אשכנזיה קמצנית (עם כלב)

פעם כשהכלב לעס ענפים

איש הוציא את ראשו מרכבו וצעק:

יא אשכנזיה קמצנית,

לא נותנת לו אוכל,

תראי מה הוא אוכל.

כשטיילתי עם הכלב

ליד בית ראש הממשלה,

אמר לי מפגין

שבקושי נסגרו עליו הבגדים:

הכלב שלך אוכל לי את האוכל של הילדים.

אחר כך הלכתי לשוק העיראקי

לקנות לכלב בשר

ולידי עמד צ'רלי ביטון מהפנתרים

בדוכן של היקר

וצפה איך קניתי שבעה קילוגרם

של חזה עוף שהכלב יאכל

ותמה כה הרבה, למי את קונה,

ואמרתי לכלב, אני כבר זקנה

ושמעתי אותו חושב בלבו:

הו אשכנזיה,

יש ילדים רעבים במדינה,

ואת קונה שבעה קילוגרם של עוף

בשביל כלב,

אבל הוא רק הסתכל

ולא ענה.

שירי תנינים

לוּאִיס קֶרוֹל / הַתַּנִּין

אֵיךְ הַתַּנִּין כָּךְ לְאָחוֹר

מוֹתֵחַ אֶת הַזָּנָב

וְשׁוֹפֵךְ אֶת מֵי הַיְּאוֹר

עַל מַדְרֵגוֹת זָהָב.

ּהוּא מְחַיֵּךְ חִיּוּךְ חָבִיב

וּפוֹשֵׁט אֶת צִפָּרְנָיו

וְהַדָּגִים שָׁטִים אֶל פִּיו

אֶל בֵּין מַלְתְּעוֹתָיו.

השיר המקורי

רוֹאַל דַאל / הַתַּנִּין

אֵין עוֹד יְצוּר כָּל כָּךְ נִבְזֶה

כְּמוֹ תַּן-תַּן הַתַּנִּין הַזֶּה

שֶׁבְּשַׁבָּת אוֹהֵב לִזְלוֹל

שִׁשָּׁה יְלָדִים בְּפֶה גָּדוֹל

וּבִמְּיוּחָד מִשְּׁנֵי מִינִים:

שָׁלוֹשׁ בָּנוֹת, שְׁלוֹשָׁה בָּנִים.

בָּנִים טוֹבֵל הוּא בְּחַרְדָּל

כִּי בֵּן טָעִים לוֹ מְפֻלְפָּל

אַךְ לַבָּנוֹת זֶה לֹֹֹא מַתְאִים

עִם קוּקִיּוֹת זֶה לֹא טָעִים

אֶת הַבָּנוֹת יֵשׁ לְתַבֵּל

בְּצִיר חֶמְאָה עִם קַרַמֶּל.

זֶה מַעֲדָן שְׂפָתַיִּם לִלְקוֹק -

בָּנִים בְּחָרִיף וּבָנוֹת בְּמָתוֹק.

לְפָחוֹת הַתַּנִּין תַּן-תַּן כָּךְ מַאֲמִין

כִּי בָּלַע הוּא כַּמָּה יְלָדִים מִכָּל מִין.

וְזֶה הַכֹּל. כְּבָר מְאֻחָר

הַנִּיחוּ אֶת רֹאשְׁכֶם עַל כַּר.

שְׁשְׁשְׁ... הַקְשִׁיבוּ, מִי זוֹחֵל,

בַּמַּדְרֵגוֹת פֹּה מְטַיֵּל?

מַהֵר אֶת הַדְּלָתוֹת לִנְעוֹל

וּלְהָבִיא רוֹבֶה גָּדוֹל

לֹא לַעֲצוֹר! הוּא כְּבָר מַגִּיעַ

עִם עוֹר יָרוֹק וּקְצָת מֵזִיעַ

שִׁנָּיו בּוֹרְקוֹת, חִיּוּךְ חַמְדָּן,

זֶה הַתַּנִּין, זֶהוּ תַּן-תַּן!

השיר המקורי

המדען ורופא השיניים / סיפור

המדען ורופא השיניים מתו באותו יום עצמו ונקברו למחרת באותה חלקה הצופה אל הים. בבוקר קבורתם הופיעו בעיתון שתי מודעות אבל צמודות, האחת של משפחת רופא השיניים שהתאבלה על מות האב והסב, והשנייה של האוניברסיטה שהתאבלה על מות המדען – המודעה של משפחת המדען התפרסמה בעמוד אחר בעיתון. מכאן אפשר להסיק שהמדען היה אדם מפורסם יותר, מה שנכון, למרות שגם רופא השיניים היה די מוכר בעיר, אבל המדען זכה גם למאמר הספד בגיליון סוף השבוע שתיאר את מחקריו המיוחדים, שבהם התבלט כבר בגיל צעיר. המדען מת בטרם עת, והותיר אחריו את אשתו וילדיו הרבים. גם רופא השיניים הותיר אחריו אשה וילדים ונכדים, אבל הוא מת בשיבה טובה.

איש לא ידע שהמדען דוקא הכיר את רופא-השיניים. הוא היה אז רק נער, ורופא השיניים כבר היה ידוע בעיר. ההורים שלו הלכו אליו, ולכן גם הוא הלך אליו, ורופא השיניים אמר לו שיש לו חמישה חורים בשיניים שזקוקים לסתימה. הוא לא פיקפק לרגע, וכבר קבע תורים לטיפול, אבל הם לא יצאו לפועל, בגלל הקשיים עם אחותו. היא סבלה מאד משיני הבינה שלה והוריה המליצו לה על רופא השיניים, והיא קבעה אצלו תור לטיפול שאליו הגיעה ממרחקים, כי היתה באותם ימים חיילת ושירתה ליד הגבול. אבל רופא השיניים אמר לה שלא יוכל לטפל בה, כי הגיעה באיחור של עשרים דקות, וציחקק עם השיננית שלו. האחות כמעט בכתה אבל עצרה את דמעותיה, וכשרופא השיניים פתח את יומנו הגדול וביקש לקבוע לה תור חדש אמרה לו שאין צורך בתור חדש, וחזרה לבסיס. בגלל מה שקרה עם האחות – תמיד היו איתה קשיים, הם מצאו רופא שיניים אחר, שבדק את אחיה ואמר שאין לו שום חור בשיניים ואין שום צורך בסתימות.

