גד אלמלח / תישאר איתנו

 

אתמול צפיתי בסרטו של גד אלמלח ששמו המקורי הוא Reste encore un peu, כלומר "הישאר עוד קצת", כפי שאומרת האם לגיבור כשהוא שב לצרפת לאחר כמה שנים בארצות הברית, ומתכוונת לכך שיישאר לישון בבית הוריו ולא ילך למלון, אבל השם העברי שניתן לסרט מרמז לנסיונם של הוריו להניא אותו מכוונתו הנסתרת להמיר את דתו היהודית לקתוליות, שמתגלה להוריו המזועזעים במקרה, או שלא במקרה. המניע למשיכתו לקתוליות, כפי שהוא מוצג בסרט, הוא משיכתו לבתולה הקדושה מריה, מאז ראה בילדותו את פסלה בכנסיה והתאהב בה כפי שהתאהב פיגמליון בגלתיאה. גד אלמלח, שמשחק את הגיבור שמעוצב במידה רבה בדמותו של הבמאי-השחקן, מספר שהסיפור הזה בסרט לקוח מחייו, שמריה, כפי שנגלתה לו בדמות פסל יפהפה בכנסיה קטנה בסמוך לביתו, היתה אהבתו הראשונה. בסרט הוא מבקש להפוך לקתולי אך ורק בגלל משיכתו למריה, בעודו מפקפק באלוהותו של ישו, שזה מניע קצת מוזר ולא מאד אמין להפוך לקתולי, ואמינה עוד פחות התהייה שעולה אצלו אם לא עדיף לבחור בפרוטסטנטיות, שלדעתו – ולדעת רבים, בטעות גמורה – קרובה יותר ליהדות. מי שמאוהב בבתולה מריה לא יבחר לעולם בפרוטסטנטיות שאיננה מאמינה בקדושתה, ומעניקה לה תפקיד שולי למדי בפולחנה. הדבר היחיד בסרט שהוא אמיתי לגמרי וגם נוגע ללב, הוא רצונו של הגיבור שהוריו ואחותו יקבלו אותו וישתתפו בטכס הטבילה שלו, וזו גם נקודת הכוח בסרט, מערכת היחסים בין גד אלמלח להוריו ואחותו בסרט שהם הוריו ואחותו האמיתיים. משכנעים במיוחד האב והאחות, והקטע בו אביו של אלמלח, הפנטומימאי רב ההבעה דוד אלמלח, ממתין מחוץ לכנסייה בה נטבל בנו ונמנע מלהיכנס אליה, בעוד אמו ואחותו נכנסות לטכס, הוא קטע נפלא ושובר לב. גם השיחה בין האחות להורים שבה היא מספרת להם על ההתרגשות האדירה של בנם בילדותו למראה פסל הבתולה בכנסייה הסמוכה לביתם, שאליה נכנסו למרות איסור מפורש וחמור של הוריהם להיכנס לכנסיות, נשמע דוקומנטרי לגמרי, ואולי הוא אכן כזה. מצד שני, יש משהו מוזר בעובדה שבחייו של הגיבור כפי שהם מתוארים בסרט, כחייו של גבר בן חמישים, יש רק הורים, אחות, וידידים גברים, כאילו היה מדובר במשפחתו של ילד קטן, שאין בחייו לא נשים ולא ילדים. מוזרים מאד גם הקטעים עם אבי חברתו לטבילה הקשיש והחולה ריימון, שהגיבור רוחץ את רגליו בגיגית כאילו לבש את דמותו של ישו בבשורתו של יוחנן. גם המאבק כביכול בין אם הגיבור לבין הבתולה מריה על תפקיד אמו של הגיבור צורם בהתחשב בכך שהגיבור מתאר את יחסו למריה כהתאהבות באשה – שמרמזת ככל הנראה למניע שבשורש עשיית הסרט - ולא כחיפוש אחר דמות אם.

למרות חביבותן של הדמויות גרם לי הסרט תחושת אי נוחות הולכת וגוברת, בפרט כאשר הגיבור מודיע שיבחר לעצמו את השם ז'אן-מארי, שמאחד את שמותיהם של יוחנן המטביל והבתולה מריה, וזאת בעקבות הקרדינל ז'אן מארי לוסטיז'ה, שנולד כאהרון לוסטיגר, בן למהגרים יהודים מפולין לצרפת, המיר את דתו בתקופת הכיבוש הנאצי, המרה שככל הנראה הצילה את חייו, שכן הוריו נשלחו לאושוויץ ואמו נרצחה שם. אביו שרד את השואה, אך בשובו לצרפת לא הצליח לשכנע את בנו לשוב אל היהדות. לוסטיז'ה הוסמך לכמורה והגיע לצמרת הכנסייה הקתולית הצרפתית, ובשל מעורבותו הרבה בשיח הציבורי בענייני דת הפך לדמות מוכרת ומקובלת מאד בצרפת. הסרט מסתיים בדבריו של לוסטיז'ה, שבהמירו את דתו לנצרות הוא הגשים את יהדותו. זו איננה אמירה שמבטאת תחושה אישית בלבד, אלא הכרה בטענה הנוצרית שהנוצרים הם עם ישראל האמיתי, טענה שבאה לשלול מהיהודים את ההכרה בהם כעם ישראל התנ"כי, שהיא טענה מרכזית של הנצרות בתביעתה להכיר בה כיהדות האמיתית ולשלול את מעמדם ההיסטורי של היהודים כבני אברהם. לכאורה מנסה גד אלמלח בסרטו לעודד קבלה וסובלנות, אבל ההיאחזות דוקא בדמותו של מי שהפך את המרת דתו לקתוליות תחת השלטון הנאצי לאידיאולוגיה ומסר ליהודים, גרמה לי תחושה מאד לא נעימה. הצהרתו של לוסטיז'ה לא נועדה לרומם את מוצאו היהודי אלא לרומם את הנצרות כיהדות האמיתית. לטעון שהנצרות היא דת האמת זה עניין של אמונה, אבל לטעון שהיא היהדות האמיתית ושהתנצרות היא הגשמה של היהדות, זה גם סילוף היסטורי וגם חוצפה.

הבחירה בלוסטיז'ה כמופת היא גם אפולוגטית, ולסרט כולו טון אפולוגטי, שאת סיבתו קל למצוא בטורי הרכילות המלווים את חייו של אלמלח, ואת בנות זוגו שנעדרות מן הסרט, שבו הוא מופיע כמעין נזיר המאוהב במריה, מין היפוך של דמות הנזירה הקתולית שנחשבת כנשואה לישו. גם טבילה מתוקשרת היא חלק מחייו, אבל לא טבילה שלו עצמו.

גד אלמלח היה נשוי לשחקנית הצרפתיה קתולית אן ברושֶה, ואת בנם המשותף נוח גידל כיהודי, ואף חגג לו בר-מצוה בישראל. אפשר להניח שלהוריו, יהודים מסורתיים שהיגרו לצרפת ממרוקו, לא היה קל לבלוע את הזוגיות עם אשה קתולית, ושהעובדה שהילד גדל והתחנך כיהודי מיתנה במידת מה את התנגדותם. אבל הזוג נפרד ואלמלח התאהב בקתולית מפורסמת עוד יותר מאשתו הראשונה, בשרלוט קסיראגי, נכדתם של נסיך מונקו רנייה השלישי ורעייתו השחקנית גרייס קלי, ואחייניתו של הנסיך אלברט ממונקו. הזוג כיכב בצהובונים, וטכס הטבילה של בנם המשותף רפאל משך תשומת לב רבה, והפארי מאץ' דאג לציין שאבי התינוק יהודי ולפרסם תמונות מהטכס בכנסייה שבו נכחה רז'ין, אמו של אלמלח, המשחקת את אמו גם בסרט, אבל אביו דוד, אחיו אריה ואחותו יהודית נעדרו ממנו. כמו כן פירסם השבועון תמונה מהטכס של בנו הבכור של אלמלח נוח, ודאג לציין שהוא גודל כיהודי וחגג שנה קודם בר מצוה בישראל. נראה שמול המשפחה המלכותית ממונקו נאלץ אלמלח להשלים עם כך שבנו ייטבל ויחונך כקתולי, למורת רוחם של בני משפחתו, ובפרט של אביו, שגם בסרט מגיע בחליפה לטכס הטבילה של בנו, אבל נשאר בחוץ, ברוח הקרה, כשמראהו המיוסר שובר את הלב.

