זבובים וצרעות

בעונת השנה הזו חודרים הזבובים והצרעות אל הבית. אני פחות מבחינה בהם בהיכנסם, יותר כשהם חובטים את ראשיהם בחלונות הזכוכית בניסיונם לצאת, ואינם מבינים מדוע הזכוכית, שנראית להם שקופה ובלתי-קיימת, חוסמת בעיקשות כזו את דרכם. לעתים הם חובטים את ראשיהם בזכוכית עד שהם נופלים מתים על אדן החלון או על הרצפה, ולפעמים אני מבחינה בהם ופותחת את החלון לרווחה, ואז הם פורצים החוצה לרוב ונעלמים, אבל לפעמים, כאילו מסרבים לקלוט שהמחסום הוסר, הם עפים שוב למרכז החדר, במיוחד הצרעות, ומזמזמים בעצבנות, עפים מחדר לחדר ומחמיצים את החלון הפתוח. לפעמים אני אובדת עצות. אתמול ריחפה צרעה אחת בחלל המטבח והאמבטיה בגובה נמוך, לרגע נפלה על הרצפה וחשבתי לדרוך עליה, אבל התמהמהתי והיא שוב ריחפה מעלה, ואז במאמץ אחרון הצליחה לטפס אל מעל הארון ולהידבק לקיר מבלי נוע. בבוקר מצאתי אותה מתה על הכיריים. יום קודם מצאתי במחבת שבו בישלתי עוף לכלבה, ליד העצמות והסחוסים שנותרו, זבוב מת. כנראה נמשך לריח הבשר.

כשהם מרחפים בחלל החדר ומזמזמים, הזבובים והצרעות, אני מתחילה לנוע בעצבנות, פותחת לרווחה את החלונות, לעתים מנסה להניס אותם במגבת, במקרים חריגים דורכת עליהם. לא נעים להרוג יצור חי ואפילו צרעה או זבוב. אני מניסה אותם במגבת לעבר החלון הפתוח, עופו עופו מכאן, אבל הם מסרבים להסתלק, חוזרים למרכז החדר ומזמזמים. אילו רק שתקו הייתי סובלת את נוכחותם. נוכחות שקטה הרבה יותר קל לשאת, גם אם מדובר בצרעה או זבוב, אבל הם מתעקשים לזמזם, והזמזום הזה מוציא אותי מדעתי.

פעם התקשרתי לעירייה ושאלתי אם יכולים לעזור לי לסלק את הצרעות. הם שאלו איפה הקן שלהן. לא ידעתי להשיב. אמרו לי לעקוב אחריהן בשעת השקיעה, לראות לאן הן עפות. לא הצלחתי לעקוב אחריהן בשעת השקיעה. שאלתי את האיש בעירייה אם הוא רוצה שאעוף אחריהן כדי לראות לאן הן עפות. לא היתה לו תשובה. הפסקתי להתקשר לעירייה והתחלתי לנסות להניס אותן בעצמי, לעתים בעזרת מגבת מטבח, ולעתים אני מכבה את האור במטבח ומדליקה את האור במרפסת, כדי שיצאו מן הבית. לשוא. הן עקשניות, הצרעות. את הבית אינן עוזבות. העקשנות הורגת אותן. לכן הן חובטות את ראשן בזכוכית החלון עד מות, במקום לחפש מוצא אחר. החיות עקשניות בהרבה מבני האדם, שכשהם מוצאים את דרכם חסומה, מיד הם מחפשים לעצמם מוצא, דרך אחרת, מנסים לעקוף את המחסום. אני מניחה שזה מעיד על כך שבני האדם חכמים מן החרקים.

הר גבנונים וגבינות אחרות

האם מקורו של מנהג אכילת מאכלי הגבינה בחג השבועות הוא במדרש שמות רבא לאחד הפסוקים הסתומים, פסוק ט"ז, באחד מפרקי תהלים הסתומים ביותר, פרק ס"ח?

הר-אלהים הר-בָּשָׁן הר גַּבְנֻנִּים הר-בָּשָׁן

קשה לדעת מי הנושא ומי הנשוא במשפט זה: האם הר בשן הוא הנושא, ועליו נאמר שהר אלהים הוא, והר גַּבְנֻנִּים הוא, או שני נושאים למשפט, הר-אלהים והר גַּבְנֻנִּים, שעל שניהם נאמר שהר-בשן הינם, ומה פירוש הדבר? האם אלה שמות של הרים מסוימים, או תיאורים שיכולים להתאים להרים שונים, ומה יחסם של הרים אלה, או כינויי הרים אלה להר סיני, שנזכר בפרק פעמיים, בפסוק ט' ובפסוק י"ח?