איזה נוכל! אמר המדען, שבאותם ימים היה רק נער ועוד לא מדען, לאחותו, על רופא השיניים הקודם, והיא הינהנה.

רופא השיניים הקודם לא טיפל יותר במשפחתם, אבל הוא המשיך לטפל באנשים אחרים, ואיש לא התלונן עליו ככל הנראה, כי הוא נותר אזרח מכובד עד יום מותו, וכתבו עליו במודעת האבל אב וסב ורופא, והוא מת בשיבה טובה.

המדען שבינתיים בגר ונהיה מדען, נשא אשה והוליד ילדים רבים, ואילו האחות נישאה וילדה רק בת יחידה, ואז התגרשה מבעלה – תמיד היו איתה קשיים, והיא גידלה את בתה לבדה. אחר כך אביהם של המדען ואחותו מת בטרם עת ואמם נותרה אלמנה. האם היתה אשה עשירה שהיו לה נכסים רבים, והיא מאד דאגה לבנה המדען שהיו לו ילדים רבים. היא פחות דאגה לבתה שהיתה לה רק בת יחידה, וחוץ מזה – איתה תמיד היו לה קשיים. לכן אמו האלמנה של המדען קנתה למדען דירה למגוריו, ואז היא קנתה לו עוד דירה, כדי להבטיח את עתיד הילדים. אחר כך מתה אמה של אשת המדען והורישה לה דירה. היה לאשת המדען אח שדוקא לא הערים קשיים, לכן רק אשת המדען ירשה את דירת אמה, ואילו אחיה נסע לחפש את מזלו באפריקה, ולא שב עוד. עכשיו היו למדען ולאשתו שלוש דירות, אחת שקנתה להם אמו האלמנה כדי לגור בה, ועוד אחת שקנתה להם אמו האלמנה כדי להבטיח את עתיד הילדים. ועוד אחת שירשה אשת המדען מאמה. ואז המדען חלה במחלה קשה. ילדיו הרבים אמרו לאחותו לא לבקר אותו, אבל האחות תמיד הערימה קשיים ודוקא כן באה לבקר אותו. במקרה היא בדיוק באה לבקר אותו ביום שבו עבר לדירה החדשה שלו. זו היתה דירה לגמרי חדשה שקנתה לו אמו בגלל שחלה במחלה קשה, והיה צריך להבטיח את עתיד הילדים, ולכן קנתה לו אמו דירה רביעית. אחר כך המדען מת מהמחלה הקשה והניח אחריו את אשתו וילדיו הרבים וגם ארבע דירות, כדי להבטיח את עתיד הילדים. לפני שהלך לעולמו, אמר המדען לאחותו שאמו רוצה לקנות דירה גם לבתה היחידה. אחר כך המדען מת ואחותו הסתכלה במודעת האבל שפירסמה האוניברסיטה ואז ראתה גם את מודעת האבל שפירסמה משפחת רופא השיניים על מות האב והסב, וזיהתה את השם, וחשבה לעצמה במלותיו של אחיה: איזה נוכל!

מכיוון שהמדען מת, דרשה אשת המדען מאמו האלמנה שתקנה לילדיה עוד דירה, כדי שלא יהיו עם אחותו קשיים, וכמובן כדי להבטיח את עתיד הילדים. אמו האלמנה של המדען היתה אשה עשירה והיו לה נכסים רבים, ועם אחותו תמיד היו קשיים. והדירה החמישית –

בפסח ההוא / שיר

בפסח ההוא לא שפכנו חמתנו על איש

ואיש לא בא, גם לא אליהו –

ישבנו בסדר בתחתונים והתלבשנו רק אחר כך

כדי להוציא את הכלב.

קראנו בהגדה שכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח

ומיד חדלנו לספר ביציאת מצרים והתחלנו לאכול.

בעצם אכלנו כל היום. הלחם הקלוי עוד נתן ריחו

כשהתחלנו לזלול מהחרוסת.

את המרורים דחינו לסוף. ממילא במרורים

לעולם אין מחסור.

אחר כך קראנו בשיר השירים

השבעתי אתכם בנות ירושלים

אם תעירו ואם תעוררו –

ובמקום חד גדיא נשבענו:

אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה

בוז יבוזו לו.

מתכון לעוגת פסח:

3 ביצים

3 בננות

100 גרם שוקולד מריר

רבע ליטר שמנת מתוקה

200 גרם קוקוס

חצי כוס סוכר

2 שקיות סוכר וניל

אופן הכנה: מפרידים חלבונים וחלמונים.

מקציפים את החלבונים לקצף קשה עם חצי כוס סוכר

מערבבים עם הקוקוס ומשטחים את התערובת בתבנית עגולה

אופים בתנור כמה דקות עד שמזהיב.

פורסים לעיגולים את הבננות ומסדרים מעל מאפה הקוקוס

מבשלים בסיר קטן על אש קטנה מאד את השוקולד והשמנת עם סוכר הוניל.

כאשר התערובת נמסה ואחידה מערבבים בזהירות עם החלמונים (כדי שהחלמונים לא יתגבשו)

מוזגים את תערובת השוקולד, השמנת והחלמונים מעל הבננות ואופים כמחצית השעה.

