הטכסים והאש

 

ההאשמה של יאיר נתניהו את השמאל בהצתת השרפות במבואות ירושלים בערב יום הזיכרון, מוכיחה לא רק את נטייתה של משפחת נתניהו להפצת עלילות דם, אלא גם חושפת את האופן שבו רואה המשפחה – דגש על המשפחה כמכלול – את החגים הלאומיים, כאירועים שאינם שייכים לאומה אלא לשלטון. במשך כהונתו הארוכה מדי הפך נתניהו, בעזרתה של מירי רגב, את הטכסים הלאומיים למפגני ראווה ותעמולה לשלטונו. בשנת השבעים למדינה הוא דרש לראשונה לנאום בטכס הדלקת המשואות, בניגוד לנוהג שטכס זה מנוהל על ידי יו"ר הכנסת שמייצגת את העם כולו, ולא את השלטון. ארבע שנים קודם לכן, בשנת 2014, הוכפל אחוז החסימה בכוונה מוצהרת לפגוע בייצוג הערבי והשמאלני, כפי שאכן קרה מאז באופן הולך ומחריף. באותה שנה, 2018, שבה הפקיע נתניהו חלק מטכס הדלקת המשואות לטובת נאום פוליטי שהדגיש את מרכזיותו שלו ואת עדיפות כוחו על כוחה של הכנסת, שאמורה לייצג את כלל האזרחים, ביום ה-19 ביולי 2018, הועבר בכנסת חוק הלאום, שביטל למעשה את השיוויון בין אזרחי ישראל וצמצם את זכויותיהם של הלא-יהודים, וביסס את הקשר בין הלאומנות שקידם נתניהו לבין שלטון היחיד שלו: השלטון הצהיר על עצמו כשלטונם של בני הלאום היהודי שרואה את האזרחים הערבים כפחותי-מעמד, ואת נתניהו כמי שמייצג את האזרחים בעלי המעמד העדיף: יהודים וימניים, ובעיקר תומכי נתניהו. יום העצמאות וה-19 ביולי 2018 הם שני תאריכים בהעצמת כוחו של שלטון היחיד הלאומני של נתניהו, ובערעור הלגיטימציה שמעניקה האזרחות הישראלית לנושאיה והחלפתה בהשתייכות ללאום המועדף ובחנופה לשלטון כמקור לזכויות הפרט, להבדיל מזכויות דמוקרטיות שנגזרות מן האזרחות ושוות לכולם, הטכסים הלאומיים הפכו להפגנת עוצמתו של השלטון והבלעדיות של נתניהו על הכוח השלטוני, שגובר על זה של העם המיוצג על ידי הכנסת. המדינה בשלטון נתניהו איננה מגולמת בנציגות כלל האזרחים, אלא בעקבות לואי ה-14, המדינה היא נתניהו והוא מגלם אותה. הסתייגות מנתניהו ומשלטונו איננה נתפסת ביקום הביביסטי כחלק בלתי נפרד מהוויית הדמוקרטיה, אלא כבגידה בשלטון, ולפיכך כבגידה במדינה שאין הפרדה בינה לבין השלטון. כמו בכל דיקטטורה נדרשים אזרחי ישראל לשמוח ולצהול בחגה של המדינה שהוא חגו של נתניהו, ולחגוג לא את עצמאותם שלהם, שתחת שלטונו היא הולכת ומצטמצמת, אלא את שלטונו. במידה שאין להם מצב רוח לחגוג בגלל המלחמה הבלתי נגמרת, החטופים המופקרים לעינויי תופת והחיילים הנשלחים למותם במלחמת כזב, הם אינם נתפסים כאזרחים שיש להתחשב ברגשותיהם, אלא כבוגדים במדינה שהיא נתניהו ואין בלתו, כמרעילי באורת ומציתי יערות, אשמה חוזרת שמוטחת בערבים וכעת גם בשמאלנים, כשני מגזרים שמוצאים מכלל האזרחים בעלי הזכויות, ושבפועל ייצוגם בכנסת לוקה, שהרי לא לכמאה וחמישים אלף מצביעי מר"ץ ולא לכמאה ושלושים אלף נציגי בל"ד יש נציגות בכנסת הנוכחית, דבר הנתפס כלגיטימי, כאילו מניעת ייצוג מלמעלה מרבע מיליון אזרחים, שמתנגדים לשלטון נתניהו, איננה פוגעת ביומרה הדמוקרטית של מדינת ישראל, שהרוב הימני בכנסת שלה הושג על ידי פגיעה בזכות לייצוג פוליטי של כלל המגזרים והדעות, ונוהג כמי שיש לו רוב מוחלט שזכותו לרסק את הדמוקרטיה כליל.