וזו קבוצת הפסוקים ט-י"ח בתהלים ס"ח:

אֶרֶץ רָעָשָׁה אַף שָׁמַיִם נָטְפוּ, מִפְּנֵי אֱלֹהִים זֶה סִינַי, מִפְּנֵי אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשׂרָאֵל: גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים נַחֲלָתְךָ וְנִלְאָה אַתָּה כְוֹנַנְתָּה: חַיָּתְךָ יָשְׁבוּ בָּה תָּכִין בְּטוֹבָתְךָ לֶעָנִי אֱלֹהִים: ה' יִתֵּן אֹמֶר הַמְּבַשְׂרוֹת צָבָא רָב: מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן וּנְוַת-בַּיִת תְּחַלֵּק שָׁלָל: אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם, כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּיְרַקְרַק חָרוּץ: בְּפָרֵשׁ שַׁדַּי מְלָכִים בָּה תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן: הַר אֱלֹהִים הַר בָּשָׁן, הַר גַּבְנֻנִּים הַר בָּשָׁן: לָמָה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַבְנֻנִּים, הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ, אַף ה' יִשְׁכֹּן לָנֶצַח: רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן ה' בָם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ:

מיד אחרי הַר גַּבְנֻנִּים יש לנו הָרִים גַּבְנֻנִּים, שמלמד על כך שמדובר בשם תואר ולא בשמו של הר מסוים, אבל המפרשים מתייחסים רק לביטוי בלשון יחיד. וכך נאמר בשמות רבה פרשה ב, ד, בפירוש המלים "ויבא [משה] אל הר האלהים חֹרֵבָה" בשמות פרק ג', פסוק א':

ה' [חמישה] שמות יש לו: הר אלהים, הר בשן, הר גבנונים, הר חורב, הר סיני: הר אלהים, ששם קבלו ישראל אלהותו של הקב"ה. הר בשן, שכל מה שאוכל אדם בשיניו בזכות התורה שניתנה בהר, וכן הוא אומר (ויקרא כ"ו) "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלְכוּ... וְנָתַתִּי גִּשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם". הר גבנונים – נקי כגבינה, נקיים מכל מום. הר חורב - שממנו נטלו סנהדרין רשות להרוג בחרב, ורבי שמואל בר נחמן אמר שמשם נטלו עובדי גילולים איפופסין שלהם שנאמר (ישעיהו ס') והגויים חרב יחרבו: מחורב יחרבו. הר סיני, שממנו ירדה שנאה לעובדי כוכבים.

מדרש זה רואה איפוא בכל הכינויים הנזכרים בתהלים ס"ח פסוק ט"ז שמות נרדפים לשמו של הר סיני, ודורש "הַר גַּבְנֻנִּים" מלשון גבינה שהיא נקייה ואין בה מום.

בתרגום הלטיני הישן המבוסס על תרגום השבעים תורגם פסוק ט"ז בתהלים ס"ח כך:

Mons Dei mons pinguis mons coagulatus mons pinguis

כלומר: הר אלהים הר שֻׁמָּן הר מְגֻבָּן הר שֻׁמָּן.

כיצד הפך בָּשָׁן לשֻׁמָּן לא קשה לדמיין: הסיבה נעוצה בדברי הנביא עמוס, פרק ד', פסוק א':

שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן, הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים, הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים, הָאֹמְרוֹת לַאֲדֹנֵיהֶם הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה.

הביטוי פרות הבשן בפסוק זה תורגם כ: vaccae pingues, כלומר: פרות שמנות. כך הפך גם הר בָּשָׁן להר שֻׁמָן או הר שָׁמֵן. וברור מן התרגום שכאן הובנו כינויי ההרים בפסוק כשמות תואר ולא כשמות המציינים הרים מסוימים.

ואילו בתרגום הרונימוס נאמר:

Mons Dei mons pinguis mons excelsus mons pinguis

שפירושו: הר אלהים הר שֻׁמָּן הר נַעֲלֶה הר שֻׁמָּן. 

ונראה כי בתרגום זה סמך הירונימוס על תחושתו ולא על פרשנות מילולית כזו או אחרת ל"הר גַּבְנֻנִּים".

אוגוסטינוס השתמש בתרגום לטיני עתיק שונה מהמוכר לנו, אך גם הוא מבוסס על תרגום השבעים:

Mons dei, mons uber, mons incaseatus, mons pinguem

כלומר: הר אלהים, הר מניב, הר מגובן, הר שֻׁמָּן

Mons uber , הר מניב, הר שופע, יכול גם להיקרא הר-שַׁד, שזו משמעות המלה uber כשם עצם. לדברי אוגוסטינוס זהו אותו הר צלמון מן הפסוק הקודם, אך הכוונה היא לישו כריסטוס, שלו מייחסים הנוצרים את פסוק ב' בישעיהו פרק ב': ,והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים".

וכך אומר אוגוסטינוס בפירושו לתהלים ס"ח על הר גבנונים, שהוא לדעתו ישו המשיח:

הוא הוא הר גבנונים [הר מגובן] בשל הפעוטות, שבחסדו ניזונים מחלב, הר מניב לחזקם ולהעשירם במתנות, כי גם החלב עצמו שממנו נעשית הגבינה, מסמל בדרך פלא חסד. הריהו זורם משפעת הקרביים האמהיים, ונשפך ברחמי חיבה לפעוטות האהובים.

מתוך Ennarationes in Psalmos, LXVII

אף הפרשנות הנוצרית מבקשת לראות בכל ההרים את אותו הר עצמו. במסורת היהודית זהו הר סיני, במסורת הנוצרית ישו המשיח.

במדרש במדבר רבה, פרשה א' סימן ח', בפירוש הפסוק הפותח את ספר במדבר "וידבר ה' אל משה במדבר סיני", מצוי מדרש נוסף של שמות הר סיני:

ו' [ששה] שמות נקראו לו: הר אלהים, הר בשן, הר גבנונים, הר מוריה, הר חורב, הר סיני.