כשהעוגה מתקררת מכניסים אותה למקרר.

פסח שמח לכל הקוראים!

השלטים של איילת שקד

מוזר שדוקא לפני הבחירות בכלל לא שמתי לב לשלטים האלה, ודוקא אחרי הבחירות הם התחילו לקפוץ לי לעיניים: "שקד תנצח על בג"ץ", כשהמלים שקד ותנצח כתובות בצבע תכלת בוהק. ראיתי לפחות שניים כאלה, אחד ליד טרה-סנטה ואחד ליד גן הסופרים, ובכל פעם הרגשתי כמו דקירת סכין. אני יודעת מהתקשורת שלסיסמה הזאת יש שני חלקים, שהחלק הראשון הוא "בנט ינצח את חמאס", אבל לא ראיתי שלטים של בנט, רק שלטים של איילת שקד "תנצח על בג"ץ". אולי אפילו הם פחדו לומר "תנצח את בג"ץ", שאפשר להבין שלזה הם התכוונו, שבג"ץ יהיה חסר אונים להגן על ערבים מפני שרירות הלב והאכזריות של המתנחלים, כי בג"ץ עדיין שומר ככל יכולתו על זכויות האדם בשטחים שבשליטת ישראל, שהמתנחלים רוצים לספח, אבל בלי לתת זכויות לתושבים הערבים, או אולי הם אפילו מתכוונים לגרש אותם מארצם. המתנחלים הם גזלנים וגזלנים לא אוהבים את רשויות החוק. ועכשיו המתנחלים חושבים שעם הנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו הם יוכלו לספח את יהודה ושומרון ולעשות מה שהם רוצים, אבל אני מטילה בכך ספק. מה פירוש "שקד תנצח על בג"ץ"? כמו שמנצחים על מקהלה? הכוונה שהשופטים יהיו כמו מקהלה ויזמרו במקהלה לפי הוראות הניצוח של איילת שקד, ויכריזו במקהלה שמותר לגנוב מערבים ומותר להרוג ערבים כמה שמתחשק? זה מה ששקד ובנט רצו, או רצו שהבוחרים יחשבו שהם רוצים, או חשבו שזה מה שהבוחרים הפוטנציאלים שלהם רוצים, שבג"ץ ישיר במקהלה "ספחו את יהודה ושומרון וגרשו את כל הערבים"? ואיזה מין שופטים ישירו במקהלה לפי הוראות של פוליטיקאית? הרי גם לשופטים ימניים יש קצת כבוד עצמי. ואיזה אזרח, ואפילו אם הוא ימני, רוצה להישפט אצל שופטים ששרים במקהלה, שאין להם לא יושרה ולא עצמאות מחשבתית? השלטים האלה הם כזה עלבון לאינטליגנציה, והם כל כך מביישים אותנו כאזרחים, וממש כואב לי לראות אותם, ואני רוצה שיסירו אותם כבר, מהר ככל האפשר. מכל התעמולה של כל המפלגות שאני שונאת זאת התעמולה שהכי מרגיזה אותי. אפילו התעמולה של ש"ס שהיא סוג של עבודת אלילים וחילול שם שמיים, כי היה כתוב בשלטים שלהם "יש אבא בשמיים" ליד תמונה של הרב עובדיה יוסף המנוח, ואבא בשמיים יש רק אחד והוא עם כל הכבוד לא הרב עובדיה, שהיה רב מכובד על רבים אבל לא אלהים. הייתי די בהלם כשראיתי את השלטים של ש"ס, ועדיין איילת שקד הצליחה להרגיז אותי יותר, ואני שמחה שהיא לא נכנסה לכנסת, כי יש גבול לחוצפה ולשחצנות. זה בעצם היה הדבר השני שביקשתי. הדבר הראשון שביקשתי היה שמר"ץ תיכנס לכנסת וזה קרה, ואמנם חבל לי שהם לא קיבלו יותר מנדטים, אבל אני שמחה שיש להם לפחות ארבעה ואני יודעת שהם ישתמשו בהם יפה. הדבר השני שביקשתי היה שנפתלי בנט ואיילת שקד לא ייכנסו לכנסת, ואני מאד שמחה שזה קרה, ומאד שמחתי שדוקא צחי הנגבי אמר שהמפלגה שתקפה את בג"ץ לא עברה את אחוז החסימה, ואני מקוה שתוקפי בג"ץ יקחו את זה לתשומת לבם. הדבר השלישי שביקשתי היה שניפטר כבר מבנימין נתניהו, וזה לצערי לא קרה, וגם ידעתי שזאת בקשה שקשה להגשים, אבל אני יודעת בלבי שניפטר ממנו, אולי יותר מהר ממה שחושבים, כי הוא הרס את המשטר הדמוקרטי בישראל והוא לא ראוי להיות ראש ממשלה, ואני לא מאמינה שאנשים באמת אוהבים אותו. אני חושבת שיותר פוחדים ממנו מאשר אוהבים אותו, כי הוא מאד נקמני ומאד מרושע, והוא מתנכל גם לנשיא רובי ריבלין וגם לגדעון סער למרות שהם מהמפלגה שלו, כי הם לא כורעים ומשתחווים בפניו כמו שהוא מצפה. אבל גם אם לא הצלחנו להיפטר מנתניהו, נחמד שבנט ושקד נענשו על הרשעות והשחצנות שלהם, ובזה הם הצליחו לאחד את הימין והשמאל, בזה שגם בימין וגם בשמאל שמחו להיפטר מהם, חוץ מבצלאל סמוטריץ' שמאד נלחם למענם כדי שתהיה קואליציית ימין יותר גדולה. לטעמי הימין בישראל מספיק גדול, והרי כולנו יודעים שלמרות שנתניהו קרא למפלגת כחול-לבן "שמאל" ואפילו בעיתון "הארץ" שמים אותם בקטיגוריה שנקראת "גוש השמאל", הם איחוד של מפלגות ימניות, הם רק אנשים יותר הגונים ויותר נחמדים מנתניהו, שזה ממש לא קשה. השמאל בישראל מונה רק 16 מנדטים, העבודה ומר"ץ וחד"ש-תע"ל, כל השאר זה ימין. השמאל בישראל הוא מאד קטן, אבל יש לו חברי כנסת חרוצים וטובים, וצריך להתאמץ לעשות מה שאפשר ולקוות לטוב, וגם מותר לפעמים לשמוח קצת, שהרעים לפעמים נענשים.      