נאמנה לדרכה, כמו במקרה של טבח שמחת-תורה, מתנערת הממשלה מאחריותה להעדר המוכנות של מדינת ישראל לשרפות ענק, כמו אלה שהשתוללו ביום הזיכרון, ובאותו אופן היא מטילה את האחריות לשרפות על מי שהיא מסמנת כאויבים – הערבים והשמאלנים, כשם שהטילה את האחריות לטבח שמחת-תורה על הרמטכ"ל שהזהיר מסכנות ההפיכה המשטרית, על ראש השב"כ שחקר הדלפת מסמך סודי ל"בילד" כדי להתנער מאחריות למות חטופים שנרצחו עקב התקרבות צה"ל, ואת הקשר הקטארי בלשכת ראש הממשלה, ועל המחאה נגד ההפיכה המשטרית, אבל את עצמה ואת מדיניותה פטרה מכל אחריות לאסון שהמיטה על מדינת ישראל. את האש שכילתה ביום הזיכרון שטחי יערות עצומים חוללו בראש וראשונה בצורת קשה, טמפרטורות גבוהות ורוחות עזות, מה שמקשה להימלט מהתחושה שהמכה למהדורת יום העצמאות של חגיגות שלטון נתניהו הגיעה דווקא מידי שמיים, ואולי מכך נגזרת משמעותה.  

שנה למתקפה האירנית על ישראל

 

היום לפני שנה תקפה איראן את ישראל בהתקפה מאסיבית של טילים וכתב"מים, מבלי להרוג ולו אזרח ישראלי אחד. את המתקפה בלמה קואליציית הגנה שהרכיב נשיא ארה"ב לשעבר ג'ו ביידן, והיא כללה את חילות האוויר של ישראל, ארצות הברית, בריטניה, צרפת וירדן, שהיטיבו להכשיל את המזימה האיראנית לפגוע בישראל בצורה קשה. היה ראוי היום להזכיר את הקואליציה הזו ולהודות לכל שותפיה, לנשיא לשעבר ביידן, לרישי סונאק ראש ממשלת בריטניה לשעבר, לעמנואל מקרון נשיא צרפת ולמלך עבדאללה. הרי אנו עלולים עדיין להזדקק לקואליציה הזו, שכה הצליחה במשימתה. אבל משפחת נתניהו עסוקה בחנופה לנשיא טראמפ, ואזכור לטובה של תרומת ג'ו ביידן לבטחון ישראל, ולא רק בהזדמנות ההיא, איננו עולה על הדעת. ואילו הנשיא מקרון, לא זו בלבד שלא זכה להכרת תודה, אלא הותקף בגסות-רוח חריגה מקולמוסו של יאיר נתניהו, שלוותה בהסתייגות כביכול מסגנונו של הבן על ידי האב, שאף הוא תקף את מקרון על כך שהעז לייחל להקמתה של מדינה פלשתינית. נתניהו האב הקפיד לציין שבנו הוא אזרח ככל אזרח וזכאי להביע את דעתו, וזו חוצפה נוספת על חוצפתו כלפי מקרון: זו חוצפה כלפי הציבור הישראלי.

