עיתון הארץ והוראת השואה

השבוע קראתי בשבועון "די צייט" על מאלי-טרוסטנץ, שלעתים מכונה רק Trostenez, שתואר בכתבתו של יוהנס ווֹסוִינקל (14.8.2014, גיליון 34) כמחנה ההשמדה הגדול ביותר על אדמת רוסיה הלבנה, ליד מינסק, שנרצחו בו יהודים וגם שבויי מלחמה רוסים ופרטיזנים מרוסיה הלבנה, הכתבה עסקה בניסיונות להקים במחנה אתר הנצחה, אבל בשבילי זה היה בעיקר מידע על מחנה ריכוז שלא ידעתי עליו קודם לכן: "משנת 1942 ואילך הובילו רכבות הגירוש ישירות ליריות בטרוסטנץ. בעוד שהנוסעים הורשו לקחת איתם בגדים, תכשיטים וכסף, וקיוו ל"קיום חדש" שהבטיחו להם הגרמנים ברוסיה הלבנה, המתינו כבר בחורשה בבלגושצ'ינה חוליות המות. מאוחר יותר הציבו הגרמנים גם מכוניות-גז, כדי להגן על נפשם של היורים בעורפם של היהודים. שתיים מהמשאיות הוסוו עם חלונות וארובות כקרונות מגורים."

הרבה שנים אני לומדת ועוסקת בנושאים שקשורים בשואה, מאז ילדותי אני קוראת ספרים עליה, ועדיין אני חשה שאני יודעת מעט מאד על השואה, אם על שואת היהודים בכלל, ואם על שואת משפחתי הפרטית, שמעבר לסיפורים המקוטעים ששמעתי מבני משפחה מיעטתי לחקור בגורלה. יש מעט נושאים שאני רוצה לדעת עליהם כפי שאני רוצה לדעת על השואה, נושא שבילדותי הוסתר והושתק. מבחינתי זה איננו רק נושא לאומי או אנושי, אלא הסיפור של משפחתי, שאני יודעת עליו כה מעט, ואינני יודעת אם אדע עליו פעם יותר, כי למרות ששהיתי, בעיקר באוסטריה וגם בגרמניה לצורך עבודתי, פחות ופחות אני רוצה לנסוע אליהן, ולפולין, שאת שפתה אינני יודעת, לא נסעתי מעולם ואינני יודעת אם פעם אסע. רוב מה שאני יודעת על השואה אני יודעת מספרים, ממסמכים שמצאתי בארכיונים, ומשיחות עם ניצולים שהתקיימו ברובן בישראל. במחנות ריכוז לא ביקרתי מעולם, למרות ששהיתי הרבה בעמק הדנובה ועבדתי קרוב מאד למאטהאוזן. ראיתי סרט תיעודי על מאטהאוזן, וקראתי את ספרו של יעקובוס קרמנליס שהיה יווני קומוניסט שנשלח למאטהאוזן ושהה שם יחד עם אסירים יהודים ושבויי מלחמה רוסים. הוא ראה הרבה מאד מות, אבל בעצמו שרד. ספרו הוא אחד הספרים שהשפיעו עלי במיוחד. אינני יודעת אם ידיעותי על השואה נפגעו מכך שלא ביקרתי במחנות ריכוז ורק קראתי ושמעתי עליהם. בתי שרון נסעה במשלחת בית הספר למחנות הריכוז. זו היתה החלטה שלה לנסוע לשם. היא אמרה שסבה וסבתה ניצולי השואה ישמחו שהיא נוסעת, וכנראה שהיא צדקה. היא נסעה כדי להעביר לסבה וסבתה הזקנים את המסר, שהסבל שעברו משמעותי גם בשבילה. זה היה מסר של אהבה.

אני יודעת שידיעתנו את השואה, ככל שנלמד ונקרא עליה, תהיה תמיד חלקית. זהו טבעם של אירועים היסטוריים גדולים. אפילו אנשים שחוו את השואה על בשרם מכירים רק חלק ממנה, החלק שלהם. לפעמים הרשמים שלהם מנוגדים. השואה איננה אירוע אחד, אלא כמות אינסופית של אירועים. הדרכים ללמוד אותה הן שונות, ואנשים שונים חושבים עליה באופנים שונים. טבעי שיש ויכוחים כיצד ללמד על השואה, והויכוחים הם לגיטימיים, כל עוד הם נעשים בתום לב וביושר. לא זה המקרה עם עיתון "הארץ", שיצא אתמול (אור קשתי, 26.8.2014) בהתקפה גסה ומכוערת על תכניתו של משרד החינוך לאפשר לתלמידים על פי בחירתם להעמיק בנושא השואה.