אגי משעול / מה לך נשמונת

הספר הזה נורא עצוב. כל השירים שלו מכווצים לי את הלב, ואני חושבת אם זו אני ברגע זה, בתקופה זו של חיי, אבל הנה המשוררת מודה בעצמה:

הַלַּיְלָה עוֹטֵף אוֹתִי

בְּדֻבּוֹן שֶׁל עֶצֶב.

עִם הַקַּפּוּצ'וֹן.

הכל עטוף בעצב. וזאת אולי הזיקנה, אני תוהה. היום אחרי הצהרים, בטיול עם הכלב, חשבתי על כך פתאם. או לא פתאם. האם אני מאושרת, האם אני אומללה. כשחיית כבר כל כך הרבה שנים אתה אמור לדעת, יש לך איזו פרספקטיבה. אבל לא. ממש אינך יודע לחוות דיעה על חייך. האם הזיקנה בעצמה עצובה? העתיד המתקצר והולך? המחשבה על המוות? אבל זו ליוותה אותי תמיד, גם כשהייתי צעירה פחדתי ממנו. אולי אפילו פחדתי יותר. אם זה בכלל הפחד מהמוות, או בעצם הפחד מהסבל, מההשפלה:

מוֹתִיר לָנוּ

סִימָנֵי דֶּרֶךְ מִשֶּׁתֶן

בִּפְרוֹזְדוֹר הַמַּחְלָקָה

הַגֶּרִיאַטְרִית.

ההיעלמות של מי שהיינו עוד בטרם המוות, מי שאנחנו הופכים להיות במסדרונות בתי החולים, הלא אנחנו שאנחנו נהיים לפני שאנחנו לא נהיים, לפני שאנחנו נהיים לא. האנשים שמתים סביבנו וכבר אינם מבוגרים מאיתנו כל כך, לפעמים צעירים מאיתנו כל כך, שלפעמים איננו יודעים במה זכינו לשרוד אחריהם.

וּכְשֶׁגָּרִים בְּמָקוֹם קָטָן, כְּמוֹ כְּפָר מָרְדְכַי –

בְּכָל הָלוֹךְ וָשׁוֹב

אֲנִי חוֹלֶפֶת עַל פְּנֵי בֵּית הַקְּבָרוֹת

שֶׁל הַכְּפָר

לְשָׁם בַּסּוֹף אַגִּיעַ.

בוודאי הייתי כותבת "לשם אגיע בסוף", כדי שיסתיים בחולם ובעיצור חרישי כמו "קברות". אבל לא. לשם בסוף אגיע. מוזר לגור במקום קטן. תמיד גרתי בערים גדולות. תקופות קצרות בכרכים. עד כמה זה משנה את החיים? הסיכוי שאראה את מקום קברי המשוער ביומיום איננו בגדר האפשר. אבל אגי משעול גרה ליד בית הקברות שבו תגור לעולמים. בינתיים היא מעל לאדמה, ונדמה לה שהאדמה פוערת את פיה לבלוע אותה, או סתם ממתינה לה בפה פעור. האדמה היא טורף גדול. לפעמים אני מקנאה במי שיש לו מקום בבית קברות כפרי קטן, שאיננו צריך להילחם על מקומו בעיר הקברים של ירושלים שמאיימת לבלוע את עיר החיים. אבל לגור ליד בית הקברות שבו תגור לעולמים? ובכלל, כל חייה חיתה במעגל כל כך קטן: מגיל ארבע גדלה בגדרה, חיה בכפר מרדכי, שם היא מצפה להיקבר. האם כשמעגל החיים כה קטן מתחברים לאדמה יותר, נושמים את האדמה, כמו צמח? האם מעגל החיים במקום קטן, בין גן הילדים למרפסת הוורדים של הנעורים ועד לבית הקברות שקוף יותר, מנכיח את הזמניות שלנו בעולם הזה, מטיח בפנינו את קוצר ימינו, את המעגל הקטן של נשמתנו, שכמו הנמלים והפרפרים משרטטת את מחזור חייה הקצר בין בית הילדות לבית הבגרות לבית העלמין, ומה שנותיר אחרינו מצטייר כשביל נמלים בשדה, חותם זעיר שלא תבחין בו עין זר? האם משום כך קשה לנו כל כך מוות של חיה אהובה, או מוות של חיה לא מוכרת, קשה ונורא? כמו מות החמור משכם, זה שנשא את חומרי הבניין מקומה לקומה עד שנפל אל מותו. כמה שובר את הלב החמור הזה, שחייו היו אולי גרועים ממוות, ובכל זאת מותו בלתי נסבל. הפחד והענות של החיות האילמות שובר את הלב שוב ושוב בספר הזה, הכלבה הרועדת מאימת הטילים ואיננה חדלה לרעוד, כל היסורים בספר הם יסוריהם של חסרי האונים, ואולי הכל הם חסרי אונים כשמותם קרוב, כשהזיקנה הופכת אותם לחסרי אונים. ואלה שבינתיים נמלטו לא ימלטו לעד. יומם יבוא. זאת הידיעה שרוחשת בין הדפים האלה. היום אני מטפלת בחולה ומחר אהיה במקומו, לבושה בחלוק המבזה, שכובה במקום לעמוד על רגלי. הכל רק עניין של זמן והזמן הולך ומתקצר. והגוף המזדקן, שאי אפשר להסתיר אותו, שהוא שם, מביך בזקנתו, אפילו בתוך הבגדים הוא ניצב בחולשת עירומו וממתין למשפטו שיבוא. אבל כמו עץ הלימון הזקן, זכר נעוריו עוד בתוכו, והוא מתאמץ עדיין להצמיח לימון אחד אחרון, כמו חייל זקן הנושא את אותות הגבורה שלו כולם על חזהו, לימון אחרון לפרידה שריחו הוא ריח הזיכרון:

אֵינֶנִּי קוֹטֶפֶת

רַק בָּאָה כָּל יוֹם

לְהָרִיחַ

כָּל הַכָּבוֹד!

אֲנִי אוֹמֶרֶת לוֹ

אֵיזֶה לִימוֹן יָפֶה.  

אגי משעול / מה לך נשמונת, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2018

למחרת הבחירות

תוצאות הבחירות ציערו אותי כמובן, אבל לא מאד הפתיעו אותי, ואני מאושרת שבחרתי להצביע למר"ץ ולהיות בין האנשים שהכניסו לכנסת מפלגה של שותפות אמיתית בין יהודים וערבים ובין גברים ונשים מכל המגזרים, שיהודים וערבים מצביעים לה בצוותא ונבחרים בה בצוותא. אני מאד שמחה שהלכתי עם הלב שלי ולא התיימרתי להיות אסטרטגית ולהחליף את השלטון שהרוב כנראה מעוניין בו, אין לי נטיות איסטרטגיות, רק רציתי להכניס לכנסת מפלגה שדרכה קרובה ללבי, וזה הצליח, וגם אם זה לא היה מצליח הייתי שלמה עם עצמי. אנשי הליכוד ינאמו לנו על דמוקרטיה, אבל הבחירות בישראל תחת שלטון נתניהו אינן בחירות דמוקרטיות. בחירות דמוקרטיות מתקיימות כאשר כל האזרחים יכולים לממש את זכות הבחירה שלהם באופן שיוויוני, וזה איננו המצב תחת שלטון נתניהו. אם פתקי המפלגה היריבה מושחתים בהיקף כלל ארצי, וגרוע מכך, אם אזרחים ערבים מפחדים להגיע לקלפי מפחד ביריוני הליכוד שמצלמים ומפחידים אותם, הבחירות אינן דמוקרטיות. במקום שביריוני הליכוד יפחדו מאימת החוק וייענשו על שיבוש הדמוקרטיה, הם מתגאים במעשיהם, ובכך מצהירים שהם ופטרונם נתניהו כבר אינם מעוניינים בבחירות דמוקרטיות אלא רק בהצגה של בחירות, כמו אצל ולדימיר פוטין, החבר הטוב של נתניהו שעזר לו להחזיר את גופת זכריה באומל לפני הבחירות כדי לעזור לנתניהו לנצח ולהמשיך להרוס את הדמוקרטיה בישראל עד שתהיה תאומה של רוסיה תחת פוטין, שכל יום בשלטון נתניהו מקרב אותנו לשם.

שלטון בעל אופי לא דמוקרטי כמו שלטון נתניהו מחזק את היסודות הבריוניים והגזעניים שקיימים בכל חברה והופך אותם לשליטי המרחב הציבורי, וזה מה שקורה תחת שלטון נתניהו, שכל מי שמתנגד לו יותר ויותר מאוים על ידי בריונים שנתניהו מעודד. והדבר הכי גרוע הוא שלא רק שביריוני הליכוד מנעו בחירות דמוקרטיות של אזרחי ישראל הערבים, אלא שבמקום שהמדינה כולה תרעד מזעזוע לנוכח הביריונות הגזענית הזאת, עוברים על כך לסדר היום, וזה אומר שהדמוקרטיה בישראל כבר נהרסה בצורה קשה מאד, ולא נשאר לה מספיק כוח התנגדות להרס הדמוקרטיה ששלטון נתניהו מקדם, ובמקום להקיא את הרעל האנטי-דמוקרטי שנתניהו מקדם היא נכנעת לו. הכניעה הזו בלטה כמובן גם אצל יריבי נתניהו, שבמקום להוקיע את הגזענות ולקדם שותפות יהודית וערבית, הצהירו שלא ישתפו פעולה עם הערבים שזה שיתוף פעולה חיוני אם רוצים לשמר בישראל משטר דמוקרטי ולא להשלים עם הרס הדמוקרטיה שנתניהו מוביל בעזרת חסידיו הגזענים והביריונים כמוהו.