יאיר נתניהו איננו אזרח ככל אזרח. הוא לא רק בנו של ראש הממשלה, אלא גם אישיות מאובטחת על חשבון אזרחי ישראל, דבר שמחייב אותו לפחות לא להזיק לאזרחי ישראל, ובוודאי לשמור על פיו. הניסיון העלוב של נתניהו האב להפריד בין ההשתלחות הגסה של בנו בנשיא צרפת לבין עמדתו שלו, שאיננה שונה בעיקרון, איננו מתקבל על הדעת. ברור שבארמון האליזה רואים בקללה של יאיר נתניהו ביטוי לעמדת ראש ממשלת ישראל, שכפי שהיא מנסה להשמיד כל ביטוי של ממלכתיות ביחס לאזרחי ישראל, היא משמידה כל התנהלות דיפלומטית מקובלת ביחסים בין מדינות, וגם בכך היא מאמצת את סגנונו המאוס של דונלד טראמפ, שסיפר לכולם שאחרי הטלת המכסים על יצוא לארצות הברית, מנהיגי המדינות הנפגעות "מנשקים לו בתחת", התפארות גסה שאיננה תואמת את המציאות: בפועל גרמה הודעתו של טראמפ על הטלת המכסים לכאוס ולנפילת הבורסות, שאילצה אותו לחזור בו ולהשעות את הטלת המכסים לתשעים יום, כאשר יש כלכלנים שסוברים שהמכסים לא יחודשו גם לאחר תשעים יום. אפילו הנשיא גס-הרוח של ארצות-הברית נאלץ לפעמים להכיר בכך שאיננו כל יכול, כל שכן ישראל הקטנה והכה מאויימת על ידי אויבים כה רבים, שזקוקה נואשות לרצונם הטוב של מנהיגי העולם החופשי, דווקא בעידן הנשיא טראמפ, שכפי שמראה המקרה של אוקראינה, קשה לסמוך עליו ועל תמיכתו בישראל, מה גם שלמרות נסיעתו של נתניהו לוושינגטון, סירב טראמפ להפחית את גובה המכס בגובה 17% שהטיל על ישראל – בטרם השעה את הטלת המכסים – וגם ראה לנכון לציין שישראל מקבלת מארצות-הברית ארבעה מיליארד דולר לשנה, וזה די הרבה, ובקיצור – תגידו תודה על מה שאתם כן מקבלים, שלכשעצמה זו עצה לא רעה.

האם טראמפ היה מכונן קואליציה להגנת ישראל מהתקיפה האיראנית כפי שעשה ג'ו ביידן? כולנו רוצים לקוות שכן, אבל הדבר שמאפיין יותר מכל את שלטונו של טראמפ הוא השליפות מהמותן, הקיצוניות במעשיו והפראות שבה הם מונחתים על הציבור ועל מדינות אחרות. טראמפ כן נאבק בעוצמה גדולה בחות'ים, גם עקב האינטרס האמריקני במעבר חופשי של ספינות מהאוקינוס ההודי לים סוף, אבל הביטחון שביידן השרה על ישראל בתמיכתה היציבה של ארצות-הברית איננו קיים עוד. הוא הוחלף בחשש תמידי מגחמותיו של טראמפ הבלתי-צפוי, שמבלי לתאם עם ישראל החל במשא ומתן ישיר עם איראן.

בעידן בלתי יציב זה אנו זקוקים לרצונן הטוב ולתמיכתן של בריטניה וצרפת, ואם יאיר נתניהו מעכיר את יחסי ישראל עם צרפת, האחריות היא על אביו, והוא איננו יכול להתנער ממנה, למרות מנהגו להתנער מכל אחריות לכל מעשיו ומחדליו, קטנים כגדולים. מה גם שתמיכתו של מקרון בהקמת מדינה פלשתינית היא הדרך היחידה למוטט את שלטון חמאס ברצועה. ההזיה של גירוש כל תושבי הרצועה, השתלטות ישראלית עליה והקמת התנחלויות לאורכה, איננה מקובלת אפילו על רוב הישראלים, ושום מדינה בעולם, כולל ארצות-הברית של טראמפ, לא תתמוך בה. טראמפ שעומד לבקר בסעודיה לא יוכל למכור לשליטיה שליטה ישראלית ברצועת עזה, גם אם סמוטריץ' וסטרוק כבר מתכננים את גירוש העזתים, וישראל כץ אפילו הקים מנהלת במשרד הביטחון לצורך מימוש הפנטסיה המטורפת. עמנואל מקרון הוא קולה של המציאות, שממנה לא יוכל איש להימלט, לא דונלד טראמפ המלא מעצמו ובוודאי לא בנימין נתניהו.

שרלוט קירק נגד ג'ימס פאקר ומשפחת נתניהו

 

את הידיעה הזאת קראתי תחילה בזווית העין כשישבתי לאכול, אבל מאז שקראתי אותה היא איננה נותנת לי מנוח. איתי שטרן כתב אותה במוסף "גלריה" של עיתון "הארץ" והיא הופיעה תחת הכותרת "שרלוט קירק נגד הוליווד" (1.10.20). שרלוט קירק היא שחקנית בריטית צעירה שרצתה לשחק בסרטים בהוליווד. היא הגישה תביעה נגד ג'ימס פאקר, איל ההון האוסטרלי שהיה שותפו של ארנון מילצ'ן וקנה וילה סמוכה לזו של משפחת נתניהו בקיסריה שבני המשפחה השתמשו בה לעתים כאילו היתה גם שלהם. התפרסם גם שפאקר אירח את יאיר נתניהו בדירתו במלון דירות בתל-אביב ובאחוזתו בארצות-הברית, ואף מימן לו חופשות. יאיר נתניהו אמר למיטב זכרוני שפאקר הוא חברו, וזה נשמע לי מוזר כי פאקר מבוגר ממנו בערך בעשרים שנה. בעצם גם בנימין נתניהו אמר שארנון מילצ'ן חבר שלו ובגלל זה הוא נתן לו מתנות.

