עקרון ההפרדה

 

לרגל הענקת פרס ישראל בפילוסופיה ומדעי הדתות לפרופ' ימימה בן-מנחם, ערך איתה הסופר אבי גרפינקל, שהיה תלמידה ומעריך אותה מאד, ראיון שעסק באופיו של המדע, במושג האמת ובעוד נושאים ברומו של עולם, ולבסוף גם שאל אותה כמה שאלות ארציות יותר. למשל מה דעתה על הפרדה מגדרית באקדמיה, וכך ענתה הפרופ' בן-מנחם:

"הפרדה אינה בהכרח אפליה. ואם הרצון בהפרדה אמיתי ומקובל על שני הצדדים, אינני רואה בהפרדה פגם. במקרה כזה מניעתה היא פטרנליסטית. אפשר לחנך לוויתור עליה, אך אין למנוע אותה בכפייה. הבעיה היא שלפעמים הרצון בהפרדה אינו סימטרי וההפרדה משמשת לאפליה או להדרה ואז יש להתנגד לה. בנוסף יש למצוא את האיזון בין ערכים שונים. גם מי שמתנגד להפרדה כשלעצמה יכול להגיע למסקנה שצריך להתיר אותה בשם ערך אחר, למשל אם היא מאפשרת להרחיב את מעגל רוכשי ההשכלה. האיזון בין ערכים שונים הוא תמיד מסובך וצריך לבחון כל מקרה לגופו."

כמה נפלא עולם התיאוריה, שהדיונים בו הינם פלפול טהור, מבלי "להיתקל בקרקע המציאות" כפי שטענה הפרופ' שיקרה למי שמתעלם מתורת הקוונטים. אינני מבינה דבר בתורת הקוונטים והפיזיקה שלמדתי בתיכון היתה ניוטונית לחלוטין, אבל אני יודעת משהו על מציאות מעמדן של נשים בישראל. רעיון ההפרדה בין נשים וגברים באקדמיה נועד בראש ובראשונה למנוע מנשים ללמד גברים בטענה המחפירה ש"קול באשה ערוה". כמובן מבחינת החרדים אין כל מניעה שגברים ילמדו נשים, כיוון שהקול הגברי הוא לדידם הקול היחיד שראוי להישמע. הרבנים בחברה הדתית והחרדית הינם כמובן גברים בלבד, וגם הפוליטיקאים שמייצגים את הציבור החרדי בכנסת הם גברים בלבד, והם אוסרים על נשים להיבחר לכנסת ברשימות החרדיות. נשים חרדיות ניהלו מאבקים שונים נגד הדרתן מייצוג בכנסת, והיו אף ניסיונות של נשים חרדיות לרוץ ברשימות עצמאיות, אך הן כשלו בכך, לאחר מסע של הסתה והתנכלויות נגדן. אסתי שושן, מייסדת תנועת "נבחרות" למען ייצוג נשים בכנסת אף התגרשה מבעלה על רקע מאבקה.

איך אפשר בכלל במציאות מפלה ומדירה שכזו לדבר על "רצון בהפרדה אמיתי ומקובל על שני הצדדים" מבלי לעשות שקר בנפשך? גם אם מתעקשים להתעלם מהפסיקה המאלפת בארצות הברית בנושא הפרדת שחורים מלבנים, כי "הפרדה היא אפליה". שהרי ההפרדה תמיד מגיעה ממי שרוצים להשפיל ולהדיר. הטענה שכך ירחיבו את מעגל רוכשי ההשכלה תמיד מחזקת את המפלים והמדירים, לעולם לא את המופלים והמודרים, או ליתר דיוק המופלות והמודרות. להפרדה תהיה השפעה מדירה ומשפילה על מעמדן של כל המרצות באקדמיה. אמנם תיאורטית נאסר לממש את ההפרדה בתנאים שמדיריפ נשים, אך ברור לכל שללא אפליה בפועל איש לא היה דורש הדרה. ההדרה והאפליה הן מטרותיה של ההפרדה. מי שנשים שוות בעיניו לגברים בזכויותיהן ובמעמדן איננו דורש הפרדה.

נכלולית במיוחד היא הגדרתה של ההתנגדות להפרדה כ"פטרנליזם". כיצד אפשר להגדיר נשים שנלחמות נגד השפלתן והדרתן כבלתי ראויות ללמד גברים כ"פטרנליסטיות", בעוד שמי שנכנעים לשנאת הנשים של הממסד החרדי מדיר הנשים מוצגים כמי שנענים ל"רצון בהפרדה אמיתי ומקובל על שני הצדדים". אלו שני צדדים יש כאן, אם נשים שנלחמות על שוויון נתונות לאיומים והתנכלויות ומוצאות את עצמן מנודות ומוחרמות? הרי הנשים שתומכות בהפרדה אינן חולמות בכלל לבטא את רצונן האמיתי, הן פשוט מצייתות לרבנים ולמנהיגים שכולם גברים. אפילו עדינה בר-שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף ומי שהקימה בירושלים מכללה חרדית – שגם היא לא שרדה, לא נמצאה ראויה לכהן ברשימת ש"ס לכנסת. אריה דרעי הציע כפשרה להקים גוף מייעץ של נשים. עדינה בר-שלום ניסתה להתמודד ברשימות שאינן חרדיות אך ללא הצלחה.