כל התייחסות של עיתון "הארץ" לנושא השואה היא התייחסות בעייתית במיוחד, מכיוון שבשנת 2006 נמכר חלק נכבד ממניות העיתון למו"ל הגרמני אלפרד נוון-דומונט שאביו היה נאצי, או כפי שהוא בחר לתאר זאת בראיון שהעניק לארי שביט לרגל קניית מניות "הארץ": לאביו היו מדי אס-אס בארון, אך הוא מעולם לא לבש אותם. זמן מה לפני הקנייה זכה נוון-דומונט בתביעת דיבה נגד השבועון "דר שפיגל" שהאשים את משפחתו בצבירת רכוש שנגזל מיהודים. במשפט נטען להגנת משפחתו שלא החברה המשפחתית אלא קרן הפנסיה שלה היא זו שקיבלה רכוש יהודי, ועל סמך טענה זו הורשע "דר שפיגל" בהוצאת דיבה. מעת לעת, כאשר עיתון "הארץ" עוסק באנטישמיות בגרמניה, כמו במקרה של הארכיאולוג סוון שיטה בעיר קלן שהאשים את תושבי עירו באנטישמיות, מתברר כי למו"ל בעל העבר המשפחתי השנוי במחלוקת יש בהחלט מה לומר לגבי הפירסומים ב"הארץ" בנושאים רגישים אלה, מה שמעלה שאלות נוגות לגבי האופן שבו עוסק העיתון בנושאים הנוגעים בשואה, ובמקרה של התקפה גסה זו של העיתון על תכנית משרד החינוך לאפשר העמקה בתחום, מעלה שאלות נוגות במיוחד.

כל ההתקפות המופיעות בכתבת "הארץ" על התכנית לקוחות מן השיח האנטישמי הגרמני לאחר השואה ומובאות מפיהם של מי שידועים באימוץ השיח הזה, הפרופסור משה צימרמן והפרופסורית חנה יבלונקה.

"גילויי הגזענות של החברה הישראלית גלויים לכל, לפחות בשנה-שנתיים האחרונות אם לא קודם לכן, אבל התכנית לא עוסקת בכך, זו בועה נפלאה" אומרת הפרופ' חנה יבלונקה לכתב "הארץ". כמובן שראוי מאד לחנך נגד גזענות בישראל, אבל מדוע חינוך כזה צריך להיעשות במסגרת של העיסוק בשואה? האם מה שמפריע לפרופ' יבלונקה הוא העדר השוואת היהודים לנאצים בתכנית, השוואה שעומדת במרכזו של השיח האנטישמי הגרמני אחרי השואה, שמשפט היסוד שלו הוא: "היהודים עושים לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו לגרמנים, ולכן אין להם זכות להאשים אותנו". האם מפריע בעצם לפרופ' יבלונקה שהתכנית עוסקת בפשעים הגרמניים מבלי לרדד את חומרתם ולהציג את ישראל כמקבילתה של גרמניה הנאצית, כפי שנוהגים הגרמנים לעשות כדי להתנער מאשמתם?

לדברי הפרופ' משה צימרמן המובאים בכתבה, משמעות השינויים בתכנית היא "חיזוק הטראומה של השואה והעמקת תודעת הקשר כביכול בין תוצאת השואה לבין הצורך בישראל חזקה, כזאת שלא מסתכלת על נושאים שוליים כמו צדק וחוק". אלה לא תכני התכנית אלא דיעותיו של הפרופ' צימרמן על מדינת ישראל, שבאורח פלא משקפים את השיח האנטישמי הגרמני על מדינת ישראל, שכבר תיארתי כאן, כמדינה ש"מנצלת לרעה את השואה כדי להתנכל לפלשתינים". בדברים אלה מהדהדות גם התבטאויות שהשמיע הפרופ' צימרמן בעבר והובאו על ידי כעדות במשפט הדיבה שניהל נגדי בשנים 2002-2004, לאחר שכתבתי במאמר שהתפרסם ב"הארץ" בחודש אוגוסט 2001 כי גרמניה תומכת כספית בכל מי שמשוה את ישראל לנאצים, והבאתי את הפרופ' צימרמן כדוגמה לכך. תביעת הדיבה של הפרופ' צימרמן נגדי ונגד עיתון "הארץ" נדחתה והוא חויב בהוצאות כבדות, בין השאר על סמך מאמרים שפירסם הוא עצמו בעיתון "הארץ". באחת מהתבטאויותיו, שמזכירה את התבטאותו בכתבה של אור קשתי, טען הפרופסור צימרמן כי אסור לעסוק יותר מדי בשואה, כי זה הופך את היהודים לפרנואידים. (המונח "פרנואיד" נפוץ בשימוש אנטישמים גרמנים כדי לתקוף יהודים שמתלוננים על אנטישמיות בגרמניה ולהכחיש את קיומה של אנטישמיות כזאת). בהמשך לדברים אלה טען הפרופסור דברים דומים לאלה שהוא טוען בכתבתו של קשתי, כי עצם העיסוק בשואה גורם ליהודים להיות לאומנים. מדוע חושב הפרופסור צימרמן שעיסוק בשואה יגרום ליהודים להיות לאומנים, ומדוע חושבת הפרופסורית יבלונקה שעיסוק בגזענות הנאצית איננו מחנך נגד גזענות בכלל? נראה שעיקר דאגתם איננה לערכיהם של התלמידים בישראל, אלא להטלת דופי במחקר השואה ובעיסוק בה, כאשר איננו משרת את השיח האנטישמי שמסוגל אך ורק להשוות יהודים לנאצים כדי לפטור את הגרמנים מאשמתם, ותו לאו.

