המסר מפיטסבורג והמסר מירושלים

אתמול מוקדם בבוקר הלכנו להצביע לעופר ברקוביץ', ולמרות שיש סיכוי טוב שבסיבוב השני יזכה משה ליאון, שהוא המועמד מטעמם של אריה דרעי ואביגדור ליברמן, שזה מאד מפחיד ששני אנשים כאלה ישלטו בעיריית ירושלים, בכל זאת אני מרוצה מתוצאות הסיבוב הראשון בירושלים ואני מקוה שבסיבוב השני אנשים שרוצים שינוי יצאו מהבית ולא יגידו דברים טיפשיים כמו ששמעתי מכמה אנשים, שממילא הכל נשאר אותו דבר  אז אין טעם להצביע. מי שרוצה לשנות חייב להצביע ולקוות לשינוי, כי שינויים לא קורים מעצמם אם לא מתגייסים בכל הלב להביא אותם, והבחירות המקומיות אתמול דוקא הראו שיש סיכויים טובים לשינוי, גם ברשויות גדולות כמו חיפה, וגם בעיר קטנה כמו קריית שמונה, שנורא משעממת את ראש הממשלה עם כל הבעיות המשעממות שלהם לגור בגבול מול החיזבאללה הכי רחוק שאפשר ממרכז הארץ ולנסוע שעות כדי לקבל טיפולים לסרטן, ועכשיו יש בכל הארץ, מקריית שמונה עד ירוחם, אנשים צעירים שמוכנים לתת את הנשמה בשביל לקדם את הישובים שלהם ולהעניק לתושבים שלהם חיים טובים יותר, ואני מאמינה שהם כן ישנו וכן יצליחו. בתוך כל הדברים המייאשים יש גם דברים טובים שקורים, ויש הרבה צעירים משכילים, גם יהודים וגם ערבים, שלומדים באוניברסיטה ולא מוכנים להשלים עם שחיתות והזנחה, ורוצים איכות חיים, ואני מאמינה בהם שהם יביאו לנו עתיד טוב יותר. מאד קל לשקוע ביאוש כי העולם כל כך רע, והטבח בבית הכנסת בפיטסבורג זיעזע אותי כמו הפיגועים בקפה מומנט שכבר לא קיים ובאוטובוס 19, שאלה פיגועים שקרו ליד הבית שלי, ואפילו שכבר עברו שנים כל הגוף שלי רועד כשאני נזכרת בהם, וכששמעתי על הטבח בפיטסבורג שמעולם לא הייתי בה ואינני מכירה בה איש, הרגשתי בדיוק אותו הדבר, כאילו זה קרה ליד הבית שלי וגם אני ומשפחתי הקטנה יכולנו להיפגע. אחר כך גם התברר לי שכל האנשים שנורו היו אנשים קשישים ושני אחים שנרצחו היו גם מבוגרים וגם אנשים פגועים, ואני לא יכולה להפסיק לראות את הרוצח הנאצי יורה בהם למוות ואי אפשר לברוח מהמחשבות והזיכרונות שהטבח הזה מעורר, ואני מתפללת שבעוד ימים ספורים, כשארצות הברית תלך לבחירות האמצע, שדונלד טראמפ ומפלגתו ייענשו על הרשעות שלהם, ועל דברי הבלע שלו בעוד הגוויות מוטלות לפנינו, שאילו היו אנשים חמושים הטבח היה נמנע, כי אפילו לרגע הוא לא מפסיק להיות השתדלן המסור ביותר של איגוד הרובאים הלאומי שרק רוצה למכור ולקנות עוד ועוד נשק שהורג אנשים. אני מאד פחדתי שטראמפ ייבחר לנשיא והבנתי שזה מאד עלול לקרות וזה באמת קרה, ואנשים מנוולים כמו בנימין נתניהו ונפתלי בנט חשבו שאם דונלד טראמפ נבחר אז הם יכולים להשתולל בגזענות וברשעות שלהם ותמיד יהיה להם גב בבית הלבן, אבל צריך להתפלל ולקוות שגם הכוח של טראמפ שמפיץ גזענות ורשעות בארצות הברית ובכל העולם ייחלש וייבלם, צריך לקוות ולהיאבק על זה גם אם צריך לכך זמן, ואסור להתייאש מהסיכוי לשנות, ואנשים כמו בנימין נתניהו ונפתלי בנט צריכים לדעת שהמסר מפיטסבורג הוא גם כלפיהם, שמתפלשים בגזענות ובשנאת זרים, ורוצים להתעלל בזרים, למנוע מהם טיפול רפואי ולגרש אותם, גם את אלה מביניהם שאין להם לאן לחזור ושעברו דברים קשים, ושבסופו של דבר כשמסיתים נגד זרים כמו שהם עושים וכמו שעושה כל הזמן ידידם הטוב דונלד טראמפ, הנאצים מרימים ראש והיהודים תמיד יהיו בין הראשונים שסובלים. כשאנחנו מדברים על העבר אנחנו מדברים גם על העתיד, והנאצים והפשיסטים מתחזקים היום גם באירופה וגם באמריקה, ויהודים צריכים להילחם בהם ולא להתחבק איתם כמו שנתניהו עושה ומחקה אותם בהסתה נגד אנשים כמו ג'ורג' שורוש שהוא בעל הון יהודי ועבור האנטישמים הוא ממלא את אותו תפקיד שרוטשילד מילא בעבר: עשיר יהודי שמשמש בשיח האנטישמי כגלגול של יהודה איש-קריות וכמושא לשנאה והתנכלות מצד אנטישמים, ונתניהו הוא גם מכחיש שואה וגם אנטישמי, ולמרות שהוא אוהב לספר כמה הוא אוהב היסטוריה ומתעניין בה, כל מה שהוא עושה ואומר זו אנטי-היסטוריה, כי אין לו שום עניין ושום הבנה באנטישמיות ובנאציזם, והוא לא יודע שום דבר על האידיאולוגיה הנאצית ואיך היא התפתחה והובילה לרעיון השמדת היהודים ולהוצאתו לפועל, שהוא ניסה להאשים בזה את הערבים, ובאופן כללי אין לו שום עניין באמת בכלל, והוא מוכן להמציא כל שקר מופרך ולקדם אותו כאמת כדי לשרת מבחינתו אינטרסים לגמרי אישיים. אבל האמת היא עקשנית ובסוף היא תנצח, גם בלבבות וגם בקלפיות, ואנשים אינם צריכים להתייאש אלא להיאבק ולהמשיך להיאבק, עד שיבואו ימים אחרים.   