גם האמירה של פרופ' בן-מנחם ש"צריך לבחון כל מקרה לגופו" היא התחכמות. הרי ברור לגמרי במה מדובר, שכן במשך שנים יש לחץ פוליטי מצד החרדים להתיר באקדמיה ולא רק בה מסגרות נפרדות לנשים ולגברים, כדי להרחיב את האפליה הרווחת במגזר החרדי גם למגזר הכללי, ולהפוך אותה ללגיטימית באקדמיה וגם בתחומים אחרים, שיהפכו את ההדרה החרדית של נשים לנורמה, וכך יובילו את החברה הישראלית בכיוון של דיכוי הנשים והגברת אי-השוויון במקום בקידומן.

מאחורי הפלפול והדיון התיאורטי שלמעשה מכשיר הפרדה ובהכרח גם מכשיר אפליה של נשים – על ידי איסור לנשים ללמוד בקורסים המוצעים לגברים שהם תמיד רבים יותר, ומניעה בפועל של מרצות מהוראה לגברים, מסתתרת כניעת של הפרופ' בן-מנחם לממסד הדתי המפלה נשים שמתוכו באה: היא בתו של יוסף גולדשמידט שהיה חבר כנסת מטעם המפד"ל, ולא פחות מכך כניעה לממסד האקדמי, גם הוא גברי ברובו, שמעוניין בהקמת מסגרות נפרדות לחרדים מטעמים כלכליים שיוסיפו לאוניברסיטאות ולמוסדות אחרים הכנסה.

כבר כתבתי כאן לא פעם על נשות אקדמיה שפוגעות בנשים כדי לרצות את הממסד, והפרופ' בן-מנחם היא אחת מהן, וכשרון הפלפול שלה איננו יכול להסוות את תמיכתה המעשית בהפרדה, ולמרות הפלפול המנסה להסוות זאת, באפליה והדרה של נשים. עמדתה זו בשאלה שהיא מעשית ובוערת מעלה גם שאלות קשות לגבי ההחלטה להעניק לה את פרס ישראל. האם היותה נוחה לממסד האקדמי והפוליטי היא סיבה להענקת הפרס, לא פחות מכישרונותיה ופעילותה האקדמית? האם מישהו יעניק פרס לד"ר יופי תירוש שנלחמת בשיניים למנוע הפרדה באקדמיה? האם עדינה בר-שלום היתה מקבלת פרס לולא נתפס הדבר כמחמאה לתנועת ש"ס מרובת הכוח הפוליטי, וגם כפיצוי על תבוסה למעשה בהשגת שיוויון לנשים בזירה החשובה ביותר, בבית המחוקקים?

הפרופ' בן-מנחם עוסקת בשאלות הגורל וההכרח. היא כתבה על אנה קרנינה האומללה שמאז התאהבה בוורונסקי נהרסו חייה ונגזר גורלה. היא נהנית להציג שאלות תיאורטיות. זה בוודאי מפתח את המחשבה, ולדברי גרפינקל תלמידיה מצאו בכך תועלת. אבל משמעות חיינו איננה בפלפולים שאנו מתפלפלים אלא בבחירות שאנו עושים, ושעל ידיהן אנו משפיעים על סביבתנו כמיטב יכולתנו. נשים שהצליחו באקדמיה יכולות לסייע לנשים אחרות לחתור לשיוויון ויכולות גם לסייע לגברים לדכא אותן. רובן בוחרות למרבה הצער בדרך השנייה.

כנס הפוריות של רפרוסוק

חזרתי הביתה ועכשיו המחשב שלי מחובר לחשמל ואני יכולה לכתוב ולגלוש. באנגליה לא יכולתי, כי לא מצאנו ממיר משקע אירופי לשקע בריטי, רק ההיפך, משקע בריטי לשקע אירופי, ואמרתי שאולי זה בגלל הברקסיט, שהאנגלים עוד נוסעים לאירופה, אבל האירופים כבר לא כל כך רוצים לבוא לבריטניה. או אולי זה בגלל שהבריטים חושבים שמי שאין לו כבל בריטי זאת בעיה שלו, כמו הכותרת המפורסמת בעיתון בריטי כשהתעלה סערה ועלתה על גדותיה: "אירופה התנתקה מבריטניה". בגלל הברקסיט שעירער את יחסי בריטניה עם אירופה, בריטניה מנסה עכשיו לשקם ולחזק את הקשרים עם המדינות שבעבר שלטה בהם, כולל מדינת ישראל, וזה אולי טוב לכשעצמו.

חזרתי עם ניצן לקיימברידג', ששלוש שנים היא חיתה ועבדה בה, ועזבה אותה רק לפני שנה, אבל זה נראה נורא מזמן, כי בינתיים דין נולד, ואחרי שנולד ילד נדמה שאף פעם לא היו חיים בלעדיו. חזרנו לקיימברידג' עם דין, וזה כמו שאמר רוברט פרוסט has made all the difference. כל מקום נראה שונה לגמרי כשמטיילים בו עם תינוק, ובכלל ניצן אמרה שקיימברידג' נראית לה שונה, למרות שעזבה אותה רק לפני שנה, ואמרתי לה שכל מקום שחוזרים אליו אחרי שעוזבים אותו נראה פתאם שונה. גם חיפה שנולדתי וגדלתי בה נראתה לי מאד שונה כשחזרתי אליה אפילו אחרי היעדרות קצרה, שלא לדבר על חיפה של היום אחרי יותר מארבעים שנה, שנראית לי מאד שונה וזרה. אפילו הבית שמתגוררים בו כשעוזבים אותו וחוזרים אליו נראה פתאם אחרת, כאילו הגענו לבית של מישהו אחר, ורק האוויר של ירושלים הוא אותו האוויר של ירושלים, שמרחיב את הריאות. כמעט שבוע הייינו בבית של מישהו אחר, בית מאד יפה, אבל עם שתי קומות שמדרגות מחברות ביניהן, כמו שמקובל בבית אנגלי, שניצן כבר לגמרי רגילה לזה, אבל בשבילי המדרגות האלה הן עינוי, ובכל פעם שהייתי למטה נזכרתי שמשהו שאני צריכה נמצא למעלה ובכל פעם שהייתי למעלה נזכרתי שאני צריכה משהו שהשארתי למטה, וכל הזמן עליתי וירדתי וכאבו לי הרגליים מאד. אבל בטיסה לארץ נרדמתי וחלמתי שאני חוזרת לבית הזה ורוצה להיכנס ולא מוצאת את המפתח. אני לא יודעת מה החלום הזה אומר, אולי שאני רוצה לחזור לבית הזה שביליתי בו כמעט שבוע עם ניצן ודין, אבל כבר אי אפשר, או שסתם מרוב שחשבתי כל הזמן שהיינו שם על הבית ואם לצאת ממנו או לחזור אליו, הוא פשוט חדר לי לתת-מודע ולחלומות.