לא במקרה פנה כתב "הארץ" דוקא לשני פרופסורים אלה, שעמדותיהם ידועות והתבטאויותיהם המרושעות, שתמיד נודף מהן ניחוח של שנאת ישראל, מוכרות. עוד "פגם" בתכנית מובא בעילום שם הדובר: "התוצאה תהיה שמבחינת התלמידים, חלק נכבד מההיסטוריה בכלל – וזו היהודית בפרט – תסתכם בשואה. אנחנו מגדלים כאן דורות של תלמידים בעלי תודעה קורבנית. זה טירוף הדעת". דברים דומים אומר הפרופ' צימרמן: "יש במלחמת העולם השנייה גם דברים שלא שייכים לשואה, אבל נראה כי בתכנית הלימודים המלחמה היא רק מעטפת לסיפור השואה". באמת לא בסדר שמשרד החינוך נותן משקל יתר כזה דוקא לשואה, שכנראה לדעת הדוברים היא, כפי שניסח זאת ז'אן מארי לה-פן, "רק פרט קטן בהיסטוריה".

הכעס על כך שהיהודים חשים כקורבן אף הוא מוטיב מרכזי בשיח האנטישמי לאחר השואה. בכל הדתות ישנה הקרבת קרבנות לאלים, אבל בנצרות לבדה האל הוא זה שמעלה את עצמו קורבן כדי לכפר על חטאי האנושות. מושג הקרבן הוא המושג המרכזי ביותר בדת הנוצרית, והקרבן הוא אלהים שהיהודים צלבו. אלפיים שנה חינכה הדת הנוצרית את מאמיניה שהיהודים הם רוצחי האלהים ורודפיו, והאל הוא קרבנם של היהודים. ראיית היהודים כקרבן קשה מנשוא לאנטישמי הנוצרי ולגרמני בפרט. שיח אנטישמי זה החוזר ותוקף את היהודים על כך שהם רואים את עצמם כקרבן, בעוד שהם בעצם הרודפים והרוצחים, תפקיד שהעניקה להם הדת הנוצרית לדורותיה, רווח מאד בקרב העמים הנאצים וחילחל היטב גם לעיתון "הארץ", למשל בכתבותיו של גדעון לוי, שלא פעם הועתקו כלשונן לעיתונות הנאצית הנפוצה בארצות דוברות הגרמנית, כאשר הפלשתינים בכתבותיו מייצגים עבור הקוראים את הגרמנים, שליהודים כלל לא אכפת מהסבל שלהם, שכן מוטיב מצליח במיוחד בשיח הגרמני לאחר השואה ובפרט מאז איחוד גרמניה הוא עיסוק בסבלם של הגרמנים מהפצצות בעלות הברית ומגירוש הגרמנים ממזרח אירופה לאחר המלחמה, סבל שמושוה תדיר לסבלם של היהודים בשואה.

לפני מספר חודשים, כשצפיתי בסרטו של קלוד לנצמן "אחרון הלא צדיקים" הצטמררתי כולי כאשר גיבור הסרט בנימין מרמלשטיין תיאר את מנהגם של הבכירים הנאצים לדבר על כך ש"צריך לשלוח את היהודים למדגסקר" תכנית מדגסקר היתה התכנית הראשונה להשמדת היהודים, אך היא לא יצאה לפועל. במקום זאת נשלחו היהודים להשמדה במזרח אירופה, אבל בכירי הנאצים המשיכו להשתמש במושג "צריך לשלוח את היהודים למדגסקר" כשם צופן למשלוח היהודים להשמדה במזרח אירופה.

