חורחה קומנסל / המוטציות

 

"המוטציות" הוא יצירת מופת על מחלת הסרטן, משום שהוא ספר קטן ורב עוצמה על כישלון, כישלון הרפואה להתמודד עם מחלת הסרטן וכישלון הפסיכולוגיה להתמודד עם מצוקתם הנוראה של החולים, ומשום שהוא פוטר אותנו כליל מהשיח הנפוץ במונחים מיליטנטים על "מלחמה בסרטן" ו"נצחון על הסרטן". אין בספר הזה מנצחים. עורך הדין המקסיקני רמון  מרטינס חולה בסרטן לשון נדיר ונאלץ לעבור כריתת לשון, וכך מאבד גם את יכולתו לעבוד במקצועו, ובכך מאבד גם את זהותו, וגם את היכולת לאכול מזון מוצק, שמסמל בעיניו גם את הנאות החיים וגם את המעמד החברתי-כלכלי שרכש בעזרת מקצועו, שמאפשר לו לחיות חיי רווחה ולאכול במסעדות משובחות. רמון משוכנע שימות מהמחלה, מרגיש שחייו איבדו את טעמם ורוצה להתאבד ביריית אקדח בראשו, אבל אוהביו אינם מאפשרים לו לסיים את חייו באופן שכזה. אשתו כרמן מקבלת על עצמה את ניהול משרדו ובה בעת גם את ניהול הטיפול הרפואי בו,  ומשוכנעת שמדובר במצב זמני ושרמון יירפא ממחלתו. מסייעת לאשתו בטיפול בו העוזרת יראת השמיים אלודיה. רמון שעשה חיל בעסקיו, סייע לאלודיה לטפל באמה חולת הכליות ומימן את טיפולי הדיאליזה שנזקקה להם, ואלודיה מלאה הכרת תודה ונאמנות כלפיו, והיא מתמסרת איפוא לטיפול ברמון החולה בכל לבה.

המחלה מחדדת את כל המחלוקות: רמון בן התערובת, שאמה של אשתו לא רצתה בו כחתן, הולך ומתרחק מאשתו הנאמנה שמטפלת בו ובמשרדו, ומתקרב יותר ויותר לעוזרת הבורה והאדוקה אלודיה, שהופכת לאשת סודו. העדר ביטוח רפואי הופך את רמון לתלוי בחסדיו של אחיו הצעיר, המיליונר המושחת והמרושע ארנסטו, שמסכים להלוות לרמון כסף לטיפולים הרפואיים היקרים תמורת משכנתא על ביתו הנאה, וכך מבלה רמון את ימיו האחרונים בסיוטים שארנסטו משתלט על ביתו ומשליך את אשתו ושני ילדיו לרחוב, ובמזימות למנוע מארנסטו לגבות את החוב. אלימות מצד רמון כלפי ארנסטו מובילה את אשתו כרמן לשכנע אותו לעבור טיפול אצל הפסיכואנליטיקאית הותיקה תרסה דה לה וגה, בעצמה מחלימה מסרטן שמתמחה בטיפול בחולי סרטן, אבל יותר מהטיפולים הפסיכואנליטיים שלה מסייעת להם המריחואנה שהיא מגדלת בסתר בניגוד לחוק ומספקת לחולים, וגם לעצמה. תרסה היא הדוגמה לכך שאין נרפאים מסרטן. גם אם המחלה נכנעת לטיפולים, הנפש ממשיכה לסבול.

וכך מטופל רמון מרטינס אצל הרופא האונקולוג הזקן והמאד מנוסה חואקין אלדמה, ואצל הפסיכואנליטיקאית שהחלימה מסרטן והקדישה את חייה לחולי סרטן שהיא יכולה להבין אותם מנסיונה. שניהם ייכשלו בטיפול ברמון. הסרטן ימשיך להתפשט ורמון ימשיך לצפות למותו, ורק המריחואנה שתרסה מספקת לו בניגוד לחוק תקל מעט על סבלו. מה שמיוחד בספר הזה שלא רק חולי הסרטן, שתמיד מנותחים ונשפטים על ידי הכל, באיזו מידה תרמו למחלתם, ובאיזו מידה תרמו לריפויה או הכשילו אותו: גם המטפלים, בגוף ובנפש, מגיעים אל החולה עם כל תסכוליהם ותסביכיהם, ואלה משפיעים על הטיפול לא פחות מאופיים של החולים. באופן שבו מתאר קומנסל את הטיפולים, הצלחת הטיפול היא כמעט נס, שנוצר לא רק בזכות המפגש מטפל-מטופל, אלא תלוי גם בעיתוי ובתזמון המפגש.

מי שכן מצליחה להביא מעט נחמה ושמחה לחייו של רמון הנוטה למות היא דוקא העוזרת הבורה אלודיה, שמביאה לו תוכי מדבר, תוכי מוזנח ומרוט נוצות שמתגלה בעיקר כתוכי מקלל ומנבל את פיו בחמדה, והוא היחיד שמצליח להצחיק את רמון שנלחם להשאיר אצלו את התוכי, למרות חששותיה של אשתו. הוא קונה לתוכי כלוב מפואר, וילה במונחים תוכיים, בעודו חרד שמשפחתו תאבד את ביתה. למרות שאיבד את כל יכולותיו, עדיין ביכולתו של רמון להיטיב עם תוכי, ובמקום שבו בני האדם מכזיבים, החיות מצליחות מבלי להתאמץ, רק בהיותן מי שהינן.                             

הדמויות בסיפור מייצגות את כל טיפוסי החולים וקרוביהם: רמון האתאיסט שרוי בייאוש מפוכח, אשתו המעשית פעלתנית ומלאת תקוה, העוזרת אלודיה שמה את מבטחה באלהים, הבת פאולינה מלאת חרדה ואימה ומתמכרת לממתקים, ואילו אחיה, שאינו מחבב את אביו, מפגין הדחקה ואדישות. למעט האח ארנסטו, הדמויות בסיפור נוגעות ללב במצוקתן ובחוסר האונים שלהן למול האסון שנחת על חייהם במפתיע והפך אותם על פיהם, אסון שאיש איננו מוכן לקראתו, אבל הוא נוחת על רבים כל כך, ממש באמצע החיים.