הידיעה של איתי שטרן מתבססת על פירסום של המגזין Holywood Reporter שהוא שבועון בידור שעוסק בעיקר בתעשיית הסרטים ובמה שמסביבה, והידיעה של המגזין מבוססת על כתב התביעה שהגישה שרלוט קירק נגד ג'ימס פאקר. את מה שהצלחתי להבין מתוך הידיעה אני מנסה לסדר על פי מה שנראה לי כסדר הדברים הנכון, שהוא כפי שנראה לי כזה:

ג'ימס פאקר ניהל חברת הפקה יחד עם שותפו הבמאי ברט ראטנר, והאחרון הכיר בינו לבין השחקנית המאד צעירה שרלוט קירק, שאיתה ניהל ג'ימס פאקר רומן.

האירוע נשוא התביעה התרחש בשנת 2013. פאקר הביא את שרלוט קירק למפגש במלון פאר עם קווין צוג'יהרה, מנכ"ל ויו"ר אולפני וורנר, ואמר לה שהפגישה עם צוג'הרה היא הזדמנות חייה לקדם את קריירת המשחק שלה. הוא לקח אותה לסוויטה הנשיאותית שבה חיכה לה צוג'יהרה עירום ודרש ממנה לקיים עמו יחסי מין. היא ניסתה לצאת משם אך ג'ימס פאקר, איש גדל-גוף, חסם את דרכה וגם הציע לה שלושים אלף דולר כדי שתסכים לשכב עם צוג'יהרה. קירק הסכימה, לדבריה מפני שחששה שסירוב ישים קץ לקריירת המשחק שלה שבקושי התחילה. בדיעבד התברר לקירק שימים אחדים מאוחר יותר נחתמה בין פאקר וראטנר לבין צוג'יהרה עסקת ענק שבמסגרתה מכרו את חברת ההפקה שלהם לאולפני וורנר בסכום של 450 מיליון דולר, ושפאקר שלח אותה לצוג'יהרה כדי לשכנע אותו לחתום על העיסקה.

צוג'יהרה סידר לקירק תפקיד קטן בסרט "אושן 8" והיא דרשה ממנו תפקידים נוספים, וכך גם מברט ראטנר, שענה לה שהוא לא חייב לה כלום, ושהיא זו שחייבת לו על כל הכסף שג'ימס פאקר שילם לה.  

עורך הדין של פאקר אמר להוליווד ריפורטר ששרלוט קירק ובן זוגה הנוכחי הבמאי ניל מרשל סוחטים את פאקר. עורך הדין של קירק אמר שקירק היא על הרצף האוטיסטי ושחבורה של גברים עשירים ניצלו אותה.

הדבר שהכי זיעזע אותי בסיפור של שרלוט קירק הוא האופן שבו ג'ימס פאקר חסם את דרכה ומנע ממנה לברוח. אני מרגישה מחנק כשאני חושבת על כך. שרלוט קירק איננה טוענת שנאנסה, אבל אני חושבת שזה אונס לכל דבר, אפילו אם היא הסכימה בסופו של דבר מחשש לקריירה שלה, או מתקוה שקיום יחסי מין עם צוג'יהרה יקדם את הקריירה שלה. אפילו אם נניח ששרלוט קירק היא אשה ששכבה מרצונה עם גברים חזקים בתעשיית הקולנוע, ושאין לה שום הפרעת אישיות שמקלה על אנשים לנצל אותה, זה איננו משנה דבר לגבי העובדה שפאקר סחר בה כמו בחפץ, ניהל איתה רומן וסירסר בה, ושצוג'יהרה ניצל את מעמדו כדי לשכב איתה, ושלצורך חתימת עסקת ענק בין שתי חברות בתעשיית הסרטים הקריבו אותה כאילו היתה בקבוק שמפניה שפותחים כדי לחגוג חתימת עסקה.