"קראתי לא מזמן שסטלין שקל להקים ליהודים מדינה בחצי האי קרים. חשבתי שזה רעיון לא רע. כל דבר היה יותר טוב מישראל. אוגנדה, מדגסקר – כל מקום היה יותר טוב. תאר לעצמך אתכם במדגסקר. לו רק היה לכם אי משלכם."

כך אמר אלפרד נוון-דומונט, המו"ל השותף ב"הארץ", בראיון לארי שביט שהתפרסם במוסף "הארץ", ביום 25.8.06. לאנשים שזה סגנון דיבורם עדיף בהחלט שתלמידי בתי הספר בישראל לא ילמדו יותר מדי על השואה.

   

אליס מונרו והחולה שהתמרד

הסיפור של אליס מונרו Some Women, מהקובץ Too Much Happiness, "יותר מדי אושר", גרם לי הרבה שמחה, למרות שהוא סיפור עצוב על אדם חולה בסרטן הדם שנוטה למות. הוא מתחיל בזה שהמספרת אומרת שהיא כל כך זקנה שהיא עוד זוכרת שאנשים מתו מסרטן הדם. זאת אמירה מאד אירונית, כי גם היום אנשים עם מחלות כמו סרטן הדם או סוגי סרטן אחרים נופלים למשכב ומתים, גם אם כיום כל הזמן מדברים על לנצח את המחלה, שאין לזה כל כך קשר למציאות, שבה חולי סרטן מתים כל הזמן ממחלתם ואי אפשר כל כך לעזור להם, ואולי הם אפילו סובלים יותר מפעם, כי הטיפולים שאמורים לעזור להם גורמים להם הרבה פעמים סבל נורא ולא עוזרים להם בכלל. החולה בסיפור הוא חייל ותיק שלאחר שחרורו מהצבא למד בקולג' ושם הכיר את אשתו שהיתה מורה בקולג' ועדיין מלמדת שם, למורת רוחם של אלה שמסתייגים מנשים משכילות ועובדות. אחרי שהבעל חלה עבר הזוג להתגורר בבית אמו החורגת של החולה, והאשה המשיכה ללמד בקולג' פעמיים בשבוע, וכדי להשגיח על החולה באותן שעות נקראה המספרת, שהיתה אז נערה, להשגיח עליו, מה שלא דרש ממנה עבודה רבה. בעיקר להגיש לחולה מים או להוריד את התריסים בחדרו.

פעם בשבוע היתה מגיעה לבית מסז'יסטית כדי לטפל באם החורגת הזקנה, ואחרי המסז' היתה המסז'יסטית, שעבדה בעבר כאחות מעשית, עולה עם האם החורגת לחדרו של החולה, מפטפטת ללא הרף ומיטיבה את כריו ומשחקת איתו דמקה ומבלה עמו שעה. לדברי אמו החורגת, כך אמרה המסז'יסטית למספרת, היא משמחת את החולה הרבה יותר מאשתו.

ביום הלימודים האחרון בקולג', שהיה גם יום עבודתה האחרון של המספרת, המתין לה החולה וביקש ממנה ליטול מהמגירה מפתח ולנעול את חדרו ולהחביא אצלה את המפתח עד שאשתו תשוב ולא לספר על כך לאיש מלבד לאשתו, כאשר זו תשוב הביתה מן הקולג', ורק לה למסור את המפתח לחדרו הנעול. כשהמסז'יסטית עלתה באותו יום לחדרו של החולה, יחד עם האם החורגת, קמה מהומה גדולה - שתי הנשים היו משוכנעות שהחולה נעל את עצמו מבפנים. המספרת הקפידה לעשות כפי שביקש ממנה ומסרה את המפתח רק לאשתו, ששמחה מאד לשמוע מה התרחש. לאחר מכן עבר הזוג להתגורר בקוטג' שכור על שפת אגם, ששם נפטר החולה זמן קצר לאחר מכן.

אליס מונרו ראתה במעשהו של החולה מחוה של אהבה לאשתו, שאמו החורגת ניסתה לצער בהביאה לחדרו את המסז'יסטית. זה בוודאי נכון, אבל אני ראיתי בכך עוד משהו: מרד קטן של החולה, מיפגן קטן של חירות ועצמיות ובחירה חופשית שנשללות מחולים סופניים רבים.