חורחה קומנסל, המוטציות, הוצאת כתר 2023, תרגמה מספרדית רינת שניידובר                                                                                                     

 

מיה איידן על הילה אלרואי

סרטה של כתבת חדשות עשר מיה איידן "הקרנת בכורה", המתעד את התמודדותה של עמיתתה וחברתה הילה אלרואי, כתבת הבריאות של ערוץ עשר, עם סרטן השד שבו לקתה, הוא סרט מרתק ולא אופטימי, שמראה שאין דבר כזה סרטן קטן, או סרטן קל. גידול סרטני בגוף ניתן במקרה הטוב לסילוק, אבל גם במקרה הטוב הזה סכנת שובה של המחלה מרחפת כל העת מעל ראשם של החולים, והם כבר לא ישובו לעולמם של האנשים הבריאים, אלה שמפחדים פחד מות מהמחלה הזו ומתפללים שלא לחלות בה, והחולה עצמו מגלם עבורם לעתים את המחלה, כך שאינם יכולים לשאת עוד את קרבתו. בן זוגה של הילה אלרואי לפני מחלתה, שגם אהבה וגם סמכה עליו, עוזב אותה לאחר הניתוח, כשעדיין מצפות לה הקרנות וטיפולים, והפרידה הזו שוברת אותה יותר מגילוי המחלה, כאילו נטישת בן הזוג ולא האבחנה הרפואית היא זו ששיקפה לה את מצבה יותר מכל. למזלה היא איננה זקוקה לכימותרפיה, ואיננה נאלצת להתמודד עם המראה שהפך מזוהה עם חולי סרטן: הראש הקירח מנשירת השיער שגורמת הכימותרפיה. לאורך כל הסרט שערה השחור והארוך מתנפנף על כתפיה, וכשהיא מגיעה להקרנות היא אכן נראית ככוכבת המגיעה להופעת הבכורה שלה. מוזר שאין בה פחד מההקרנות, למרות שהיא סובלת מתופעות הלוואי שלהן. הסרט נמנע מלהראות צלקות, כוויות, הקאות, סבל. הוא מראה את הילה אלרואי במיטבה, גם כשהיא מגיעה להקרנות, בשיער גולש ומגבת ורודה, כאילו הגיעה למכון טיפוח. העובדה הזו בהחלט מקלה על הצופים, ומשאירה את הסרט בתחום האינטלקטואלי: הילה אלרואי מספרת על סבלה, ופחות מראה אותו. הסרט הוא שלה כמו של מיה איידן: כשהיא נוסעת להולנד לשוחח עם הרופא שאחראי על בדיקת רקמת הגידול שלה, כדי להעריך את מידת מסוכנותו של הגידול, נדמה למשך דקות ארוכות שמדובר בכתבה של הילה אלרואי על טיפול חדשני בסרטן, ורק אז היא חושפת לרגע את המצוקה הנפשית והאימה שתוקפת אותה למחשבה שהסרטן עלול להתגלות כגרוע יותר משחשבו, שהיא עלולה להידרש לטיפול כימותרפי, מה שלא קורה, אבל מומלץ לה לעבור טיפול אנטי הורמונלי שמקטין את הסיכוי לשובה של המחלה, והיא איננה עומדת בכך, וגם איננה מפסיקה לעשן, למרות שאולי העישון הוא הסיבה למחלתה, והוא עלול גם להביא לחזרת המחלה ולמותה. כמו רוב האנשים שמתמכרים להתנהגויות מסוכנות, גם הילה אלרואי משכנעת את עצמה שאפשר למות מכל דבר, שבמקרה הפרטי אין חשיבות לסטטיסטיקה, שאם תפסיק לעשן לא תהיה היא עצמה. הרגע שבו אמרה שכתבת בריאות מעשנת זו התרסה היה בשבילי רגע מקומם: כתבת בריאות שמעשנת זה טמטום, לא התרסה, ובעצם היא עוסקת ברפואה, לא בבריאות, שזה דבר מאד שונה מרפואה. הילה אלרואי, אולי דוקא מפני שהיא יודעת ומבינה כמו הרופאים, היא חולה מהסוג הגרוע ביותר, כזו שאיננה מוכנה בשום אופן לשנות הרגלים, וכשצופים בסרט נדמה שהדבר שהכי מפחיד אותה הוא להשתנות, ושלפיכך היא משלימה עם המחשבה על חזרת המחלה ועל מות אפשרי, כי אם תפסיק לעשן זו לא אהיה אני, כך היא אומרת, כמו שלא אוותר על ההומור השחור. אבל עישון איננו תכונת אופי, רק התמכרות, והמחלה משנה אנשים, גם אם נדמה להם שהם נשארים אותו הדבר. בעצם החיים משנים אותנו כל הזמן, ההזדקנות משנה אותנו, האנשים מסביבנו משנים אותנו, ההתמודדויות שאנו עוברים בחיים משנות אותנו. מה כל כך נורא בזה שאנחנו כל הזמן משתנים, שאיננו נשארים כל חיינו כפי שהיינו? גם הילה אלרואי כבר איננה אותו אדם. קודם היא פחדה לחלות ולמות, וקיוותה שלה זה לא יקרה, למרות שציפתה שזה כן יקרה, וידעה מיד שיש לה גידול סרטני, ועכשיו היא יודעת שהיא בסכנה גדולה שהמחלה תשוב ואולי תביא למותה, והיא משלימה עם הסיכון המאד מוחשי לחלות שוב ולמות, כדי לא לשנות שום דבר בחיים, וזה כבר שינוי גדול מאד, להפוך מאדם שמקוה לא לחלות, לאדם שאיננו עושה דבר כדי למנוע מהמחלה לחזור, למרות שהוא יודע שאורח חייו מגדיל מאד את סיכוייו שהמחלה תחזור ותביא למותו. וזה השינוי שמחלת הסרטן, בעצם כל מחלה קשה, כופה עלינו, להיות מישהו אחר מכפי שהיינו. הדבר הכי קשה להשלים איתו כשאנחנו חולים, היא העובדה שבין אם נרצה בכך ובין אם לא, כבר איננו האדם שהיינו, וגם אם נצליח לסלק את המחלה, לא נוכל לבטל את השינוי שחוללה בנו. המחלות מזכירות לנו כמה מעט שליטה יש לנו בחיים, ושגם האישיות שלנו איננה רק תוצאה של בחירה חופשית, אלא גם פרי של מה שאינו בשליטתנו.    