חזרנו לקיימברידג' לכנס הגדול  

Remaking Reproduction: The Global Politics of Reproductive Technologies

של רפרוסוק, קיצור של Reproduction Sociology, שזאת קבוצת מחקר באוניברסיטת קיימברידג' בראשות הפרופסורית שרה פרנקלין, שבתי ניצן פרי-רותם השתייכה אליה כשעבדה בקיימברידג', ואני בעצם באתי לשמור על דין הקטן כשניצן היתה בכנס, אבל בסופו של דבר גם שמעתי כמה הרצאות, שלא נוגעות לתחומי המחקר שלי אבל מאד נוגעות לתחומי העניין שלי שנדונו בכנס הזה, שהתבסס על התפיסה הבין תחומית שמאפיינת את שרה פרנקלין, שרואה קשר הדוק בין ההתפתחויות בגנטיקה ובטכנולוגיות הפריה של צמחים, לבין ההתפתחויות בגנטיקה ובטכנולוגיות הפריה של בני אדם, ובהשפעה העמוקה של ההתפתחויות האלה על החברה והעולם שלנו, כולל הביטויים האמנותיים שלהן, ולכן הכנס הזה התייחס גם לפרוייקט גידול התירס הדרום-אמריקני בגן הבוטני של קולג' Murray Eduards  שבו התקיים הכנס, וגם להשפעות של הפריות מבחנה ופונדקאות וההיבטים הסוציולוגיים שלהן. זה היה כנס מאד מיוחד, גם בגלל תחומי המחקר המגוונים שהוצגו בו, וגם בגלל שהוא היה בעיקרו כנס של נשים והומוסקסואלים וטרנסג'נדרים. גם בגלל שטכנולוגיות הפיריון החדשות, או החדשות-ישנות, כמו פונדקאות, נוגעות במיוחד לציבורים האלה, אבל אולי גם בגלל שהגברים, שעדיין שולטים באקדמיות בצורה די בולטת, מעדיפים לתחום וגם לסמן תחומי מחקר מסוימים כנשיים, וכך יש היום הרבה יותר נשים באקדמיה, אבל הן בעצם נמצאות בסוג של עזרת נשים אקדמית, שתחומה בתחומים שמסומנים כנשיים, גם אם במציאות הם שייכים לשני המינים, כמו שעקרות מסומנת כבעיה נשית, למרות שהיא בעיה שקיימת אצל שני המינים, גם אם מסיבות שונות. ניצן דיברה בכנס על הסיכוי שאנשים שסובלים מבעיות פיריון ידווחו עליהן והסיכוי שהם יבקשו סיוע של רפואת פיריון, שזה חלק ממחקר שהיא עסוקה בו עכשיו. נשים מדווחות יותר מגברים על בעיות פיריון ומבקשות יותר עזרה, אבל מה שדי מפתיע זה שבאנגליה יותר אנשים ששייכים למיעוטים אתניים מדווחים על בעיות פוריות מאשר אנגלים. אולי מפני שלאנגלים פחות בוער להביא לעולם ילדים. גם יותר אנשים דתיים מדווחים על בעיות פוריות, אבל הם יותר מסויגים משימוש בטכנולוגיות פיריון, בגלל איסורים או שיקולים דתיים שמטרידים אותם מאד.