ואז לא יכולתי שלא לחשוב על יאיר נתניהו משוחח עם חבריו בהקלטה שהקליט אותו הנהג שהסיע אותם למועדון חשפניות ומדבר על החברה שלו כאילו היתה סחורה שמעבירים מיד ליד, וחשבתי שאולי הוא באמת חבר של ג'ימס פאקר ואלה ערכי המוסר בחוגם של האנשים האלה, שמשפחת נתניהו כל כך אוהבת להסתופף בחברתם: גברים עתירי כסף שסוחרים בנשים. ואלה הערכים של בנימין נתניהו שאומר על עצמו שהוא בליגה אחרת מן היריבים שלו, כי הוא מסתובב עם ג'ימס פאקר ועם ולדימיר פוטין ועם דונלד טראמפ, ושלושתם מתייחסים לנשים כמו לבובות משחק.

ומי שזאת צורת החשיבה שלו על נשים לא פלא שלא אכפת לו ששבעים אחוז מהמוצאים לחל"ת הם נשים, והמאמץ שלו איננו להגן על הנשים אלא לבטל בתואנה של מאבק בקורונה את הזכות הכי בסיסית של נשים להגנה מפיטורין בזמן הריון, ואלפי נשים בהריון פוטרו במהלך הסגר הקודם בברכתו של נתניהו, שתמיד שמח לכל תירוץ כדי לקעקע הגנה על עובדים חלשים. והיחס שלו לעובדי משק ביתו הוא בדיוק היחס שלו לאדם העובד בכלל ולנשים עובדות בפרט. ושרה נתניהו הרביצה לטבחית שלה בגלל שהיא לא החליפה את מפת השולחן והטבחית התעלפה ושרה נתניהו לא הרשתה להזמין לה אמבולנס. תמיד אומרים שנתניהו מסכן שיש לו כזאת אשה, אבל היחס של אשתו לעובדות משק הבית מיישם בדייקנות את הערכים של בעלה.

והיה עוד דבר בידיעה הזו שלא נתן לי מנוח. המיסגור שלה. איתי שטרן תיאר את שרלוט קירק כ"אשה שהשפיעה על חייהם של האנשים הכי חזקים בהוליווד", מפני שצוג'יהרה נאלץ להתפטר מתפקידו במארס 2019 לאחר שהתגלה כי הבטיח לשחקניות תפקידים בסרטים בתמורה לקיום יחסי מין איתו, וסיפורה של שרלוט קירק היה אחד מהסיפורים שהביאו להתפטרותו, וגם סגן נשיא אולפני NBC-Universal רון מאייר התפטר לאחר שהתגלה שניהל עם שרלוט קירק רומן בשנת 2012, כשהיא היתה בת 20 והוא בן 68 ולפי התקשורת האמריקאית מאייר היה אמור לשלם לקירק שני מיליון דולר כדי להשתיק את הפרשה. שטרן לא הזכיר את תנועת Me Too שנראתה לו כנראה לא קשורה לעניין, אבל היא מאד קשורה. אבל לא זה מה הייתי רוצה לשאול אותו. הייתי רוצה לשאול אותו, ואת העורך של הידיעה, אם שחקנית בת עשרים שבכירי תעשיית הסרטים, אנשים שיכולים להיות לא רק אבותיה אלא אפילו סביה, ניצלו את חלומה לקריירת משחק כדי לשכב עמה – ועם שחקניות צעירות אחרות, ונאלצו להתפטר לאחר שהתנהלותם נחשפה ברבים, האם אפשר לקרוא לשחקנית כזו "אשה שהשפיעה על חייהם של האנשים הכי חזקים בהוליווד"? האם האשה הנאנסת, או אפילו "מקיימת יחסי מין בהסכמה" תמורת תפקידי משחק בקולנוע, האם היא "אשה משפיעה"? או שכפי שאני חשה, לא רק הסיפור מעוות ומזעזע, אלא גם האופן שבו הוא מסופר, כי אחרי שאת נאנסת, את גם הופכת ל"שיחת מלתחה".     