כאשר אנשים מתייחסים לטיפול בחולה סופני הם מתייחסים בעיקר לצרכיו הגופניים והחומריים של החולה: האם רוחצים אותו, מחליפים את בגדיו ומצעיו, מאכילים ומשקים אותו ומעניקים לו את הטיפול הרפואי הדרוש, נותנים לו את התרופות הנדרשות וחובשים את פצעיו. כמובן מצפים ממטפלים בחולה להיות אדיבים וחביבים אליו. כל אלה הם כמובן דברים חשובים מאד שמשפיעים גם על מצבו הנפשי של החולה, אבל נוטים לשכוח שפעמים רבות המטפלים עצמם, גם המסורים שביניהם, הופכים למיטרד בלתי נסבל לחולה, כאשר אינם מסתפקים בפגיעה ההכרחית בפרטיותו ושוללים אותה לגמרי, כאשר הם מדברים ומתייחסים אליו כאילו הינו ילד קטן, מזלזלים ברצונותיו ומתעלמים מהם כאילו אין לו כלל רצון חופשי וחופש בחירה, וכופים את חברתם עליו ועל יקיריו כאשר אין לו ולהם כל עניין בה, או מפריעים לקשר שלו עם אנשים האהובים עליו. למטפלים יש נטייה לפתח יחס רכושני כלפי החולה כאילו היה חפץ הנמצא ברשותם, והם שוכחים לעתים שמדובר באדם בוגר בעל רצון חופשי, שהיותו מרותק למיטתו איננה צריכה לשלול את זכותו לפרטיות ולחופש לבחור לעצמו את החברה המועדפת עליו.

היכולת הזו של החולה בסיפור למנוע את הכניסה אליו ממי שמתראה כחפץ בטובתו, אבל בעצם עולה לו על העצבים ומעיק עליו, היכולת הזו נשללת מחולים כה רבים, שנאלצים להסכין עם נוכחותם של מטפלים שאינם רצויים להם בכלל או לפחות אינם רצויים להם בכל שעה ושעה. השגחה צמודה עשויה להיראות כלפי חוץ כטיפול מסור בחולה ולהרשים מאד את הסביבה, אבל היא עלולה גם להעיק מאד על החולה ולהפוך למיטרד. החולה אפילו עלול לחוות אותה כהתעללות והתעמרות, שהרי הוא שבוי במיטתו, איננו יכול לקום וללכת, וגם לסלק את המטפלים המעיקים עליו ומדברים אליו כאילו היה ילד קטן אין בכוחו וביכולתו.

לכן הסיפור הזה, שאולי הוא מעשה שהיה ואולי הוא פרי הדימיון, גרם לי שמחה מרובה. כשצופים בחולה סופני שתלוי כל כך במטפליו, כל כך מתחשק לפעמים לראות אותו קם ממיטתו ומסלק אותם, דבר שכמעט אף פעם איננו קורה בפועל. לרוב המטפלים הם אלה שמסלקים את מי שהחולה חפץ להנות מחברתו ללא הפרעה.

בסיפור הזה מחזיר החולה לעצמו את האוטונומיה שלו ואת כבוד האדם שהמחלה גזלה ממנו, ובוחר מחדש באשתו המורה, המשכילה, בעלת המקצוע, כבת לוויתו במסעו אל מותו. זה סיפור של אהבה, אבל בעיניי זה בעיקר סיפור של ניצחון קטן של חולה סופני על מי שמנצלים את מחלתו וחולשתו, ולו גם בכוונה טובה. ומכיוון שבחיים האמיתיים ניצחונות כאלה אינם קורים הרבה, הסיפור הזה שימח אותי במיוחד.

עושק הזכויות

עוד כאשר בית המשפט העליון התיר בזמנו את הפגנת ההתגרות של אנשי כהנא באום אל-פחם, חשבתי שזו טעות משפטית ומוסרית. טענתו של איתמר בן-גביר בבית המשפט היתה שגם מצעד הגאוה מרגיז אנשים, ואם מתירים לקיים אותו, חייבים להתיר גם את קיום הפגנותיהם של אנשי כהנא כנגד ערבים. בית המשפט העליון עשה לעצמו מלאכה קלה והעניק לאנשי כהנא את הזכות לצעוד באום אל-פחם ולהסית נגד תושביה הערבים, ופטר את עצמו מהחובה להבחין בין הפגנות לגיטימיות למען זכויות לגיטימיות לבין הפגנות שכל מטרתן ומהותן היא הסתה, ביזוי ושלילת זכויות כמו כל פעילותם של אנשי כהנא, שקיום מפלגתם נאסר על פי חוק אך הם ממשיכים לפעול במסגרות ובכינויים אחרים. למרבה הצער מושפע בית המשפט העליון בישראל כבר שנים רבות מבית המשפט העליון בארצות-הברית, שהתיר הפגנה של נאצים בשכונה יהודית. גם בית המשפט העליון בישראל איננו מבחין בין הזכות להפגין למען מטרה לגיטימית לבין הפגנות שמטרתן היא התגרות, הסתה וקריאה לשלילת זכויות לגיטימיות ואפילו לרצח, כמו הקריאה "מות לערבים" שקראו אנשי כהנא, אותם פרצופים מוכרים של מיכאל בן-ארי ואיתמר בן-גביר עם כמה עשרות מחסידיהם, בקרבת אולם החתונות שבו חגגו מחמוד הערבי ומורל היהודיה את טקס נישואיהם.