אבל אין מופיע מדרש שמו של הר המוריה, ונראה שצורף כאן לחמשת שמות סיני ממדרש דומה למדרש בשמות רבה, מתוך כוונה לאחד את הר המוריה עם הר סיני, במהלך דומה לזה שעשה אוגוסטינוס כאשר זיהה את כל ההרים הנזכרים בתהלים ס"ח עם הר בית ה', הוא הר המוריה.

בתנ"ך נזכרת המלה גבינה רק פעם אחת בספר איוב בפרק י' פסוק י':

הַלֹא כָחָלָב תַּתִּיכֵנִי וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי

פסוק זה מופיע כחלק מתיאור יצירת האדם בידי האל: וכך איוב י', פס' ח'-י"א:

יָדֶיךָ עִצְבוּנִי וַיַּעֲשׂוּנִי יַחַד סָבִיב וַתְבַלְּעֵנִי: זְכָר נָא כִּי כַּחֹמֶר עֲשִׂיתָנִי וְאֶל עָפָר תְּשִׁיבֵנִי: הַלֹא כָחָלָב תַּתִּיכֵנִי וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי: עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּסֹכְכֵנִי:

בראשית רבה נדרש פעמיים לקטע זה מאיוב במדרש מעשה הבריאה: בפרשה י"ד סימן ד' נאמר בפירוש לבראשית פרק ב' פס' ז' "וַיִּיצֶר ה' אלהים את האדם עָפָר מן האדמה..." בהתייחסות לפסוקים באיוב י':

[משל] לקערה שהיא מלאה חלב עד שלא נתן מסו בתוכו החלב רופף. משנתן לתוכה מסו הרי החלב קפוי ועומד. הוא שאיוב אמר הלא כחלב תתיכני גו'

ואותו דימוי עצמו מופיע בפרשה ב' סימן ז' בפירוש לבראשית פרק א', פס' ח' "ויקרא אלהים לרקיע שמים", וכך נאמר שם:

רבי יצחק אמר שמים – שא מים, טעון מים. משל לחלב שהיה נתון בקערה עד שלא תרד לתוכו טיפה אחת של מסו מיד הוא קופא ועומד, כך עמודי שמים ירופפו, עמדו שמים ניתן בהם את המסו.

ורש"י מפרש: טיפה אחת של מסו, בלעז פרדשיר"א שמעמידין בה גבינה.

אינני יודעת כיצד מבטאים מסו, ולא הצלחתי למצוא לאיזו מלה לועזית בדיוק התכוון רש"י, אך ברור לי שהכוונה היא לסוג של Rennet, אותו תסס שהכנסת מעט ממנו לחלב מתחילה תהליך של גיבון. כיום משתמשים בחומר המופק מקיבת בקר, אך בעבר נהגו להשתמש בעסיס פירות – אריסטו מזכיר שימוש ברנט, אך גם בעסיס תאנים.

במדרש ישנה מחלוקת האם הפסוקים באיוב מתייחסים לבריאת האדם, או מאחר שהם נאמרים בלשון עתיד, לתחייה בקץ הימים, כמו בחזון העצמות היבשות ביחזקאל. אבל בתלמוד בבלי במסכת נידה כ"א, א' מוזכר דימוי הכנת הגבינה מאיוב בהקשר של היווצרות העובר:

תנו רבנן: איזהו שפיר מרוקם? אבא שאול אומר תחלת ברייתו מראשו ושתי עיניו כשתי טיפין של זבוב תני רבי חייא מרוחקין זה מזה שני חוטמין כשתי טיפים של זבוב תני רבי חייא ומקורבין זה לזה ופיו מתוח כחוט השערה וגויתו כעדשה ואם היתה נקבה נדונה כשעורה לארכה וחתוך ידים ורגלים אין לו ועליו מפורש בקבלה הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני עור ובשר תלבישני ועצמות וגידים תסוככני חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי ואין בודקין אותו במים שהמים עזין.

דיון זה שעוסק בשאלה מאימתי נחשב העובר לוָלָד: האם הוא נחשב לוָלָד עוד בטרם קיבל גופו הזעיר צורת גוף אדם, ובהקשר זה מובא הפסוק מאיוב לתמוך בראיית העובר כוָלָד מראשית ברייתו, כאשר "גוויתו כעדשה". המעניין הוא שדימוי זה של היווצרות העובר כהתגבנות גבינה מחלב מופיע גם בחיבורו של אריסטו "על היווצרות בעלי החיים", בספר הראשון בפרק 20, וכך נאמר שם: "הזכר מספק את הצורה ואת עקרון התנועה, והנקבה מספקת את הגוף, או במלים אחרות את החומר. השוה להתגבנות חלב: כאן החלב הוא הגוף, ועסיס התאנה או הרנט מייצג את העיקרון שגורם לו להיווצר."