מרינה צבטייבה / אמי והמוזיקה

מרינה צבטייבה גדלה בידיעה שלידתה גרמה לאמה אכזבה, ושעליה לפצות את אמה על כך שנולדה לה בת במקום הבן המיוחל, לפחות להיות פסנתרנית מחוננת כאמה, האם שכשרונה נותר בלתי מנוצל – היא נישאה בצעירותה לבעלה האלמן, אב לבן ובת מאשתו הראשונה, ניגנה בעיקר בחוג משפחתה, למעט הופעה בודדת על הבמה, בטרם הכריעה אותה השחפת, ועד מותה בטרם עת, כשהיא מניחה אחריה את שתי בנותיה הצעירות, ניסתה להשתוות לקודמתה, האשה הראשונה, ללדת לבעלה לפחות בן אחד, אבל נולדו לה שתי בנות, ולכן הן היו אנוסות להיות מוסיקאיות, לכן הושבו אל הפסנתר עוד בהיותן ילדות רכות, כדי שתהילתן העתידית כאמניות תפצה את אמן המאוכזבת על שנולדו בנות, ומרינה, שדוקא גילתה כישרון נגינה, הוכרחה לנגן שעות בכל יום, וניגנה במסירות, כדי לרצות את אמה. אבל אהבת אמת למוסיקה לא היתה בה, ואת זאת ידעו גם היא וגם אמה, לשברון לבן המשותף.

ובכן מרינה ואחותה מנגנות מאונס, או מאזינות לאמן המנגנת כשהן ישובות מתחת לפסנתר, זו המוסיקה שמותרת להן, או נכפית עליהן. ויש גם מוסיקה אסורה: זו של האחות הגדולה החורגת, שירשה את חוברות התווים של אמה, האשה הראשונה. אבל המוסיקה הזו, שמתחתיה מופיעות מלות השירים שהולחנו, מושכת מאד את לבה של מרינה, שלומדת בעל-פה את מלות השירים ומדקלמת אותן לדאבון לב אמה, שאסרה עליה לקרוא בחוברות התווים של אחותה החורגת. האם זועמת עליה: גם נולדה בת, וגם בוגדת באמה עם המוסיקה של האשה הראשונה. וגם את ספריו היפים של אחיה החורג אנדריי חומדת מרינה, אנדריי שלבו פתוח למוסיקה, אבל האשה השנייה מונעת ממנו לעסוק במוסיקה, שהיא מועידה לבנותיה, ואנדריי מלמד את עצמו לנגן, ומנגן לאמו החורגת הגוססת משחפת, שרק בימיה האחרונים מכירה בכשרונו, ומורישה לו את הגיטרה שלה. למרינה היא מורישה את הפסנתר, אבל מרינה מבקשת לחבר מוסיקה אחרת, מוסיקה של מלים, ואמה שמתה בטרם עת לעולם לא תדע איזו משוררת גדולה עתידה בתה להיות, ושהיא עתידה להיזכר בזכותה.

