בזכות מידת הרחמים

אני יכולה להבין כעס, ולפעמים הוא מוציא מאנשים, גם ממני, אנרגיות מועילות, אבל בימים האחרונים היו יותר מדי מקרים שבהם הרגשתי שהכעס גם מעביר אנשים על דעתם וגם מופנה לאנשים הלא נכונים. למשל יאיר לפיד שאמר שאם נתניהו יסרב לקיים את הסכם הרוטציה עם גנץ הוא יתמוך בנתניהו נגד גנץ. זה נראה לי מטורף. איך אפשר גם לגנות את גנץ על כך שנכנע לדרישות נתניהו וגם לעזור לנתניהו נגד גנץ? איך אפשר להאשים את גנץ שהנציח את שלטון נתניהו ואז לעזור לנתניהו להנציח את שלטונו, והאם הנקמה בגנץ, שאני מודה שאני כבר לא יכולה לראות ולשמוע אותו, חשובה יותר מסיום שלטון נתניהו, שכולנו מסכימים על כך שהוא אדם הרבה יותר מסוכן מגנץ שנוקט בכל תחבולה אפשרית כדי להישאר ראש ממשלה לזמן בלתי מוגבל ובלי שום קשר לרצון הרוב, כולל ריסוק הדמוקרטיה ושיתוק בתי המשפט וגרימת עינוי דין נורא לכל המתדיינים בהם, שרובם אינם פושעים פליליים אלא אזרחים מן השורה שמבקשים סעד מבית המשפט בתיקון עוולות שנעשו כלפיהם ובקבלת פיצויים על נזקים שנגרמו להם וכיו"ב? בכלל לפיד נראה ונשמע כמו מישהו שגרמו לו איזה עוול נורא, אבל האמת היא שהוא רק יצא טוב מכל הסיפור הזה, ומכיוון שהוא רוצה ביום מן הימים להחליף את נתניהו בעצמו, כדאי שייראה פחות נקמני ויותר מיושב בדעתו.

ואני לא יכולה להבין את ההתנפלות של אריאנה מלמד על עידן רייכל, ומדוע? מפני שלא התנפל מצדו על נעם פדרמן שדרש למנוע ממנו את פרס ישראל מפני שאשתו היא אוסטרית ולא יהודיה, אלא ענה לו במתינות ובתבונה, ואמר שהוא בטוח שנעם פדרמן מדבר מדם לבו וששניהם שותפים לאהבת הארץ, אבל שיש דברים שעדיף לא לומר. זו היתה תשובה חכמה ויפה, שמראה עד כמה איפוק ונימוס עדיפים על חמת זעם משתלחת בסגנונה של אריאנה מלמד וכמה מעמיתיה. הגברת רייכל שעזבה את ארצה ומולדתה ובית אביה כדי ללכת אחרי בעלה תזכה בזכותה של רות המואביה, ואת נעם פדרמן אפשר לשלוח לעיין בתורתנו הקדושה שאוסרת לבזות את הגר, כי גרים היינו בארץ מצרים, ומאז בעוד כמה ארצות, ומעבר לזה באמת אין צורך להוסיף. משכה את עיני גם תגובה אחת שכיהתה בעידן רייכל שהוא מניח לעלוב באשתו, ואולי ציפה המגיב שעידן רייכל יזמין את נעם פדרמן לדו-קרב חרבות או אקדחים, והייתי רוצה להזכיר לו שהצורך של גברים "להגן על כבוד האשה" איננו בהכרח מכבד את הנשים, אלא מציג אותן כרכוש בעליהן, והן אינן כאלה גם אם החוק הישראלי הכפוף להלכה נוהג ברעיות כאילו היו שפחות לבעליהן, שזו בושה בפני עצמה. כידוע יש מחלוקת אם יש לענות לאוויל כאיוולתו, ונדמה לי שחז"ל העדיפו את הנעלב ואינו עולב שחכמתו עדיפה.

ורוגל אלפר התנפל בגסות על מרים פרץ, ונדמה לי שלא בפעם הראשונה, משום שאמרה שהשנה תישאר בבית כדי שתוכל לעלות בשנים הבאות לקברי בניה, וכל מה שהתכוונה להגיד בכך כמובן איננו שמטרת חייה הוא לעלות לקברי בניה כפי שפירש זאת אלפר, אלא שהיא רוצה להמשיך ולחיות בשנים הבאות, ולשם כך וכדי להציל את נפש זולתה בקשה מהורים שכולים כמותה להישאר ביום הזכרון בבית ולשמור על בריאותם וחייהם, שזאת בוודאי מטרה טובה. אלפר כמובן בטוח שהוא יודע מהן דיעותיה של מרים פרץ בכל דבר ועניין, והוא איננו יודע מפני שאיננו מקשיב לאנשים ומפני שהוא להוט להתנשא על זולתו. המסרים של מרים פרץ מעולם לא היו כה פשטניים כפי שהוא מציג זאת, הזעקה שלה "למי אני אלך קודם" הדהדה ועודנה מהדהדת בלב רבים, בעלי דיעות ואמונות שונות, האם זו קריאה בעד תרבות השכול, או זעקה מדממת נגדה? האם דברים הם תמיד חד ערכיים ונחרצים? אלפר מתקשה מאד בהבנת עמדות מורכבות. למשל את הפרופ' מייקל לויט הוא הציג כ"מתנגד לסגר", שזה ההיפך מהאמת. פרופ' לויט דוקא תמך מאד בסגר, וכיהה בחרדים שאינם מצייתים לו, הוא רק התנגד להפחדות המוגזמות של נתניהו ומקורביו על מיליון חולים ועשרת אלפים מתים בישראל. אפשר להחזיק בדיעות מורכבות, ואפשר להסכים חלקית ולהתנגד חלקית, ומותר גם להיות מבולבל, כפי שרובנו מרגישים לגבי הטיפול במשבר הקורונה. הרי כולנו רואים את האסון הנורא ועשרות אלפי הקורבנות בארצות הברית, באיטליה, בספרד, בצרפת, בבריטניה, בבלגיה. וכולנו שמחים שגורלנו טוב יותר, אבל איש מאיתנו איננו יודע בוודאות אם הצעדים שננקטו היו נכונים או מוגזמים או אולי מעטים מדי, כמו במקרה של בתי האבות הסיעודיים, שהיה צריך לטפל בדייריהם חסרי האונים טוב יותר. האם סגירת הגבולות היתה בזמן, או מאוחרת מדי? האם אפשר היה למנוע לגמרי את התפרצות המגפה בישראל, או אולי מה שנעשה היה ראוי, ואולי מוגזם ומזיק מדי? לא תמיד אפשר לדעת הכל, לא בזמן אמיתי ולפעמים גם לא בדיעבד. הספקות במניעיו של בנימין נתניהו רב התחבולות, או במניעיהם של אחרים, שהרי כולנו בני אדם ולפעמים גם זה לא כל כך, תמיד מנקרים. מה היה נכון וטוב ומה היה שגוי ואפילו זדוני אולי נדע בדיעבד ואולי לא נדע לעולם. אם אפשר לבקש בבקשה פחות להתנפל על אנשים, ופחות להעניש ולקנוס אותם בימים הקשים והמבלבלים האלה, שבהם עוד יותר מתמיד ראוי שמידת הרחמים תגבר על מידת הדין.     