ועוד מופיעים בתנ"ך בשמואל א, י"ז, פס' י"ח "חריצי חלב" שמקובל להבינם כגושי גבינה. להלן פס' י"ז-י"ח:

וַיֹאמֶר יִשַּׁי לְדָוִד בְּנוֹ: קַח נָא לְאַחֶיךָ אֵיפַת הַקָּלִיא הַזֶּה וְעֲשָׂרָה לֶחֶם הַזֶּה וְהָרֵץ הַמַּחֲנֶה לְאַחֶיךָ: וְאֶת עֲשֶׂרֶת חֲרִיצֵי הֶחָלָב הָאֵלֶּה תָּבִיא לְשַׂר-הָאֶלֶף...

ישי שולח איפוא ביד דוד לבניו דגנים וככרות לחם למאכל, ואילו את חריצי החלב הוא שולח, כמס או כמתנה, למפקד, אולי כדי שיטה חסד לבניו שנמנים על הלוחמים. חריצי חלב הם ככל הנראה כיכרות גבינה שהתיישנו עד שהתקשו וערכם גדול. ואילו הגבינה היא אולי מישקע החלב הלבן, הנקי והרך, המופיע, כמתואר בפסוק באיוב, בעקבות חימום החלב וקירורו, שהוא כחומר ביד היוצר, וטרם ניתנה לו צורה סופית. לשונו של איוב מתארת את יצירת האדם בידי האל כפיסול בחומר, אך גם כיצירת גבינה מחלב בדרך המסורתית – להתיך ולהקפיא, וכך דימיינו בימי קדם גם את תהליך היווצרותו של העובר.

פוליטיקאים של שנאה

אינני יודעת הרבה על המהגרים מאפריקה לישראל ואינני יודעת איך ישראל צריכה לטפל בהם. אבל אני יודעת לזהות אנשים שקופצים על הזדמנות להחצין את הרוע שלהם, שאין לו גבולות, כלפיי מישהו שנדמה להם שדמו הופקר, וזה מה שאני חושבת על חברי הכנסת מירי רגב ודני דנון, ומיכאל בן-ארי שעצם חברותו בכנסת מעוררת צמרמורת, ובראש כולם השר אלי ישי. האנשים האלה מרגישים שדמם של המהגרים האפריקאים הותר, ואז הם מרשים לזרם השנאה שנובע מהם לפרוץ החוצה בלי מעצורים, כדי לקדם את פוליטיקת השנאה שלהם, ומאבדים כל רסן.

תמיד אלה פחות או יותר אותם אנשים מאותן מפלגות, שהפוליטיקה שלהם היא פוליטיקת שנאה, שהם לא בעד משהו אלא נגד מישהו, ותמיד הם צריכים לנהל מערכה של שנאה נגד מישהו. עכשיו מירי רגב מקללת את המהגרים מאפריקה כי נדמה לה שעכשיו היא תזכה לאהדה על ההשתלחות בהם. קודם זו היתה חנין זועבי שמירי רגב קיללה, באותה גסות-רוח ושנאה רושפת שאמורים כנראה לדעתה להפוך אותה לחביבת ההמונים. ואנשי ש"ס ואנשי כך היו עסוקים הרבה שנים בהשתלחויות בקהילה ההומוסקסואלית, כשהם הרגישו שזאת מטרה קלה שאפשר רק להרוויח מההשתלחות בה. אחרי הרצח בבר-נוער הרבה אנשים וגם אני ביניהם חשבנו שההשתלחויות האלה תרמו לאווירה שאיפשרה לרוצח לבצע את פשעיו, כי פושעי שנאה, כמו פוליטיקאים של שנאה, תמיד זקוקים לאווירה התומכת, שמפעילה אותם כמו לפיד שנזרק לחבית של דלק, ואנשי ש"ס אמרו למה מאשימים אותנו וריסנו קצת את השתלחותם בהומוסקסואלים, אבל מי שהוא פוליטיקאי של שנאה תמיד ימצא לו מטרה לשנאה, או הומוסקסואלים או ערבים או מהגרים מאפריקה, זה לא כל כך חשוב מי ובלבד שזו תהיה קבוצה שאפשר להגדיר אותה כאויב ולקבל לגיטימציה להכפיש אותה ולהתנכל לה. פוליטיקאי של שנאה צריך דמות אויב כדי לגבש כנגדה קואליציה של שנאה, והמטרה עצמה לא ממש חשובה, ובלבד שאפשר להוציא אותה מהכלל ולסמן אותה כיעד להתקפות של שנאה. אחרי שהפוליטיקאים של השנאה מסמנים מטרה ומציירים עליה עיגול, מגיעים פושעי השנאה שקיבלו חיזוק ומתנפלים באלימות על הקבוצה המסומנת, כי פוליטיקאים של שנאה ופושעים של שנאה מפעילים אלה את אלה ומלבים את האש עד שנהיה מאד קשה להשתלט עליה ולכבות אותה. לפעמים האש הזאת, כשהיא מתפרצת ומשתוללת, היא שורפת יחד עם קרבנות השנאה גם את הפוליטיקאים של השנאה, אבל לא תמיד מי שמצית את האש נשרף בעצמו, לפעמים הוא רק מחולל בעירה ושורף אחרים, ואש שמבעירים היא כמו מלחמה, יודעים רק איך היא מתחילה, לאן היא עלולה להתפשט וכמה ייפגעו בה אי אפשר לצפות מראש. עכשיו האש כבר בוערת והפוליטיקאים של השנאה נדלקים עוד יותר ושופכים על האש עוד דלק, ולאן זה עלול להתגלגל קשה לדעת, אבל לא קשה לדעת שהם איבדו את הבלמים וכולנו עכשיו בסכנה. יש ויכוחים שבהם קשה לבחור צד ולבטא עמדה חד משמעית, כי המציאות היא אף פעם לא פשוטה וחד-משמעית. אבל כשרואים את הפוליטיקאים של השנאה מבינים באיזה צד אסור להיות, ואת מי צריך לעצור, לפני שהוא ישרוף את כל העיירה.