הדבר הכי חשוב כשחיים תחת שלטון שהורס בשיטתיות את הדמוקרטיה הוא לא להיכנע רוחנית לחשיבה הגזענית והאנטי-דמוקרטית, ולהמשיך לפעול לשיתוף פעולה יהודי-ערבי, גם אם יגידו שאמא שלך ערביה וילבישו לך כאפיה. להיות ערבי זו איננה בושה, כפי שלהיות יהודי זו איננה בושה, רק להיות גזעני זו בושה, ולתמוך בחלאה כמו נתניהו זו בושה, ולא צריך להתפעל מזה שהוא מצליח להיבחר שוב ושוב כי גם פוטין מצליח להיבחר שוב ושוב, וזה לא הופך את שלטונו לדמוקרטי. ומי שמתפעל מהעובדה שנתניהו הוא חבר גם של טראמפ וגם של פוטין, גם של ויקטור אורבן וגם של ז'איר בולסנרו, אנשים שהחברות איתם צריכה להלבין את פניו של כל אדם הגון, מעיד על עצמו שאין לו ערכים דמוקרטיים ולא ערכי מוסר, ולא במקרה נתניהו משלב גזענות וכוחנות עם שחיתות, כי כשסוגדים לכוח מהר מאד סוגדים גם לרוע ומבזים את הציות לחוק, כי התפיסה שכולם שווים בפני החוק איננה עולה בקנה אחד עם התפיסה שמי שחזק מותר לו הכל ומי שחלש הוא בזוי, שזו התפיסה שנתניהו מקדם, להעריץ את החזקים שמצפצפים על החוק והמוסר ולבזות את כל מי שאין לו כוח. הקללה הכי גרועה אצל נתניהו זה "חלש" והתכונה הכי נכספת אצלו זה להיות חזק, כזה שיכול לדרוך על כולם ולרמוס גם את החוק וגם את הזולת. המסר הכי מרכזי של שלטון נתניהו הוא שאם אתה חזק מותר לך לפשוע בלי לשלם שום מחיר, ואם אתה חלש מותר לפגוע בך, כי רק הכוח חשוב ולא המוסר. המעריצים של נתניהו דומים לאנשים שמריעים בקולנוע לשודדים שרוצחים ושודדים אנשים ובורחים מאנשי החוק. מעריצים כאלה מזדהים תמיד עם השודדים ומדמיינים את עצמם שודדים ורוצחים בלי לשלם על כך שום מחיר, ואינם מבינים שהם עלולים להיות גם בצד השני, בצד של הנשדדים והנרצחים, מבלי שאיש יגן עליהם או יעמוד לצדם.  

בעצב תלדי בנים

אתמול ראיתי את פרופ' רחל אליאור בתכניתו של דב אלבוים "בין השמשות" והרגשתי מוזר מאד. היא סיפרה על החווייה הקשה שהיתה לה בלידת בתה הבכורה בשנת 1977, ואמרה דברים מוזרים ולגמרי בלתי נכונים, שבשנות השבעים לא נתנו לנשים יולדות משככי כאבים בגלל המוסר היהודי-נוצרי שאומר "בעצב תלדי בנים". אני חושבת שחוקרת, גם אם היא חוקרת מיסטיקה יהודית ולא חוקרת ילודה, צריכה להקפיד על אמירת אמת ועל דיוק והבחנה בין עובדות לדיעות גם כשהיא מדברת על נושא כמו ילודה, שאיננו תחום המחקר שלה. אני ילדתי את בתי הבכורה בשנת 1978, רק שנה אחרי שרחל אליאור ילדה את בתה הבכורה, ולא היתה באותה שנה איזו מהפכה גדולה בשיטות הלידה, וקיבלתי בלידת בתי כמויות נדיבות ביותר של משכך הכאבים פטידין, וגם חברותי שילדו בסמיכות זמנים קיבלו את משכך הכאבים הזה, שהיה מקובל לתת ליולדות באותה עת. לא יכול להיות שחוקרת, גם אם איננה חוקרת ילודה אלא חוקרת מיסטיקה יהודית, תגיד דבר כל כך לא נכון, שבשנות השבעים לא נתנו ליולדות משככי כאבים בגלל שכתוב בתורה "בעצב תלדי בנים". ומכיוון שגם אני קראתי מעט ספרות בנושא ילודה שאיננו נושא מחקרי אך מסיבות מובנות הוא מעניין אותי מאד, ידוע לי שתמיד ניסו לשכך את כאבי הלידה בעזרת אמצעים ששימשו תמיד לשיכוך כאבים בחברות פחות מודרניות, כמו משקאות אלכוהוליים, מישרות צמחים ושיקויים עממיים שונים ומשונים. כמו סם הפטידין שאני קיבלתי בנדיבות בשתי הלידות שלי, גם כל האמצעים האחרים, כולל האפידורל שמקובל כיום וזוכה ליחסי ציבור נאים ולהרבה פחות דיון ענייני בתופעות הלוואי הפחות רצויות שלו, אינם מונעים לחלוטין את כאבי הלידה. נשים סובלות בלידה לא מפני שמונעים מהן משככי כאבים – האמת היא שלרוב דוקא מלעיטים אותן במשככי כאבים, מפני שאלה זמינים מאד בבתי החולים ומפני שרופאים, אחיות ומיילדות אינם נהנים במיוחד לטפל באשה צורחת ומתפתלת מכאבים, אבל כאבי הלידה הם עוצמתיים ואי אפשר לשכך אותם לגמרי וגם מאד בלתי רצוי לעשות כן, מפני שככל שמשתמשים במשככי כאבים יעילים יותר, והאפידורל הוא הדוגמה המובהקת לכך, כך מאיטים יותר את תהליך הלידה הטבעי. הלידה היא תהליך פעיל וגופה של היולדת דוחף את התינוק החוצה, ואם הוא רדום מדי הוא איננו יכול לדחוף את התינוק החוצה ביעילות הנדרשת, ועקב האטת תהליך הלידה, למשל עקב שימוש באפידורל, כבר התעוררה השאלה בקרב הרופאים המיילדים האם אין צורך לשנות את ההגדרות ולהמתין זמן רב יותר לפני שמחליטים שהלידה איננה מתקדמת כראוי ויש לבצע ניתוח קיסרי. ארגון הבריאות העולמי סובר שאחוז הניתוחים הקיסריים איננו צריך לעלות על עשרה אחוז מהלידות. בישראל הוא כמעט כפול מזה, כך שבהחלט אפשר לחשוש שמא שימוש במשככי כאבים חזקים פוגע בתהליך הלידה הטבעי וגורם לריבוי ניתוחים קיסריים שכרוכים ביותר סיבוכים ותהליך ההחלמה מהם איטי וקשה יותר מתהליך ההחלמה מלידה טבעית.