הסרט :אופוריה" בפסטיבל הסרטים בירושלים

הלכנו לסרט האיטלקי "אופוריה" בפסטיבל הסרטים בירושלים שביימה ולריה גולינו ומספר על מתיאו, יזם בינלאומי עשיר שמתגורר בוילה מפוארת ברומא, ומארח בוילה שלו את אחיו הבכור אֶטוֹרֶה, שגוסס מסרטן במוח. רציתי ללכת לסרט הזה כי הוא נשמע כמו החלום שהיה לי כשאחי גסס מסרטן במוח, לקחת אותו לדירה יפה או מלון מפואר ולטפל בו בעצמי. זה היה חלום גם כי אני לא עשירה ואני גרה בדירה רגילה בקומה רביעית בלי מעלית בירושלים ואחי התגורר בחיפה ואין לי רכב שצריך בשביל לקחת חולה סופני לטיפולים, אבל בעיקר כי לא יכולתי לעשות כלום, כי אשתו של אחי והילדים שלו החזיקו בו, ואפילו ניסו בשלב מסוים לאסור עלי לבקר אותו. זה היה אחרי שאחי עבר המון הקרנות קשות שלא עזרו לו בכלל והוא התמוטט ואושפז. הם לא סיפרו לי כמובן שהוא התמוטט ואושפז, אבל כשהוא לא ענה לי לטלפון שאלתי את בת הזוג שלו מה שלומו, והיא אמרה לי שהילדים של אחי אמרו לה שהוא לא רוצה לראות אותה ושרק להם מותר לראות אותו ואני אמרתי לה שאני נוסעת לבקר אותו והיא התקשרה לילדים שלו וסיפרה להם, ואז שתיים מהבנות של אחי התקשרו אלי ואמרו לי שהוא במצב פסיכוטי ושהם החליטו שרק הם יבקרו אותו. לא רציתי להתעמת איתם, אבל התקשרתי לבית החולים רמב"ם ששם אחי היה מאושפז ושאלתי מה שלומו ואם אפשר לבקר אותו ואמרו לי שכמובן אני יכולה לבקר אותו והם לא ידעו שום דבר על מצב פסיכוטי, אז נסעתי לבית החולים רמב"ם ושם הבנתי למה אסרו עלי לבוא כשראיתי שם את אשתו של אחי, ששלוש שנים לפני שחלה עזבה אותו וניהלה נגדו מאבק גירושין די אכזרי, ואחרי שאחי התמוטט היא חזרה לחיות איתו, כדי להיחשב לאלמנתו, וביחד עם הילדים של אחי הם סילקו את בת הזוג שלו ושלחו לה הודעה מהנייד של אחי שהוא נפרד ממנה, ואחי כבר לא היה מסוגל אז לכתוב שום דבר, ומאז הם לא נתנו לאחי להיפגש עם בת הזוג שלו עד שהוא מת, והעמידו פנים שהיא מעולם לא היתה, וכשפעם הוא התקשר אליה מהנייד שלו הם לקחו לו את הנייד ולא נתנו לו להשתמש יותר בנייד. אני המשכתי לבקר את אחי כל שבוע, אבל לא הניחו לי לדבר איתו בפרטיות אלא תמיד מישהו מהילדים שלו השגיח עלי ואם אחי נרדם וישבתי ליד המיטה שלו, אז אחת הבנות שלו ישבה מהצד השני והשגיחה עלי. בכל זאת הצלחתי לדבר כמה פעמים עם אחי בפרטיות, בהתחלה בטלפון כשמצבו עוד היה סביר, ואחר כך במשפטים קטועים ברגעים שבהם הילדים שלו היו עסוקים ולא השגיחו עלינו, כמו לפני שהעבירו את אחי לדירת הפאר שאמי קנתה בסתר והבטיחה להוריש אותה רק לילדים של אחי, ובגלל זה אמרו להם להגיד לי שאמא שלהם קנתה את הדירה, כאילו לאמא שלהם יש כסף לדירת פאר כזאת, ולפני שהעבירו את אחי לדירה המפוארת – לגמרי במקרה קבעתי לבקר אותו באותו יום, כי שנינו לא ידענו שבדיוק באותו יום הם יעברו דירה, כי הסתירו את זה מאיתנו – כשהילדים היו עסוקים בהכנות הייתי לבדי עם אחי כמה דקות, והוא אמר לי שאמנו מתכוונת לתת לי את הדירה שהתגוררה בה שנים רבות, עד שקנתה את דירת הפאר, כביכול כדי לפצות אותנו על כך שאת דירת הפאר היא תוריש רק לילדים של אחי, ואני ידעתי שהיא לא מתכוונת לתת לי כלום, כי גם את מה שאבי הוריש לבנות שלי בצוואתו היא ניסתה למנוע מאיתנו, אבל אחי כבר היה במצב מאד קשה ולא אמרתי לו כלום. הילדים שלו כבר התייחסו אליו כאילו הוא לא מבין כלום והוא גם מיעט לדבר איתם, אבל אתי הוא עוד דיבר כשהיתה לנו הזדמנות וידעתי שהוא מבין טוב מאד את הכל, אבל חסר אונים לשנות את המצב, וכל הזמן חלמתי לקחת אותו ולטפל בו בעצמי, או לפחות לקחת אותו לימים ספורים לבית מלון או אפילו לכמה שעות, אבל שום דבר מזה לא יצא, כי בהתחלה לא הספיק לי הכסף ואחר כך כשהצלחתי לחסוך קצת המצב של אחי כבר היה מדי קשה. מתיאו דוקא הצליח לטפל באחיו וניסה כל הזמן להסתיר ממנו וגם מאמא שלהם שאטורה הולך למות מסרטן במוח, וזה היה די פאתטי, כי אטורה הבין שהוא הולך למות וגם אמא שלהם הבינה, ובסופו של דבר אטורה התפרץ על מתיאו ואמר לו שיפסיק את כל ההצגות. אטורה חשב שמתיאו מטפל בו רק בגלל שיש לו רגשי אשמה כלפי אמא שלהם על זה שהוא הומוסקסואל וחי חיים די פרועים, אבל אני חשבתי שמתיאו באמת רצה לעשות משהו טוב בשביל אחיו הגוסס, וזה לא כל כך הצליח לו, כי קשה לשמח בן אדם שהולך למות, וזה מרגיז כשמישהו מתנהג אליך כאילו אתה ילד קטן, וחוץ מזה הדמות של מתיאו בסרט היא דמות מאד אינפנטילית ומאד מכורה לתענוגות, ובשביל לטפל באדם גוסס צריך להיות קצת פחות אנוכי, אבל בכל זאת הדמות של מתיאו עוררה בי הרבה מאד אהדה, כי אני יודעת מה מרגישים כשמישהו קרוב גוסס, וגם אם אתה עשיר והמשפחה של אחיך משתפת איתך פעולה, קשה מאד לשמח אדם שנוטה למות, ומתיאו שיקר לכולם בכוונה טובה – לאשתו של אטורה שאטורה עזב למען מאהבת צעירה, ולמאהבת הצעירה, ולבן של אטורה שהיה עוד ילד די קטן, וכל השקרים התנפצו לו בסופו של דבר בפנים, ובכל זאת למרות הכל אטורה הכיר למתיאו תודה ומצא בעצמו משהו ששימח אותו, כי מה שהכי חשוב לזכור כשמישהו חולה מאד, זה שהוא לא מפסיק להיות הבן אדם שהוא היה, גם אם הוא משתנה מאד, ואסור לקחת ממנו את הזכות להחליט על גורלו בעצמו, שאת זה לקחו מאחי בכוח, ועל זה אני לא אסלח לעולם.