החברים של אנדריאס מלצר

לפעמים אני לומדת על דברים מאנשים שנכנסים לבלוג. הפעם זה היה מישהו שחיפש מידע על אנדריאס מלצר, וככה ראיתי שמתנחלים ואנשי ש"ס נסעו לכנס שהוא אירגן, למרות שהרב של וינה ביקש מהם להימנע מכך. כבר אינני עוקבת בדריכות אחר הפוליטיקה האוסטרית כפי שעשיתי בשכבר הימים, אבל השם אנדריאס מלצר תמיד מעורר בי חלחלה. בפעם הראשונה נתקלתי בשמו לפני יותר מעשרים שנה במאמר שכתב, מאמר שנון ומצחיק מאד שלעג לסופרים ולאמנים מן השמאל שהחרימו את קרינתיה בשלטון יירג היידר, שזמן מה אחר כך נאלץ לפרוש ממשרתו, אחרי שאמר שלהיטלר היתה מדיניות תעסוקה מצוינת וצריך לקחת ממנו דוגמה. המאמר המצחיק של אנדריאס מלצר התפרסם בעיתון המכובד Die Presse, העיתון שתיאודור הרצל עבד בו בזמנו, ומטעמו נשלח לפריס, שם סיקר את משפט דרייפוס, והשאר היסטוריה. אנדריאס מלצר בהחלט מעריך את הרצל. באחד ממאמריו ציין שהרצל הושפע מרעיונות של הלאומנות הגרמנית, ולכן יש לדעתו קשר בין מדינת ישראל לאוסטריה. בנוסף לכך ציין שמדינת ישראל הוקמה גם בזכות האנטישמיות האוסטרית וגם לכן היא קשורה לאוסטריה. לי הטיעון הזה נשמע קצת ציני, שלא לומר מרושע, אבל כזה הוא אנדריאס מלצר. רק מאוחר יותר גיליתי שאנדריאס מלצר הוא האידיאולוג שמאחורי יירג היידר, ושהוא מנהיג קבוצה שנקראת "חוג לורנץ" בעלת אידיאולוגיה לאומנית קיצונית, שסייעה להיידר להגיע לראשות מפלגת החירות, ושהוא עורך עיתון בשם Zur Zeit, שם תמים לכאורה, שפירושו "בַּזְּמַן". ידיד יהודי שחי בוינה שלח לי מדי פעם גיליונות של העיתון הזה. היו בו מאמרים שהסבירו שהמוסד הפיל את מגדלי התאומים ושישראל יזמה את המלחמה בעיראק ובמיוחד את שוד המוזיאונים שהתקיים במהלך המלחמה, כדי לנקום על כך שבבל שדדה את בית המקדש, וגם כדי לגרש לעיראק את כל הפלשתינים "ולישב אותם מחדש במזרח" שככה הנאצים קראו להשמדת היהודים - אצל אנדריאס מלצר תמיד היהודים עושים את מה שעשו הנאצים, "אבל אצלם זה כשר", ומצד שני הנאצים הם תמיד הטובים והקרבנות שלאף אחד לא אכפת מהסבל שלהם. "צור צייט" היה בהחלט עיתון עם תודעה היסטורית. עבר הרבה זמן עד שקלטתי שהלוגו של העיתון ZZ, לכאורה ראשי תיבות תמימים של שמו Zur Zeit, דומה מאד לסמל האס-אס כפי שהנאצים נהגו לכתוב אותו.

אחד הנושאים החביבים על העיתון "צור צייט" ועל עיתונים אחרים בסצינה היה זכות השיבה. לא של הפלשתינים, של הגרמנים. זכות השיבה לסודטים ולפולין של הגרמנים שגורשו משם בתום המלחמה. כמובן שזה גרם לאנדריאס מלצר וחבריו לגלות הרבה אהדה גם לפלשתינים, כי לפי תפיסתם גם הגרמנים וגם הפלשתינים הם קרבנות של היהודים. קודם אנדריאס מלצר גילה את הפוטנציאל של שיתוף פעולה עם הפלשתינים כדי לתת לגיטימציה לנאצים. רק מאוחר יותר הוא גילה שאפשר לקבל גם לגיטימציה מיהודים מסוימים, שחושבים שהנאצים הם דוקא חברים טובים שלהם.

