהו שמח משום שנפלה לידו עוד סיבה לדחות את משפטו, כפי שעולה מהדיון המביש בקבינט שבו תקפו השרים את היועצת המשפטית לממשלה על שאיננה דוחה את עדותו של נתניהו ולא נמנעו מלדרוש שהממשלה תדון בדחיית המשפט ותחליט כי חייבים לדחות את עדות נתניהו, דבר שאיננו לא בסמכות היועצת, ולא בסמכות הממשלה, אלא בסמכות בית המשפט בלבד, שהחלטותיו אינן ואסור שתהיינה כפופות לדרג הפוליטי. מכל מקום מפחיד לחשוב שיחסו של ראש הממשלה לאירועים נגזר מהשפעתם האפשרית על מהלך משפטו ועל הפוטנציאל שלהם לספק תירוצים לדחיית עדותו. בכמה דם ודמים ישלם עוד הציבור הישראלי על ניסיונותיו של נתניהו לחמוק מאימת הדין, ואלו מלחמות עוד צפויות לנו כדי לספק לנתניהו תירוצים למטרה זו?

האם נתניהו גורר אותנו למלחמה?

מדוע לפני שנאם את נאום הקלסרים והדיסקים שלו על איראן, סחט נתניהו הסכמה לכך שהוא ואביגדור ליברמן יוכלו לפתוח במלחמה לבדם, ללא הסכמת הממשלה ואפילו ללא הסכמת הקבינט? האם אפשר לנתק בין שני הדברים האלה שאירעו באותו יום עצמו, או בינם לבין כל מה שמתחולל בשבוע האחרון? האם התקיפה הלילה בסוריה היתה באמת פעולת מניעה של מתקפה מתוכננת על ישראל, או שנתניהו משחק באש כדי לחולל מלחמה בין ישראל לבין סוריה ואיראן? האם הוא עושה זאת בניגוד לרצון הרוב בממשלה ובכנסת, שהרי אחרת לא היה צריך לכפות נוהל בלתי ראוי כזה, שבו הוא ושר הביטחון לבדם יחליטו על מלחמה? והשאלה הכי מציקה: האם נתניהו מנסה לחולל מלחמה כדי להציל את עצמו מכתב אישום ומהדחה? ומה זה אומר שאלון בן-דוד אומר היום לירון לונדון שהוא רואה אצל נתניהו ביטחון עצמי והעזה שהוא לא ראה אצלו קודם? הוא ייחס את הדברים האלה לתמיכה שנתניהו מקבל מטראמפ, אבל מה אם הביטחון העצמי הזה איננו נובע מהתמיכה של טראמפ אלא מהפחד להיות מודח ולהישלח לכלא? האם אנשים בישראל ימותו כדי שנתניהו ישאר ראש ממשלה? האם חיילים יהרגו במלחמה מיותרת כדי שנתניהו ישאר ראש ממשלה? כבר הלכנו לבחירות בגלל האיום הכלכלי על "ישראל היום". האם נצא למלחמה בגלל האיום המשפטי על נתניהו?

כי מדוע התקיפות הישראליות בסוריה הולכות ומסלימות בשבועיים האחרונים? האם חל שינוי במצב הקודם? מה פשר ההסלמה הזאת? הרי זו ארצות הברית שפרשה מהסכם הגרעין. האם איראן עשתה משהו חדש בשבועיים האחרונים? משהו שלא היה קודם? הרי את התקיפה שעליה איראן מעוניינת כביכול לנקום, ביצעה ישראל לפני חודש. מדוע איפוא מסלימים את המצב דוקא השבוע, אחרי הודעת טראמפ? האם קודם חשש נתניהו לתקוף בסוריה ועכשיו הוא מעוניין בכך? מדוע? מה שינתה ההכרזה של טראמפ על הפרישה מהסכם הגרעין? האם באמת נצפו הכנות איראניות לתקיפת ישראל, או שיש סיבה אחרת לתקיפה הישראלית החוזרת בסוריה? האם התאכזב נתניהו מכך שאיראן לא הגיבה במשך חודש, ולא נתנה לו שום סיבה לדרדר את המצב למלחמה?