אופוריה יוצג שוב בפסטיבל הסרטים בירושלים ביום חמישי 2.8 בשעה 19:30 בסינמטק 3, וביום ששי 3.8 בשעה 11:30 בסינמטק 1.

השקר האחרון (עד כה) של בני ציפר

עד כה לא התייחסתי לשערוריית טורו של בני ציפר, שממנו קראתי רק את הפיסקה שצוטטה אצל מבקריו, הפיסקה שדרשה מבני תרבות לאפשר לאמנים לשכב עם נערות צעירות כדי להזין את יצירתם, רעיון שהוא גילגול מאוחר של הקרבת בתולות על המזבח מתוך אמונה בכוחו המאגי של דם הבתולים, שהיתה אמנם מקובלת לפנים בכמה תרבויות, שרובנו קיוינו שחלפו מן העולם. את הטור המלא לא רציתי לקרוא מלכתחילה ולא קראתי, גם מאחר שכבר הבנתי מכותרתו לאן הוא חותר, וגם מכיוון שכבר שנים אני משתדלת שלא לקרוא את ציפר, ושמחה בכל פעם שאינני מתפתה לשחות בביצת הביבים הזו, שמתיימרת לנשום אויר פסגות. מדי פעם נכשלתי וקראתי בכל זאת, וגם כתבתי על טוריו והופעותיו יותר מפעם, שהרי ככל שחלפו השנים יותר ויותר קשה היה להימלט מפרצופו המלא מעצמו, בעיתון או מעל המרקע. ודוקא בחודשים האחרונים הגיע המיאוס שלי מהאיש ומדבריו לרמה כזו שבאופן טבעי נמנעתי מהם ככל האפשר.

אבל עכשיו, לאחר פסטיבל ההתנצלות והסליחה שאירגן לעצמו בהשתתפות כלי תקשורת רבים, שמזכיר יותר התפטרויות טקסיות של מנהיגי מפלגות ומשטרים לא דמוקרטיים, שמתפטרים בתקוה שחסידיהם יאחזו בתחנונים בכנף בגדם ולא יניחום ללכת, ותוך כדי כך ניסה למכור לנו במסוה של התנצלות עוד ועוד מסחורתו הרקובה, אני מתקשה להמשיך ולהתעלם. זה מרגיז אותי יותר מדי, ויש גם אנשים צעירים או פחות צעירים שאינם זוכרים את עברו של האיש, ואינם יכולים לעמת את סיפוריו עם העובדות מן העבר.

כי בני ציפר לא הסתפק בבקשת סליחה שאין נדרשות לה יותר ממלים ספורות, אלא ניסה להשתמש בהתנצלות כדי להמשיך את החנופה לידידו רב העוצמה בבית ראש הממשלה, שבצלו הוא חוסה ואותו הוא משרת כבר זמן רב, רב מכפי שידע בעצמו, רב בהרבה מכפי שהציבור מודע. בני ציפר ניסה למכור לנו סיפור כיצד עבר משבר לאחר סעודה בבית שגריר גרמניה שבה נכחו שנואי נפשו של ידידו הטוב נתניהו, הלא הם שוברי שתיקה, ושם הכפישו את ישראל בפני שגריר גרמניה. המיפגש הזה, כך ציפר, כל כך הסעיר את נפשו ומילא אותו בחילה כלפי השמאל, שהוא שינה לגמרי את השקפת עולמו וכתיבתו, וכך הידרדר אט אט להיות חלאה שנואה בפי כל ובמיוחד שנואה על השמאלנים והפמיניסטיות שהם כידוע אוכלי אדם ומאז הם רודפים את ציפר להשמידו.

הטור על המיפגש עם שגריר גרמניה וההתרפסות של שוברי שתיקה, נכתב בקיץ האחרון. ציפר מקוה כנראה שזיכרוננו איננו מגיע מעבר לכך. אבל צר לי לציין את העובדה הלא מפתיעה שבני ציפר היה חלאת אדם הרבה הרבה שנים קודם לכך. ארכיון הארץ מעיד על כך שעברו עשר שנים תמימות מאז כתב בני ציפר, בקיץ 2006, את טורו המחליא נגד חולי הסרטן ששבתו שביתת רעב הרואית, בדרישה להכניס לסל הבריאות תרופות שיכולות להאריך את חייהם. הוא הישווה אותם לילדים הבוכים כדי לקבל סוכריות. הוא לא הסתפק בהתנגדות לדרישתם אלא ביזה אותם ורמס את כבודם.