הזוגיות עם שרלוט קסיראגי הסתיימה במהרה, ככל הנראה בניגוד לרצונו של אלמלח, ששומר על קשר עם שני בניו, היהודי והקתולי. בסרט, וגם בחיים מצהיר גד אלמלח על אהבתו ומסירותו להוריו, שהיא בוודאי אמיתית. אבל יש משהו שקרי בסרט שמכסה על סיפור חייו האמיתי, שאולי בגלל חיבתי לרכילות אני מוצאת אותו מעניין יותר מהסיפור בסרט. בסופו של דבר אן ברושה האצילית ושרלוט קסיראגי היפהפיה הן נשים אמיתיות וממשיות מאד, שגבר יכול להתאהב בהן בקלות בגוף ונפש, וזו אהבה ממשית ומובנת יותר מאהבה רוחנית למריה שקיימת רק כפסל וכאידיאה, וגם יחסים חברתיים ומעמדות הם עניין ממשי מאד: יהודי ממרוקו, אם הוא קומיקאי מצליח וגם גבר יפה ומושך, יכול להינשא לשחקנית צרפתיה ולגדל את בנם המשותף כיהודי, אבל כשהוא משתדרג לזוגיות עם נסיכה אמיתית, הוא צריך להשלים עם הטבלת בנו לקתוליות, ולבו בוודאי נשבר כשאביו ואחיו סירבו להגיע לטכס שהיה מן הסתם קשה לו עצמו, ולעמוד שם לצדו. החיים האמיתיים אינם רוחניים ומרוממי נפש במיוחד, הם מלאים בעלבונות קטנים וגדולים ובשברונות לב, וזה בעיני יותר מעניין מדיון במשיכה לדמותה של הבתולה הקדושה מריה, שבחייה האמיתיים היתה אשתו של יוסף, לא של אלהים, וילדה לו, כפי ששמענו בבשורת מרכוס פרק ו פסוק 3, את יעקב ויוסי ויהודה ושמעון וגם בנות ששמן לא נזכר וכמובן את ישו, שבעודו דורש בבית הכנסת גילה שאין נביא בעירו, ואפילו אם אתה אלהים או בנו או גם וגם, בקהילה שבה גדלת מכירים אותך טוב מדי מכדי להתפעל.  

 

 

מדריך חדש לחילוניות בבתי הספר בצרפת

שמונים ושלושה עמודים של רשעות, צביעות וקטנוניות, זוהי תפוקתה של "מועצת החכמים של החילוניות", שכך נקראים 13 האישים שמינה שר החינוך הצרפתי ז'אן מישל בלנקר כדי להכין מדריך מפורט של הוראות למחנכים ומנהלי מוסדות חינוך, כיצד לדכא את המיעוטים הדתיים בצרפת: כמובן חזרו על האיסורים הותיקים לחבוש כיפה או חיג'אב או טורבן סיקי בבתי הספר הממלכתיים בצרפת, באיום של סילוק מבית הספר. כחסד מיוחד התירו לאמהות שמתלוות לטיולי בית הספר או פעילויות חינוכיות אחרות, לכסות את ראשן, אבל רק אם אין בכך משום תעמולה דתית, כלומר המנהל או המורה יחליטו אם מותר לאם המתלווה לכסות את ראשה, או שיש לשלחה בבושת פנים הביתה, אולי יחד עם ילדיה, כדי שלא יפגעו בערך העליון של החילוניות הצרפתית, שהוא ערך חשוב בהרבה מחופש דת, סובלנות או כבוד האדם, שהם ערכים הרבה פחות צרפתיים מהחילוניות.  כמובן שהחילוניות הצרפתית כוללת את חג המולד. זהו אמנם חג שחוגג את הולדת אלהים מרחם הבתולה, אבל כמו שמסבירים במדריך, אמנם לא ראוי להציב בבתי הספר החילוניים אבוס קטן עם בובת ישו כפי שמציבים בכנסיות, אבל בהחלט אפשר להציב עץ אשוח, מפני שזה סמל שעבר חילון, או במלים אחרות, זהו מנהג מקובל אצל תושביה הקתולים של צרפת, וזה כמובן הופך אותו אוטומטית לחילוני במובן הצרפתי. אצל יהודים למשל, גם חילונים, מקובל להדליק חנוכיה בחנוכה, אבל לא נראה לי שאיזשהו מנהל בית-ספר ממלכתי בצרפת יתיר הצבת חנוכיה בבית הספר. רק אשוח, כי אשוח בחג המולד זה מנהג צרפתי חילוני, ובצרפת חילוני זה מה שקתולי. לכן מפשיטים על שפת הים בצרפת נשים מוסלמיות שמכסות את גופן, אבל אף אחד לא מפשיט נזירות, שלבושן בהחלט דומה ללבושן של נשים מוסלמיות אדוקות, אבל נזירות קתוליות זה חילוני, בניגוד למוסלמיות ויהודיות עם כיסוי ראש שזה דתי.

העיתון לה פיגארו ערך משאל בקרב הצרפתים אם הם מסכימים שאמהות בכיסוי ראש יתלוו לפעילויות של בתי הספר הממלכתיים. תשעים אחוז התנגדו, עשרה אחוז תמכו. זה היחס בצרפת בין קתולים למיעוטים דתיים אחרים, בעיקר מוסלמים, שמהווים לפי ההערכות כעשרה אחוז מאוכלוסיית צרפת, ואפשר להניח שכך גם התחלקו התשובות במשאל: המוסלמים תמכו בכיסוי ראש, הקתולים התנגדו כאיש אחד. אין בציבור הקתולי הצרפתי שום מחלוקת. אין אנשים שחושבים שאולי צריך לכבד גם מנהגים דתיים של אחרים. אין הבדל בין שמאל וימין. עמנואל מקרון שימש כשר אוצר בממשלת שמאל ונחשב לאיש מרכז מתון, אבל שר החינוך שלו פועל בדיוק כאילו היה שר החינוך של מארין לה-פן. דיכוי המיעוטים הדתיים בצרפת הוא קונסנזוס, וקוראים לו חילוניות.

את הילדים היהודים כבר אין צורך להתאמץ לסלק, כי רובם מסלקים את עצמם לבתי ספר יהודיים פרטיים. שם אפשר ללמוד עם כיפה ואין בחינות או לימודים בשבת או בחגים יהודיים, כפי שקורה לפעמים במערכת החינוך הצרפתית, למרות הבטחה עקרונית להתחשב בחגים היהודיים. כמובן שאין בצרפת לימודים או בחינות בימי ראשון או בחגים קתולים, כי אלה כמובן חגים חילוניים.

בכל פעם שרוצחים יהודי בצרפת אומרים המנהיגים שזה נגד הערכים של צרפת, ושהיהודים רצויים בצרפת, ושצרפת לא תהיה אותו דבר בלי היהודים, וכל מיני דברים כאלה יפים. במקום להחמיא ליהודים כמה הם שייכים לצרפת היה עדיף שירשו לילדים יהודים ללמוד בבתי ספר ממלכתיים גם אם הם חובשים כיפה, וכמובן גם לילדות מוסלמיות ללבוש חיג'אב. כשממנים "מועצת החכמים של החילוניות" שאין בה יהודים, ואני דוקא שמחה על כך, ששום יהודי לא נטל חלק במשימה המבישה הזאת, לשבת ולחשוב איך לדכא כל סממן של דת או תרבות שאינן צרפתיות קתוליות ולהזכיר למי שאיננו צרפתי קתולי בכל הזדמנות שהוא זר, לא אזרח שוה זכויות, גם אם הוא אזרח שאמור להיות שוה-זכויות, גם אם נולד בצרפת, כשמכינים מדריך של שמונים ושלושה עמודים שכל כולו עוסק בהטלת איסורים על ביטוי דתי של מיעוטים ושל יהודים בתוכם, אין הרבה ערך לכל ההצהרות על כמה שצרפת רוצה את היהודים שלה, ואי אפשר לומר אלא שצרפת איננה מקום ליהודים להתגורר בו, אם כי אולי אין צורך לומר את זה, כי רבים מיהודי צרפת מרגישים כך בעצמם ורבים מהם כבר הסיקו את המסקנות.  