בסקרים נתניהו מתחזק. הפרישה של טראמפ מהסכם הגרעין נתפסת כהצלחה של נתניהו. יותר אנשים חושבים שהוא האדם המתאים לעמוד בראשות הממשלה. אינני ביניהם. אני מפחדת ממנו ולא מאמינה לו. ההצגה של הקלסרים והדיסקים היתה בעיני מגוחכת ומיותרת. היה עליו להביא את הדברים לידיעת מנהיגי המעצמות בערוצים הדיפלומטים הרגילים ולא בהצגה פומבית. ההצגה נועדה לצופה הישראלי, למרות שדיבר באנגלית. רק הוא לבדו הופיע, אפילו את ראש המוסד הוא לא הזמין לעמוד לצדו, כדי שנבין שההישג הוא רק שלו, שזה רק הוא שסחב חצי טון מסמכים מהארכיון האיראני, ורק הוא הקוסם שיציל אותנו מהגרעין האיראני. הוא ואין מלבדו. אשרי אלה שמאמינים לו ומתפעלים ממנו. אני מפחדת מהאיש הזה. כמו שהוא אמר: הם מפחדים. אמת. אני מודה. אני מפחדת שבנימין נתניהו ידרדר אותנו למלחמה בגלל ענייניו האישיים, ובלי שיש לכך סיבה. אני מפחדת שאנשים ימותו לחינם. אני מפחדת שיש לנו ראש ממשלה שאיננו נרתע מלגרור אותנו מסיבותיו האישיות למלחמה.       

מדוע התאכזבתי מנאום נתניהו באו"ם

הבעיה שלי עם נאום נתניהו היום באו"ם היא קודם כל העובדה, שנתניהו תיאר בין פשעי איראן את תמיכתה במשטרו של אסאד, כשהוא מכוון כנראה לאוזני קהלו הנאמן ביותר – האוונגליסטים הרפובליקאים בארצות-הברית, שבמקרה זה תומכים בשאיפתו של אובמה לסלק את אסאד ולהחליף את השלטון בסוריה. ואילו אני חושבת שולדימיר פוטין צודק, ושהדרך היחידה לעצור את האיום של דאע"ש, שהוא כרגע האיום הכי מפחיד ומחריד בעיניי, על המזרח התיכון וכמובן גם על ישראל, היא להחזיר את שליטתו של בשאר אל-אסאד בסוריה, שזה מה שפוטין מנסה לעשות עכשיו, ואיראן והחיזבאללה משתפים איתו פעולה בכך, ואני מאמינה שזה לטובת ישראל, ואני חשה שאינני היחידה שחושבת כך. אני חושבת שבשלב זה פוטין הרבה יותר קרוב לישראל, מה שהופך באופן פרדוקסלי גם את איראן ואת אסאד לקרובים יותר לישראל ולאינטרסים שלה, מאשר ברק אובמה, שמדבר ביוהרה בלתי נתפסת על כך שאסאד צריך ללכת, למרות שלא ברור מי שמו להחליף את המשטר בסוריה, ומה שגרוע יותר, לא ברור מה התחליף לאסאד שאובמה מציע, בהנחה שאיננו מתכוון להעביר את סוריה לידי דאע"ש או אפילו אירגון איסלמי מתון יותר. למה הביאה דרישתו של אובמה ממובארק לפרוש כבר ראינו. אפשר היה לכבד את גישתו של אובמה לו היתה עקבית, אבל היא איננה עקבית: כאשר המשטר האיראני ירה במתנגדיו ברחובות אובמה שתק, ובהזדמנות אחרת גינה את נתניהו כמי ששואף להחליף את המשטר באיראן, דבר שלדעת אובמה איננו עולה על הדעת. מדוע חושב אובמה שמותר לו לדרוש את סילוקם של מובארק ואסאד, אבל אסור בשום אופן להחליף את משטר האייטולות באיראן? אין לי תשובה לכך, ואינני רואה במדיניותו של אובמה במזרח התיכון לא היגיון מעשי ולא עקביות אידיאולוגית. לכאורה מנסה אובמה להסיק מסקנות מההתערבות הכושלת בעיראק, אבל לא ברור מדוע מסקנתו היא לנסות לשנות את המשטר בסוריה, בעזרת התערבות כושלת נוספת, שמזכירה את הסיוע שהעניקה ארצות-הברית לתומכי אל-קעידה בלוב להפיל את קדאפי, סיוע שהסתיים ברצח השגריר האמריקני בלוב. מבחינה חוקית דוקא העזרה של פוטין לאסאד היא מוצדקת יותר: הוא מסייע למשטר המוכר בסוריה, וזאת התנהגות חוקית יותר מקריאתו של אובמה לסלק את אסאד, שמאד לא ברור מה הבסיס החוקי או המוסרי שלה. הרי אסאד לא תקף את ארצות-הברית, ובשונה מסדאם חוסיין, גם לא תקף מדינות אחרות. הוא רק מנסה לשמר את שלטונו. ישנה אמנם מסורת פילוסופית שמצדיקה הפלה של רודנים, אבל ההצדקה הזו מתייחסת לנתיניו של הרודן, לא למעצמות זרות שמחליטות מי רצוי להן ומי לא, ומחליטות בצורה שרירותית לגמרי, מבלי לתת את הדעת על התוצאות, ומבלי לשלם את המחיר שמשלמים תושבי המדינות הנפגעות. כבר בראשית מלחמת האזרחים בסוריה הזהירו אנשי דת נוצריים מפני השתלטות גורמים איסלמיים על המדינה, וטענו שאסאד הוא המחסום היחיד בפני השתלטות כזו, ואלה אנשים שחיים בסוריה ויודעים על מה הם מדברים.