וכאן אנחנו חוזרים לחברו ומושא הערצתו לעתיד של ציפר, הלא הוא בנימין נתניהו, האיש שהפך את תקציב הביטחון לחזות הכל, ואת החינוך, הבריאות והרווחה למותרות, שהעובדים בתחומם, מורים, בעיקר מורות, אחיות רחמניות ועובדים סוציאלים – בעיקר עובדות סוציאליות, הפכו תחת משטרו של נתניהו לעובדי קבלן בתנאים מחפירים ומבזים, והנזקקים לשירותיהם לאספסוף נרמס, מבוזה ומעונה, שחייו אינם שווים יותר מתכולת ארנקו. כבר לפני עשור ביטא ציפר את אותה מישנה רוחנית ואידיאולוגית של חברו נתניהו – שאין לאדם ערך אלא כתכולת ארנקו. אם הינך חולה ונכה ועני וסובל – תמות בשקט ואל תבלבל לנו את המוח. לנו יש זמן רק לחברים העשירים ובעלי ההשפעה שלנו, ולא לכל מיני תולעים אנושיות שמתענות ברעב ובמצוקה ובחולי וביסורים עד מות ומצפות לקבל סיוע ותמיכה ומזור מאוצר המדינה, שמוקדש לבזבוזים של מיליארדים על אימונים לתקיפה באיראן שלא תצא אל הפועל מעולם, ועל מטוסי ענק לכיבוי דליקות פוליטיות המסכנות את נצחיות החבר נתניהו בשלטון.

גם אז, לפני עשור, רבים התקוממו, רבים תבעו את עלבונם של חולי הסרטן, החרימו את בני ציפר ואת עיתון "הארץ" שנתן לשפלותו במה, אבל בני ציפר, כמו חברו נתניהו, רק התחזק בעשור שחלף מאז. פירסומו וכוחו הגוברים והולכים ניזונו כל העת מהיותו עורך המוסף הספרותי הנחשב בארץ – ולא שיש הרבה תחרות – פירסום וכוח ויוקרה שלעולם לא היה זוכה להם בזכות יצירתו הספרותית הצנועה והגיגיו הדוחים. אבל לא הפירסום והכוח השחיתו אותו – כפי שמעידה שפלותם ורשעותם של טורים רבים מספור שהוציא מתחת קולמוסו במשך שנים רבות, האיש היה חלאה מלכתחילה, ועוצמתו המוסדית רק הגבירה את תהודתה של הזוהמה הרוחנית שהפיץ סביבו כל העת.

ובמה שנוגע לחנופה לגרמניה, שאיננו מתבייש לטעון שהוא סולד ממנה, הרי האיש שמתחנף לכל אדם ומימסד רבי עוצמה איננו חדל להתחנף לגרמנים. החנופה האחרונה היתה ניצול עמודי המוסף שהוא עורך לפרק ארוך מתוך קומדיית הזבל על שובו של היטלר שהיתה רב מכר היסטרי בגרמניה. נכון שגם את זה לא קראתי, אבל אני יודעת במה דברים אמורים ומדוע התאמצו כל כך הגרמנים לתרגם לעברית ולהפיץ בישראל את הספר הזה, שכולו התבשמות עצמית גרמנית וזילות של פשעי הנאצים. הגרמנים רוצים נורמליזציה, כפי שהם מכנים את תהליך הזילות המתמשך של השיח הגרמני על פשעי הנאצים. הם רוצים שהיטלר יהיה עוד דמות של מנהיג מהעבר שלא צריך לדחות אותה במיוחד, שהכתבים שלה, עיין "מיין קאמפף", נקראים בתור "טקסט מדעי", והסיפורים עליה הם סיפורים משעשעים, כאילו עסקו באיזה טיל אולנשפיגל העושה מעשי קונדס, והם רוצים שהיהודונים המרגיזים שכל כך רבים מהם עדיין חיים וכל הזמן נזכרים בשואה ובוכים, יבלעו את היטלר האהוב שלהם, גם אם צריך לפתוח ליהודונים את הפה בכוח ולדחוף להם את היטלר לשם לעומק גרונם עד שייחנקו.

בני ציפר איננו אלא מלחך פינכה מקצועי, מין מפיסטו נוסח יצירתו של קלאוס מאן, המפיץ סביבו זוהמה פוליטית ורוחנית וניזון מאהדתם של הפוליטיקאים וחסידיהם הקרובים לו ברוחם ובהשקפת-עולמם, והוא איננו הולך לשום מקום. הוא ממשיך לערוך את מוסף הספרות הנחשב בארץ – וכאמור זה לא שיש הרבה תחרות – והתקשורת ממשיכה ותמשיך לרדוף אחריו ולתת לו במה. את בני ציפר, וגם את בני הזוג נתניהו, צריך לסלק קודם כל מלבנו: לא לקרוא אותו ולא להאזין לו, להשתמש בכוח המחאה של הכפתור, למנוע את רגלינו מללכת אל המקומות שבהם הוא נמצא. הרבה יותר מכך קשה מאד לעשות כעת, אבל צריך להאמין ולקוות שיום יבוא והזוג נתניהו עם ציפר חברם ייעלמו סופסוף מחיינו, יחד עם השקר והכזב והרוע שאופפים את כל דמותם.     