אני בעצם באתי לקיימברידג' בשביל לשמור על דין הקטן בזמן שניצן היתה בהרצאות, אבל יכולתי לשמוע חלק מההרצאות כי אירגנו מטעם הכנס פעוטון יפהפה עם המוני צעצועים לילדי המשתתפים שהיו כאמור בעיקר משתתפות, ועבדו שם ארבע גננות מקסימות, ודין היה קצת בפעוטון, וקצת שיחק שם אבל בעיקר נרדם וישן שם על הדשא של הקולג', ולמרות שהגננות היו נפלאות ניצן מאד דאגה לו כל הזמן כי הוא עדיין יונק ומאד קשור אליה, ובגלל זה היא ויתרה על חלק מההרצאות והאירועים של הכנס, כי ככה זה כשיש ילדים, הנפש של האמא נקרעת בין הילד לבין העיסוקים האחרים, ואין באמת שוויון בין גברים לנשים, כי גם אם האבות מתמסרים לילדים יותר מאי פעם, הילדים עדיין מאד מחוברים לאמהות שלהם, לא רק בגלל שהם יונקים אלא בגלל שהם רגילים אליהן עוד מהרחם, וניצן כבר רוצה לגמול את דין מההנקה כי כבר מלאה לו שנה, אבל הוא לא מוותר ומבקש כל הזמן לינוק, כי לינוק זה לא רק מזין אלא גם מאד מנחם לתינוקות, ובעולם הקשה שלנו קשה לתינוקות מאד לוותר על הנחמה הזאת, ולכן אמהות תמיד מתלבטות אם לתת למישהו אחר לטפל בילד כדי לעשות דברים שחשובים להן ומעניינים אותן, והרבה פעמים גם חיוניים לפרנסת המשפחה, או להתמסר לילד ולוותר על הרבה דברים שמעניינים אותן, ותמיד אמהות עושות ויתורים, שזה בלתי נמנע כשמגדלים ילדים, וגם אני שעכשיו סבתא גם התלבטתי אם להשאיר את דין הקטן יותר זמן בפעוטון וללכת להרצאות או להישאר איתו, שבעצם למטרה הזאת באתי, אבל הייתי אסירת תודה שיכולתי לשמוע כמה הרצאות, את ההרצאה של ניצן ואת שתי ההרצאות הנוספות באותו מושב, שאחת עסקה בהשפעה של טכנולוגיות פיריון כמו הקפאת ביציות והפריית מבחנה על הציפיות החברתיות מנשים, שלדברי המרצה רק גדלו בעקבות הטכנולוגיות החדשות, שמגבירות עוד יותר את הלחץ החברתי על נשים, שהחברה מטילה עליהן את האחריות לדאוג להשתמש בטכנולוגיות החדשות להולדת ילדים, בעוד שפעם אם אשה היתה עקרה, אי אפשר היה להאשים אותה בכך, ולרוב האשימו בעקרות את אלהים. ההרצאה הנוספת עסקה באמת במקום של אלהים במרפאת פיריון בגאנה, שהצוות שלה תמיד הדגיש בפני המטופלות שרק אלהים נותן ילדים (ושלא תאשימו את צוות המרפאה!), ונערכו שם גם תפילות, כחלק מן הטיפולים. אבל הדבר שהכי זיעזע אותי מקטעי הראיונות של החוקרת עם הנשים שטופלו במרפאה הזו אלה דברים של אשה ששימשה כפונדקאית, ופחדה שאם יש כישוף בביצית המופרית שהושתלה ברחמה, כי היה כישוף בביצית או בזרע קודם להפריה, הכישוף יעבור אליה ויחדור לדמה, אבל היא שכנעה את עצמה שהביצית לא שלה וככה הרגיעה את עצמה. זו היתה הצצה עקיפה לנפשן של פונדקאיות, שבעיני זה הניצול הכי מחפיר של נשים, ולא שונה במאומה מזנות אם לא גרוע ממנה, כי אפילו לזונות מותר לגדל את הילדים שהן הרות ויולדות אם הן מסוגלות לכך, ומפונדקאיות לוקחים את הילדים כאילו הן רק אינקובטור, מכונה לגידול ילדים, וכאילו הן בכלל לא בן אדם. וההומוסקסואלים דורשים לספק להן פונדקאיות כמו שגברים דרשו פעם לספק להן זונות, כי הם לא רוצים להכיר באמהות של ילדיהם כאמהות, הם רוצים להשתמש בנשים כאילו הן אינקובטור ואז לקחת את הילד ולשכוח אותן, ושום כסף לא יכול לפצות על דה-הומניזציה כזאת. ובאמת שמעתי גם הרצאה של ד"ר מרצ'ין סמיאטנה בכנס על השפעת המודעות החדשה של הומוסקסואלים לכך שהם יכולים להיות אבות באמצעות פונדקאיות, שבארצות-הברית