הזכות להינשא לבחיר לבך איננה רק זכות אזרחית אלא היא אחת מזכויות האדם הבסיסיות, והיא זכות מוחלטת, בניגוד לזכות הדיבור וההפגנה שהיא זכות מותנית, מפני שלא כל דיבור מותר: אסור להסית, אסור להמריד, אסור לאיים, אסור לבזות, אסור לפגוע בפרטיות ואסור לדבר לשון הרע. כל האיסורים האלה הופכים את זכות הדיבור לזכות מותנית, או כפי שהגדיר זאת נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר, חופש התנועה נגמר במקום שבו מצוי אפו של הזולת. חופש הדיבור מאפשר להרגיז ולקומם את הזולת, אבל לא לפגוע בו פגיעה ממשית, לא לאיים עליו ולא להסית נגדו. לכן צריכה להיות אבחנה ברורה בין הפגנות למען זכויות לבין הפגנות של הסתה, ביזוי ושלילת זכויות, שצריכות להיאסר על פי חוק, אם כי לדעתי יש כבר מספיק חוקים קיימים שמאפשרים לאסור עליהן. אינני יכולה לקבל כלגיטימית הפגנה שתוכנה הוא קריאות "מוות לערבים" ו"ערבי הוא בן-זונה", לדעתי כאשר נשמעות קריאות כאלה צריכה המשטרה לפזר את ההפגנה מיד. יתרה מכך, אינני מסכימה לכך שמותר להפגין נגד נישואיהם של זוג אנשים פרטיים זה לזה, להטריד ולבזות אותם ביום חתונתם ליד אולם החתונות. אני חושבת שההיתר שהעניק בית המשפט להפגנה, ברוח התקדים האומלל שקבע בית המשפט העליון בהיתר הפגנת השיטנה באום אל-פחם, הוא תקדים אומלל בפני עצמו. האם כעת צפויים זוגות מעורבים נוספים לסבול מאנשי כהנא, שכמו בסיפור על החייל הבודד שהניס המון אויבים כאשר התבצר במבצר ורץ לירות מחלון לחלון, כדי ליצור את הרושם שהמבצר הומה חיילים, כך מדלג איתמר בן-גביר מאירוע לאירוע ויוצר את הרושם שכנופיית הביריונים הקטנה שהוא מנהיג כוללת המונים. והיכן יושם הגבול? מתי התכנסות לצורך קריאות "מוות לערבים" ו"ערבי הוא בן-זונה" למול אירוע של אנשים פרטיים תיחשב להטרדה אסורה? השופטת ורדה אלשיך ביקשה בזמנו לאפשר לשופטים להמתין לטיסה לחו"ל בחדר מיוחד, כדי שלא יוטרדו במהלך ההמתנה על ידי אנשים שחייבו בדין. האם אנשים פרטיים שאינם שופטים אינם זכאים לשום הגנה מפני ביריונות כאשר הם חיים את חייהם הפרטיים?