אחי ובועז נוימן ז"ל

אילו אחי היה בחיים הוא היה כותב בוודאי על ההיסטוריון בועז נוימן שמת בשבת ממחלת הסרטן והוא רק בן 43. אחי, שהיה מבוגר מבועז בשתים-עשרה שנים, ליוה את הקריירה המקצועית שלו והעריך אותו מאד. אני יודעת עליו רק מעט, ואילו אחי היה עדיין בחיים לא הייתי כותבת עליו, כי כל כך הרבה אנשים הכירו את בועז ואת עבודתו טוב ממני. אני בכל זאת כותבת על בועז נוימן, כי הוא היה היחיד שהצליח לנחם את אחי אחרי הטיפולים הקשים מאד שאחי עבר ושלא הצליחו לעצור את התקדמות המחלה הקטלנית שהביאה למותו בחודש יולי האחרון. אני הייתי מנסה כל הזמן להצחיק את אחי בסיפורים מצחיקים, והייתי מצליחה להצחיק אותו לרגעים, אבל לנחם אותו על מחלתו הקשה ומותו הקרוב והחיים שכל כך השתוקק אליהם ונלקחו ממנו, לא עלה בידי. אבל בועז ביקר את אחי וסיפר לו על מחלת הסרטן שתקפה אותו שלוש פעמים, לראשונה כשהיה עדיין בחור צעיר מאד, ואחרי שנים בשנית, ולפני מספר שנים בשלישית, ובפעם השלישית הוא כבר ידע שהפעם כבר לא יוכל לגבור על המחלה שפעמיים הצליח להתגבר עליה, וכפי שסיפר לי אחי, בועז אמר לו שהוא לא לוקח את זה קשה, שהוא משלים עם המחלה והמות הקרוב, ושותפות הגורל הזאת, עם עמיתו ההיסטוריון, שעסק בנושאים קרובים לאלה שאחי עסק בהם, גרמניה במאה העשרים וגם הציונות, והתמודד עם מחלת הסרטן מגיל כה צעיר, התחושה הזו שחש אחי לאחר שיחתו עם בועז שיש לו אח לגורל, וגם האופן שבו התייחס בועז למחלתו ולמותו הצפוי, ניחמה והרגיעה את אחי יותר מכל שיחה אחרת. כתבתי את זה לבועז אחרי שאחי נפטר, ואינני יודעת מה חשב, כי הוא לא ענה לי, ואינני יודעת מה היה מצבו כשאחי נפטר. אבל חשתי כלפיו הכרת תודה עמוקה.

אינני יודעת אם בועז אמר לאחי את האמת, אם באמת השלים עם מותו הקרוב, או למד להדחיק את פחד המות, להתנהל בשלוה פילוסופית בעולם שאין בו אופק, ואין עתיד לתכנן. אני חושבת כל העת על האמירה שאמר בראיון על ספרו האחרון, שמאז חלה, והוא התכוון למחלתו השלישית, הסופנית, כבר כמעט איננו מסתכל בשעונים, גם לא בלוח השנה, איננו מתעניין בחלוף הזמן, כי חייו נעצרו. ואילו אחי כל הזמן התבונן בשעון. שעות ישב והתבונן בשעון, במיוחד כשמחלתו גברה והוא התקשה לדבר, והיה נדמה לי שהוא מסתכל בשעון החול האוזל של חייו, כאילו מונה כל דקה ודקה שהוא עדיין חי בה, אחי רצה מאד למצות את הזמן שעוד נותר לו, כל כך רצה שיינתן לו עוד זמן ולו מעט, אמר שאם יוכל לראות את נכדתו אפילו יום אחד נוסף, שוה לו לסבול הכל, ואני לפעמים חשבתי שאולי היה עדיף לו למות בלילה שבו נתגלתה מחלתו, למות מיד ולא לסבול יסורים עוד שנה וחצי, אבל הוא רצה לחיות, והוא רצה לחיות בכל מחיר, גם במחיר הסבל, ואף פעם לא אמר לי מלה של צער על כך שלא יכול היה לעבוד יותר, לא יכול היה לכתוב יותר, אפילו יכולת הדיבור נלקחה ממנו, בכל זאת רצה לחיות, לראות את ילדיו, את נכדתו הקטנה, ולהינות ממה שעוד אפשר. היה משהו מאד לא פילוסופי באופן שבו אחי התמודד עם המות, למרות ששנינו היינו קלסיקנים, והפילוסופים של יוון ורומא שאהבנו לא פחדו מן המות, אבל אנחנו פחדנו מן המות ולא רצינו למות. אחי מאד לא רצה למות. כל כך רצה לחיות, נאחז בחיים בכל כוחו, ובועז ניחם אותו לא מפני שאחי השלים עם המות, אלא מפני שהיה אח לצרה, ואפילו בצרה הגדולה ביותר קל יותר להרגיש שאינך לבד. ובועז גם במותו היה צעיר בשתים-עשרה שנים מאחי במותו, ושתים-עשרה שנים הן זמן כה רב, ולזמן יש משמעות גדולה כל כך, כל כך משנה כמה שנים זוכה אדם לחיות על פני האדמה, וגם האנשים שכמו בועז וכמו אחי עשו כה הרבה בזמן שניתן להם, כתבו ולימדו כה הרבה, אפילו העשייה שלהם שתיזכר איננה יכולה לנצח את כוחם של החיים לכשעצמם כשניתן להם הזמן לחיות, החיים לכשעצמם יש להם כוח וחשיבות לכשעצמם, גם כשאינם מלאים בעשייה, ואני שכבר אינני מפחדת מן המות כפי שפחדתי בעבר עדיין חיה, לפעמים מתבוננת בשעון ולפעמים מסיטה את מבטי ממנו. אני חיה ויודעת שאחי כבר מת, בכל רגע של חיי אני יודעת שאני חיה ואחי כבר מת, ועכשיו גם בועז מת, והוא היה מהאנשים שאחי חי בהם ועכשיו כבר איננו חי, ומשהו שנותר מאחי מת איתו גם. תמיד אמר אחי כמה שהזמן יקר ולפעמים רגזתי עליו, חשבתי שהתכוון שזמנו שלו יקר, ועכשיו אני חושבת שאכן זמנו היה יקר, כי ניתן לו פחות זמן מאשר לי, ואני עוד ממשיכה לחיות, ומעולם לא חשבתי שזמני יקר. אולי לאנשים כמוני שזמנם איננו יקר קל יותר לחיות. בכל יום כשאני מטיילת עם הכלב בחורשות ובגנים אני חושבת על הזמן ועל אחי ועל אחי ועל הזמן, אינני יודעת כמה שנים עוד אחיה ומה אעשה בזמן, ולפעמים אינני מצליחה לזכור מה עשיתי בזמן שעבר, ואני חושבת שאולי בכל זאת כל הזמנים הם יקרים כמו שהחיים הם יקרים, הזמן שבו אנחנו זוכים לראות את אור השמש, אני אסירת תודה עליו, על הזמן, ומלבד הזמן הזה שניתן לי אינני מבקשת דבר.   