פרידריך ריקרט / שירי מות ילדים 47, 56

שיר 47

כְּשֶׁפַּעַם אֲנִי בְּרוּחַ אָבִיב

שָׁזַרְתִּי זֵרִים, יַלְדָּתִי, עִמָּדֵךְ,

אֵיךְ דָּאַגְתִּי לְחַלֵּק? אִמְרִי!

שׁוֹשַׁנִּים עֲבוּרֵךְ

וְקוֹצִים עֲבוּרִי,

חִלַּקְתִּי כְּמוֹ אָב מֵטִיב.

וְכַאֲשֶׁר אַתְּ בְּרוּחַ סְתָיו

עַפְתְּ מִמֶּנִּי לְדַרְכֵּךְ,

אֵיךְ חִלַּקְתְּ? אִמְרִי!

שׁוֹשַׁנִּים עֲבוּרֵךְ

וְקוֹצִים עֲבוּרִי,

לֹא נָהַגְתְּ בִּי כְּבַת בְּאָב.

וְכָעֵת בְּרוּחַ אָבִיב

שׁוּב אֶשְׁזֹר זֵר לְזִכְרֵךְ,

אֵיךְ עָלַי לְחַלֵּק? אִמְרִי!

שׁוֹשַׁנִּים עֲבוּרֵךְ

וְקוֹצִים עֲבוּרִי,

נְחַלֵּק כָּךְ לַנֶּצַח, אָשִׁיב.

שיר 56

הוֹ נִצָּן אָדֹם בְּאוֹר הַבֹּקֶר, לָמָה זֶה הִגִּיעַ לְךָ,

שֶׁבְּטַל הַבֹּקֶר יִשְׁבְּרוּךָ? לָמָה זֶה הִגִּיעַ לְךָ?

הוֹ שׁוֹשַׁן, שֶׁאַף לֹא חוֹחַ מֵחוֹחָיו הִכְאִיב לְאִישׁ,

שֶׁאוֹתְךָ דָּקַר חוֹחַ הַכְּאֵב, לָמָה זֶה הִגִּיעַ לְךָ?

תֹּם חֲסַר מָגֵן, לֹא חָמוּש לַקְּרָב עִם הַמָּוֶת,

שֶׁאוֹיֵב אָפֵל פָּצַע, לָמָה זֶה הִגִּיעַ לְךָ?

בְּלִי הֶרֶף מְנַדְנֵד אוֹתְךָ הֶעָנָף בְּרוּחַ אָבִיב,

תַּחַת מִשְׁקַל זַעֲמוֹ שֶׁל סַעַר הַחֹרֶף, לָמָה זֶה הִגִּיעַ לְךָ?

וְאִם הֶעָנָף, מֵאַחַר שֶׁנְָּשָׂא אֶת כִּתְרוֹ גֵּאֶה וּבוֹטֵחַ מִדַּי,

הָיָה רָאוּי לִגְּזַר דִּין זֶה, לָמָה זֶה הִגִּיעַ לְךָ?

הוֹ עָנָף אֻמְלָל, שֶׁלֹּא בְּצֶדֶק נָשָׂאתָ אֶת הָעֹנֶג,

שָׂא כָּעֵת אֶת הַצַּעַר, וְאַל תִּשְׁאַל לָמָה זֶה מַגִּיעַ לְךָ.

זָכִיתָ בְּנֶכֶס שֶׁאֶת עֶרְכּוֹ לֹא יָדַעְתָּ,

נִלְקַח הוּא מִמְּךָ, אָז וַתֵּר! לָמָה זֶה הִגִּיעַ לְךָ?

לָמָה זֶה הִגִיעַ לְךָ שֶׁשׁוֹשַׁן תַּעֲנוּגֶיךָ

פָּרַח לְמוּל עֵינֶיךָ, לָמָה זֶה הִגִּיעַ לְךָ?

וְשֶׁהוּא, שֶׁהֶחֱוִיר בִּן-רֶגַע, חָדָשׁ וְרַעֲנָן

נִשְׁזָר בְּזֵר חַיֶּיךָ, לָמָה זֶה הִגִּיעַ לְךָ?

כְּאֵב הַלֵּב הָפַךְ לְשִׁיר לִקְשׁוֹט אֶת הָעוֹלָם,

עוֹלָם, כְּפוּי-טוֹבָה, שִׁיר זֶה, לָמָה זֶה הִגִּיעַ לְךָ?