האנטישמיות לא הגיעה מבחוץ

בבחירות האחרונות בגרמניה קיבלה מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה 13% מקולות הבוחרים והכניסה לבונדסטאג למעלה מתשעים צירים. מנהיגה אלכסנדר גאולנד טען שאסור לגנות את הגרמנים על שנות המשטר הנאצי, והתנגד להבעת התמיכה של הקנצלרית בישראל, כי לדבריו הוא לא מוכן לשלוח חיילים גרמנים להילחם בעד ישראל, כאילו מישהו העלה על הדעת לדרוש מגרמניה דבר כזה. הצלחתה של אלטרנטיבה לגרמניה היתה המשך לפעילותה החוץ פרלמנטרית של תנועת פגידה המתנגדת למהגרים. גם בפעילותה של פגידה וגם בפעילותה של אלטרנטיבה לגרמניה ישנם יסודות אנטישמיים בולטים, החל מדרישה ליחס חיובי יותר כלפי העבר הנאצי וכלה בדרישות מעשיות לאסור על שחיטה כשרה יהודית ומוסלמית בגרמניה ועל קיום ברית מילה. אנגלה מרקל התחייבה מראש לא לצרף את מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה לקואליציה, אך בעקבות הצלחתה של האחרונה בבחירות ביטאה מסרים פייסניים כלפי בוחריה של אלטרנטיבה לגרמניה, וכעת היא תופסת שתי צפורים במכה, כאשר היא מייחסת את סכנת האנטישמיות למהגרים הסורים והמוסלמים האחרים לגרמניה, ועוברת בשתיקה גמורה על האנטישמיות של אלטרנטיבה לגרמניה. כך מסיטה מרקל את האחריות לאנטישמיות מן הגרמנים למוסלמים, וגם מתחנפת לבוחרי הימין הקיצוני כאשר היא מספקת הצדקה לשנאת הזרים שלהם: כעת בוחרי אלטרנטיבה לגרמניה אינם נאצים נוסטלגים לעבר הגרמני המפוקפק שמעוררים חלחלה בלב כל יהודי, אלא מי שנלחמים באנטישמיות על ידי סילוק המהגרים, שהרי כל מי שמכיר את בוחריה ונבחריה של אלטרנטיבה לגרמניה, כמו מנהיגה הנ"ל אלכסנדר גאולנד וביורן הקה שמוביל את ההתנגדות לאנדרטת השואה, שהיא למעשה התנגדות לגינויה של גרמניה הנאצית, מבין את עומק הציניות והתככנות שבהאשמת המהגרים באנטישמיות הגואה בגרמניה, שאיננה תופעה פתאומית אלא תהליך שנמשך שנים רבות. כך גם בצרפת, שבה התחזקה מאד מפלגת החזית הלאומית של מארין לה-פן, ורק כניסתו של עמנואל מקרון למרוץ לנשיאות והצלחתו המפתיעה מנעו את בחירתה של לה-פן לנשיאות צרפת והחלישו את מעמדה. השבוע הועבר באספה הלאומית הצרפתית חוק מחמיר נגד מהגרים, שמקשה עליהם מאד לבקש אשרת שהיה בצרפת. בצירוף מקרים חשוד להעברת החוק הזה התפרסמה עצומה של אישים צרפתים, ביניהם ראש הממשלה לשעבר סרקוזי, שתמיד ניסה להתחרות בימין הקיצוני על ידי אימוץ מדיניות נוקשה כלפי מהגרים. העצומה מייחסת את כל בעיית האנטישמיות בצרפת למהגרים המוסלמים וטוענת כי הם גורמים לטיהור אתני של היהודים הצרפתים, אבל מתעלמת לחלוטין מחלקה של האנטישמיות הצרפתית בטרור כלפי יהודים בצרפת, כאילו אין מדובר באחת המדינות האנטישמיות בעולם, שהשתתפה בהתלהבות ברצח יהודיה בלי שום מעורבות מוסלמית, ושבמשך עשרות שנים מתחזקת בה החזית הלאומית שמנהיגה בעבר ואבי המנהיגה הנוכחית טען שהשואה היא פרט קטן בהסטוריה, והביע את תמיכתו במרשל פטן ששיתף פעולה עם הנאצים. איש איננו מזכיר את החוק המביש נגד חבישת כיפות וכיסויי ראש בבתי ספר ממלכתיים, שסילק מבתי הספר הממלכתיים בצרפת את הילדים היהודים הדתיים, וזכה לתמיכה נלהבת לא רק של החזית הלאומית אלא גם של המפלגות האחרות בצרפת. כיום מקלטם של הילדים היהודים בצרפת הוא דוקא בבתי הספר של הכנסיה הקתולית, שם לפחות הם מוגנים לא רק מהתנכלות של תלמידים מוסלמים, אלא גם מהתנכלות של המדינה הצרפתית לכיפות שעל ראשם או לשרשרת מגן דוד שעל צווארם.

לא במקרה נפוצה אלימות אנטישמית, מצד מוסלמים ולא רק מצדם, במדינות שבהן תמיד היתה אנטישמיות קשה ורדיפה אנטישמית של יהודים. עד לאחרונה סירבו בצרפת להגדיר רצח יהודים בידי מוסלמים כתופעה אנטישמית, וטענו שמדובר באלימות על רקע הסכסוך במזרח התיכון, שכך ניתן היה גם להצדיק רצח יהודים בצרפת וגם להטיל את האשמה לרצח יהודים בצרפת על ישראל, במקום להכיר באחריותה של צרפת לרדיפת יהודים בשטחה, גם כשהמבצעים הם מוסלמים, שכן שוב ושוב העניקה צרפת לגיטימציה לרציחות יהודים בידי מוסלמים ילידי צרפת שמוצא הוריהם מצפון-אפריקה או מקולוניות צרפתיות באפריקה, ואין להם שום קשר לסכסוך הישראלי-פלשתיני, בטענה שהסיבה לרציחות היא הסכסוך הישראלי-פלשתיני. האשמת המהגרים ביבוא אנטישמיות לצרפת כאילו אי פעם היה בה מחסור במצרך הזה, משרתת את אותה מטרה: מסירה את האחריות מן הצרפתים עצמם. שינוי יתאפשר רק כשהציבור הצרפתי יודה בתרומתו למתן לגיטימציה לרצח יהודים בידי מוסלמים בצרפת ומחוצה לה, בכך שבמשך שנים רבות שבהן האלימות והאנטישמיות בצרפת הלכה והחמירה, סירבה המדינה הצרפתית להגדיר אותה כטרור, ורק לפני שלוש שנים טען ראש הממשלה דאז פרנסואה הולנד שאין שום קשר בין הרצח במערכת שרלי הבדו לבין הרצח בהיפר כשר, ודרש מנתניהו שלא להגיע לתהלוכה נגד מעשי הרצח, כדי שיהיה ברור שרצח של יהודים ורצח של צרפתים אינם שווי ערך. ההתנערות של צרפת כמדינה מהאמת ההסטורית, שרק מיעוט מהצרפתים תמך בדה גול ובבעלות הברית, ורובם תמכו בנאצים ושיתפו איתם פעולה, מאפשר את חוסר הבושה הזה של איסור חבישת כיפות בבתי ספר ממלכתיים בצרפת, והיתממות כאילו אין מדובר באנטישמיות. ללא האנטישמיות העמוקה המושרשת הן בצרפת והן בגרמניה, ומתבטאת שוב ושוב בניסיונות לדרוש "יחס אובייקטיבי" לנאציזם במקום גינויו המוחלט, ובאפליה בין דם יהודי לדם גרמני או צרפתי, היה הרבה יותר קשה לטרור המוסלמי כלפי יהודים לזכות בלגיטימציה, שבעצם אבדה לו רק לאחר שהחל לרצוח צרפתים וגרמנים והפסיק לראות ביהודים מטרה בלעדית.

גם התקרית המדווחת בגרמניה מוזרה ביותר בעיני: ערבי התחפש ליהודי כדי לראות כמה מכות יקבל, ופליט סורי הכה אותו? נשמע כמו הסיפור המוזר שקדם לניסיון לאסור על קיום ברית מילה בגרמניה, כאשר רופא נתבע על ביצוע ברית מילה בילד, שנטען כי הוא ואמו היו תיירים ועזבו את גרמניה. זהות האם והילד לא נודעו, וכל הדיון הציבורי עסק באיך היהודים והמוסלמים מתאכזרים לילדיהם ופוגעים בגופם, בנוסח הפולמוסים הדתיים של ימי הביניים, כאשר ממשלת גרמניה נקראת להציל את הילדים היהודים מידי הוריהם המענים אותם, שהרי מי מיטיב לדאוג לילדים היהודים יותר מן העם שניפץ את ראשיהם של מיליון וחצי תינוקות יהודיים אל הקיר. גם מצעדי התמיכה ביהודים עם הכיפות נראו לי כמו הצגה אחת גדולה, שהמשיכה את הסיפור המוזר והבלתי אמין שאליו התייחסה. אנגלה מרקל מעוניינת אך ורק למשוך את לבם של מצביעי אלטרנטיבה לגרמניה, שהם האיום האנטישמי הגדול ביותר על היהודים בגרמניה ועל אורחות חייהם, שכן הם דורשים לאסור על מילת ילדים ועל שחיטה כשרה, לצד האיסור על שחיטת חלאל. הטרור המוסלמי אכן מאיים על היהודים בכל אירופה ובכל העולם, אבל איום זה איננו נובע דווקא מהגירה חדשה, אלא מהאווירה בקרב מוסלמים ילידי צרפת וגרמניה, שגדלו והתחנכו במדינות אלה, וספגו את האנטישמיות המסורתית שלהן, כפי שספגו את ההטפה של מוסלמים קיצוניים במסגדים, ואלה הותכו בנפשם לשנאה אלימה אחת. להאשים את הפליטים והמהגרים שזה מקרוב באו באנטישמיות המשתוללת בצרפת וגרמניה זה שנים, אין פירושו לדון בבעיה האמיתית, כפי שטענו גם אנשים בישראל, אלא למסך ולעוות אותה, כדי לאפשר לאנטישמיות ולנאציזם בצרפת וגרמניה להמשיך לשגשג בלא הפרעה.