משווקים אותה בתור שירות פשוט ונחמד, "הדרך הקלה להורות", ואי אפשר לא לחשוב על זה שתמיד גברים הם יותר חזקים מנשים, גם אם הם הומוסקסואלים שבעצמם נרדפים, והם רוצים שירותי אינקובציה מנשים בתשלום כמו שפעם גברים דרשו שירותי זנות משבויות מלחמה ואולי עדיין דורשים או כופים נשים לספק שירותי מין לחיילים, וכל הניסיונות המסחריים לתאר פונדקאות בתור מעשה חסד: "ספקי אושר לזוג אומלל, הגשימי להם את החלום", יכלו להתאים גם לשירותי זנות, והופכים את ניצול הנשים העניות לפונדקאות לנאלח ושפל עוד יותר מהגישה המסחרית הקפיטליסטית שגם היא חסרת-אנושיות ואכזרית. דיברו בכנס הרבה על פונדקאות, אבל שמעתי רק מעט מזה, ובכלל היו הרבה מושבים מקבילים אז היה צריך כל הזמן לבחור, חוץ מזה שרציתי גם להיות עם דין שבשביל זה בעצם באתי, אז הייתי קצת בהרצאות ואז הלכתי לפעוטון לראות מה שלום דין ולהיות איתו, או לקחת אותו הביתה, כלומר לבית השכור ששהינו בו, ואז דיברתי עם הגננות בפעוטון וסיפרתי להן על דברים ששמעתי בכנס. ביום הראשון שהייתי שם, שהיה בעצם היום השני של הכנס, דיברתי עם גננת אחת שסיפרה לי שיש לה תאומים מהפריית מבחנה, ושהיא ניסתה שבע שנים להיכנס להריון וכל הזמן היו לה הפלות, כי היתה לה בעיה בדם שלא בדקו ולא איבחנו, ורק אחרי שבע שנים איבחנו סופסוף את הבעיה שלה והיא הצליחה ללדת את התאומים שלה, ונזכרתי בתוכנית על טיפולי פוריות בישראל שראיתי בטלויזיה שגם שם היתה אשה שהיתה לה בעיה עם הביציות ולא בדקו אותה, רק כשהיא כבר נואשה והתחילה לחפש פונדקאית בהודו, הרופאה בהודו שאלה אם עשו לה בישראל את הבדיקה הזאת שהם בכלל לא ידעו עליה. לפעמים רופאים מעדיפים לא לבדוק יותר מדי ורק לעשות עוד ועוד מחזורי טיפולים לנשים שלא יכולות להחזיק הריון, כי הם מתעשרים מזה, ועל זה גם כתבה שרית מגן בספר המצוין שלה "ילד משלך" שכתבתי עליו כאן והלואי שיתרגמו אותו גם לשפות אחרות. אחרי ששמעתי את ההרצאה של ניצן דיברתי עם עוד גננת בפעוטון שסיפרה לי שהיא אשה דתיה, אנגליקנית, ושגם לה יש תאומים מהפריית מבחנה, ושמהטיפולים שהיא עברה היו חמישה עוברים, ששניים מהם החזירו לה לרחם ומהם היא ילדה את הבנים התאומים שלה, ושלושה השמידו, וכאשה דתיה זה מטריד אותה, כי היא מרגישה שזה לא היה בסדר להשמיד שלושה עוברים. אני חשבתי שזה מדהים שמתוך ארבע הגננות שעבדו שם שדיברתי עם שלוש מהן שיחה די אקראית כשבאתי להשגיח על דין והוא עוד ישן בשלווה בעגלה שלו, שתיים מתוך ארבע עברו הפריית מבחנה וילדו תאומים, וזה ממש לא מדגם מייצג אבל יש בזה כדי להראות משהו על ממדי השינוי שהפריות המבחנה וכל טכנולוגיות הפיריון החדשות הביאו לחיינו, וגם על כך שהן לא בהכרח שינו לטובה את מצב הנשים, ואולי לפעמים דוקא הרעו אותו. בכל זאת היתה לי הרגשה מאד טובה מהכנס הזה שאירגנו נשים והשתתפו בו בעיקר נשים, שאולי הגברים באקדמיה מרשים לעצמם מידה של זילזול במחקרים שלהן, אבל אולי צריך לראות דוקא את הצד האופטימי של המדע והמחקר שנשים מקדמות, שעומד בלב הקיום האנושי, ואולי לפני שהיו נשים באקדמיה, לא קיבל את העדיפות והביטוי שראוי לתת לו, או אולי טופל רק מהצד הטכני שלו, של טכנולוגיות ההפריה, אבל לא מהצד האנושי והמוסרי והרגשי והפילוסופי שלו, כמו שקרה בכנס הזה שאירגנו והשתתפו בו בעיקר נשים, ותמיד צריך לנסות לראות את הצד האופטימי של הדברים.     