לידתי הראשונה, בבית החולים הדסה על הר הצופים, היתה לידת עכוז טבעית ותקינה, אבל ארוכה מאד, ומי שבילו איתי רוב הזמן בחדר הלידה היו נשים מיילדות ולא גברים, היתה גם רופאה מרדימה למקרה שיידרש ניתוח חירום והיתה גם הגיניקולוגית ד"ר רחל אדטו, שבדיעבד אני יודעת שאכן בזמנו לא היו גיניקולוגיות רבות כמוה. לא חשתי אובדן עשתונות כפי שרחל אליאור תיארה וגם לא השפלה או שבר נפשי. הייתי מאד גאה בעצמי ומאד מאושרת אחרי הלידה, מפני שההחלטה ללדת לידה טבעית למרות מצג העכוז היתה במידה רבה שלי, ואני ילדתי בשנת 1978, רק שנה אחרי רחל אליאור. בדיעבד, כשהתברר שהתינוקת היתה במשקל שלושה קילו ושש מאות גרם אמרה לי רחל אדטו שאילו ידעו מראש שהתינוקת בגודל כזה, היו מתעקשים לבצע ניתוח קיסרי. למזלי לא היו אז אמצעים לדעת וילדתי את בתי הבכורה ואת בתי הצעירה בלידות טבעיות, ובמהרה קמתי מהמיטה והסתובבתי, לא לפני שעברו כמה שעות טובות כדי להפיג את השפעת סם הפטידין, אחד הסמים האופיאטים, שקיבלתי כאמור בנדיבות, ובלי שום קשר לפסוק בעצב תלדי בנים. אני כן זוכרת רגע אחד שבו הרגשתי ששכחו שאני אדם אוטונומי. זה היה ממש לפני שהתינוקת יצאה, כאשר הרמתי את ראשי וראיתי כעשרים נשים, נדמה לי שאלה היו נשים, עומדות וצופות בי כמו בתיאטרון. התברר שגם הצוותים האחרים וגם כמה מיילדות ואחיות מתלמדות רצו לצפות במחזה הבלתי שכיח של לידת עכוז טבעית, ושכחו שאני אדם ולא חפץ, ורצוי לשאול גם אותי אם אני מסכימה שאנשים זרים שאינם נמצאים בחדר הלידה במסגרת תפקידם, יעמדו ויצפו בי יולדת. אני מקוה שדבר כזה לא היה קורה היום, אבל לא הייתי מאד מופתעת אילו שמעתי שגם היום מתייחסים לעתים ליולדות כאילו היו חפצים, ושוכחים שגופן הוא רכושן ושהן צריכות לתת את הסכמתן לנוכחותו של כל אדם בחדר הלידה, ואפילו אם הוא רופא, ושלפני כל מגע או פעולה בגוף היולדת צריך איש הצוות הרפואי להציג את עצמו ולבקש את הסכמת היולדת לטיפול בה.

כמובן אני מאמינה שלרחל אליאור היתה לידה קשה במיוחד, כי התינוקת שלה שקלה יותר מארבעה קילו, ומאד קשה ללדת תינוקת כל כך גדולה, ויכול להיות שבלידתה באמת היו רק גיניקולוגים גברים שהיו אז הרוב המכריע, אם כי קשה לי מאד להאמין שלא היתה נוכחת בלידה מיילדת אשה או אפילו כמה מיילדות. גם כיום רוב המיילדות בבתי החולים אם לא כולן הן נשים, ובכך הן ממשיכות מסורת עתיקה, כי דוקא בחברות המסורתיות היו הלידות עניינן של נשים, ותמיד היו מיילדות שהשכלתן הרפואית התבססה על התלמדות אצל מיילדות מנוסות. כמובן שלא היו ברשותן אמצעי הרפואה המודרנית, אבל בהרבה מקרים הן עשו עבודה בכלל לא רעה בסיוע להבאת ילדים לעולם, ורבות מהן הכינו בעצמן שיקויים לשיכוך כאבים על פי ידע עממי שרכשו מקודמותיהן, ולא סתם קראו באנגלית למיילדת "אשה חכמה".

רחל אליאור אמרה שלידה היא משבר והמלה משבר פירושה לידה, אבל אינני בטוחה שזה נכון, כי המלך חזקיהו אמר לנביא ישעיהו (ישעיהו ל"ז, ג) שבאו בנים עד משבר וכוח אין ללידה. המשפט הזה הידהד כל העת בראשי כששכבתי מותשת בחדר הלידה לאחר כמעט יומיים של צירים, וכל הזמן חשבתי לעצמי איך גבר יכול היה לומר משפט כל כך מדויק, באו בנים עד משבר וכוח ללידה אין. אינני יודעת מה בדיוק משמעות המלה משבר כאן. כנראה הרגע שבו התינוק כבר בתעלת הלידה וצריך רק לדחוף אותו החוצה, ויציאת התינוק לאוויר העולם זו הלידה. ואז אמרה לי המיילדת שכבר רואים את התינוקת, ולמשמע הדברים האלה התמלא גופי כוח ובמהרה יצאה בתי לאוויר העולם אדומה ויפה ושלווה להפליא, פעתה קלות ונראתה אדישה למדי למהומה שהתחוללה סביבה, ואני ראיתי אותה ומיד נרדמתי מאפיסת כוחות, אבל הרגשתי גיבורה, ותמיד כשאני חושבת על הרגע הזה שבו בקעו בנותי מתעלת הלידה אני מרגישה גיבורה. לכל אשה יש חוויות לידה משלה, ומה שחשים סובייקטיבית הוא אינדיווידואלי ואיננו נתון לוויכוח, אבל כשמדברים על רפואת היולדות בשנות השבעים יש גם עובדות, ובעובדות צריך לדייק. בשנות השבעים נתנו ליולדות הרבה משככי כאבים. הפטידין נחשב אז לסם בטוח עם מעט השפעות לוואי, אבל מאז התגלו תופעות לוואי שליליות שלו והשימוש בו פחת. מאוחר יותר הופיע האפידורל כסם גואל מכאבי הלידה, אבל בשנות התשעים התוודעתי למקרה של אשה ששכבה בחדר יחד עם מכרה שלי שנפגעה קשה בפיצוץ אוטובוס. אותה אשה שהיתה כבר אם לכמה ילדים קיבלה זריקת אפידורל שגרמה לה לשיתוק בפלג גופה התחתון והפכה אותה לנכה קשה מאד לצמיתות. שמעתי גם על מקרי מות בגלל אפידורל. אני מקוה שמשנות התשעים ועד היום נצבר ידע רפואי והשימוש באפידורל הפך בטוח יותר, אבל צריך לזכור תמיד שהשימוש במשככי כאבים, שיש הרואים בו את אחת הרעות החולות והמגפות הקשות של העולם המודרני, דוקא זה המערבי והמתקדם, איננו נטול סיבוכים ואיננו עניין של מה בכך. ללדת זה כואב, אבל כמו שאמרה לי המיילדת בלידת בתי השנייה כשראתה את פרצופי הצוהל למראה התינוקת היפה: כבר שכחת? כן, אמרתי לה. אין כמו פרצופו הזעיר של תינוק המתבונן בך לראשונה כדי להשכיח במהרה את כל יסורי הלידה, ולהביא מזור לפצעים.