ומה שעצוב במיוחד הוא שהניסיון הציני והשפל הזה, להפיל את אשמת האנטישמיות על כתפי הפליטים הסורים, ולנקות את האנטישמים הגרמנים והצרפתים מאשמה, מתקבל באהדה בישראל, שבה מנסים מכחיש השואה בנימין נתניהו ואוהדיו כבר שנים לטהר את הימין האירופי מאשמת השואה ולהעביר את האשמה אל הערבים, כדבריו "היטלר לא רצה להרוג יהודים, המופתי נתן לו את הרעיון." כן כן, ממש חמוד היה ההיטלר הזה, ורק הערבים הרעים קלקלו אותו. ולא במקרה חבריו הקרובים ביותר של בנימין נתניהו בין מנהיגי העולם, לצד דונלד טראמפ ונרנדרה מודי הידועים בשנאת המוסלמים שלהם, הם ויקטור אורבן ההונגרי ואנדז'י דודה הפולני, שני מנהיגים שהצלחתם בבחירות התבססה על מסעות תעמולה אנטישמיים, אצל אורבן על הסתה נגד המיליארדר היהודי יליד הונגריה ג'ורג' שורוש, תוך שימשו בכל הסטריאוטיפים המסורתיים של התעמולה האנטישמית, ואצל דודה תוך התקפה פרועה על יהודים ולא יהודים שעסקו ברצח יהודים בידי פולנים בשואה, תעמולה שניבאה את החוק הפולני המביש האוסר על האשמת פולנים בשיתוף פעולה עם הנאצים באיום של שלוש שנות מאסר. נתניהו שטוען שהשמאל שכח מה זה להיות יהודים, שכח מזמן מה זה אנטישמים ומדרדר את כולנו ליחסים מבישים עם הגרועים שבאנטישמים ובמכחישי השואה. למרבה הצער, שום אנטישמי איננו שוכח מה זה לשנוא יהודים, גם כשראש ממשלת ישראל מעתיר עליו נשיקות וחיבובים.         

בחירות בצרפת

הרבה דברים הטרידו אותי השבוע, אבל הערב אני חושבת רק על הבחירות מחר בצרפת. למרות שבניגוד לבחירות בארצות-הברית, שהיה לי פחד מאד גדול שטראמפ ינצח, מה שבאמת קרה, הפעם אני מאמינה שחביבתם של טראמפ ופוטין, מארין לה-פן, תובס, ושעמנואל מקרון, שהשיח שלו הוא שיח של סובלנות וכבוד לבני אדם ינצח, ועדיין יש לי תחושה של פחד. כבר הרבה שנים אני מפחדת מאד שהנאצים יחזרו לשלוט באירופה, ואני מקוה כל הזמן שזה לא יקרה, אבל אני רואה כל הזמן איך הם מתחזקים ורוכשים עוד ועוד עמדות כוח, ואני לא מאמינה ביכולת שלהם להתמתן, אני פשוט מפוחדת מההתחזקות שלהם וממה שהיא יכולה לגרום. אנשים תמיד רוצים לחשוב שהעולם שלהם בטוח, אבל הוא אף פעם לא בטוח. דוקא ההתרחשויות הפוליטיות הקיצוניות ביותר, קורות פתאום כמו צונאמי, וכשהן כבר קורות, קשה מאד לעצור אותן. עכשיו עוד אפשר לעצור אותן וצריך להתפלל שזה מה שיקרה. כבר הרבה שנים אני מנסה לעקוב אחרי מפלגות אוהדות לנאצים, אבל הרבה דברים אני לא מצליחה להבין. למשל את הקשר עם רוסיה. מדוע פוטין תומך במפלגות ותנועות שנוסטלגיות למשטר הנאצי? זה מזכיר לי את הברית בין סטאלין להיטלר, שאולי בלעדיה לא היתה פורצת מלחמת העולם השנייה, ובסופו של דבר רוסיה שילמה עליה מחיר כבד מנשוא, כשהיטלר פנה נגדה ועשרים מיליון מתושבי ברית-המועצות או אולי יותר מכך, נהרגו ונרצחו במלחמה הזאת. מה מניע את פוטין לתמוך בגורמים פוליטיים שהמאפיין העיקרי שלהם הוא יחס סלחני או אפילו אוהד להיטלר? איזה עניין יש לו בכך כמנהיג רוסיה? האם כמו שהיו אנשים שחשבו שכדאי לתמוך בהיטלר נגד הקומוניסטים, גם פוטין חושב שכדאי לתמוך באוהדים של היטלר נגד האמריקאים, ושהוא רק ירוויח מההצלחה שלהם? זה נראה כמו מדיניות של התאבדות מצד רוסיה, אני פשוט לא יכולה להבין את זה. מה שמתרחש בעולם מזכיר מצד אחד התרחשויות מהתקופה שבין מלחמות העולם, כמו משברים כלכליים תכופים ואבטלה וטרור, שרק המחשבה על כך מעוררת חלחלה, ומצד שני העולם נהיה יותר ויותר בלתי מובן וקשה לפיענוח, ותמיד אומרים שצריך ללמוד מההיסטוריה, אבל אף אחד לא יודע באמת איך לומדים מההיסטוריה, כי המציאות והגורמים שפועלים בה כל הזמן משתנים, והדבר היחיד שקבוע הוא אי הוודאות שלנו לגבי העתיד, וחוסר היכולת לחזות אותו אפילו בקירוב.   

אני מקוה שלפחות היהודים שיש להם אזרחות צרפתית יצביעו כולם לעמנואל מקרון כדי לעצור את מארין לה-פן, למרות שהקול שלהם לא מכריע, מאד חשוב לי שהיהודים יצביעו נגדה, ושהיא תגיד, אם היא רוצה, שהיהודים הצביעו בעד הבנקאי. לדעתי למרות שהיא מדברת קודם כל נגד המוסלמים, אם היא תנצח היהודים יהיו הראשונים שיסבלו, כי למרות הדיבור התוקפני של מארין לה-פן נגד המוסלמים, היא תחשוש להסתבך עם כל העולם המוסלמי, שצרפת תלויה בנפט שלו וסוחרת איתו, וכל הרעה ביחסים עם העולם הערבי עלולה לגרום לעוד אבטלה בצרפת, והקלף הכי חזק שלה זה שהיא תשפר את מצב התעסוקה הגרוע בצרפת, למשל על ידי הורדת גיל הפנסיה שתפתח מקומות עבודה לצעירים, שמקרון רוצה לעשות את ההיפך, להעלות את גיל הפנסיה, ובעניין הספציפי הזה אני לא יודעת מי מהם צודק. בכל אופן לא נראה לי שמארין לה-פן תגזים בצעדים נגד מוסלמים, כי זה יסבך אותה עם יותר מדי מדינות עשירות שצרפת צריכה איתן יחסים טובים. לכן אם היא בכלל תנקוט צעדים נגד מוסלמים, היא תקפיד להתעלל עוד יותר ביהודים בתור אליבי, וגם אם היא תמעט בצעדים אנטי-מוסלמיים, האנטישמיות שלה ושל המפלגה שלה תתפרץ נגד היהודים, כי כפי שקרה עם החזית הלאומית עד כה, גם כשזה לא מועיל להם, הם לא מסוגלים לרסן את הדיבורים של הכחשת השואה, שלא רק מסלפים את העבר אלא גם יוצרים אווירה עוינת נגד היהודים. בכלל אני מתפללת שכל התחזיות איזו מין נשיאת צרפת תהיה מארין לה-פן תישארנה תיאורטיות, כי יותר מדי מפחיד אותי לחשוב אחרת, ואני גם מקוה שהתככים של פוטין וטראמפ לא יועילו להם הפעם, שהצרפתים יתייצבו נגדם ויביעו כלפיהם שאט-נפש, כי מאז שטראמפ נבחר פוטין יותר מדי התנפח, וכדאי מאד שהיוהרה האינסופית שלו תספוג איזו מכה, לטובת עתיד העולם. אני מאד מאד מקוה שכך יקרה, ושהאיום הזה יוסר, ושיתחזקו באירופה הגורמים שרוצים שיתוף פעולה ולא רק לאומנות, וזה למיטב אמונתי ישפיע לטובה לא רק על היהודים שחיים באירופה, אלא גם על מדינת ישראל, שהיא מדינה מאד קטנה ומאד מושפעת ממה שקורה במקומות אחרים.