חרדים מנשים

אני חיה בירושלים, ואני עורכת את רוב קניותי בשוק מחנה-יהודה, ואני פוגשת הרבה גברים חרדים שעורכים גם הם קניות בשוק, והם קונים גם מגברים וגם מנשים, ויש אפילו חרדים שיש להם חנויות בשוק והם בעצמם מוכרים גם לגברים וגם לנשים, ןאני בעצמי קונה תמרוקים בחנות שבעליה חרדי ולפעמים הבעלים של החנות או גברים חרדים אחרים משרתים אותי, ולפעמים חרדים כמו אנשים אחרים שבאים לשוק יושבים לאכול במסעדות בשוק, למרות שבמסעדות האלה יש גם נשים שמבשלות ונשים שמגישות ונשים שאוכלות בעצמן, ויש חרדים שקונים בסופרמרקטים מקופאיות נשים, ואפילו מדברים איתן כמה מלים, ויש שכנים חרדים שמדברים גם עם השכנות. האמת שנעים לדבר איתם, כי הם בדרך כלל מאד מנומסים, וכשאני מטיילת עם הכלב בשבת גברים חרדים שאני בכלל לא מכירה מברכים אותי לשלום בלבביות. חלק מהם אמריקאים אבל חלק מהם ישראלים, ואף פעם לא שמתי לב שיש להם בעיה לראות נשים או לדבר עם נשים. אם לא הייתי קוראת עיתונים לא הייתי יודעת שחרדים לא יכולים לראות נשים. מתברר שהחיילים החרדים שמתגייסים אסור להם לראות נשים, וצריך להחביא מהם את הנשים כדי שהם לא ייכנסו להלם אם הם יראו אשה, וצה"ל ממש מקפיד שהם לא יראו שום חיילת, כאילו הם התגייסו לצה"ל מהירח ולא מירושלים או מבני ברק, שמסתובבות ברחובותיהן לא מעט נשים, ואפילו כאלה שאינן לבושות כמו נשות החרדים, ואף חרדי עוד לא הוזעק לחדר מיון מזה שהוא ראה אשה עוברת ברחוב או החליף איתה כמה מלים, אפילו אם אלה נשים זרות ולא אחיות או אמהות שלפי מה שאני שומעת אפילו אותן לא בטוח שמותר לחרדים לראות, למרות שלרוב החרדים שאני מכירה יש די הרבה אחיות שהן נשים, והם אפילו גרים איתן באותו בית, ולפעמים גם ישנים איתן באותו חדר, כי הרבה מהם גדלים בבתים די צפופים, ואני אפילו רואה כל יום ברחוב נשים וגברים חרדים מהלכים בצוותא ומשוחחים אלה עם אלה ונראים לגמרי נינוחים. לכן לצערי אין לי מושג למה צה"ל צריך לשמור שבחורים חרדים לא יראו נשים, ולמה לא יכולות להסתובב חיילות בבסיסים של חיילים חרדים. למיטב ידיעתי, לפחות כשאני שירתתי בצבא, החיילות הסתובבו לבושות בבסיס ולא עירומות, אז לא ברור לי מה הבעיה שחיילים חרדים יראו חיילות במדים, שהם ממילא רואים אותן כשהן מסתובבות ברחוב. מה כל הסיפור הזה שאסור לחרדים לראות נשים, בצבא או באקדמיה? ומה כל הסיפור הזה שחייבים להחביא את הנשים כדי שחרדים יוכלו לשרת בצה"ל וללמוד באקדמיה? מה פתאם חרדים לא יכולים ללמוד עם נשים או לאכול בחדר אוכל עם נשים? במסעדה הם יכולים לאכול עם נשים ובחדר אוכל צבאי הם לא יכולים לאכול עם נשים? מה הקישקוש הזה? ולמה צה"ל מתמסר באדיקות יתרה להעלים את החיילות, ולמה האקדמיה מסכימה לתנאי המטורף הזה שגברים חרדים ילמדו בנפרד מנשים חרדיות? אני מכירה כמה רופאים חרדים שמטפלים בי כשאני באה למרפאת טרם והם מטפלים בהמון נשים בכלל בלי להזדעזע, והם גם למדו רפואה יחד עם נשים, ואני מכירה כמה עורכי דין חרדים שלמדו משפטים באוניברסיטה העברית ואפילו היו להם מרצות נשים והם לא התעלפו מזה וגם לא קפצו על שום אשה לאנוס אותה באמצע השיעור, והם אפילו הצליחו לכתוב בחינות ולעבור אותן ביחד עם נבחנות נשים. מדהים, לא? כנראה שאין שום סיבה בעולם להסכים שחיילים חרדים לא יפגשו בצבא נשים, ובוודאי שאין שום סיבה בעולם להסכים שבאקדמיה חרדים ילמדו במסלולים נפרדים לגברים ונשים ויסרבו ללמוד ממרצות נשים, אבל אולי יש מי שמאד מתלהב להתנדב לפגוע בנשים. מאד בקלות ומאד באדיקות מתמסרים בישראל לפגוע בנשים, אז במקום לומר לרבנים מה פתאם שחיילים לא יראו נשים בצבא, ומה פתאם שהם לא יראו נשים באקדמיה? מה, הם לא רואים נשים ברחוב? הם לא עוברים בסופרמרקט אצל הקופאית? הם לא מקבלים שירות בבנק או בביטוח לאומי מהפקידות? מה זאת השטות הזאת שחרדי לא יכול לשתף פעולה עם נשים? הוא הולך ברחוב עם כיסוי עיניים? הוא לא רואה כל יום ברחוב נשים? הוא חי בעולם נטול נשים? במקום להעמיד את החרדים ואת רבניהם במקום, משתפים איתם פעולה בדיכוי הנשים, ואולי זה לא רק למען החרדים. אולי יש מי ששמח קצת יותר מדי לעזור לחרדים לפגוע בנשים, במקום לומר להם בפשטות שהזכות לחיות על פי אמונתך איננה כוללת את הזכות לפגוע בזולתך, אפילו כשמדובר בנשים.  