יום הזיכרון לחללי צה"ל תש"ף

אין צורך בזיקוקים

האמת היא שכבר שנים רבות שהזיקוקים הפכו עבורי לבעיה יותר מאשר למשהו משמח. הכלבים שלי תמיד פחדו מזיקוקים. קאיה שלי המנוחה שתמיד היתה כלבה צייתנית והילכה לצדי מבלי להעלות על דעתה לברוח או סתם לרוץ קדימה – היא היתה מאלה שמאמינים שההולך לאטו הוא זה שיגיע ליעד, ברחה רק פעם אחת, כאשר טיילנו בעמק המצלבה ושמענו קולות נפץ עזים של זיקוקים שהופרחו בגן סאקר לרגל זכייה כלשהי של בית"ר ירושלים בימי כוכבותו הנשכחת של ארקדי גיידמאק. קאיה שלנו לא ברחה באמת אלא נמלטה הביתה ועמדה רועדת ליד הדלת עד שהכנסתי אותה פנימה, ואז התחבאה מתחת למיטה עד יעבור זעם. גם אושר מפחד מאד מקולות הנפץ של הזיקוקים, ובערב יום העצמאות אני ממהרת להוציא אותו מוקדם לפני שיתחילו הזיקוקים. כשהיה עוד גור נקלענו פעם להפרחת זיקוקים בזמן הטיול, והיה לי קשה מאד להרגיע אותו. כלבים פחות מתעניינים במראות וצבעים שאינם רואים היטב. השמיעה שלהם לעומת זאת רגישה ביותר, וקולות הזיקוקים מעוררים בהם אימה בלתי נשלטת. אבל למה להסתתר מאחורי הכלבים? הרי גם אני, מאז ימי הדמים של אינתיפאדת אל אקצה, זו שלא היה צריך להיות חייל לוחם כדי להיפגע ממנה, נחרדת בגלל קולות ירי, או נפץ, או שריקת אמבולנסים שחולפים ליד ביתי ברחוב עזה בדרכם לבתי החולים "הדסה" או "שערי צדק", וגורמים לי לתהות כמה פעמים ביום "התקף לב?" וכעת גם "חולה קורונה"? ולנסות להרגיע את עצמי "אולי יולדת?" אבל יולדות מגיעות לרוב לבתי החולים במונית או ברכב פרטי, וקולות נפץ ושריקות אמבולנסים לרוב אינם מבשרים טובות. העובדה שקולות זיקוקים נסמכים אצלי לשריקות אמבולנסים היא מן הסתם תסמין כלשהו של פוסט-טראומה קלה, אבל מי בארצנו איננו סובל מתסמיני פוסט-טראומה? אולי מירי רגב חובבת הזיקוקים, שיש לה הרבה סיבות לשמוח ביום העצמאות המדכא הזה, כשאדונה נשאר בשלטון ואף חיזק את אחיזתו בו, והיא מצפה לעבור ממשרד התרבות שהחריבה ורמסה למשרד לביטחון פנים, שם תוכל להתעלל במספר גדול יותר של אזרחים מכפי שיכלה במשרד התרבות, כי האמנים הם מיעוט, והמשרד להטלת קנסות דרקוניים וחסרי שחר על אזרחים מדוכאים ומרוששים ממשבר קורונה חולש על האוכלוסיה כולה. טכס הדלקת המשואות עומד להפוך לבמת הלל לנתניהו ולאיש כבר אין כוח להתנגד לכך ולא יכולת להימלט מן הארץ כפי שעשו אזרחים רבים, גם אני בעוונותי, ביום העצמאות השבעים למדינת ישראל, בעוד אחיהם שביקשו לכבד את מדליקי המשואות ולחזות בתרגילי הסדר – או בזיקוקים – נאלצו להאזין לנאומו הכפוי של נתניהו. בשנת הקורונה הזו, שבה אין עצמאות ואין דמוקרטיה, יעמדו נאומו של נתניהו ודמות אביר היגון שלו במרכזו של יום הסגר לזכר עצמאות ישראל שנמוגה. לא שאתגעגע למנגלים שמריחם הסתגרתי תמיד בבית ממוצאי יום הזיכרון ועד מוצאי יום העצמאות ואכלתי מאכלי חלב לכבוד ארצנו שהיא ארץ זבת חלב ודבש ומתוך התנגדות פנימית עזה לפטישים, לקצף, למנגלים, לכל מה שמשמח את עם ישראל בימים כתיקונם והשנה נמנע, ובכל זאת היתה ביום העצמאות איזו אווירת שמחה שהצליחה תמיד לחדור לביתי הסגור. אפילו נהגתי לצאת ולצפות בזיקוקים מן המרפסת, אם כי ברבות השנים גבהו הברושים סביבנו וכיסו את עין הרקיע ואת הזיקוקים גם יחד, ורק קולות הנפץ שלהם הדהדו והפחידו את הכלבים. השנה במיוחד אין לי חשק לזיקוקים. אני שמחה מאד שאין בישראל הרבה מתים מהנגיף, ושרבים מהחולים כבר החלימו. אני גם מבינה את הצורך בסגר ובמסכות כדי להקטין את מספר החולים ובדיעבד גם את מספר המתים. לא היינו יכולים לסבול את מותם של אלפיים איש כפי שקרה עד כה בשוודיה, מדינה דומה לנו בגודלה, שלא הנהיגה סגר, וזה הדבר שהכי יקר ללבי במדינת ישראל, שאנשים פה לא יכולים להתייחס באדישות למוות, שיש לנו סבילות נמוכה לקרבנות אדם כמו שאומרים במאמרים מלומדים, ואנחנו מוכנים לסבול כדי שאנשים לא ימותו, אם כי גם זה עד גבול מסוים, כי מוכרחים לחיות ולהתפרנס ולאכול, גם אם מוותרים על הרבה דברים אחרים, והמצוקה של הישראלים הפשוטים שאין להם קשרים בחלונות הגבוהים וגם לא כסף בבנק, זועקת לשמיים. לכן אני אשמח אם גם עיריית ירושלים, כמו הרבה ערים אחרות, תוותר השנה על הפרחת זיקוקים, ויהיה קצת שקט, ואחרי שיתירו את הסגר אני אלך לטייל בעמק המצלבה שיהיה נקי מצלחות פלסטיק ובקבוקי פלסטיק ושקיות ניילון של נקניקיות ופיתות וביזלי ובמבה וקופסאות חומוס וכל מה שמשמח את להקות העורבים הקוראות ברמה ומשמח אותי הרבה פחות, ואני אסתכל בפרגים האדומים ובפרחי העולש הכחולים ובסביונים ובתלתנים שממלאים את העשב הירוק שאיש לא ירמוס השנה במנגלו, ואני אחשוב שבכל רע יש גם טוב, ואני אראה את עצי הזית מחייכים.

חלום בית הקפה במאוטהאוזן

בגיליון 4 משנת 2017 של הIllustrierte Neue Welt- סיפר גיאורג מרקוס על הידידות שנקשרה במחנה הריכוז מאוטהאוזן בין סימון ויזנטל לבין מהנדס פולני קתולי, אדמונד סטנישבסקי (Staniszewski) שבאוקטובר 1939 נאסר בעירו פוזן ונשלח למחנה על ידי הגסטאפו, לאחר שהשמיע ביקורת על המשטר הנאצי. גם סימון ויזנטל היה מהנדס ואדריכל במקצועו, והוא הגיע למאוטהאוזן בשלהי המלחמה ב-9 בפברואר 1945, לאחר שהיטלטל בין כמה וכמה מחנות עבודה ומחנות ריכוז.

ב-12 בנובמבר 1960 כתב ויזנטל לסטנישבסקי בשפה הפולנית:

"אדז'ו שלי! קבלתי את מכתבך. לא תוכל לתאר כמה שמחתי... לאחר המלחמה עסקתי שנים רבות ברדיפה אחר פושעי מלחמה, ורבים מהם עצרנו... אני יודע שאני חייב לך את חיי, הודות לאצילות נפשך ועזרתך החברית... ללא עזרתך אני בטוח שהייתי מגיע לתאי הגזים. כשקבלתי את מכתבך הראיתי אותו לאשתי ולבתי. זה מכתב מאדם אמיץ לב שאני חייב לו את חיי. בבקשה כתוב לי על עצמך, האם יש לך בנים או בנות ובני כמה הם. אני מבקש ממך שתכתוב לי אם חסר לך משהו. תהא זו שמחה גדולה עבורי אם אוכל לעשות שירות כלשהו למענך. אדי יקר, אני מבקש שנישאר בקשר. אני מברך ומנשק אותך מעומק לבי וגם את אשתך וילדיך. סימון שלך."