יהודים תברחו מצרפת

אמנם עוד יש תקוה קלושה שראש הממשלה הסוציאליסטי מנואל ואלס, האוהד ליהודים, ירוץ לבחירות לנשיאות צרפת וייבחר, יש אפילו סיכוי קלוש שהנשיא המכהן פרנסואה הולנד ירוץ לנשיאות וייבחר – גם במירוץ הקודם בחירתו לנשיאות התקבלה בהפתעה, והמפלגה הסוציאליסטית הצרפתית, שיהודים מילאו בה בעבר תפקיד משמעותי, עדיין נזהרת שלא לתת דרור לאנטישמיות, אבל הפרשנים מעניקים את רוב הסיכויים למועמדים מימין, פרנסואה פיון ומארין לה-פן, ושני המועמדים האלה הם בשורה קשה ליהודי צרפת. מארין לה-פן ניסתה אמנם בשנים האחרונות להתרחק מאביה ז'אן מארי לה-פן, מעריצו של גנרל פטן ומי שלא חסך בהתבטאויות שנועדו לטהר את שיתוף הפעולה הצרפתי עם הנאצים ואת השמדתם של יהודי צרפת, לדבריו "פרט קטן בהיסטוריה". אבל האנטישמיות והאהדה לנאצים טבועה בשורשיה האידיאלוגיים של החזית הלאומית הצרפתית, מפלגתה של מארין לה-פן, והיא חזרה לא פעם על דבריה שהיהודים צריכים לוותר על סממנים דתיים למען האחידות הצרפתית, למעשה למען החזות הנוצרית של המרחב הציבורי הצרפתי: ללא כיסויי ראש מוסלמיים או יהודים. כיסויי ראש קתוליים, של נזירים ונזירות או אנשי כמורה קתוליים, הם כמובן מובנים מאליהם, ומבחינת הצרפתים הם שקופים. אבל כיפות מפריעות להם. כבר לפני שנים הם אסרו על חבישת כיפה בבתי הספר הממלכתיים, ומארין לה-פן מתכוונת להרחיב את האיסור למרחבים ציבוריים נוספים.

אבל לאחר בחירתו לראשות המפלגה השמרנית של פרנסואה פיון, שלדעת הפרשנים יתחרה במארין לה-פן על הנשיאות, נשקף לחיי היהודים בצרפת איום גם מצדה של המפלגה שבעבר כיהן מטעמה כנשיא ניקולה סרקוזי, בן לאב יהודי. פיון, קתולי מאמין, דאג להכריז שיילחם ב"אינטגריזם" המוסלמי, אחד מאותם מונחים שבאמצעותם מכתימים הצרפתים מגמות שמאפיינות אותם עצמם: אינטגריזם פירושו שמרנות בשם הדת והמסורת, מושג שהולם לחלוטין את אמונותיו של פיון עצמו, קתולי שמרן שמתנגד להפלות ולנישואי הומוסקסואלים, אבל מתפרש כשמרנות וכהתנגדות לקידמה רק כאשר הוא מיוחס לבני אמונות אחרות. וכדי להצדיק את התקפתו על האיסלם טען פיון שצריך להילחם באינטגריזם המוסלמי כמו שצרפת נלחמה בעבר באינטגריזם הקתולי, וכפי שנלחמו ברצונם של יהודים לחיות בקהילה שאיננה מכבדת את כל הכללים של הרפובליקה הצרפתית.

אפשר לפרש את דבריו של פיון לקולא, כפי שעשה למשל דב אלפון (הארץ 25.11.16), שפירש את דברי פיון כמתייחסים להכפפת הכנסיה הקתולית למדינה הצרפתית בזמן המהפכה (שזוהי משמעות ה"חילוניות" הצרפתית ולא אתאיזם), ולכפייה שכפה המלך לואי פיליפ על היהודים בשנת 1844 לפזר את בתי הדין היהודיים בתמורה לקבלת אזרחות. למעשה מאז המהפכה הצרפתית זכו היהודים בהדרגה בזכויות אזרחיות בתמורה לויתורים שונים על סממנים לאומיים ודתיים של חייהם, על פי העיקרון שנקבע עוד בימי נפוליון הראשון "הכל ליהודים כיחידים, לא כלום כאומה". אבל קשה להתעלם מהטראומות הגדולות של ההיסטוריה הצרפתית, טבח ליל ברתולומי הקדוש בהוגנוטים באוגוסט 1572, רדיפת ההוגנוטים הנמשכת במאה ה-17 ולמעשה גירושם מצרפת, ורצח היהודים בשואה. ההיסטוריה הצרפתית מגואלת בדמם השפוך של בני אמונות אחרות שהמימסד הצרפתי הקתולי רדף ואף רצח בהמוניהם. היהודים נרדפו מאז ימי הביניים, כמה פעמים גורשו ורכושם הופקע, הענקת האזרחות ליהודים בעקבות המהפכה הצרפתית ועלייתו של נפוליון היו מלוות בדרישה מן היהודים להתנער מלאומיותם היהודית, דרישה שעלתה בקנה אחד עם הסירוב הנוצרי המסורתי להכיר בלאומיות היהודית, שהרי הכנסיה הקתולית היא לדעת מאמיניה "ישראל האמיתי", ואילו היהודים שסירבו להכיר באלוהותו של ישו הם זיוף, המכונים "היהדות הרבנית", שלתפיסת הנצרות היא סילוף של דת ישראל האמיתית שאמורה לתפיסת הנוצרים לזנוח את מצוות התורה ולצפות לגאולה בזכות האמונה באלהותו של ישו כהתגלמות האל בבשר. מעל הכל היהודים חיים עדיין את הטראומה של השואה, לפני שבעים שנה בלבד, זמן לא רב בחייהן של אומות, השואה שצרפתים רבים עדיין מצדיקים, גם אם תוך התחכמות מסוימת, ויהודים לא מעטים בצרפת ראו בדבריו של פיון מין התחכמות שכזו. איגוד הסטודנטים היהודים בצרפת אכן שאל את פיון האם התכוון לתקופת וישי, ולכך שיהודים נאלצו לחיות במסתור או לשאת טלאי צהוב. הרב הראשי של צרפת התקשר לפיון והדגיש שהיהודים בצרפת מעולם לא בחרו להתבודד מן החברה הצרפתית, אלא נאלצו לחיות כך מאחר שחברה זו סירבה לקבלם. ההיסטוריונית וחברת הסנאט הצרפתי אסתר בנאבאסה הדגישה שהיהודים תמיד רצו להשתלב בצרפת, ורבים מהם אפילו התנערו מדרייפוס והאמינו שבגד ברפובליקה. גם היא הזכירה את תקופת השואה שבה נרצחו 73,000 מיהודי צרפת, כתקופה היחידה שבה נאלצו היהודים לסמוך רק על קהילתם. פיון התנצל בפני היהודים, אבל קשה לומר שההתנצלות הזו הרגיעה מישהו. היהודים חוששים שהדברים ילבו את היחס אליהם כאל זרים ומפירי חוק, דבר שחושף את הבעיה הבסיסית של הקיום היהודי בצרפת: תושבות ארוכה, אזרחות צרפתית ונאמנות מוחלטת מעולם לא היקנו ליהודים חסינות מלהיתפס כזרים ושונים שאינם באמת שייכים.

אני מסכימה עם מבקריו היהודים של פיון ואף רואה את הדברים ביתר חומרה, על רקע השימוש הפוגעני המתמיד שעושה צרפת בתושביה היהודים לצורך יחסיה הבעייתיים מאד עם תושביה המוסלמים. כבר חזרתי וכתבתי כאן על התפיסה המאד מקובלת בצרפת, ובפרט במימסד הצרפתי, שהסיבה לטרור המוסלמי כולו, ולא רק לטרור הפלשתיני, היא ישראל, ושהיהודים הם האשמים בכל הטרור המוסלמי בעולם. אנשי מימסד צרפתים הצדיקו חזור ושוב טרור מוסלמי נגד יהודי צרפת כ"יבוא מהמזרח התיכון". לצד דיכוי ביטויים לאומיים ודתיים של המיעוט המוסלמי בצרפת, כמו איסורים על לבוש דתי ותפילה בציבור ואיסור שיחה בשפה הערבית, למשל בין ילדים ערבים בבתי הספר הצרפתים, דוקא אלימות מוסלמית כלפי יהודים התקבלה בצרפת בסלחנות מופגנת כתגובה מוצדקת לפשעי מדינת ישראל, וגם לאחר הטבח באנשי השבועון הסאטירי שרלי הבדו שמיד לאחריו התרחש רצח במרכול יהודי, הקפידו הצרפתים להבחין בין רצח יהודים בידי מוסלמים שהתקבל בהבנה כטרור פוליטי מוצדק, לבין רצח צרפתים קתולים בידי מוסלמים, שרק הוא נתפס כפשע שנאה, והנשיא הולנד אף ניסה למנוע את השתתפותו של בנימין נתניהו בתהלוכת האבל, כדי לשמור על ההבחנה הזו, שבאמצעותה משמרת צרפת את האנטישמיות שלה וגם מצדיקה את השואה. גם לאחר פיגועי הטרור המאד קשים בצרפת בשנה האחרונה לא השתנתה הגישה הבסיסית הצרפתית, שקושרת בין טרור מוסלמי לאשמה יהודית.      