האם מי שמשחר לידתה חשה שבנות הן אכזבה, בהכרח תבוז גם לבנותיה שלה? כמו אמה ילדה גם מרינה צבטייבה תחילה שתי בנות. האם גם היא הצטערה כאמה שאינן בנים? בימי המהפכה, בהיותה לבדה לאחר שבעלה סרגיי אפרון התגייס להילחם לצד הלבנים, מסרה את בתה השנייה התינוקת לבית יתומים, והילדה מתה שם. קרובי משפחה, כך קראתי, האשימו אותה שהזניחה את בתה הקטנה בכוונה. האם הזכירה לה את אחותה הקטנה אסיה, יריבתה? אחותה שזייפה בנגינת הפסנתר, ולכן נועדה להיות רקדנית? שלא כבנותיה גדלה מרינה בבית אמיד, עם אב מבוגר, פרופסור לאמנות ומייסדו של מוזיאון פושקין לאמנות, שהתעניין פחות במוסיקה, ולדברי צבטייבה בספר מעולם לא שמע אותן – אמן היא זו שעטפה את חייהן בנוכחותה ובמוסיקה שלה. חייה של צבטייבה עצמה היו כה סוערים וכה שונים מחיי אמה, ורק קוצר ימיהן מחבר בין שני הגורלות. לאחר טלטולי המהפכה שב בעלה. בשנת 1925, לאחר שנולד להם בן, משאת נפשה, גלה עמה לפריס, שם התקרב דוקא לקומוניסטים, בשנת 1939 שבו לברית המועצות, אולי מפחד הנאצים, כי בעלה היה יהודי למחצה, אך זה היה תור הזהב של יחסי סטלין והיטלר, ובעלה ובתה נעצרו. הבת נותרה במאסר עד שנת 1955. צבטייבה נותרה עם בנה והתאבדה בשנת 1941, ומקום קבורתה לא נודע. בעלה הוצא להורג זמן קצר לאחר מכן, ככל הנראה ללא קשר למות אשתו. הבן נפל במלחמה בגיל 18. רק הבת הגדולה אריאדנה-אליה שרדה מכל המשפחה, וטיפלה במורשת אמה.

קשה לקרוא את הסיפור מבלי לחשוב על שתי הטרגדיות: זו של אמה של צבטייבה, שלא יכלה למצות את כשרונה ומתה בטרם עת משחפת, מבלי לדעת את שירת בתה, וזו של צבטייבה עצמה, שחייה היו רצף נורא של טרגדיות, שקשה לדעת כמה מהן נכפו עליה, וכמה הביאה על עצמה. רק פעם אחת חודר ההווה אל הספר: "כך חלם בני בן השש לגור בפנס רחוב". האם פירוש הדבר שכתבה את הסיפור כשבנה, יליד 1925, היה בן שש, כלומר בשנת 1931, כשחיה עם בעלה, בתם הגדולה ובנם בן השש בפריס, זמן שצריך היה להיות טוב יותר עבורה, בין המלחמות ובין האסונות, או שכתבה מאוחר יותר, ורק נזכרה מה חלם בנה בהיותו בן שש, או בכל זאת בהיותו בן שש, והחלום הוא מזמן מוקדם יותר – עד כמה יכול כל משפט להתפרש באופנים רבים, והאם זה חשוב בכלל. בכל זאת חשבתי מדוע נזכרה אז באמה, והאם חשבה שניצחה אותה, משום שהיא עצמה ילדה בן, אם כי גם היא עזבה את הבן הזה צעיר כל כך, והוא לא האריך ימים אחריה? מכל מקום עצב גדול נח על הספר הזה, ספר שאיננו עוסק באהבה כפי שכתוב על כריכתו, אלא בהחמצה, בהחמצה שאנשים מחמיצים את חייהם, את כשרונם, את הוריהם, את ילדיהם, בהחמצה שכביכול איננה בלתי נמנעת, אבל בפועל היא בלתי נמנעת, וגם מי שחייו מאושרים יותר, מספקים יותר, פטורים מאסונות ומטרגדיות אין-קץ, ספק אם יימלט ממנה, מן ההחמצה שהיא הבלתי נמנע הגדול של החיים, לצד הבלתי נמנע המוחלט של המות.