ואני מודה שאכן קיויתי שבשיחה בין נתניהו לבין פוטין דובר גם על עתידה של סוריה, והובעה הבנה ישראלית למאמציה של רוסיה לשמר את שלטונו של אסאד ולייצב את האיזור, קודם כל במטרה לעצור את הטרור האיסלמי, שרוסיה לא פחות מישראל רואה בו איום גדול על ביטחונה שלה. אני מאמינה שהאינטרס הישראלי מחייב הסכמה בשתיקה לפעילותה של רוסיה לשמר את שלטון אסאד, ולפיכך גם בשיתוף הפעולה בין איראן לרוסיה לאותה מטרה. כמובן שראש ממשלת ישראל צריך להעלות בפני פוטין את הסכנות הנשקפות לישראל מפעילות איראנית בסוריה ובלבנון ולדרוש שהסיוע לאסאד לא יהפוך בשום אופן למתקפה על ישראל מצד סוריה או מצד חיזבאללה. אבל יהיה זה טירוף מצד ישראל לתמוך בשאיפתו של אובמה לסלק את אסאד, וחס וחלילה לדחוף את סוריה לזרועות אל-קעידה ודאע"ש, כפי שעשתה ארצות-הברית בלוב.

נכון שבאופן עקרוני אני מעדיפה את הברוטאליות של רוסיה על הברוטאליות הלא פחותה של ארצות-הברית, מהסיבה שרוסיה ישרה יותר: היא פועלת בגלוי להבטיח את האינטרסים שלה. ארצות-הברית הורסת ארצות שלא פגעו בה מעולם: למשל יוגוסלביה, למשל עיראק, משאירה אחריה נחילי דם וחורבן, ומנסה לכפר על כך בהתחסדות בלתי פוסקת. זה כמובן נכון גם לגבי נתניהו, שמכריז ללא הרף על הושטת יד לשלום, אבל ממשיך בהתנחלויות. בכך אני מתייחסת לחלק הנאום שבו חזר נתניהו וקרא לאבו-מאזן לחזור למשא ומתן והאשים את הפלשתינים בסירוב לדון עמו כאילו לא היה זה הוא שדיבר, ולא מזמן, על כך שכעת אי אפשר להסכים להקמת מדינה פלשתינית, כי היא מיד תהפוך למדינה של דאע"ש וחמאס, אירגונים שדוקא נלחמים זה בזה.  