רצה הגורל שדוקא השבוע הציג ערוץ 10 את סידרת הכתבות של ברוך קרא על המונופול הרבני על נישואים בישראל, מונופול שמונע ממאות אלפי אזרחים ישראלים את מימוש זכויות האדם שלהם להינשא לבחירי לבם. אי אפשר שלא לחשוב על הנדיבות של בית המשפט העליון בהגנה על החופש לצעוק מות לערבים בפתח חתונתו של זוג מעורב, לעומת דחיית כל העתירות להנהגת נישואים אזרחיים בישראל, גם אם בית המשפט העליון הרחיב מאד את זכויות הידועים בציבור כתחליף לכך, הרחבה שיוצרת מצדה בעיות חדשות. כמובן שהאחריות העליונה איננה על בית המשפט העליון אלא על הכנסת. מצב זה מעורר לא מעט מחשבות, על האופן שבו חברות דמוקרטיות שומרות על זכויות אזרחיהן. כיצד בישראל דוחקת זכות הדיבור, שהיא זכות מותנית, את הזכות המוחלטת, זכות האדם הבסיסית להינשא לבחיר לבו, לא מפני שחופש הדיבור יקר יותר, אלא מפני שמימושו הוא זול יותר, משום שמימוש זה איננו פוגע באינטרסים כלכליים, במקרה זה אינטרסים של המימסד הרבני שמתפרנס ממונופול הנישואים. במחשבה שנייה גם המגבלות על חופש הדיבור, למשל בטענת לשון הרע, נאכפות כאשר בעלי ממון וכוח חשים את עצמם נפגעים ומגישים תביעות שרבות מהן הן תביעות מופרכות לצורך הטלת אימה והשתקה, ואילו פרטים וציבורים חלשים שנפגעים מהסתה של ממש מתקשים לזכות להגנה המגיעה להם. האם גם מימוש זכויות בישראל, ולו הבסיסיות ביותר, הוא נגזרת של עוצמה כלכלית וחברתית, בדומה למתרחש בארצות-הברית, והאם זהו אופי המישטר שבו מעוניינים אזרחי ישראל? האם מצב זכויות האדם במדינה, כמו מצב הכלכלה, מעניק משקל בלתי סביר לבעלי העוצמה הכלכלית ולאינטרסים הכלכליים שלהם, או במלים אחרות, האם בדומה לעושק הצרכנים הקטנים כדי להגן על אינטרסים כלכליים מונופוליסטים של בעלי הון, מתקיים בישראל גם עושק של זכויות הפרטים הקטנים, כדי להגן על אינטרסים כוחניים וכלכליים של החזקים? נדמה לי שהגיע הזמן לדבר על זכויות האדם הנשללות במונחים של עושק, על הזכות העשוקה להינשא לבחיר לבך, וגם על הזכות העשוקה לחיות חיים בטוחים כזוג הומוסקסואלי או כזוג ערבי-יהודי מעורב, מבלי לסבול מן הביריונות של איתמר בן-גביר.

אחי ז"ל

אתמול התפרסם בעיתון "הארץ" הספד של עפר אדרת על אחי,הפרופ' גלעד מרגלית, שנפטר ב-23 ביולי האחרון ממחלת הסרטן. כתבתי בבלוג בעיקר על ההתמודדות עם המחלה ולא כתבתי הרבה על עבודתו של אחי. יש לי המון דברים לספר אבל עדיין מאד קשה לי לארגן את המחשבות. אחי כתב את הדוקטורט שלו על היחס לצוענים בגרמניה אחרי המלחמה. על כך שאותם אנשים ששלחו אותם לאושוויץ נתנו אחרי המלחמה חוות דעת שהצוענים אינם נרדפים פוליטים, אלא סתם פושעים, ולא מגיעים להם פיצויים. אחי אמר שיותר קל לו לעסוק בצוענים מאשר ביהודים. בכלל הרבה שנים הוא ברח מהנושא ועסק ביוון וברומא העתיקות. אחרי התואר השני היה לו משבר והוא חשב לעזוב בכלל את העיסוק בהיסטוריה, אבל לא היה בעצם שום דבר אחר שהוא רצה להיות חוץ מהיסטוריון, ואז הוא החליט לעסוק במה שבמשפחה שלנו מעולם לא דיברו עליו בקול רם, רק ליחששו, השואה. במשפחה של אמי דיברו מעט על האחיות של סבי ובני משפחותיהן שנרצחו, ובמשפחה של אבי בכלל לא, כאילו לא היה להם שום קשר לזה, ורק בבגרותי הבנתי שאחד עשר האחים הגדולים של סבתי מצד אבי, שהיתה בת הזקונים, וכל בני משפחותיהם מלבד אחיין אחד שברח לברית המועצות, נרצחו בשואה. את מספר בני המשפחה שלנו שנרצחו בשואה איננו יודעים וגם לא את שמותיהם, הם אולי עשרות ואולי מאות אנשים. ולמרות שלא דיברו אצלנו בבית בכלל על השואה כולנו חיינו אותה כל הזמן. לא רק בגלל הבן דוד של אמא שרגא שהיה היחיד במשפחה שדיבר בקול רם, ואמר שבגיל תשע הוא ברח מאחת עשרה אקציות, ושאר בני המשפחה ניסו להסות אותו, שלא נשמע. עד היום אני מתפלאת לקרוא על אנשים שעלו לארץ מפולין ונסעו לפני המלחמה לבקר את המשפחות. במשפחה שלנו היה ברור שפולין זה מקום שבאים ממנו אבל בוודאי שלא חוזרים אליו, למרות שמשפחתנו חיה בפולין הרבה מאות שנים. ברחוב שלנו היו הרבה אנשים שבאו משם, כמו שיינע שיינע שלבש חליפות לבנות ונעליים מוזהבות והיה פורט על הפסנתר בערבים ושר שיינע שיינע. אחי העניק לו את הכינוי שיינע שיינע, וליחששו שהיו לו מועדונים בגרמניה. גרמניה היתה מלה מגונה, ואנשים הגונים לא נסעו לשם.