על גופתו

מה שכל כך יפה בבחירות זה שהן גורמות לדברים לקרות, דברים שלא היית מאמין. למשל הגופה של זכריה באומל שנפל בקרב סולטן יעקוב, ששלושים ושבע שנים לא מצאו אותה. פתאם, בדיוק ששה ימים לפני הבחירות מצאו אותה והביאו אותה לארץ. לא ששים יום לפני הבחירות או ששה ימים אחרי הבחירות, אלא בדיוק ששה ימים לפני הבחירות, בעיתוי כל כך מושלם. כמו ההכרה האמריקנית בריבונות ישראל על רמת-הגולן, שהגיעה בדיוק שבועיים לפני הבחירות, וטראמפ אפילו לא ידע שיש בחירות בישראל, הוא בעצמו אמר שלא היה לו מושג על זה, ולגמרי במקרה הוא הודיע שבועיים לפני הבחירות שהוא מכיר בריבונות ישראל על רמת הגולן. וכל זה בזכות מי? למי תודה, למי ברכה? לבנימין נתניהו הקוסם, שבדיוק לפני הבחירות צצים לו כל השפנים מהכובע, וכולנו אמורים לכרוע ברך ולנשק את כפות רגליו בהערצה, ומי שלא יסכים יוציאו אותו להורג. טוב, בישראל עוד לא רוצחים את מתנגדי המשטר כמו אצל החבר פוטין, שעזר להחזיר את גופתו של זכריה באומל, כי הוא ונתניהו ודונלד טראמפ באותה קבוצת פייסבוק, והם דואגים זה לזה ומביאים מתנות איש לרעהו. וזאת רק אני שיש לי פתאם כל מיני מחשבות לא לעניין. למשל אני חושבת שאם לפני שבוע, כמו שקראתי, נתנו פקודה להביא את הגופה, יכלו לעשות את זה גם קודם, למשל לפני חודש, או לפני מספר חודשים, ושאולי כל מה שצריך בשביל שדברים יקרו זה שנתניהו ירגיש שמאיימים על שלטונו, שיותר ויותר לובש אופי מפחיד ונכלולי. מזל שראיתי בערוץ כאן את הכתבה על העולים מרוסיה שחזרו אליה, וכמה מהם שמתנגדים לפוטין בסכנת חיים, אחד נרצח ואחד נמלט לישראל לפני שירצחו אותו גם, ובאמת לעומת רוסיה של פוטין ישראל נראתה פתאם מדינה למופת, מדינה שממש שוה לחיות בה. אבל אולי אחרי הבחירות, כשנתניהו יעביר את החוק שאסור להדיח ראש ממשלה מושחת, אולי אז נהיה אפילו יותר דומים לרוסיה מאשר עכשיו, ואולי גם אני אצטרך לברוח לאנשהו, לפני שימצאו אותי תלויה על חבל או מתה בצורה אחרת. לפעמים אני שואלת את עצמי: באמת מישהו יכול להאמין לתרגילים כל כך שקופים, כל כך שקופים שילד בן שלוש יכול להבין שמדובר בתרגיל, ושאם חושבים על זה, זה די מזעזע, שהחזירו לארץ את הגופה של זכריה באומל, לא ברור מתי, אבל הודיעו להורים ששה ימים לפני הבחירות, כדי למקסם את היתרון הפוליטי של האיש במעיל היוניקלו. וכל זה כל כך מבחיל, וכל כך דוחה, שאי אפשר להאמין שזה עובד, אבל לאנשים פשוט לא נעים. מאד לא נעים ממשפחת באומל שסובלים כבר שלושים ושבע שנים ושמחים בשבילם שיהיה להם לפחות קבר לבכות עליו, שזה מה שהמשפחות של אורון שאול והדר גולדין חולמות עליו, שיהיה להם קבר לבכות עליו, ובינתיים זה לא נסתייע, אבל אולי בעוד שלושים שנה, כשנתניהו יחוש באיום כלשהו על שלטונו, אולי יביאו לארץ את הגופות שלהם. וכולם שותקים כי לא נעים, אבל בא לצעוק שברו את הכלים ולא משחקים, לא משחקים עוד בגלל כאב ראש ובחילה עמוקה, למרות שבמשחק הזה, אפילו הקהל משתתף בעל כורחו, וגם משלם את החשבונות.