אדמונד סטנישבסקי נפטר בשנת 1984 בגיל 75, אך אלמנתו איזבלה חיה בפוזן, וגיאורג מרקוס פגש אותה בשנת 2015, כשהיתה בת 91, והיא סיפרה לו כיצד הציל בעלה את חייו של ויזנטל:

"במאוטהאוזן היה תפקידו של בעלי למסור מדי יום להנהלת המחנה את מספרי האסירים החולים והנפטרים. הוא הציל את ויזנטל על ידי כך שהעניק לו את מספרו של אסיר שנפטר, וכך לא ידעה הנהלת המחנה שויזנטל עדיין בחיים. כיהודי פולני בקושי היה לו סיכוי לשרוד."

ועוד סיפרה האלמנה: "יום אחד שאל ויזנטל את בעלי: מה תרצה לעשות אם נצליח לשרוד את המקום הזה? בעלי ענה: החלום שלי הוא לפתוח בית קפה גדול עם בר חלב ומועדון קלפים. תדאג לי לנייר ועיפרון, אמר לו ויזנטל: אני אצייר לך את התכניות למקום."

סטנישבסקי הצליח לקבל מאסיר שעבד במשרד של הנהלת המחנה נייר ועפרונות, וויזנטל שרטט את בית הקפה. "ויזנטל שמח", סיפרה האלמנה, "באווירת האימים של מאוטהאוזן, להצליח לבצע עבודת מחשבה." בית הקפה הותאם לבניין אמיתי בעל שלוש קומות בפוזן שהיה שייך למשפחתו של סטנישבסקי.

לאחר שחרורו ממאוטהאוזן סיפר סטנישבסקי לרעייתו וילדיו על פגישתו עם ויזנטל והראה להם את השרטוטים, אבל אלמנתו אומרת שלא שש לדבר על חוויותיו במאוטהאוזן, שממנו היו לו זכרונות מחרידים. השרטוטים של בית הקפה שמורים אצל בתו של סטנישבסקי איוונה סבובודה ובעלה גרהרד שחיים בוינה, למעלה משמונים דפים על נייר המחנה הגס. ויזנטל צייר פרטים רבים, ביניהם מראה בית הקפה מבפנים ומבחוץ., שולחנות וכסאות, מדי המלצרים, הטבח ומוכר הסיגריות. ויזנטל צייר אפילו שעון לבית הקפה וכרטיסי הזמנה לפתיחה, ושלט לבית הקפה שסטנישבסקי תכנן להעניק לו את השם "אס" כמו הקלף.

ויזנטל הצליח לצייר את בית הקפה במחנה מכיוון שבימים שלפני השחרור כבר שרר במחנה כאוס והאסירים כבר לא יצאו לעבודת הפרך במחצבה באבנזה (Ebensee) שמרבית האסירים לא שרדו אותה. רק כך אפשר להסביר את העובדה שויזנטל יכול היה לצייר. מלבד התכניות לבית הקפה של חברו צייר ויזנטל ציורים נוספים שתיעדו את האווירה במחנה מאוטהאוזן.

הקפה שתכנן סימון ויזנטל מעולם לא הוקם, כי הקומוניסטים הפקיעו את בית משפחת סטנישבסקי בפוזן. אך השרטוטים נותרו כעדות לידידות שצמחה בין שני אנשים ששרדו יחדיו את הגיהנום של מאוטהאוזן.

לאחר שחרורם בשנת 1945 איבדו השניים קשר. סטנישבסקי שב לפוזן ונשא לאשה את איזבלה שילדה לו בת ושני בנים. ויזנטל עבר עם אשתו צילה ובתו פאולינה ללינץ ואחר כך לוינה. שני החברים מצאו זה את זה מחדש בשנת 1960 ושמרו על קשר עד מותו של סטנישבסקי. בכל פעם שנסע סטנישבסקי לוינה, ביקר את ויזנטל. לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, בשנת 1994, הוחזר למשפחת סטנישבסקי הבניין שבו תכנן אדמונד עם חברו ויזנטל להקים את בית הקפה, עשור לאחר מותו של אדמונד. כיום פועל במקום סופרמרקט.

הייתי רוצה לראות פעם את כל הציורים של בית הקפה שתכנן ויזנטל, שמוכר לציבור כצייד הנאצים ולכך הקדיש את חייו, והיה מעורב בהרבה מאבקים ציבוריים, ורק מסיפורו של גיאורג מרקוס למדתי לדעת שהיו לו גם חלומות אחרים, ואולי גם הדימיון עזר לו לשרוד את אימי המקום הארור מאוטהאוזן, שעליו כתב הסופר והמחזאי היווני יקובוס קמבנליס, אף הוא אסיר המחנה, את אחד הספרים היותר מופלאים שנכתבו על השואה, וקרא לו פשוט "מאוטהאוזן". (תורגם לעברית בידי אמיר צוקרמן ויצא בהוצאת כתר).


ערב יום השואה תש"ף

כן לדווח לתקשורת

פרופ' רוני גמזו, מבכירי הרופאים בארצנו, מנכ"ל בית החולים איכילוב ולשעבר מנכ"ל משרד הבריאות, מונה כעת לטפל בבתי האבות בארץ המתמודדים עם סכנת נגיף הקורונה שחלק נכבד מקרבנות הנגיף בארצנו נמנים על דייריהם, ובפרט אלה מהם שהיו חולים סיעודיים. הרבה אנשים שמחו על המינוי הזה בתקוה שהוא מצביע על כך שהממשלה תטפל כעת טוב יותר בסכנה הנשקפת לדיירי בתי האבות מהמחלה הזו שעלולה להיות מאד קטלנית עבור קשישים חולים. התחושה בציבור עד כה היתה שבתי האבות הוזנחו, שדייריהם ומטפליהם לא נבדקו לנוכחות נגיף הקורונה, ולא ננקטו הצעדים הדרושים כדי להגן על דייריהם שנמנים על קבוצת הסיכון הפגיעה ביותר לנגיף. כעת חשבו אנשים שפרופ' גמזו, שהוא רופא כה מנוסה ומנהלן רפואי מוערך, וגם בשונה מכמה מעמיתיו נחשב לאדם סימפטי, ישפר את המצב. אבל הדבר הראשון שפרופ' גמזו עשה בשיחתו עם מנהלי בתי האבות הוא להסתייג מפירסום בתקשורת של שמות בתי האבות הנגועים בנגיף הקורונה, וגם להסתייג מכך שמנהלי בתי האבות מדווחים לתקשורת על הקושי לקבל ממשרד הבריאות ציוד מיגון וסיוע ועל סירוב המשרד לערוך בתחומם בדיקות לדיירים ולצוות, דיווח שרק בזכותו ניאות המשרד לערוך בדיקות בבתי האבות ולמנות את פרופ' גמזו לאחראי על הטיפול בבתי האבות בנגיף. פרופ' גמזו אמר שאם יש בעיות שיפנו אליו ולא לתקשורת, כי רק ממנו יקבלו פיתרון.