למרות ההצהרות המתלהמות נגד ישראל מצד מנהיגים איראניים, בעיקר חמינאי, שבוודאי לא נעים לשמוע אותן, אני מאמינה שאיראן עסוקה כעת הרבה יותר בהצלת שלטונו של אסאד בסוריה ובמניעת התפשטותו של דאע"ש. בכלל, כפי שעולה מהתבטאויותיהם של א-סיסי והמלך עבדאללה מירדן, יש כיום מידה רבה של תמימות דעים בעולם הערבי מהו סדר העדיפויות, או במלים אחרות, בראש וראשונה מעוניינים מנהיגי המדינות הערביות, מתונים וקיצוניים כאחד, בשימור שלטונו של אסאד ובהפסקת הטירוף של דאע"ש, שלעומתו מחווירים פשעי הרודנויות הערביות הגרועות ביותר. המצב הזה דוקא ממתן לדעתי את האיומים על ישראל, גם מצד איראן. אנחנו אולי בראש התעמולה האיראנית, אבל איראן עסוקה כעת הרבה יותר בהצלתו של אסאד ובמציאות הקשה באיזור מאשר במימוש איומיה להשמיד את ישראל, שספק אם יש לה בכלל יכולת לכך.

לא מצאתי בנאומו של נתניהו שום התייחסות למצב הנוכחי. זה היה נאום שיכול היה לשאת מבלי לשנות בו מלה גם לפני שנה או שנתיים או שלוש ואולי יותר מכך, וזה עצוב, כי זה אומר שראש ממשלתנו איננו משנה את הערכת המצב וההתנהלות שלו לפי הנסיבות, שהוא איננו מעריך מחדש את מדיניותו, על הישגיה וכישלונותיה, ומתאים אותה למצב, אלא נשאר תקוע בעידן אחר, כשהוא פונה שוב ושוב – ואני חולקת על דברי פרשנים שנתניהו דיבר לציבור בישראל, לדעתי הוא דיבר לציבור האמריקאי שאוהד אותו, לאוונגליסטים הרפובליקאים, כפי שכבר ציינתי, שמהם מגיעה עיקר התמיכה הפוליטית בו בארצות-הברית. אבל לא היתה בנאומו שום בשורה, לא לעולם הרחב, וגם לא לתושבי ישראל.