ליהודים קל לזהות נאצים כשהם מסתובבים גלוחי ראש עם צלב-קרס על החזה. אנדריאס מלצר איננו נאצי קל לזיהוי. הוא לובש חליפה, מסורק בקפידה, הוא אדם מלומד שמחבב מוסיקה קלאסית ואמנות רנסאנס, והוא יודע בהחלט מה כדאי לומר באוזני יהודים ומה לא כדאי לומר. ובכל זאת אנדריאס מלצר הוא נאצי שמתגעגע לעבר הנאצי של אוסטריה, והדעות שלו על יהודים לקוחות ממאגר הדעות הנאצי על יהודים. ציטטה אופיינית שלו ממאמר שפירסם בשנת 1991 בשופר נוסף של הנאציזם האוסטרי, כתב העת Aula, מתארת את היהודים כאחד העמים העקורים, שעיסוק במסחר וכספים עיצב את אופיים עד כדי כך שמלאכה, חקלאות ותעשייה ניראות להם מנוגדות לטבע. יכול להיות שאנדריאס מלצר אומר למתנחלים ולאנשי ש"ס, שעימם התחבר בשנים האחרונות, שהם דוקא יהודים מצוינים, הם בכלל לא כמו אבותיהם המנוונים שהיה צריך לשלוח לאושוויץ, הוא לא אומר את זה כמובן במלים מפורשות, הוא רק אומר למתנחלים שהם יהודים מצוינים, לא כמו יהודי הגולה, והם טפשים מדי להבין למה הוא מתכוון וחושבים שאם שמאלנים מרושעים – לצערי יש כאלה – מכנים את הלאומנים בישראל "ימין קיצוני", מלה שמשמשת בגרמנית ככינוי לנאצים, אז הימין הקיצוני באירופה, שזו לשון נקייה לנאצים, הוא החבר שלהם. הוא ממש לא, והם מדי טיפשים להבין את זה, גם כשהרב של וינה טורח ומזהיר אותם מהחברים החדשים שהם מוצאים לעצמם.

לכאורה משרד החוץ הישראלי היה צריך להזהיר את המתנחלים ואנשי ש"ס מהחברים הנאצים באוסטריה שעימם הם התחברו בעיקר מתוך טיפשות, אבל בראש משרד החוץ עומד אביגדור ליברמן, שיש לו קשרים מאד מיוחדים עם המיליונר היהודי האוסטרי המפוקפק מרטין שלאף. ליברמן נעזר בעבר בקשרים אלה כדי לשחרר את רפרם חדד שנעצר ועונה בידי הלובים כשביקש לצלם אתרים יהודיים בלוב, אבל למרות שליברמן עשה מדי פעם שימוש טוב בקשרים האלה, עדיין אלה קשרים בעייתיים מאד. מרטין שלאף מקפיד להיות חבר של כולם: הוא היה חבר של הקומוניסטים במזרח-גרמניה שאיתם הוא עשה את עסקיו הראשונים, והוא היה חבר של ערפאת ושל קדאפי וגם עם הנאצים באוסטריה הוא מקפיד להיות חבר. זה עוזר בעסקים, גם בעסקים של ליברמן זה עוזר לפעמים, וחנופה למפלגות הנאציות באוסטריה יכולה תמיד לעזור להסתיר מידע מפליל ממשטרת ישראל וכיוצא בזה, כפי שידע היטב פוליטיקאי ישראלי בכיר אחר, שגם לו היו עסקים חשודים עם מרטין שלאף, אבל משום מה משטרת ישראל לא הצליחה להוכיח שום דבר, ומשום מה בסמיכות זמנים חשודה לחקירות משטרתיות השתדרגו היחסים של ישראל עם אוסטריה, במיוחד עם הפוליטיקאים הנאצים שלה.

אני מודה ומתוודה שפעם הייתי הרבה יותר מתרגזת מסיפורים כאלה על פוליטיקאים ישראלים, אם מהימין ואם מהשמאל, שמתחבקים עם נאצים ומעניקים להם לגיטימציה. היום אני הרבה פחות מתרגזת. אולי אני מתרגזת פחות בגלל עייפות ויאוש, ואולי בגלל שאני כבר זקנה ואדישה יותר, ואני חושבת נו טוב, אם מישהו כל כך רוצה להיות חבר של נאצים, אולי זה מה שמתאים לו, למה להתאמץ כל כך להילחם בזה. שכל אחד יבחר את החברים שלו וייהנה מהם, ואם המתנחלים או אנשי ש"ס או כל פוליטיקאי שהוא רוצה דוקא להסתובב עם נאצים שמוציאים עיתון עם סמל האס-אס וכותבים שם שישראל הפילה את מגדלי התאומים כדי לסכסך בין הערבים לאמריקה, באמת שיהיה להם לבריאות.

יורם קניוק כועס על אלי אליהו

פעם ניסיתי להסביר למשוררת עדינה מדוע היא מתקשה לכתוב את זיכרונותיה. אמרתי לה שכדי לכתוב פרוזה דרושה מידה של אכזריות, שאיננה הכרחית לכתיבת שירה. שירה היא קול מעדנות, להולכים מעדנות. הפרוזה נעליה גסות ועקביה קשים, ואין בה רחמים על הנרמס תחתיה, אחרת היא נתקפת שיתוק ומאבדת את דרכה.