גם אנשי שרלי הבדו הצדיקו תמיד את הלעג למוסלמים בעיתונם בכך שהם לועגים גם לאפיפיור ולרבנים. קשה לקבל את סוג ההצדקה הזה לאחר השואה. הקהילה היהודית בצרפת היא קהילה קטנה שכבר הצטמצמה בשנים האחרונות לכארבע-מאות אלף איש, והיא איננה מאיימת על אורחות החיים בצרפת בשום צורה, וזכאית לאחר מה שיהודי צרפת סבלו בשואה לכך שהצרפתים יניחו לקהילה לנפשה, ולא יסיתו נגדה כדי להצדיק את יחסם המחפיר למוסלמים. צרפת שיודעת היטב שיחסה למיעוט המוסלמי הגדול, כששה מיליון נפש בצרפת, הוא יחס מחפיר, שמכליל על כל הקהילה המוסלמית את אשמת הטרור המוסלמי הרדיקלי, מנסה להצדיק את התנהגותה על ידי כך שהיא זורקת למוסלמים את העצם של ההתנכלות גם ליהודים: גם על היהודים נאסור חבישת כיפה, גם על היהודים נדבר באופן מעליב ומאיים, וכך נרצה את זעמם של המוסלמים על התנכלות המימסד הצרפתי דוקא לביטוי הלאומי והדתי הערבי המוסלמי שאיננו גורם כל נזק, כמו דיבור בשפה הערבית, תפילת יחיד בגן ציבורי או לבוש דתי בשפת הים. כדי ליצור שיוויון מלאכתי בין הקהילה היהודית לקהילה המוסלמית נוהגים הצרפתים לומר ש"אצלנו נמצאת הקהילה המסולמת הגדולה ביותר באירופה והקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה". אבל הקהילה המוסלמית בצרפת מונה לפחות ששה מיליון נפשות, והקהילה היהודית המידלדלת כמה מאות אלפים. לא בדיוק קהילות שקולות זו לזו.

קשה להניח שבחירתו של פיון לנשיא תשפר את יחסו ליהודים, ולגבי מארין לה-פן אין שום ציפיה כזו. אפשר לקוות שיהודים לא ייפגעו בגופם מעוינותו של המימסד הצרפתי נגדם, שעלולה להגביר מאד את הלגיטימציה לפגוע בהם, אבל קשה מאד לקוות שהחמרת ההתנכלות הצרפתית למוסלמים, הצפויה תחת שלטונם של פרנסואה פיון או מארין לה-פן, לא תגרור גם התנכלות ליהודים, הצרת צעדיהם ופגיעה באורחות חייהם. גם אווירה שיוצר המימסד היא דבר חשוב ביכולתה של קהילה יהודית להתקיים, ובצרפת האווירה שיוצר המימסד איננה מבשרת טובות ליהודים. הלואי שיהודי צרפת יעלו לישראל, הלואי שממשלת ישראל תסייע להם יותר ותסיר את החסמים הבירוקראטים למציאת תעסוקה במקצועם בישראל, למשל של רופאים ואחיות יהודים שמערכת הבריאות בישראל משוועת לשכמותם. הלואי, אבל גם קנדה היא מקום טוב ליהודי צרפת, ודוברים בה את שפתם. צרפת שמעולם לא קיבלה אחריות אמיתית לרצח יהודיה בשואה, שדיפלומט שלה לא התבייש אפילו לכתוב במאמר לעיתונות הישראלית בשבחה של ארצו ש"צרפת זיכתה את דרייפוס והצילה בשואה שלושה רבעים מיהודיה". דבריו של פיון מוכיחים שהחוצפה הצרפתית כלפי היהודים וסילוף ההיסטוריה העקובה מדם של יחסה ליהודי צרפת נמשכים. צרפת איננה ראויה למגורי יהודים.     

  

צרפתים, מוסלמים ויהודים

הדבר המוזר בדיווחי התקשורת בישראל על מתקפת הטרור בפריז הוא, שגם אלה שמהללים את צרפת, וגם אלה שמותחים עליה ביקורת, ואפילו ברישעות, כאילו האנשים שנרצחו ונפצעו, שהם אנשים פשוטים ורבים מהם הם בכלל תיירים מארצות אחרות, אשמים באסון שנחת עליהם, כולם מניחים שצרפת מאד מכבדת את זכויות האדם של המוסלמים ואת זכויות האדם בכלל, וזה כל כך רחוק מהאמת. היחס למוסלמים בצרפת הוא נורא לא רק מצד אנשים פרטיים, שזה לצערנו מאפיין את היחס לזר ולשונה בכל מקום, אלא גם החוק הצרפתי נוהג במוסלמים באכזריות ובחוסר אנושיות. בנוסף לאיסור המוכר על נשים ונערות מוסלמיות לעטות כיסוי ראש בבתי הספר, שלצורך איזון כביכול נוסף לו האיסור המביש על יהודים לחבוש כיפה בבתי הספר הממלכתיים, אוסר החוק הצרפתי על מוסלמים להתפלל במקומות ציבוריים בעונש מאסר, ונשים שלובשות בורקה ברחוב צפויות להיעצר. החוקים הדרקוניים המבישים האלה מיוחדים לצרפת, והם לגמרי פוגעים בזכויות האדם, ולגמרי גזעניים. החוקים האלה נחקקו בשם החילוניות הצרפתית כביכול, שזו צביעות ממדרגה ראשונה, כי צרפת איננה מדינה חילונית אלא מדינה קתולית. כשהאפיפיור מת הורדו בה כל הדגלים למחצית התורן, ובבתי הספר הממלכתיים שלה נזירות וכמרים מלמדים לימודי דת, ואיש איננו אוסר על הנזירות לעטות כיסוי ראש, שאיננו שונה הרבה מן החיג'אב המוסלמי.

היחסים בין המדינה הצרפתית למיעוט המוסלמי הגדול שלה הם יחסים קשים ומרים, ולא רק בגלל המוסלמים, שאכן מביאים איתם תרבות שונה שלעתים היא אלימה, אבל יש הרבה מאד תוקפנות גם במאמץ הצרפתי למנוע מן המוסלמים בצרפת לבטא את דתם בלבושם, בתפילתם, באורח חייהם, וביטוי דתי חופשי הוא חלק מזכויות האדם, בדיוק כמו ביטוי של דיעה פוליטית. חוסר הסובלנות הצרפתי כלפי מוסלמים איננו שונה עקרונית מסירוב מוסלמי לשיעורי התעמלות לבנות בלבוש חשוף. המצב בצרפת איננו שיש תרבות אחת פתוחה וחופשית ומקבלת והשנייה מסתגרת ואלימה. בצרפת יש מאבק בין שתי תרבויות ששתיהן חסרות סובלנות ומסרבות לקבל את השונה.