דחו לנו את המלחמה

אז דחו לנו את המלחמה לאחרי החגים. אבי המנוח אהב להגיד: "הרגו לנו את הפרדיננד". כך נפתח הספר "החייל האמיץ שוייק" בתרגום הישן שהוא קרא בנעוריו. זה נורא הצחיק את אבי, שהוסיפו לשמו של יורש-העצר פרדיננד את הא הידיעה, כאילו היה חפץ. אני שדיברתי גרמנית בעגה האוסטרית צחקתי פחות, כי בדיבור השוטף מאד מקובל לומר "הפרנץ עשה את זה" או "הלואיזה לא בבית", וקשה לצחוק ממשהו שמאד רגילים אליו. אולי בגלל זה רוב הישראלים לא צוחקים מהמצב. באמת מה מצחיק בזה, שכולם מתכוננים למלחמה והמלחמה מתמהמהת, שאנשים כמעט הורגים אחד את השני בשביל לקבל מסכות שלא ממש יעזרו להם, כי גם אם יזרקו עלינו טילים הם יהיו ככל הנראה טילים קונוונציונלים, שכדי להתגונן מהם צריך לרדת למקלט, שאין לנו בבניין, או להיכנס לחדר ביטחון שגם כן אין לנו, או להיכנס מתחת לשולחן ולקרוא תהלים שזאת דוקא אופציה אפשרית מבחינתנו ואנחנו בהחלט שוקלים להשתמש בה. ואיזה נאומים! אחרי הנאום של ג'ון קרי הייתי משוכנעת שעכשיו תתחיל מתקפת הנגד לפרל-הרבור. אבל אז התברר שבינתיים דוחים את המלחמה כדי לקבל אישור מהקונגרס והקונגרס בינתיים בחופשה. זה מה שיפה אצל האמריקאים, שדוחים את המלחמות עד אחרי החופשה. כי מלחמה באמת לא צריך לעשות בבהילות. צריך לשקול את הדברים היטב לפני שיוצאים למלחמה, אבל לעשות מלחמה מוכרחים, ומקווים שהקונגרס יאשר. למה בעצם? למה מוכרחים לעשות מלחמה? מי קבע שמוכרחים? ובמה זה יועיל? ומי ירוויח מזה? אנחנו? לא נראה לי. אז למה יש אצלנו כל כך הרבה תומכים במלחמה? או אולי גם זו מניפולציה, אולי בעצם רוב האנשים, כך נראה ממראה התחנות לחלוקת ערכות, פוחדים פחד מוות ממלחמה, ואומרים שהם בעד כי הם רוצים להיראות נועזים או פטריוטים? למה אנשים לא מסוגלים לומר: אנחנו לא רוצים מלחמה, מלחמה היא אסון לכולם, וכולם רק מפסידים ממנה, אפילו מי שמנצח. למה דורשים מהממשלה לחלק ערכות ולא דורשים מהממשלה להיות נגד מלחמה? למה תמיד ממשלת ישראל צריכה להיות בעד שהאמריקאים יעשו מלחמה, לא חשוב איפה, ביוגוסלביה, בעיראק, בסוריה. למה בעצם? מה יוצא לנו מהמלחמה, ולמה אנחנו צריכים לסבול את המלחמה ואת תוצאותיה? למה שלא נגיד לארצות-הברית שאנחנו לא רוצים מלחמה, ושלא יצאו למלחמות על הגב שלנו? לא שבאמת ישאלו אותנו, המעצמות אוהבות לנהל את העולם ולמעצמות העבר יש הרבה נוסטלגיה לעברן, לכן בריטניה התלהבה לכבוש את עיראק וצרפת מתלהבת לכבוש את סוריה. בריטניה מתלהבת פחות לכבוש את סוריה, כי המעצמות כבר חילקו ביניהן את הגלובוס וסוריה שייכת לצרפת, אז שהצרפתים ילכו לעשות שם סדר ולהרגיש מעצמה. הבריטים מעדיפים להתעסק בעיראק ולהאשים בכך את ישראל כמובן, ומאז שהם השתתפו בכיבוש של עיראק הם לא מפסיקים לדבר נגד הכיבוש של ישראל בשטחים. וישראל שבכלל לא בתמונה תמיד בתמונה ותמיד מאוימת. למה זה כל כך מובן שכל מי שמרגיש מאוים מאיים על ישראל? מה כל כך טבעי בזה, שאפילו הישראלים מקבלים את זה כגזירת גורל? ולמה כשמדברים על מלחמה תמיד משתלטים על מסך הטלויזיה האנשים שלשאול שאלות זה לא הצד החזק שלהם, יותר הם חזקים בלנאום ולסתום לאחרים את הפה. למה אף אחד לא שואל מדוע אנחנו צריכים עכשיו מלחמה? במה תועיל עוד מלחמה ועוד הרג? איך מלחמה תוכל להפסיק את ההרג המתמשך, או שבעצם היא לא תפסיק אותו ואיננה מתכוונת להפסיק אותו אלא רק להוסיף עליו? למה הכל כל כך כל כך מייאש?