אותי האמירות האלה הרגיזו. אפילו הרגיזו מאד, כי פרופ' גמזו מונה לטפל בבתי האבות רק בלחץ התקשורת שדיווחה לציבור על האחוז הגבוה של דיירי בתי האבות בקרב החולים והנפטרים מהנגיף ועל העדר הבדיקות, וכי למיטב הבנתי התפקיד של פרופ' גמזו הוא לדאוג שבתי האבות לא יוזנחו ויזכו להתייחסות הראויה ולעריכת הבדיקות הנדרשות בהם ולנקיטת כל הצעדים שיגנו על דייריהם בצורה הטובה ביותר מפני המחלה, ולא לשפר את התדמית של בתי האבות או של משרד הבריאות או של ראש הממשלה, ובוודאי שלא לזרוע איומים סמויים כלפי מנהלי בתי האבות שיתנהגו יפה ויסתירו את מצוקתם מהציבור אם ברצונם לזכות ביחס הראוי. אבל אולי אני בעצם טועה. אולי פרופ' גמזו מונה לא כדי שבתי האבות יקבלו טיפול טוב יותר ודייריהם ועובדיהם יחלו פחות וימותו פחות מנגיף הקורונה, אלא אולי הוא מונה קודם כל כדי שיפסיקו לדבר בתקשורת על מה שמכונה "מחדל בתי האבות" שהקפיץ את מספר הנפטרים מהמחלה בישראל שהוא בסך הכל לא גבוה וכולנו כמובן שמחים על כך מאד. אולי בעצם פרופ' גמזו מונה כדי להסתיר את עקב אכילס של משרד הבריאות וראש הממשלה שאיחרו מאד לאסור על תפילות בבתי כנסת ורחצה במקוואות שהקפיצו את מספר החולים מהנגיף, והתירו לייבא לארץ מתים מהמחלה לקבורה בישראל, שזאת בכלל שערוריה גם מבחינת הסכנה לתושבי ישראל וגם בשל המחסור הקשה במקומות קבורה בישראל ודאגו להקפיא את פעילות מערכת המשפט ללא כל הצדקה וכמובן לדחות את משפטו של ראש הממשלה שהיה אמור כבר להיפתח ונראה שהוא מהווה שיקול מרכזי בסדר העדיפויות של ראש הממשלה בכלל ובפרט בטיפולו המאד ריכוזי בסכנת נגיף הקורונה הרבה יותר מבריאות הציבור בכלל ומפגיעותם של דיירי בתי האבות מהנגיף בפרט. אולי פרופ' גמזו רק נועד להיות עלה תאנה לעדיפות הנמוכה של שמירת חיי הקשישים לעומת העדיפות הגבוהה של קידום האינטרסים הפוליטיים והמשפטיים של ראש הממשלה שנדמה כי מנהלי המשבר משרתים קודם כל אותם. פורסם למשל שמנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימנטוב החליט על דעתו להגביל הפגנות, שצריך להיות מאד תמים כדי להאמין שבר סימנטוב עשה זאת על דעתו ולא כדי למלא אחר חפצו של ראש הממשלה למנוע הפגנות ולמנוע ביקורת על תפקודו במשבר ובכלל. בכלל לא ברור מדוע מנכ"ל משרד הבריאות מתעסק בדוברות לציבור במקום להתמקד בניהול המשבר, למשל בטיפול בבתי האבות ובהגדלת מספר הבדיקות והשגת הציוד הדרוש למד"א ולבתי החולים ובתי האבות וכל מי שמתמודד עם הטיפול בנגיף. פורסם גם שהמשטרה מגבילה הפגנות על דעת עצמה ומטילה על המשתתפים בהן, גם כאשר הם עומדים במרחק שני מטר זה מזה ועוטים מסכות, קנס דרקוני של חמשת אלפים ₪ על התקהלות, וגם במקרה הזה קשה מאד להאמין שהמשטרה פועלת על דעת עצמה ולא ממלאת את חפצו של ראש הממשלה לדכא כל התנגדות וביקורת על הניצול שהוא מנצל את המגפה כדי לקדם את ענייניו הפוליטיים והמשפטיים שתמיד כרוכים אלו באלו ללא בושה וללא מעצורים. כשאנשים בתפקידים בכירים תוקפים את התקשורת ואת מי שמדווח לתקשורת ובתקשורת ואומרים כמה זה לא מועיל, שזה לא עסקם ולא תפקידם למנוע דיווח בתקשורת כל עוד הוא אמיתי ומשקף את המציאות, זה לא נשמע טוב ולא מריח טוב, וזה גורם לאנשים לתהות מה האינטרס מאחורי הדברים ועד כמה אפשר בכלל להאמין לבכירים שדורשים מאיתנו אמון וציות שפוגעים בזכויות הכי בסיסיות והכי מהותיות של אנשים ואוסרים עליהם לעבוד למחייתם ולהתפרנס ולקנות את הדרוש להם ולבקר את הוריהם ואפילו סתם ללכת ברחוב. עכשיו למשל כשמדברים על המצב החמור בעירי ירושלים ומטילים סגר על שכונות בעיר אני שואלת את עצמי אם באמת פועלים לטובת בריאות הציבור או אולי מכינים את הקרקע להסיר את ההגבלות בשאר המדינה ולהותיר אותן על כנן בירושלים, במיוחד להמשיך את הקפאת מערכת המשפט בירושלים כדי למנוע את פתיחת משפטו של ראש הממשלה בבית המשפט המחוזי בירושלים שנדחה למאי ושברור לי שראש הממשלה ינסה לדחות אותו שוב, ואם הוא יידחה שנית הדחייה כבר תהיה לשנה הבאה אחרי הפגרה וכנראה כבר אחרי החגים וככה הלאה והלאה עד שהפריץ או הכלב ימות ונתניהו ימציא תעלול חדש לדחות או לבטל את המשפט עד קץ הימים ואת כל זה הוא יעשה על כתפינו או על גופותינו או על גופותיהם של הקשישים מאיתנו והחולים. כי כשכל האווירה משדרת דיכוי וסתימת פיות וחתירה לשרת בראש וראשונה אינטרסים אישיים, קשה להאמין שהבכירים ובעלי הסמכויות פועלים למעננו האזרחים הפשוטים, וכדאי מאד שגם המורמים מעם יזכרו שאחרי הכל למרות רום מעמדם הם זקוקים לאמוננו, ולשם כך צריך לפעול בשקיפות ובהגינות שייעשו וגם ייראו.   