ישנן מעט תרבויות בעולם שכל כך מתקשות לקבל את השונה כמו התרבות הצרפתית. הבריטים, למשל, מתייחסים באדישות להינדים או סיקים בלבוש מסורתי, למוסלמים או לאפריקנים המעדיפים לשמר את לבושם ומנהגיהם. אינני אומרת זאת מתוך מחשבה שזו הסיבה לטרור של אזרחים צרפתיים ממוצא מוסלמי, הסיבה לטרור המוסלמי היא בתרבות המוסלמית, אבל צריך להתבונן בפיכחון גם באטימותה של התרבות הצרפתית, שפוגעת דוקא במוסלמים המתונים, וגם ביהודים, שרוצים לחיות בשלוה בצרפת ולהשתלב בחברה, אבל לשמר במקביל את זהותם התרבותית והדתית. אין בצרפת הרבה סובלנות לכך. העדר הסובלנות לשונות דתית מקומם במיוחד לאור הסובלנות הצרפתית להתנכלויות של מוסלמים ליהודים. בהתנכלויות אלה הם מאשימים את ישראל. התרבות האנטישמית הצרפתית נוהגת להאשים את ישראל בכל אירוע של טרור מוסלמי, וזה עלול לקרות גם עכשיו. מי שחושב שפיגועי טרור מוסלמי בצרפת יגרמו לעלייה בהזדהות של הצרפתים עם ישראל, משלה את עצמו. האנטישמיות הקתולית של הצרפתים חזקה מדי, והיא מובילה אותם לראות ביהודים אשמים בשנאה כלפיהם ובטרור נגדם, בין אם מדובר ביהודים שחיים בצרפת ובין אם מדובר ביהודים שחיים בישראל. הפיגוע בהיפר-כשר לא עורר בצרפת את ההזדהות שעורר הטבח באנשי "שרלי הבדו", וגם כעת הצרפתים מסרבים לראות בו אירוע טרור זהה בשפלותו המוסרית לאירועי הטרור הנוכחיים. על ידי הצדקת רצח יהודים בידי ערבים כתגובה לדיכוי הפלשתינים, מצדיקים הצרפתים גם את רצח יהודי צרפת בשואה, שחלק נכבד מן העם הצרפתי נטל בו חלק, אבל מעדיף להתעלם לרוב מאחריותו לכך, ולהעמיד פנים שהגרמנים רצחו את יהודי צרפת לבדם.

יש משהו מאד לא נעים ואפילו מרושע בציפיה, המובעת תדיר בישראל, ש"יפול לצרפתים האסימון", שמאחוריה מסתתרת ציפיה מופרכת, שהצרפתים יסתלקו מאהדתם כביכול למוסלמים ויעבירו את אהדתם לישראל. אבל לצרפתים אין שום אהדה למוסלמים, כפי שאין להם שום אהדה ליהודים. צריך רק לקוות  שהם לא יאשימו בפיגועים את ישראל ומדיניותה, וצריך להתפלל שהטרור המוסלמי לא יגרום לעלייה בגילויי האנטישמיות, בגלל האשמת ישראל באחריות כביכול לטרור המוסלמי. יהודי שאיננו מצטער ומתאבל על פיגועי הטרור בצרפת, ולו בגלל דאגה לגורל היהודים, איננו חכם גדול.

שרלי הבדו והאמת כפי שמדמיינים

בכל פעם שראיתי קריקטורה של "שרלי הבדו" חשבתי שהיא מזכירה לי את "דר שטירמר". אפשר כמובן לייחס את תחושותי לעיסוק המרובה שלי בנאציזם, ובפרט לקריאתי את גיליונות "דר שטירמר" מתחילתם ועד סופם ובזה אחר זה. ללא ספק עיסוק שכזה משפיע קשות על הנפש ועל נקודת המבט. אבל תהא אשר תהא הסיבה לכך, זה מה שאני ראיתי בקריקטורות של "שרלי הבדו", וזה לא השתנה אחרי הרצח. אולי דוקא עכשיו, כששוב ושוב מפרסמים את הקריקטורות בכל מקום, וכולם מכריזים שהם שרלי, אני מרגישה בעיקר גועל, והרבה מאד כעס, שאולי אצליח להסביר, ואולי לא. כמובן שרגשות כאלה עלולים חלילה להיתפס כסלחנות כלפי הטבח שביצעו האחים קוואשי במערכת "שרלי הבדו", או אפילו כתמיכה או עידוד לרצח, ולכן חשבתי תחילה שאולי עדיף שלא לומר את הדברים האלה כעת, כשהמתים מוטלים לפנינו, ואצלנו נהוג שאחרי מות קדושים אמור, ובכל זאת, גם הרצח של רחבעם זאבי היה מזעזע, ובכל זאת לא הרגשתי שום צורך לומר אחריו ש"אני טרנספר", ושוב אני מניחה שיהיו כאלה שיזדעזעו מעצם ההשוואה, אבל הקריקטורות של "שרלי הבדו" היו בעיניי ביטוי לגזענות ולאנטישמיות של הצרפתים, וגם לצביעות ולהתחסדות שלהם. אומרים שהם לעגו לכולם, אבל הם לעגו קודם כל לדתות של אחרים, וזה שהיו במערכת גם יהודים ומוסלמים לא משנה, כי קהל הקוראים היה ברובו המכריע צרפתי קתולי, והקריקטורות של האפיפיורים, בשנים שבהן הכנסיה הקתולית זועזעה מפרשיות הפדופיליה והשחיתות, לא היו אף פעם פוגעניות ומגעילות כמו אלה שכוונו כלפי מוסלמים ויהודים – בדרך כלל ביחד, כדי לשמור על האיזון הקדוש כביכול שאיננו אלא ביטוי לאנטישמיות הצרפתית וללגיטימציה שמקפידים הצרפתים להעניק לאנטישמיות,  שהרי שום יהודי לא איים אף פעם ולא פגע אף פעם במערכת "שרלי הבדו" ואפילו לא זכור לי שאי פעם יהודים מתחו עליהם ביקורת. ליהודים בצרפת יש בעיות אחרות, אבל בצרפת כשרוצים להציק למוסלמים, תמיד מקפידים להציק ליהודים במקביל, כאילו זה מראה על אובייקטיביות, אבל זה לא מראה על שום אובייקטיביות, רק על זה שהצרפתים משתמשים בשנאת הערבים ליהודים כדי להכשיר את האנטישמיות שלהם עצמם, וזה אחד הדברים שגורמים לכעס שלי, ולא הדבר היחיד.

"שרלי הבדו" נחשב לעיתון שמאלני, ואפילו היו כאלה שדרשו שמארין לה-פן לא תגיע לעצרות התמיכה בעיתון, כי בכל מדינה השמאל מנסה לבדל את עצמו מהימין, גם אם הוא לא באמת שונה ממנו. הגזענות והאנטישמיות בצרפת הן לאורך ולרוחב כל הקשת הפוליטית, ואפילו השיח איננו שונה כפי שהיה אפשר לחשוב. האיסור על תלמידי ומורי בתי-הספר לחבוש כיסוי-ראש יהודי או מוסלמי, כיפה או חיג'אב, התקבל ברוב דיעות, של הימין והשמאל כאחד, וילדים יהודים ומוסלמים ממשפחות דתיות גורשו ממערכת החינוך הצרפתית לבתי ספר פרטיים דתיים, מה שמקל להפוך אותם מטרה לפיגועים, כמו בבית הספר היהודי בטולוז. ברפובליקה הצרפתית החילונית כביכול, אין מקום לסמלי דתות אחרות. העובדה שילדים יהודיים חובשי-כיפה אינם יכולים ללמוד כעת במערכת החינוך הצרפתית לא זיעזעה איש לא בימין הצרפתי ולא בשמאל. בדיוק כמו ב"שרלי הבדו", שם מגחכים קלות על האפיפיור כדי להצדיק קריקטורות איסלמופוביות ואנטישמיות, גם האסיפה הלאומית הצרפתית אסרה "לענוד צלבים גדולים" בבתי הספר, כדי להצדיק את איסורי כיסוי הראש. מי בכלל עונד צלבים גדולים מלבד בישופים וקרדינלים במיסה, ואם מותר צלב קטן על הצואר, מדוע אסור לילד יהודי לחבוש כיפה קטנה בבית הספר? או לילדה מוסלמית לאסוף את שערה במטפחת קטנה? מפני שצרפת היא גזענית ואנטישמית, וצבועה, מאד מאד צבועה. זמן לא רב אחרי הכרזת החילוניות הצרפתית שהתבטאה באיסור הכיפה והחיג'אב בבתי הספר, מת האפיפיור יוחנן פאולוס השני, והנשיא באותה עת ז'אק שיראק, הורה להוריד את הדגלים בצרפת לחצי התורן. מדינה חילונית, לא? הרי בבתי הספר הם מרשים לענוד רק צלבים קטנים.