התפוח והעץ

האם אפשר שלא לכתוב על יאיר נתניהו? אפילו כשאב לששה ילדים נרצח ומזכיר לנו כמה עובדות יסוד על מציאות חיינו, עדיין חוזרות וקופצות בראש האמירות האלה מהקלטת, שהינן עוד רובד במציאות חיינו במשטר נתניהו, רובד שהחזקים בכוחות מנסים להשאירו סמוי מן העין, שרוי במעטה סודיות ואפלה, אבל כמו אותם צינורות נפט בערבה שנסדקים ומגירים נוזל שחור ורעיל שמצמית את כל סביבתו, מתפרצים הנוזלים הרעילים האלה ומציפים אותנו עד חנק. ומה שמיוחד בהם הוא שאין בהם ייחוד, אלא דוקא הדפוס החוזר שחוזר ומתגלה, זה שמסרסר לא רק בנשים יפות אלא במשאבי המדינה, והכל תמורת בצע כסף ומנעמי החיים על חשבון הברון. צריך להיטיב עם העשירים, הסביר לנו העץ, כי הם הקטר שמושך את המשק, אבל שוב ושוב אנו למדים שצריך להיטיב עם העשירים על חשבון הציבור, כי הם הכספומטים הצמודים של משפחת המלוכה. ומה לנו לתמוה שהתפוח לא נפל רחוק מן העץ: אבא שלי סידר לאבא שלך עשרים מיליארדים במתוה הגז, אז אתה לא מפרגן לי ארבע מאות שקל לשלם לזונה? אבא שלי מסדר – מסדר לאלוביץ', ומקבל סיקור אוהד באתר וואלה, מסדר למילצ'ן, ומקבל סיגרים ושמפניה ותכשיטי זהב ומעילים ועוד ועוד, מסדר לקובי מימון, ונסיך הכתר מגיע לגבות את החשבון: אבא שלי סידר לאבא שלך עשרים מיליארד, אז אתה לא מפרגן לי ארבע מאות שקל? זה הדפוס שהעץ קורא לו "חברות" – הקיסר מעניק לברון זיכיון לעשוק את הנתינים, הברון מתעשר בחסדי הקיסר עוד ועוד על חשבון הנתינים, ובתמורה מממן הברון את תענוגות הקיסר ונסיך הכתר, ונסיך הכתר כמו הקיסר והקיסרית אינם יודעים שובעה. ולא זזה יד הקיסר מיד הברון, הקיסר מבלה והברון משלם, הקיסר מבלה והברון משלם, אף פעם לא להיפך. הקיסר והנסיך לעולם אינם משלמים בעצמם, אלא במתן זיכיון לברון לעושק נתיניהם, והברון צריך להכיר טובה על הזיכיון הזה ולממן את תענוגות הקיסר והקיסרית והנסיך. הדבר שהעץ קורא לו "חברות", הוא מערכת אכזרית של קח ותן שבו הקיסר מוכר לברון את נתיניו כאילו היו סחורה עוברת לסוחר, והברון גומל לו במימון הנאותיו וגם הנאות התפוח שלא נפל רחוק מהעץ, ושלא במפתיע הנאותיו אף הן מבוססות על סחר בנשים, על סרסרות בגופן וביופיין, שאף הוא נמדד רק על פי הממון שאפשר להפיק ממנו, שישמש בתורו לבילויים נוספים. כי בעולמו של העץ, כמו בעולמו של התפוח, יש רק כוח וממון ותענוגות, תענוגות וממון וכוח, והכל סחיר: הנתינים וצרורם הנקוב, משאבי המדינה ואוצרותיה, העוצמה השלטונית והכוח הפוליטי, הנאות ותענוגות ותענוגות והנאות. והרי זה בדיוק מה שחזה התפוח אצל העץ: אין חברות, אלא קח ותן, בעיקר תן וקח, אין אהבה, אלא יחסי ממון וסרסרות בגוף האשה, אין חמלה ואנושיות ואין כבוד לאדם באשר הוא אדם: את העניים והנכים והמשרתים אפשר לדרוס עד עפר, כי ערך האדם כערך ממונו וכערך עוצמתו, ערך האשה כערך גופה וערך המישרה כערך טובות ההנאה שאפשר להפיק ממנה. כשחושבים על כך עד הסוף, ולמרות שאנו אלה שמשלמים את החשבון הסופי, קשה לדעת אם לכעוס על האנשים האלה או לרחם על מי שכוחם רב וממונם רב אבל אין בחייהם לא רחמים ולא אהבה ולא ידידות אמת שאינה תלויה בדבר ולא שמחת אמת של נתינה לזולת ולא סיפוק של עשיית הטוב ללא תמורה ולא התעלות הנפש שבעשיית חסד של אמת. כל אלה זרים לעולמם המנוכר שהכל בו סחיר ואין בו דבר שאיננו סחיר, וגם כשהם לכאורה בגבוהה שבמעלות, אין שפל כשפלותם.