המוח

כשמצבו של אחי כבר היה בכי רע, הוא ישב בכורסה המיוחדת שלו ואני ישבתי לידו ובהתחלה הוא ניסה לספר לי דברים אבל היה לו קשה לדבר ואחר כך רק ישבנו והחזקנו ידיים וצפינו בטלויזיה ששידרו בה תכנית של "משחקי השף", תכנית שלא אהבתי ולא צפיתי בה בבית. אפילו לא ידעתי אם אחי רצה בכלל לצפות בתכנית הזאת, אבל הוא התבונן בטלויזיה ולא הביע התנגדות ולא ביקש לכבות או לצפות במשהו אחר, אז העדפתי לא לומר דבר. העיניים שלו היו עצובות ואני מלמלתי משהו על כך שאני צריכה כבר לנסוע הביתה והוא רק הביט בי במבט עצוב ושאלתי אם הוא רוצה שאשאר עוד והוא הינהן והחזיק חזק בידי ואמרתי שאני אשאר עוד קצת. לא רציתי לצפות במשחקי השף אבל אי אפשר היה להתעלם. נדמה לי שזה היה שף שמן, נדמה לי שהוא הרכיב משקפים, שאמר שהוא מאד אוהב לבשל מוח. כל משתתף – היו כמדומני חמישה – קיבל מוח, והיה צריך לשחזר תבשיל של מוח ברוטב אדום או אולי כתום, אני לא בטוחה, אבל לי זה נראה כמו מוח בתוך דם, כמו מוח של איש שמונח בצלחת של דם. היו הרבה שלבים להכנת המנה הזאת: קודם היה צריך להרתיח את המוח במים, ואחר כך היו עוד כל מיני שלבים. בשלב מסוים הניחו את המוח על קרש ומעכו אותו, ואני חשבתי הנה מוח של איש שמכים אותו באלה והוא נמעך ועכשיו האיש ימות, והאיש הזה היה אחי. כל הזמן חשבתי על המוח שלו, שהתמלא בתאים סרטניים קטלניים שהרגו אותו לאט לאט ובעצם די מהר, כי בתוך שנה הוא כאילו הזקין בשלושים שנה והגוף הגדול והרחב שלו נהיה כפוף וחלש מאד כאילו היה כבר מאד זקן, והוא בכלל לא היה זקן. החזקתי חזק ביד של אחי ורציתי מאד לכבות את הטלויזיה, אבל אחי נראה כאילו הוא מסתכל וחשבתי אולי הוא רוצה לראות, אולי הוא דוקא חושב על אוכל טעים ולא על המוח החולה שלו שמתמלא בתאים סרטניים וכל המוח הזה שהיה מלא בידע וחכמה הולך ונהרס וגווע ולא אמרתי כלום, גם לא עצמתי את העיניים כי זה היה נראה מוזר אם הייתי עוצמת עיניים, וגם רציתי להסתכל באחי, כי כשהיה לו קשה לדבר בפה הוא דיבר תמיד בעיניים, וכל הזמן חשבתי איך הסרטן מכלה את המוח שלו ואנחנו חסרי אונים, אפילו הרופאים המלומדים ביותר חסרי אונים להציל אותו, והתרופות לא מצליחות לרפא אותו, והכל כל כך מייאש. בתכנית המתמודדים עדיין בישלו את המוח בכל מיני טכניקות והכינו את רוטב הדם שלו ובסוף סידרו יפה את המוחות המבושלים בתוך הרוטב באמצע הצלחות ואז, אחד אחד, הם הגישו בחגיגיות רבה את מנות המוח בדם לשלושת השפים שבחנו אותם, והשפים טעמו בכל פעם מהמוח וחילקו להם ציונים על המנות ואני חשבתי שבחיים לא אכלתי מוח ובחיים אני לא אוכל מוח ובכלל אני לא רוצה לראות איך נראה מוח, ואם אראה מוח מונח לפני על צלחת אתחלחל כולי. המוח הוא בתוך הראש ואני רק זוכרת את העיניים של אחי הכחולות הגדולות שאפילו בפעם האחרונה שראיתי אותו, כשאמרו לי שהוא בלי הכרה, דיברתי אליו והוא פקח את העיניים. המבט שלו כבר היה זגוגי אבל בכל פעם שדיברתי אליו ואמרתי לו אני כאן הוא פקח את העיניים. אחר כך נסעתי הביתה והוא מת, ומכל הדברים שהוא אמר לי בחיים אני הכי הרבה נזכרת איך הוא התקשר אליי כששב מבית החולים הביתה שנה לפני מותו. אחרי טיפולים קשים שבכלל לא עזרו, והוא היה שבועיים במצב קשה מאד שפחדתי שהוא ימות אבל הוא התאושש וחזר הביתה וחי עוד שנה, והיו לו גם ימים טובים יותר, שהוא יכול היה קצת להינות, אבל באותו ערב שבו הוא חזר מבית החולים הוא התקשר אליי ודיבר איתי קצת. הקול שלו השתנה בגלל המחלה והיה חלש ועדין יותר, אבל כל כך שמחתי לשמוע את קולו. דיברתי איתו קצת ואמרתי לו שאני אתקשר שוב בבוקר, כי שמעתי בקולו שהוא כבר עייף, וכשהוא היה עייף היה לו קשה עוד יותר לדבר, והוא אמר טוב, והייתי כל כך מאושרת לשמוע אותו מדבר. ואני עוד שומעת אותו מדבר בראשי.

אליס מונרו והחולה שהתמרד

הסיפור של אליס מונרו Some Women, מהקובץ Too Much Happiness, "יותר מדי אושר", גרם לי הרבה שמחה, למרות שהוא סיפור עצוב על אדם חולה בסרטן הדם שנוטה למות. הוא מתחיל בזה שהמספרת אומרת שהיא כל כך זקנה שהיא עוד זוכרת שאנשים מתו מסרטן הדם. זאת אמירה מאד אירונית, כי גם היום אנשים עם מחלות כמו סרטן הדם או סוגי סרטן אחרים נופלים למשכב ומתים, גם אם כיום כל הזמן מדברים על לנצח את המחלה, שאין לזה כל כך קשר למציאות, שבה חולי סרטן מתים כל הזמן ממחלתם ואי אפשר כל כך לעזור להם, ואולי הם אפילו סובלים יותר מפעם, כי הטיפולים שאמורים לעזור להם גורמים להם הרבה פעמים סבל נורא ולא עוזרים להם בכלל. החולה בסיפור הוא חייל ותיק שלאחר שחרורו מהצבא למד בקולג' ושם הכיר את אשתו שהיתה מורה בקולג' ועדיין מלמדת שם, למורת רוחם של אלה שמסתייגים מנשים משכילות ועובדות. אחרי שהבעל חלה עבר הזוג להתגורר בבית אמו החורגת של החולה, והאשה המשיכה ללמד בקולג' פעמיים בשבוע, וכדי להשגיח על החולה באותן שעות נקראה המספרת, שהיתה אז נערה, להשגיח עליו, מה שלא דרש ממנה עבודה רבה. בעיקר להגיש לחולה מים או להוריד את התריסים בחדרו.