יורם קניוק, סופר שאני מאד מעריכה את כתיבתו, איננו סובל מחוסר אכזריות, וגם גסות-רוח, מידה שאיננה הכרחית אפילו לסופרים, העניק לו הבורא במידה יתרה. הקרבן האחרון לנשיכתו של קניוק הוא ידידנו המשורר עדין הנפש אלי אליהו, שלקצפו של קניוק שאינו יודע גבול, העז לדבר בשבח הפירסום באינטרנט ללא שכר, רק כדי לומר את מה שבלבך לומר.

http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1701754

http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1708033

ראשית מצא יורם קניוק ללמד היסטוריה את אלי אליהו, שטען כי המצאת הדפוס הכריעה את הכנסיה, ולטעון כי הכנסיה הנוצרית לא נפלה ולא נחלשה בעקבות המצאת הדפוס. אני שעסקתי מעט בתנועת הרפורמציה, בשבירת שלטונה הטוטאלי של הכנסייה הקתולית עם עלייתה של הפרוטסטנטיות על כתותיה הרבות והשונות, נאלצת לחלוק עליו ולתמוך בדברי אלי אליהו: המצאת הדפוס, או ליתר דיוק השכלול שנשתכללה בידי יוהאן גוטנברג, היתה גורם רב חשיבות בהצלחת התנועה הפרוטסטנטית, וקשה לתאר את התפשטותן המהירה של הלותרניות והקלויניות במאה השש-עשרה מבלעדיה. עירעורה של הפרוטסטנטיות על בלעדיות הסמכות הכנסייתית ספק אם היה אפשרי ללא המצאת הדפוס ולימוד הקריאה להמונים.

אבל לא רק היסטוריה עתיקה ביקש קניוק ללמד את אלי אליהו, אלא גם היסטוריה חדשה יותר, כדי להזכירנו שהוא אחד מעושי ההיסטוריה שלנו: "ואני הכרתי תרבות עוד כאשר הקמנו אותה [את המדינה] עם ספרים בכיסינו." כן, כן, קריאת ספרים היא בהחלט תרבות. התפארות וגסות-רוח, לעומת זאת, אינן סימן לתרבות דוקא, למרות שבמדינה שהקימו יורם קניוק ושבה שמחנו מאד להיוולד, אני ובוודאי גם אלי אליהו, במיוחד בהתחשב באלטרנטיבות שהציעה המאה העשרים לעמנו, ואנו בהחלט אסירי תודה מעומק-לבנו ליורם קניוק ולבני דורו, שהקריבו את נעוריהם והשליכו את נפשם מנגד כדי להילחם עליה, במדינה הזו שהם הקימו ושבהחלט אהובה עלינו מאד, התרבות דומה למהתלה, כפי שטוען קניוק, לאו דוקא מפני שהסופרים, שלא לדבר על המשוררים, אינם יכולים להתקיים מאמנותם, אלא מפני שגסות-הרוח הזו, שיורם קניוק ובני דורו מסכו בדמה של מדינתנו מנעוריה, היא עזה כל כך, שדוקא המשוררים והסופרים שבינינו מתקשים לעמוד בה. לפעמים דוקא אנו, שהשפה העברית היא חיינו ונשמת אפנו, מבקשים להימלט תרשישה משליחותנו התרבותית בממלכה הקניוקית:

הַבְּרִיחָה

עַכְשָׁו עַל הַכְּבִישׁ נִמְתָּח לְאוֹר הַלְּבָנָה אֲנִי

נִמְלָט כְּאִלּוּ יֵשׁ אֵיזוֹ תַּרְשִׁישׁ מֵעֵבֶר לַפִּנָּה.

נִלְפָּת בָּאֱמוּנָה שֶׁהַתְּנוּעָה הִיא זְמַן, אֲנִי

סוֹחֵט אֶת הַדַּוְשָׁה לְהִתְרַחֵק מִבְּשׂוֹרוֹת

הַבָּשָׂר, מִנְּבוּאוֹת הַתּוֹרָשָׁה.

שָׂדוֹת חוֹרְשִׁים אֶת חַלּוֹנוֹת הַמְּכוֹנִית,

הִתְרוֹצְצוּת עֵצִים, מִפַּעַם לְפַעַם יָם אוֹ כְּפָר.

אֲנִי מַגְנִיב מַבָּט בְּמַרְאַת הַצַּד, מַה שֶׁנִּלְכַּד

בָּרִשְׁתִּית, בִּן רֶגַע הָיָה וּבִן רֶגַע אָבַד.

עַכְשָׁו עַל הַכְּבִישׁ נִמְתָּח לְאוֹר הַלְּבָנָה אֲנִי

נִמְלָט מִן הַשְּׁלִיחוּת, מוּנָע בְּדֶלֶק הָאַשְׁמָה

שֶׁל הַיַּלְדוּת, חָס עַל הַחוֹלֵף, עַל הַנָּמוֹג,

עַל הַנִּדְרָס בַּאֲלֻמַת פָּנָס, נָס מֵהֶעָתִיד לָבוֹא.

(אלי אליהו, מתוך "עִיר וּבֶהָלוֹת", עם עובד, 2011).

אין כמובן תרשיש מעבר לפינה, לכל היותר ישנו דג גדול שפוער את פיו לבלוע את הקטנים, שכך מנהגם של הדגים הגדולים: הם היו פה לפנינו, יש להם זכות ראשונים, גם את ההיסטוריה הם כותבים, והם יגידו מה יקום ומה יהיה ומה לא. מלת המפתח היא כֹּחַ, ולדגים גדולים יש הרבה יותר כֹּחַ מאשר לדגים קטנים – בגרונם נבוא ואל בטנם נִבָּלַע והם לא ירגישו בנו.