העיוור מוביל את העיוור

הרעיון של בחירות רביעיות דוקא די קוסם לי, כי כל בחירות הן הזדמנות גם לשינויים חיוביים. נכון שבינתיים נתניהו יישאר ראש ממשלה, אבל גם אם תהיה ממשלת אחדות הוא יישאר ראש ממשלה, ולא תהיה הזדמנות לשינוי. שינויים יש כל מיני: למשל הרשימה המשותפת קיבלה בבחירות של אפריל 2019 רק עשרה מנדטים, בספטמבר 2019 שלושה עשר מנדטים, ובמארס חמישה עשר, והיא לפחות תשמור על כוחה וזה משמח. גם מר"ץ תקבל יותר מנדטים כי היא מפלגת השמאל היחידה שנשארה, ואין בארץ הרבה שמאל אבל לפחות רוב אנשי השמאל היהודים יצביעו לה במקום לכל מיני מפלגות שמבטיחות להחליף את נתניהו ואז רצות לזרועותיו. מעבר לכך אני לא מטפחת ציפיות כי עכשיו צריך להילחם על דברים הרבה יותר בסיסיים, כמו הזכות להפגין ולמתוח ביקורת. נתניהו אמר שעד שימצאו חיסון לקורונה נצטרך לחיות במגבלות וזאת אמירה מאד מפחידה. האם נתניהו מתכוון להשאיר אותנו במצב חירום עד שימצאו חיסון לקורונה, ועד אז להגביל את כל החירויות הכי בסיסיות שלנו? אני מפחדת שלכך הוא מתכוון, כי הוא רוצה להקפיא את פעילות בתי המשפט ולדחות את המשפט שלו לנצח, ולמנוע הפגנות נגדו ולעבור בעצם למשטר דיקטטורי קבוע, שבו נהיה כפופים לצווים על פי תקנות שעת חירום ולא תהיינה לנו שום זכויות לעבוד או לנוע בלי רשות מהממשלה והמשטרה תעצור אותנו ותקנוס אותנו על הליכה לטיול או מפגש עם המשפחה, ואנשים מבוגרים כמוני יצטרכו להישאר רחוקים מבני המשפחה שלהם לזמן בלתי מוגבל. זה הרבה יותר מפחיד אותי מהקורונה, וזה מטריד כל הזמן כי אני לא יודעת מה נתניהו עושה כי באמת צריך ומה הוא עושה בשביל לשלוט בנו בכוח, בידיעה שיש בציבור יותר אנשים ששונאים ומתעבים אותו מאשר אנשים שאוהבים אותו, והכוח שלו נובע רק מכך שהחסידים שלו מאוחדים והשונאים שלו מפורדים ולא מסוגלים להתאחד נגדו, אבל הוא תמיד מפחד שהם כן יתאחדו נגדו שזה כמעט קרה, ולכן הוא ירצה לדכא אותם בכוח, והקורונה נותנת לו הכי הרבה כח, כי אנשים מפחדים מהקורונה יותר ממה שהם מפחדים מדיקטטורה, כי הקורונה נראית להם קרובה והדיקטטורה רחוקה. נתניהו הוא אדם מאד מפחיד וכל נאום שלו מעורר בי חרדה עצומה ממנו, לא מהקורונה, שאני מפחדת ממנה בעיקר מפני שהיא תירוץ לפגוע ביכולת שלי לעשות את הדברים הכי שגרתיים, כמו לטייל עם הכלב שלי לאן שאני רוצה או לקנות בשוק ולא בחנויות יקרות או לנסוע לבנות שלי בארץ ובחו"ל. אתמול בערב ראיתי שהציבו מחסומים בין רחוב רמב"ן לרחוב אבן-עזרא ובין רחוב רמב"ן לרחוב אוסישקין ועכשיו רחביה מחולקת. אושר אוהב ללכת לגן הג'ירפה ומשם ליד בן-צבי ומשם לרחוב קק"ל מול הגימנסיה ומשם לרחוב אבן-עזרא או אוסישקין ומשם לרדת לקבר יאסון והביתה, אבל כשראיתי את המחסומים הבנתי שעכשיו אפשר ללכת לגן הג'ירפה אבל אי אפשר להמשיך הלאה ולעשות סיבוב דרך רחוב קק"ל כי אז נגיע למחסום מהצד השני והחיילים ישאלו למה אנחנו מנסים לעבור לרחוב רמב"ן וללכת לרחוב עזה ששם אנחנו גרים, ואם אני אסביר להם שרק הלכנו לטיול לילה ואנחנו רק חוזרים הביתה יגידו לנו שזה לא בסדר שהתרחקנו כל כך מהבית והלכנו אל מעבר למחסומים, וקשה מאד להסביר לאושר שעכשיו אי אפשר ללכת לכל מקום שרוצים ושבאמצע רחביה יש חלוקה לאיזורים. בנימין אמר לי שהכוונה לעצור רק מכוניות ולא לעצור אנשים, אבל אני בטוחה שהחיילים ישאלו אותי לאן אני הולכת וזה ממש לא נעים. למשל בנימין נוסע מהבית שלו בבקעה לנוה-יעקב לטפל בהורים שלו שהם כבר בני תשעים וחמש והוא רוחץ את אבא שלו שמרותק למיטה מאז שהוא נפל, וכשהוא חזר הביתה עצרו אותו פעם שוטרים ורצו שהוא יישאר בנוה-יעקב, והוא היה צריך להסביר להם שהוא רק בא לטפל בהורים הקשישים שלו ועכשיו הוא חוזר הביתה לבקעה. אולי השוטרים מבינים ולא מונעים ממך לחזור הביתה, אבל זה לא נעים שאתה צריך להסביר ולהצטדק למה הלכת לטייל עם הכלב יותר רחוק ממה שמרשים או למה אתה צריך לחזור הביתה אחרי שטיפלת בהורים הקשישים שלך. ועכשיו צריך גם לחבוש מסכה או לקשור מטפחת ראש על הפנים. אני בחרתי לקשור מטפחת כי המסכות עולות הרבה כסף והן גם נורא מכוערות. כשחזרתי עם אושר מעמק המצלבה ישבו שם על הספסל השכנה ושלושת הבנים הקטנים שלה והם הסתכלו עלי ואמרו: זאת לא מסכה אמיתית של קורונה, ואמרתי להם שזה לא נגד קורונה, שאני רק מתכוונת לשדוד עוד מעט בנק. כשאני קושרת לי מטפחת על הפנים אני מסתכלת בראי וצוחקת מעצמי, ולפחות יש לי סיבה אחת לצחוק. בלילה חבשתי את כובע הצמר שלי כי היה קר בירושלים בלילה, והוא נפל לי על העיניים, וכל הפרצוף שלי התכסה, האף והפה במטפחת והעיניים בכובע, וככה הלכתי עם אושר כמו אשה עיוורת וניסיתי כל הזמן להרים את הכובע ולייצב את המטפחת אבל המטפחת זזה והכובע כל הזמן נפל בחזרה על העיניים, ובסוף מיששתי את הדרך הביתה. עכשיו כולנו עיוורים במידה רבה וכמו שאומרים בלטינית העיוור מוביל את העיוור.