הייתי בת שמונה-עשרה ואחי בן חמש-עשרה כשנסענו בעצם לאיטליה ומשם המשכנו לטירול ולזלצבורג ואז אבא שלי חצה את הגבול לגרמניה ולקח אותנו לברכטסגאדן לראות איפה היטלר אהב להיות וההורים שלי חשבו שזה יהיה מקום שומם והתפלאו שהיו שם המון אנשים, זה הבהיל אותם שבאו לשם המון בחורים צעירים. אני זוכרת שהם אמרו זה לזו איזו עליה לרגל. אף פעם לא הבנתי למה הם רצו לנסוע לשם. אני תמיד פחדתי מאד מנאצים וכשראיתי אותם ברחוב בוינה הייתי תמיד בורחת, למרות שלא תמיד זיהו אותי כיהודיה. אבל אחי לא פחד מאף אחד, והלך להפגנות של נאצים ודיבר איתם והקליט אותם וצילם אותם. הוא אמר שהוא נראה כמוהם כי היה גבוה ובהיר וקירח, והם מקבלים אותו כאחד משלהם. אני חושבת שהיה באחי משהו משחקן התיאטרון, שמשהו מאד שיעשע אותו בלהתחזות לנאצי. הוא תמיד חתר למגע, תמיד דיבר עם אנשים שאני התרחקתי מהם, תמיד היה מתערב באנשים, יושב לילות שלמים עם היסטוריונים גרמנים ומדבר איתם בלהט, כאילו הם ישתנו. לא היה בו שום דבר מהיאוש השקט שלי. הוא ישב שעות ודיבר עם אנשים מתוך אמונה שאפשר להשפיע עליהם ואפשר לשנות. הוא אהב את האימרה של ישו "היו ערומים כנחשים ותמימים כיונים" (מתי פרק י) וחשב שיוכל לאמץ אותה, אבל הוא היה בעיקר תמים כיונה. ההיסטוריונים הגרמנים בני גילו הגנו על מוריהם הנאצים, טענו שהללו לא באמת חפצו להצטרף למפלגה, שצירפו אותם בכוח, מה שלא קרה ולא היה בו צורך. התירוצים האלה עוררו בי כעס, אבל אחי לא כעס עליהם במיוחד. על נורברט פריי, תלמידו של מרטין ברושאט שהתווכח עם שאול פרידלנדר וטען שפרידלנדר כניצול שואה איננו יכול להיות אובייקטיבי, כאלו מישהו שהיה במפלגה הנאצית כן יכול להיות אובייקטיבי, לאחר שהבעתי את אכזבתי מכך שנורברט פריי טען לאחר גילוי כרטיס המפלגה הנאצית של ברושאט שהאחרון צורף למפלגה בעל כורחו ובלי ידיעתו, דבר שלא היה כמותו מעולם במפלגה הנאצית, אמר לי אחי שברושאט היה בשבילו כמו אבא וטיפח אותו. לא הבנתי את החמלה שהיתה לו על הדור השני של הנאצים ואת הידידויות שקשר איתם. הוא רצה להכיר אותם כאנשים והכיר אותם כאנשים, ואחר כך התקשה לדון אותם לכף חובה. אולי פעם, בצעירותי, הייתי כמוהו, אבל עם השנים הלך וירד עלי היאוש. אחי חיפש את התקוה. נדמה לי שלמרות שראה וידע את השקרים, העמדות הפנים, את כוחן של ההשקפות הישנות, הרגיש נוח בגרמניה, ורצה גם להתיידד וגם להתווכח, שני דברים שפחות ופחות טרחתי לעשות.

פעם, לפני שנים, כשהייתי משוכנעת שאמות שנים רבות לפניו, אמרתי לו שהחיים אינם בעיניי אושר גדול והמות איננו אסון גדול. הוא לא התווכח איתי, חשב שאני מדברת מתוך חיי, אבל הוא אהב מאד את החיים, ומאד נלחם במוות. זה מה שכואב לי הכי הרבה, שהוא כל כך רצה לחיות, כל כך נלחם לחיות, והוא תמיד ניסה לראות את היפה שבחיים ואת הטוב שבאנשים. ככל שקרב למוות ראה באנשים רק את הטוב ולא מצא באיש שום מגרעות. תמים כיונה הוא היה, בטובות וברעוֹת.