פעם בשבוע היתה מגיעה לבית מסז'יסטית כדי לטפל באם החורגת הזקנה, ואחרי המסז' היתה המסז'יסטית, שעבדה בעבר כאחות מעשית, עולה עם האם החורגת לחדרו של החולה, מפטפטת ללא הרף ומיטיבה את כריו ומשחקת איתו דמקה ומבלה עמו שעה. לדברי אמו החורגת, כך אמרה המסז'יסטית למספרת, היא משמחת את החולה הרבה יותר מאשתו.

ביום הלימודים האחרון בקולג', שהיה גם יום עבודתה האחרון של המספרת, המתין לה החולה וביקש ממנה ליטול מהמגירה מפתח ולנעול את חדרו ולהחביא אצלה את המפתח עד שאשתו תשוב ולא לספר על כך לאיש מלבד לאשתו, כאשר זו תשוב הביתה מן הקולג', ורק לה למסור את המפתח לחדרו הנעול. כשהמסז'יסטית עלתה באותו יום לחדרו של החולה, יחד עם האם החורגת, קמה מהומה גדולה - שתי הנשים היו משוכנעות שהחולה נעל את עצמו מבפנים. המספרת הקפידה לעשות כפי שביקש ממנה ומסרה את המפתח רק לאשתו, ששמחה מאד לשמוע מה התרחש. לאחר מכן עבר הזוג להתגורר בקוטג' שכור על שפת אגם, ששם נפטר החולה זמן קצר לאחר מכן.

אליס מונרו ראתה במעשהו של החולה מחוה של אהבה לאשתו, שאמו החורגת ניסתה לצער בהביאה לחדרו את המסז'יסטית. זה בוודאי נכון, אבל אני ראיתי בכך עוד משהו: מרד קטן של החולה, מיפגן קטן של חירות ועצמיות ובחירה חופשית שנשללות מחולים סופניים רבים.

כאשר אנשים מתייחסים לטיפול בחולה סופני הם מתייחסים בעיקר לצרכיו הגופניים והחומריים של החולה: האם רוחצים אותו, מחליפים את בגדיו ומצעיו, מאכילים ומשקים אותו ומעניקים לו את הטיפול הרפואי הדרוש, נותנים לו את התרופות הנדרשות וחובשים את פצעיו. כמובן מצפים ממטפלים בחולה להיות אדיבים וחביבים אליו. כל אלה הם כמובן דברים חשובים מאד שמשפיעים גם על מצבו הנפשי של החולה, אבל נוטים לשכוח שפעמים רבות המטפלים עצמם, גם המסורים שביניהם, הופכים למיטרד בלתי נסבל לחולה, כאשר אינם מסתפקים בפגיעה ההכרחית בפרטיותו ושוללים אותה לגמרי, כאשר הם מדברים ומתייחסים אליו כאילו הינו ילד קטן, מזלזלים ברצונותיו ומתעלמים מהם כאילו אין לו כלל רצון חופשי וחופש בחירה, וכופים את חברתם עליו ועל יקיריו כאשר אין לו ולהם כל עניין בה, או מפריעים לקשר שלו עם אנשים האהובים עליו. למטפלים יש נטייה לפתח יחס רכושני כלפי החולה כאילו היה חפץ הנמצא ברשותם, והם שוכחים לעתים שמדובר באדם בוגר בעל רצון חופשי, שהיותו מרותק למיטתו איננה צריכה לשלול את זכותו לפרטיות ולחופש לבחור לעצמו את החברה המועדפת עליו.

היכולת הזו של החולה בסיפור למנוע את הכניסה אליו ממי שמתראה כחפץ בטובתו, אבל בעצם עולה לו על העצבים ומעיק עליו, היכולת הזו נשללת מחולים כה רבים, שנאלצים להסכין עם נוכחותם של מטפלים שאינם רצויים להם בכלל או לפחות אינם רצויים להם בכל שעה ושעה. השגחה צמודה עשויה להיראות כלפי חוץ כטיפול מסור בחולה ולהרשים מאד את הסביבה, אבל היא עלולה גם להעיק מאד על החולה ולהפוך למיטרד. החולה אפילו עלול לחוות אותה כהתעללות והתעמרות, שהרי הוא שבוי במיטתו, איננו יכול לקום וללכת, וגם לסלק את המטפלים המעיקים עליו ומדברים אליו כאילו היה ילד קטן אין בכוחו וביכולתו.

לכן הסיפור הזה, שאולי הוא מעשה שהיה ואולי הוא פרי הדימיון, גרם לי שמחה מרובה. כשצופים בחולה סופני שתלוי כל כך במטפליו, כל כך מתחשק לפעמים לראות אותו קם ממיטתו ומסלק אותם, דבר שכמעט אף פעם איננו קורה בפועל. לרוב המטפלים הם אלה שמסלקים את מי שהחולה חפץ להנות מחברתו ללא הפרעה.

בסיפור הזה מחזיר החולה לעצמו את האוטונומיה שלו ואת כבוד האדם שהמחלה גזלה ממנו, ובוחר מחדש באשתו המורה, המשכילה, בעלת המקצוע, כבת לוויתו במסעו אל מותו. זה סיפור של אהבה, אבל בעיניי זה בעיקר סיפור של ניצחון קטן של חולה סופני על מי שמנצלים את מחלתו וחולשתו, ולו גם בכוונה טובה. ומכיוון שבחיים האמיתיים ניצחונות כאלה אינם קורים הרבה, הסיפור הזה שימח אותי במיוחד.