צוּפִית

כְּלִיל הַחֹרֶשׁ פָּרַח בַּחָצֵר הַשְּׁכֵנָה

כֻּלּוֹ הִתְכַּסְָה בִּפְרִיחָה סְגֻּלָּה

וְעָמְדָּה בֵּין פְּרָחָיו צוּפִית קְטַנְטַנָּה

פְּלוּמָתָה בָּהֲקָה יְרֻקָּה וּכְחֻלָּה.

זְמַן רַב כָּל כָּךְ לֹא רָאִיתִי כְּמוֹתָה

וְשָׂמַחְתִּי כָּל כָּךְ לְמַרְאֶה פְּלוּמָתָה.

אַךְ מִיָּד עוֹפְפוּ מִן הָעֵץ צְרָעוֹת,

בֵּין פִּרְחֵי כְּלִיל הַחֹרֶשׁ שָׁכַן קַן צְרָעוֹת,

וּמִיָּד הַצּוּפִית אַחֲרֵיהֶן עוֹפְפָה

רוֹדֶפֶת אַחֲרֵי טַרְפָּה

וּמֵעֵינַי הִיא נֶעֶלְמָה

וְרַק זִמְזוּם צְרָעוֹת הָמָה

וְְהַשֶּׁמֶשׁ בִּמְּרוֹם הַשָּׁמַיִם עָמְדָּה

וּבְכָל הָרְחוֹב רַק אֲנִי יְחִידָה.

חכמות בחוץ תרונה

בימים האלה אי אפשר לפתוח עיתון כלשהו בארץ או בעולם בלי לקרוא שהוירוס בא ללמד אותנו משהו, ושהעולם חייב להשתנות לטובה ולאחד את כל בני האדם וכיוצא בזה. אלה הדיבורים השניים שהכי מעצבנים אותי. הדיבורים הראשונים שהכי מעצבנים אותי אלה המחמאות לעצמנו והטפיחה העצמית על השכם, כמה אנחנו נפלאים דוקא בעתות משבר, עד שאתה שואל את עצמך מה בכלל צריך להשתנות אם אנחנו כל כך נפלאים. הוירוס לא בא ללמד אותנו שום דבר, הוא פשוט מנסה לחיות ולהתרבות בגופם של בני אדם. אם הבן אדם מת, זה מבחינת הוירוס כשלון, כי הפונדקאי שלו מת ואז גם הוא מת עם כל הצאצאים שלו. מבחינת הוירוס עדיף שנחיה והוא יוכל לחיות על גופנו ולעבור מאדם לאדם בלי להרוג את הפונדקאים שלו. אבל הוירוס הוא לא יצור תבוני ולפעמים קורים לו דברים בניגוד לאינטרס הקיומי שלו. כמובן שגם לבני אדם קורים לפעמים דברים בניגוד לאינטרס הקיומי שלהם, למרות שהם יותר תבוניים מוירוס, גם אם לפעמים קשה להאמין בזה. קראתי אין ספור חזיונות לסולידריות אנושית בלי הבדל דת וגזע ולאום, שמאז מגדל בבל זה לא כל כך מצליח, אז קצת קשה להאמין שדוקא עכשיו זה יקרה, וכמובן קראתי המון הסברים שטסנו יותר מדי, או שאכלנו יותר מדי בשר וכיו"ב. אבל מגפות בניגוד למה שטוענים אינן דבר יוצא דופן. תמיד היו בעולם מגפות, רובן היו מקומיות ומוגבלות אבל חלקן היו עולמיות, והן תמיד הגיעו במחזוריות מסוימת בזמן כזה או אחר ולא היו בהכרח קשורות למה שבני אדם עשו. הרי יש גם כל הזמן מגפות שמחסלות צמחים מסוימים או בעלי חיים מסוימים, ולאו דוקא בני אדם. למשל היה לפני כמה שנים טפיל שכמעט חיסל את שיחי הצבר בישראל, וזה לא היה בגלל ששיחי הצבר עשו משהו רע. הטבע הוא די אכזרי, אם אפשר להשתמש בתואר הזה לישות שאיננה מודעת, ומדי פעם קורות רעידות אדמה ושיטפונות וטייפון וצונאמי וטורנדו וכל אימי הטבע שפוגעים בחיות ובאנשים וזה תמיד קשה ועצוב שזה קורה אבל זה חלק מהחיים, ובניגוד למה שחושבים אנשים שלא מסתפקים בסיבה לדברים אלא מחפשים גם מטרה וטעם לכל דבר, מגפות אינן החריג אלא חלק בלתי נפרד מסדר העולם הטבעי, שכמו שיש בו חיות ובני אדם יש בו חיידקים ונגיפים וטפילים למיניהם, שגם הם סוג של חיים שרוצים להתרבות ולחיות גם בלי להבין מה שהם עושים, ולכן דוקא האנשים שלא מחפשים תובנות אלא מנסים פשוט לשרוד בעולם מגיעים הרבה יותר לחקר האמת מאלה שמפריחים תיאוריות קוסמיות רוחניות ועתידניות, כי העולם עוסק בהישרדות ולא בתוכחה ומוסר, והאנשים שנהרגו ביפן מהצונאמי והאנשים שמתים עכשיו מהקורונה לא עשו שום דבר רע, הם רק היו חסרי מזל. ולא כולנו יכולים לרפא עכשיו חולים ולהציל את האנושות מהקורונה, אבל כולנו יכולים לדבר פחות שטויות, גם אם לפעמים נדמה שזה הדבר שהאנושות מתקשה בו במיוחד. במה שנוגע אלי אישית, אין לי שום ציפיות לשינויים מפליגים בעולם ובהתנהגות האנושית, שבניגוד למחמאות שמרעיפים עלינו עכשיו כל מיני פרסומאים, אני לא מתפעלת ממנה במיוחד, לא מהמעסיקים שפיטרו עובדים בהמוניהם, לא מכל מי שיכול שמפקיע מחירים על כל דבר ועניין, כי גם כשאנשים חולים ומתים בהמוניהם תמיד יש מישהו שמצליח לעשות מזה כסף, ואפילו הנחמדות של אנשים זרים שמחייכים אליי עכשיו ומברכים אותי נראית לי לפעמים קצת ריקה מתוכן ואפילו קצת מזויפת. אין לי שום ציפיות לעולם משופר ולאנושות משופרת, וכל מה שאני רוצה עכשיו זה לא שינוי אלא חזרה למה שהיה לי קודם: לפגוש את הבנות והנכדים שלי ולבלות איתם ולחבק אותם ולנשק אותם ולבשל להם אוכל שהם אוהבים, ולהסתובב ברחובות ולקנות בגדים ונעליים וספרים וצעצועים, ואולי גם ללכת למספרה ולהסתפר קצר, ולבקר כמה חברות או להזמין אותן לקפה ועוגה. באופן כללי אני ממליצה לאנשים להסתפק בציפיות צנועות מהאנושות כדי שלא יתאכזבו יותר מדי, ולשמוח במה שיש שתמיד יותר מודעים לזה כשזה נלקח מאיתנו. והמגפות? הן היו והן יהיו, וכל מה שנותר לנו הוא לקוות שנשרוד אותן, ושכל אהובינו ישרדו אותן, ולדעת שלא תמיד נזכה לשרוד אותן, כי כולנו בני תמותה וכשמשלימים עם זה הרבה יותר קל לחיות בימי מגפה ובכלל.