דיכוי ואפליית המוסלמים בצרפת לא הסתכמו בכך. נאסר על נשים ללבוש בורקה, ועל גברים מוסלמיים להתפלל ברשות הרבים.  למי זה מפריע שגבר מוסלמי פורש את שטיחו וכורע להתפלל בגן ציבורי? איזו מין מדינה עוצרת אנשים בגלל תפילת יחיד ברשות הרבים? בצרפת תמכו באיסור הגזעני הזה הימין וגם השמאל. עכשיו מדברים הרבה על חופש הביטוי, אבל גם ביטוי דתי הוא חלק מחופש הביטוי. לא בצרפת. לא אם אינך קתולי. במיוחד לא אם אתה יהודי או מוסלמי. חופש הביטוי בצרפת כולל את זכות הלעג ליהודים ומוסלמים, לא את זכותם שלהם לבטא את אמונותיהם ודתם בדרכים שאין בהן שום פגיעה בציבור. החקיקה הגזענית המדכאת דתות זרות – לכך צריך להוסיף את הניסיונות לאסור על שחיטה כשרה וברית-מילה והאיסורים על בניית מסגדים או צריחי מסגדים בגרמניה, אוסטריה ושוויץ, כל החקיקה והאיסורים הגזעניים באירופה, שהנמקותיהם לעתים גזעניות עוד יותר מהאיסור עצמו, לא גרמו לשום מדינה באירופה להפסיק לשבח את עצמה על ערכי חופש הביטוי שלה. אבל הערך היחיד שאירופה דוגלת בו ללא מעצורים הוא הזכות להעליב, להשפיל ולדכא מיעוטים לא אירופים ולא נוצריים.

כן, ישנם אימאמים מוסלמים שמטיפים לג'יהאד והם מסוכנים. ויש מציאות מעוררת חלחלה של אידיאולוגיה מוסלמית רצחנית וטרוריסטית שמתפשטת בכל רחבי העולם המוסלמי ומטילה על כולנו אימה, מהטאליבן דרך אל-קעידה ודאעש ועד בוקו חראם. אבל את הטרור המוסלמי הרצחני לא מונעים על ידי התעללות בציבור המוסלמי הרחב, לא על ידי כך שאוסרים על תלמידי בית-ספר לחבוש כיסוי ראש או לדבר ביניהם ערבית או להימנע מאכילת חזיר בבית-הספר. איסורים כאלה אינם מעודדים אינטגרציה, ששמה נישא בפי כל כעת כמכשיר נגד הטרור. גם זו צביעות ושקר. האלימות מגיעה דוקא מהדור השני והשלישי של המהגרים, אלה ששפתם היא צרפתית, אלה שכבר אינם מדברים היטב ערבית, אלה שחלקם, כמו שריף קוואשי, היו בכלל נערים חילוניים, לפני שהתפתו להשפעת מטיפים מוסלמים קיצוניים. בכלל לא בטוח שחינוך צרפתי שמוחק את הערבית והאיסלם יחסל את השפעת המטיפים. אולי דוקא ההיפך הוא הנכון, לפחות פרופיל הטרוריסטים מצביע בכיוון הזה: דוקא המיפגש עם הדת המוסלמית לראשונה בתיווכם של מטיפים, ולא בבית ההורים ובבית הספר, מוביל לקיצוניות יותר מחיים מילדות במשפחה מוסלמית שומרת מצוות. אצל רבים מהקיצוניים ההצטרפות לאיסלם היא מעין המרת דת, או לפחות חזרה בתשובה, ולא המשך לחינוך מילדות. לא פעם מומרים וחוזרים בתשובה נוטים להיות קיצוניים בהרבה מאלה שסופגים את הדת מילדות.

על זה אני חושבת כעת כשאני שומעת שוב ושוב ש"צריך להגיד את האמת על האיסלם", ומתכוונים לומר בכך שקו ישיר מוביל מעצם קיומה של קהילה מוסלמית במדינה לטרור. אני חושבת על המחתרת הנאציונלסוציאליסטית בגרמניה שפעלה ללא הפרעה יותר מעשר שנים ורצחה לפחות עשרה אנשים, רובם מהגרים תורכים, והרשויות בגרמניה האשימו ברצח את קרובי המשפחה של הקורבנות, כי מי שרוצח לדידם זה מוסלמים, ולא גרמנים. גם כשהתגלתה האמת שום דבר מהותי לא השתנה, איש איננו מדבר ברצינות על הסכנה הנאצית באירופה, למרות שיש סצינה נאצית ערה והרבה קבוצות פעילות, ולמרות שהמחתרת הנאציונלסוציאליסטית בגרמניה נהנתה משיתוף פעולה ותמיכה של קבוצה רחבה בהרבה משלושת חבריה הרוצחים, כולל פעילים במפלגת ה-NPD שהיא עדיין מפלגה חוקית בגרמניה. דיברו בבונדסטאג על כך שצריך לפקח טוב יותר על הקבוצות הנאציות אבל לא באמת השתנה משהו. שבעים מסגדים הוצתו השנה בגרמניה והרחובות רועדים מהפגנות פעילי פגידה שסיסמתם נגד איסלמיזציה של גרמניה, לא סכנה שנראית באופק. מסגדים וקהילות מוסלמיות מותקפים, לעתים באלימות רבה, גם בארצות אחרות באירופה, לאחרונה בתדירות גבוהה בשוודיה. שום התקפה על מסגד לא הביאה להזדהות שעוררה ההתקפה על שארלי הבדו. גם טבח עשרות צעירים בנורבגיה בידי פעיל נאצי, שבהחלט עורר זעזוע עמוק, לא הביא לשינוי מהותי בשיח, שיוצר משוואה בין איסלם וטרור, וגם לא עורר את פרץ ההזדהות שעורר הטבח במערכת שרלי הבדו. עם אנשי שרלי הבדו נוח להזדהות כי הדבר משרת אינטרסים פוליטיים רחבים. לו היה מדובר בגזענים ששורפים מסגד ופוגעים באנשים, מה שקורה במדינות אירופה בכל כמה ימים, לא היינו רואים תנועת הזדהות כזאת, עם מנהיגי שמאל וימין ומפלגות מקצה עד קצה הקשת הפוליטית האירופית. נכון שהדבר נובע קודם כל מכך שמחתרות נאציות וגזעניות באירופה פועלות בחשאי ועושות הכל להסוות את זהותן, ואילו הטרור האיסלמי עושה הכל לפרסם את עצמו, ואכן מקבל את הבמה לפירסום עצמי, כי הטרוריסטים המוסלמים שמחים להטיל על אירופה אימה, ואירופה שמחה לתייג את המוסלמים כסכנה לאלימות. את האלימות של קבוצות אירופיות נאציות וגזעניות אף לא אחד שש לפרסם, לא המדינות האירופיות שחוששות מהכתמת הדימוי המחמיא שהן מעניקות לעצמן, ולא המחתרות האלימות שמעוניינות לשמור על אלמוניות כדי להמשיך ככל האפשר בפעילותן. אבל מי שבאמת רוצה לומר את האמת אסור לו להעמיד פנים שטרור פוליטי מסוכן קיים רק באיסלם, ולתת לגיטימציה לכל מי ששואף להיפטר ממעט המגבלות שחסמו עד כה את פרץ הגזענות האירופית.

וישנם היהודים, אלה שכאשר הם מותקפים, והם מותקפים הרבה, נוח לצרפתים, או לאירופים אחרים, לומר שזו "תגובה על המתרחש במזרח התיכון", אם אינם אומרים בפה מלא שמדינת ישראל אשמה, ושבעצם היהודים אשמים בטרור המופנה כלפיהם. מנהיגי הקהילה היהודית התיחסו היום לכך שהכל אומרים "אני שרלי", אבל אינם אומרים "אני יהודי". זו איננה סיסמה שצרפתים ששים לאמץ. הצרפתים אוהבים להציג זאת כמשחק סכום אפס: יש עניין בין היהודים למוסלמים שלצרפתים אין נגיעה אליו, וכדי להיות הוגנים צריך לפגוע תמיד בשתי הקהילות במידה שוה. אבל לצרפתים יש חלק מהותי ביותר בטרור המוסלמי על אדמתם. כשראש ממשלת צרפת טען בזמנו שמתקפת ארצות-הברית על עיראק היא ביוזמת אריאל שרון, הוא התיר את דמם של היהודים בצרפת. בכל פעם שצרפתים אומרים שרצח יהודים בידי מוסלמים בצרפת הוא "בגלל המצב במזרח-התיכון", צופן שמשמעותו שישראל אשמה, או בעצם שהיהודים תמיד אשמים ברצח עצמם, הם מתירים את דמם של היהודים, ולהתרת הדם הזו יש חשיבות רבה לתחושתם של הטרוריסטים המוסלמים, שצרפת מעניקה לגיטימציה לטרור הרצחני שלהם, אם הוא רק מופנה נגד יהודים, והם מאד מקפידים שכל פעילות טרור תכלול גם רצח יהודים. גם היום לא אומרים בצרפת שהיהודים הותקפו רק משום שהם יהודים, ומפני שבאירופה תמיד היה לגיטימי לרצוח יהודים, והדבר הזה לא באמת השתנה. גם טרוריסטים מוסלמים שמוכנים לרצוח כל אדם רוצים לקבל לגיטימציה לרצחנותם, ואין דרך טובה יותר לקבל מאירופים לגיטימציה לרצחנות, מאשר לרצוח יהודים.