"אליהו, שבגוגל נאמר עליו שהוא עורך", כותב יורם קניוק. את עיתון "הארץ" הוא קורא מדי בוקר בבוקרו, בוודאי את מה שנוגע לספרות, אבל איננו יודע שאלי אליהו כותב יפה על ספרות וסופרים ב"הארץ", ומעולם לא גונבה לאוזניו השמועה שאלי הוא משורר, משורר שספרי שירתו העדינים אינם נמכרים בהמוניהם כמו ספריו של קניוק. ואכן כתיבתו של קניוק היא כתיבה עזת מבע וסוחפת ואין פלא שהיא מושכת את לב הרבים, אבל האם ראוי למי שמתיימר לייצג את התרבות לרמוס את קולה הרך של השירה, את חוטי אור הירח הדקיקים האלה, שהרבים אינם נותנים את דעתם עליהם, ורק מעטים, מעטים מאד, נאחזים בהם כדי להאיר לעצמם בחשכה.

עצוב הדבר, אבל לא כל המושכים בעט – או במקלדת, ואפילו המשובחים שביניהם, עניינם אחד הוא: הסופרים רבי-המכר, עניין להם להגביל את הפצת יצירתם ולהגדיל את הכנסותיהם ורווחיהם ולראות ברכה בעמלם, שאין כמובן כל רע בכך. זכאי בעל מלאכה מעולה ונדרש לרבים כיורם קניוק להשתכר יפה ממפעל חייו. אבל גם הסופרים והמשוררים שאינם נדרשים לרבים, ורק מעטים מוקירים ואוהבים את מלאכתם, ואין להם שום סיכוי למכור ספרים די הצורך לאכול לחם, כל שכן לִשְׂבּוֹעַ ממנו, וגרוע מכך – מתקשים הם מאד להוציא את ספריהם לאור ולהגיע אל קהל קוראיהם המעטים, כך שעבור רבים מהם האינטרנט הוא בשורת גאולה, ההבדל בין חנק גמור לבין יצירה שאין שכרה בצדה, אבל יש בה לפחות מזור לגזירת האילמות שנגזרת על מי שיצירתו אינה נדרשת לרבים וגם ממון להוציאה על חשבונו אין לו, עבור הסופרים והמשוררים האלה כיכר השוק האינטרנטית היא מקום שירתם שלא על מנת לקבל פרס, אלא כדי להגיע אל קהלם, ולעתים מסתבר שכאשר ניתן להם להשמיע את קולם ברבים, לא מעטים הם המבקשים להאזין לקול הזה. והנה הגביר הגדול הזה יורם קניוק אינו שבע רצון מכיכר השוק האינטרנטית הזו, והוא מבקש לסלק ממנה את הקבצנים האלה, שמבלי להציץ בגוגל – והרשו לי להשמיע פה תמיהונת קטנטונת שהר גדול כיורם קניוק מעיין בחינם בגוגל דוקא ולא באנציקלופדיה העברית, למשל, שעשרות כרכיה הכבדים והמכובדים נמכרים במחיר שאינו שוה לכל נפש ובוודאי הם עומדים בספרייתו שנקנתה במחיר מלא – מבלי להציץ בחינם בגוגל אין הר גדול כמותו יודע את שמם ועניינם של אותם קבצנים.

ועוד שיר אחד של אלי אליהו חביבי:

הַמְּעַקְּלִים

דָּפְקוּ עַל הַדֶּלֶת בְּצָהֳרֵי הַיּוֹם (אִי הֲבָנָה

עִם הָעִירִיָּה בְּעִנְיָן גְּבִיַּת הָאַרְנוֹנָה).

בָּאוּ עִם אֶקְדָּחִים, שָׁלְפוּ טְפָסִים

כָּךְ וְכָךְ מֶטְרִים רְבוּעִים, אָמְרוּ,

כָּךְ וְכָךְ חוֹבוֹת מִצְטַבְּרִים, רִבִּיּוֹת,

פִּגּוּרִים, רָאוּ סְפָרִים עַל הַמַּדָּפִים,

עַל הַסַּפָּה, עַל הַשֻּׁלְחָן, הַגָּבוֹהַּ שָׁאַל

אִם אֲנִי עוֹשֶׂה דוֹקְטוֹרָט. ל­ֹא, אָמַרְתִּי,

מְשׁוֹרֵר. רָאָה אֶת הַסֵּפֶר שֶׁלִּי עַל הַשֻּׁלְחָן,

פָּתַח וְקָרָא בְּקוֹל: "הָעוֹלָם מִתְקַלֵּף אֲחוֹרַנִּית

כְּמוֹ נֶשֶׁל נָחָשׁ עֲנָק". יָפֶה, אָמַר, הָעוֹלָם

מִתְקַלֵּף אֲחוֹרַנִּית. מַמָּשׁ יָפֶה. הִסְכִּימוּ

לְחַלֵּק אֶת הַחוֹב לְתַשְׁלוּמִים שָׁוִים. מִכָּל

הַסְּפָרִים עִקְּלוּ שׁוּרַת שִׁיר אַחַת וְהָלְכוּ.

(אלי אליהו, מתוך "עִיר וּבֶהָלוֹת", עם עובד 2011).