שילוב אמהות ומחקר

כותרת המישנה ניסתה לפרוט על נימים פמיניסטיות: "שלוש חוקרות בכירות ממכון וויצמן החליטו לשים קץ לטאבו ההריון והאמהות בקריירה האקדמית, ויסדו קורס לסטודנטיות העוסק בנושא זה", קורס שנקרא "שילוב בין מחקר ואמהות" (מוסף הארץ, 6 באפריל 2016). הקורס הזה מועבר לנשים בלבד, בעיקר לחוקרות צעירות שנמצאות בתקופת הריונן הראשון, והסיבה לכך לדברי היוזמות, שהן לא בדיוק חוקרות בכירות אלא פרופסוריות מעוטרות, מי שמצוי באקדמיה יודע את ההבדל המעמדי העמוק בין השניים, הסיבה לקורס היא שהרבה סטודנטיות עוזבות את המסלול המדעי בגלל הקושי לשלב את מחקרן עם גידול ילדיהן, ולכן החליטו הפרופסוריות לערוך קורס לסטודנטיות בהריון שיעודד אותן להתמודד עם הקשיים, כי בסוף הן אולי יהיו גם כן פרופסוריות מעוטרות, וזה אמור לפתות אותן לסבול את הקשיים ולהישאר. לא עורכים חלילה קורס לבכירי האקדמיה, קורס שידריך אותם לתמוך בסטודנטיות ובמיוחד בחוקרות צעירות שמתמודדות במקביל עם מחקר וגידול ילדים, להבין את צרכיהן ובעיותיהן ולהציע פיתרונות ובעיקר לא לפגוע בהן ולא להפלות אותן. הרעיון הוא לא לשנות חלילה את האקדמיה, שתהיה יותר ידידותית ותומכת לסטודנטיות מוכשרות שמתקשות לשלב את המחקר עם גידול ילדים, אלא לשכנע את הסטודנטיות להישאר במערכת שמפלה אותן ומזלזלת בהן ובאינטליגנציה שלהן. למשל הפרופסור מאיה שולדינר מהמחלקה לגנטיקה מוליקולרית, תחום שפעם, כשעוד למדתי בתיכון, נורא התעניינתי בו וחשבתי לעסוק בו, אבל למזלי השירות הצבאי כמורה חיילת שינה את עולמי והוביל אותי ללמוד היסטוריה וחינוך, וזה ממש מזל, כי פרופסור שולדינר אומרת שבהריון ואחרי הלידה המוח יכול קצת להשתבש בגלל ההורמונים ובגלל העייפות. היא בוודאי יודעת שבהריון ובלידה המוח עלול להשתבש כי היא מדענית. אני לא נהייתי מדענית כי בהריונות ובלידות המוח אצלי קצת השתבש והתאים רק ללימודי היסטוריה, וגם בזה היה לי קשה. תמיד חשבתי שהיה לי קשה בגלל שגידלתי את בנותי לבדי בלי עזרה, ובאוניברסיטה לא היה אפילו פרופסור אחד שיגיד ענת כל כך רוצה ללמוד אז אולי נעזור לה במשהו. בעיקר החליטו בשבילי מה אני לא יכולה לעשות, ועוד יותר מזה ניסו לכוון אותי להפוך למין עוזרת מחקר לא רשמית וללא שכר או בשכר מינימום, שמנצלים את עבודתה והידע שלה שעליהם אסור לה לקבל שום קרדיט. גם שלושים שנה לאחר מכן, כשעזרתי בהתנדבות לספריה הלאומית במשפט על עזבון מכס ברוד, עורך-הדין של הספרייה הסביר לי כל הזמן שאני חייבת לעבוד בשבילו לנצח ללא תמורה ובמיוחד הוא הדגיש שאסור לי לקבל קרדיט על העבודה שלי, והוא גם הסביר לי שבכלל הוא זה שעשה לי טובה. כולם הסכימו איתו ומדי פעם מזדמן לי לקרוא חלקים מהמחקר שעשיתי בהתנדבות בכל מיני מאמרים תחת שמות של כל מיני אנשים והשם שלי בדרך כלל לא מופיע בהם, בכל אופן לא בצמוד למחקרים שלי. אבל כולם הסבירו לי שזה הכל בגללי. שאם הייתי מבקשת מלכתחילה המון כסף היחס אליי היה לגמרי שונה. לי דוקא לא זכור שבמקרים שבהם ביקשתי הרבה כסף היחס אלי היה שונה. מה שזכור לי הוא שאו שאמרו לי איך אני מעזה לבקש סכומים כאלה, מי אני בכלל, או שניסו ללחוץ עלי להסכים לקבל משהו בסביבות השכר מינימום. והסבירו לי שבשבילי גם זה ממש מציאה, ואם לא הסכמתי לזה חטפתי גם מטר של עלבונות וגידופים שאני לא רוצה לצטט. אבל תמיד יותר נוח להאשים באפליה את המופלים, במיוחד אם הן מופלות, ולא את המפלים. לכן ברגע שקורס מדבר גבוהה גבוהה על עידוד אמהות לעסוק במחקר אבל מכוון רק לנשים שהן אפילו לא אמהות עדיין – אם הקורס היה נערך לנשים שהן כבר אמהות מנוסות אולי הן היו אומרות למרצות כמה דברים שלא היו ערבים לאוזניהן – כדאי להתייחס במידה של ספקנות.

והספקנות אכן מוכיחה את עצמה ככל ששומעים יותר על הקורס: "כחוקרות שמנהלות מעבדה והיו פעם סטודנטיות בעצמן, מרגישות השלוש שנכון לחשוף בקורס גם את הצד השני של המיתרס: זה של המנחה." גם בעניין הזה הן מפגינות להפליא את שני הכישורים העיקריים שהאקדמיה מטפחת: רציונליזציה וצביעות: "האתוס המקובל, שנחשפנו אליו כסטודנטיות, הוא שהחוקר הבכיר הוא כל יכול, ואילו הסטודנטים הקטנים לא מבינים כלום. בעיני חשוב לשבור את הדימוי הזה כי לתפיסתי הסטודנטים שלי לא פחות טובים ממני, אלא שהם עדיין לא עברו את המסלול שאני עברתי. לכן אנחנו משתפות את הסטודנטיות גם בקשיים ובהתלבטויות שלנו כמנחות." תמיד תתחיל במחמאה ריקה מתוכן לפני שאתה חושף את כוונותיך האמיתיות.

כי מהם לגירסתן הקשיים וההתלבטויות של המנחים? איך להגמיש את עבודת המעבדה כדי שתתאים גם לאמהות? הצחקתם אותן. תשמעו טוב מה המסר החשוב שלמענו הן פתחו את הקורס המצוין הזה: "אנחנו מדברות גם על הלחצים והמחויבויות שיש למנחה לתוכניות המחקר. הרבה פעמים סטודנטית כועסת או נעלבת כשהיא יוצאת לחופשת לידה ארוכה, והמנחה מצרף לפרוייקט סטודנט אחר. הן חושבות שהדירו אותן בגלל המצב המשפחתי החדש ומרגישות קורבן. אבל צריך להבין, שהמהלך הזה של המנחה לא נעשה כעונש או מתוך אטימות, אלא בגלל אילוצים של המערכת. לעתים קרובות המשכורות של הסטודנטים משולמות דרך מענקי מחקר, וכדי לחדש אותם צריך להראות התקדמות. כאשר סטודנטית או סטודנט יוצאים לחופשה של חצי שנה או יותר נוצר חור מאד בעייתי מבחינת העבודה, בייחוד בתחומי מחקר תחרותיים. המנחה חייב להשאיר את המעבדה שלו בחזית המדע כל הזמן, ולכן לא תמיד אפשר לעצור פרוייקט כשמישהי יוצאת לחופשת לידה."