וחג פסח שמח לכם ובפרט לבודדים שביניכם, ושתזכו לחגים שמחים יותר במהרה בקרוב.

טבלאות הקורונה

כבר כמה שבועות שאני מכורה לטבלאות הקורונה: החולים, המונשמים, המתים. היום בהיתי במסך וראיתי את המספר 44 מתחלף ל-45 והצטמררתי, כי ידעתי שעכשיו מת עוד אדם. בינתיים לא מתו בישראל הרבה אנשים, אז עוד מתייחסים לכל אדם ואדם בשמו ובזהותו וזה יפה, וגם מוזר, כי בכל יום מתים הרבה אנשים בישראל, מאה אנשים ביום או יותר, אבל מדברים רק על אלה שמתו מקורונה, כדי לבדוק אם הצליחו לשטח את העקומה, כי בעצם לא מתעניינים במתים אלא בעקומה, כי אם העקומה לא תשתטח זה יכביד על מערכת הבריאות ואז יותר אנשים ימותו כי לא יוכלו לטפל בהם. זה הגיוני אבל כשאומרים את זה נדמה שמערכת הבריאות היא מישהי שצריך לשמור עליה למען עצמה, ולא למען החולים שהיא אמורה לשרת, וכאילו כולם צריכים להפסיק לחיות ולשמור על מערכת הבריאות. במקום שמערכת הבריאות תעזור לאנשים לחיות האנשים צריכים להקפיד לא להעמיס על מערכת הבריאות, שלא יוטל עליה עול כבד מדי, ובאמת האנשים משתדלים לא להעיק על מערכת הבריאות והרבה מהם מתים בבית בשקט וזה לא מעיק כי איש איננו סופר אותם. ומכיוון שאני חושבת על המתים מקורונה, אני חושבת על כל האנשים שמתים, שאולי היו צריכים כל יום להגיד מי מת היום ולספר עליו. נגיד שהיתה פינה כזאת בחדשות על מי שמת באותו יום שיגידו ממה הוא מת ומי הוא היה, אבל אז אולי לא היו שמים לב מי מת מקורונה כי בכל יום מתים בישראל בערך מאה אנשים מכל מיני סיבות. אני לא יודעת למה אני כל הזמן מסתכלת באתרי החדשות לראות כמה אנשים מתו ואני תמיד מתפללת שלא יהיו עוד ותמיד יש עוד כמה מתים. אולי מספר המתים מודד גם בשבילי משהו, אולי את היאוש וחוסר האונים. אני חושבת על כל האנשים שמתים כי הם נדבקו בבתי חולים במחלות אחרות. יש המון אנשים כאלה. ביומיים האחרונים דיברו על דני וחוליה אברהמי, שנדבקו בקורונה כי דני היה מאושפז בבית החולים וולפסון במחלקה שהיתה בה חולת קורונה ואחר כך סגרו את המחלקה, אבל הוא נדבק והדביק את אשתו חוליה שלא רצתה לחיות בלעדיו וביקשה שלא ינשימו אותה וגם היא מתה. אם דני אברהמי היה נדבק בבית החולים בסתם איזה חיידק ולא בקורונה ומת מזה, כמו שקורה להמון זקנים בבתי החולים הלא כל כך היגייניים שלנו, לא היו שמים לב לזה בכלל. וגם הזקנים בבתי אבות נדבקו במחלה יותר מאחרים כי במוסדות אנשים יותר נדבקים במחלות מאשר בבתים הפרטיים. אני לא מאמינה שהכל בעולם ישתנה אחרי משבר הקורונה, אבל אני כן מאמינה שפחות אנשים ילכו לבתי אבות ופחות אנשים ירצו לשוט באניות פאר. יהיו כמה דברים שכן ישתנו. אולי גם המטוסים יצטרכו להשתנות כדי שאנשים לא יפחדו להידבק במחלות בזמן הטיסה, ואני מאמינה שעוד הרבה זמן אנשים יפחדו ממחלות ומזיהומים. אבל האם מערכת הבריאות שלנו באמת תשתפר ותשתנה לטובה, האם ישקיעו בה יותר ויציידו אותה טוב יותר ויקפידו יותר על ההיגיינה וישמרו טוב יותר על החולים? אני לא יודעת, כי זה דורש לא רק שינוי בתודעה אלא גם הרבה כסף, וכשצריך להשקיע כסף, כולם הרבה פחות נדיבים. כבר השלמתי עם זה שאהיה בסדר לבד, ולא אוכל לחבק בפסח הזה את הנכדים שלי הקטנים, ואראה אותם רק בסקייפ. אני משתדלת להיות קצת שמחה, כי אי אפשר כל הזמן להיות עצובים. קניתי כל מה שצריך לסדר – מצות וקמח מצה וחזרת ויין, ונרים כוסית בסקייפ ונגיד השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין, ונתפלל שבפסח הבא לא תהיה קורונה, ונוכל ללכת למחנה יהודה שכולם שם יהיו עצבניים לפני החג והשוק יהיה מלא בצעקות המוכרים ובהמולת הקונים ובריחות של פטרוזיליה ושמיר וריחן וכדורי פלאפל וקציצות ומאפים טריים ותחנות האוטובוסים יהיו מלאות אנשים שיחכו לאוטובוסים שתמיד מאחרים. אפילו לרחוב יפו אני מתגעגעת עכשיו, לחנויות הזולות, לחצאיות ולנעליים הזולות שתלויות בפתחי החנויות במחיר מציאה ומתחילות להתפרק אחרי כמה ימים. אני מחכה ליום שאשוטט שם שוב ואקנה לי חצאית זולה ונעלי סירה לימי האביב שממילא הוא קצר בארצנו כי מיד כשבורח החורף מגיע הקיץ והימים לוהטים. והכי אני מתגעגעת לחנויות הספרים ולדפדף בספרים החדשים ולקנות רק אחד כי הם מאד יקרים. מדהים כמה מהר מתרגלים למציאות ומדהים כמה עדיין מתגעגעים לימים הרגילים ולחיים הרגילים בלי לחשוב כל הזמן לא להידבק ובלי לקרוא טבלאות מחלה ובלי לפתוח את החדשות במספר המתים.