באמת? שום בעל מפעל שמפטר נשים בהריון לא יכול היה לנסח את זה יותר טוב. למיטב ידיעתי פיטורים של אשה בהריון או אחרי לידה מנוגדים לחוק, אם כי לאוניברסיטאות יש כשרון להוציא את עצמן מחוץ לחוק ולמנוע מסטודנטים וחוקרים צעירים להינות מזכויות בסיסיות של עובדים, כמו הזכות שלא לאבד את עבודתך עקב הריון או לידה. לכן הקורס מכוון לסטודנטיות בהריון ולא חלילה לבכירי האוניברסיטה. הסטודנטיות האלה עוד עלולות להגיש איזו תביעה משפטית נגד מכון ויצמן במקרה של פיטורים, וזה יהיה ממש לא נעים אם יצטרכו לשלם פיצויים לאיזו סטודנטית שמתעקשת להינות מההגנה שמעניק החוק לנשים הרות, מתוך מחשבה שגם לידת ילדים וגידולם הם אינטרס חברתי, לא פחות מקידום המחקר.

אבל לא אעשה חלילה עוול לפרופסוריות החיוביות האלה. הן דוקא חושבות שיש פיתרונות למצבים האלה, אבל האחריות למציאתם מוטלת לא על המנחים אלא על הסטודנטיות. הן אלה שצריכות לתאם ציפיות עם המנחה ולא חלילה להיות עוינות, כי הוא בעצם לטובתן. האם פגשתם פעם מעביד שלא היה בעצם לטובתכן כשהוא היפלה אתכן בשכר או פיטר אתכן כשהייתן בהריון? אתן אלה שלא בסדר. הפרופסור מיכל שרון, שהיא ממש לטובתכן, מזועזעת מההתנהגות שלכן: "קורה לעתים שסטודנטיות פשוט נעלמות אחרי הלידה ולא יוצרות קשר עם המעבדה. זה יכול להיות מאד מתסכל למנחה כי הנחיה היא סוג של קשר, הדוק אפילו, וכמו כל מערכת יחסים גם היא מבוססת על מחויבות הדדית. לכן חשוב לנו לשקף לסטודנטיות בקורס את הצורך של המנחה לבטוח במחויבות שלה!".

הפעם גם העיתונאית, סמדר רייספלד, לא יכלה להבליג, ואמרה: "אם כך, ההערה המתבקשת היא, תנחו רק סטודנטים גברים ותחסכו מכן את הבעיות האלה." ואז הפרופסור שולדינר עונה שגם הבעלים צריכים להיות שותפים בנטל. אם כך מדוע לא תכוונו את הקורס לזוגות ולא רק לנשים? הרי ממילא זה לא קורס אקדמי ואתן לא סוציולוגיות שמתמחות בנושא שילוב עבודה ומשפחה, שזה תחום אקדמי מכובד שגם בישראל יש חוקרים מכובדים שעוסקים בו, ואפשר היה להזמין חוקרים מומחים בתחום להרצות לסטודנטים על הנושא הזה, כפי שמקובל במוסדות אקדמים, שהרצאות ניתנות על ידי מומחים בתחום. אבל מרצים מומחים בתחום לא היו מעבירים את המסר האמיתי של הקורס: סטודנטית בהריון! את צריכה לדאוג לאינטרסים של המנחה שלך, הוא צריך לבטוח במחויבות שלך! זה קשר הדוק! כל כך הדוק שהמנחה שלך לא טרח להרים לך טלפון אחרי הלידה, להתעניין בשלומך, לברך אותך, אולי אפילו לבקר אותך ולהביא מתנה לרך הנולד. לכן אם תגלי שפיטרו אותך ונתנו את עבודתך לאחר, דבר שאסור בחוק, תדעי שאת אשמה ואל תבואי בטענות.

סטודנטיות יקרות, אם אתן רוצות לדעת על שילוב אמהות ומחקר, או על שילוב עבודה ואמהות בכלל, יש חוקרים שמתמחים בתחום הזה, והם ילמדו אתכן ששוק העבודה מעדיף גברים ומקפח אמהות, ושחוקי העבודה להגנת אמהות לא ממש עוזרים, ושיש שיפור מסוים במצב הנשים בשוק העבודה, אבל הוא מאד קטן ואיטי. כמובן לא צריך לסיים קורס ייעודי באוניברסיטה כדי להכיר מעבידים שמסבירים שהם כמו משפחה ולכן העובדים תמיד חייבים להם, אבל הם מצדם לא חייבים כלום, כי יש להם אינטרסים ואתה צריך להבין אותם, והם לא יכולים לכופף קצת את האינטרסים כדי לנהוג במוסריות כלפי עובדיהם, או אפילו כדי לכבד את חוקי העבודה.

קשה להיות גם אם וגם אשה עובדת, במחקר או בכל תחום אחר, ולא לכל בעיה סבוכה יש פיתרון, אבל תרשו לי, סטודנטיות וחוקרות צעירות, לומר לכן דבר אחד: אם קשה לכן, זה לא בגללכן, אלא מפני שזה קשה. אתן לא אשמות ואל תאשימו את עצמכן בגלל שהעולם מתאכזר לנשים, והוא אכן מתאכזר לנשים. תעשו מה שאתן מרגישות ומה שטוב לכן. המחויבות שלכן היא לא למנחה אלא לעצמכן ולתינוק שלכן, שבשבילו אתן עכשיו העולם כולו. אני מקוה שתצליחו גם לגדל אותו וגם להגשים את החלומות המקצועיים שלכן, אבל גם אם לא תצליחו זה לא כל כך נורא, כי רובנו לא מצליחים להגשים חלומות, או גרוע מכך – מגשימים אותם ואז מתאכזבים מהם. אבל אם תגדלו ילד, למשך זמן רב תהיו בשבילו האדם הכי חשוב בעולם שאף אחד בעולם לא יכול להחליף אותו, וזאת הרגשה שאפילו פרופסורים באוניברסיטה במיטב צביעותם לא יכולים לקלקל אותה.