מרינה צבטייבה / אמי והמוזיקה, בתרגום דינה מרקון, הוצאת תשע נשמות

יונה אלון / כך להישאר לעולם

יונה אלון כותב את הדרמה של היומיום, וקשה לכתוב את הדרמה של היומיום בארץ רדופת מלחמות, כי לפעמים מרוב המלחמות כבר לא מבחינים בדרמה של היומיום, גם כשהיא ממלאת את החיים. ויונה אלון מבחין בכל פרט ופרט, אצלו יש לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים, והוא איננו מחמיץ את הפרחים שפורחים ואת העלים שנושרים, את הרוח שנושבת ואת השמש שמחממת, את נעלי הבית החמות שינעימו לו את החורף ואת תיק הספרים שלו הנקרע מחמת העומס. הסוד של יונה אלון הוא למצוא את האושר בדברים הפשוטים, ובדברים הפשוטים הכי קשה להבחין, כי לרוב האנשים הדברים הפשוטים מובנים מאליהם, או אינם ראויים להתייחסות, ולכן הם מחמיצים את האושר שגורם כריך חביתה עם מלפפון חמוץ שנאכל על הדשא בגבעת רם, על שולחן שצבעו כצבע הדשא, אבל יונה אלון רואה שהשולחן ירוק כפי שהדשא ירוק, וגם הצבע הירוק של השולחן שצבעו כצבע הדשא גורם לו אושר, כי כך יכול השולחן להתמזג בסביבתו ולא להפריע אותה, כפי שהיושב אליו וסועד עליו נטמע בסביבתו כאילו היה נטוע בתוכה ומצמיח בה שורשים, ויונה אלון מוצא את האושר במה שמסביבו, במקום המוכר, שאפשר להגיע אליו ברגל. הוא אוהב לשבת במרומי הגלריה של הספריה הלאומית, זו שתמיד שנאתי לעלות אליה, בגלל המדרגות הלולייניות שפחדתי ליפול בהן, והמעקה הפרוץ שפחדתי ליפול ממנו, ופחד הגבהים שגרמה לי הגלריה הזו שנאלצתי לטפס אליה כדי למצוא את כתביהם של אבות הכנסיה שמוקמו תחת האות C, אבל לא בגלל כריסטוס אלא לגמרי במקרה, לאותיות לא היתה שום משמעות, ואני אף פעם לא זכרתי לרשום את המספר הסידורי וגם לא את פרטי המהדורות ושמות המהדירים, ידעתי רק למצוא על פי המקום בארונות ומראה הכריכות את אוגוסטינוס או את ברנאר מקלירוו, שהגעתי לשם רק בגללם, ובעצם השתדלתי לעלות אל הגלריה במדרגות שבקצה האולם, כדי לחסוך את העלייה במדרגות הלולייניות שבקדמתו, ותמיד הלכתי שם בצעדים קטנים וזהירים וכל הזמן פחדתי ליפול, ויונה אלון הגיע לשם דוקא בגלל המקום, הרבה מהספרים שקרא הביא עמו בתיקו, כדי לשבת ולקרוא אותם במרומי הגלריה הזו, ועכשיו אני מדמיינת את יונה אלון הגבוה, הרזה, הכפוף, עם התיק המתפקע מספרים, שרצועת המתכת שלו נקרעה והוא נקשר בידית הבד, מטפס במדרגות הלולייניות, שאונסות את הגבוהים להתכופף, בנעליו הגבוהות, הכבדות, ונדמה לי שאני אכן רואה אותו לנגד עיני, אבל אינני יודעת אם פגשתי אותו בספריה בימים אחרים, כשעוד הרביתי ללכת לשם, כשעוד לא חלמנו על האפשרות לקרוא את אבות הכנסיה במחשב הביתי בחדר השינה, ויונה אלון נשאר בימים האחרים האלה, וכתב בכתב יד במחברות עבות, על שולחן הספריה, גם בימים שאנשים כבר הגיעו לספריה עם המחשבים הניידים והקלידו את רשימותיהם במחשבים, הוא בא עם המחברות העבות שלו וכתב בכתב יד, דבר שכבר אינני יכולה לתאר לעצמי, והרי גם לפני המחשבים הדפסתי במכונת כתיבה, וחבל לי רק שבספר היפה הזה של יונה אלון אין צילום של עמודים בכתב ידו. חסרה לי ההתבוננות בכתב היד של יונה אלון עצמו, כי הכתב הוא ראי הנפש, ומי שקורא בספר הזה רוצה כל כך לפגוש את יונה אלון ולדבר איתו, אבל יונה אלון כבר איננו איתנו, כבר אי אפשר לדבר איתו, ואני מנסה מאד לדמיין את קולו מדבר או מקריא את מחברותיו, כמה הייתי רוצה לשבת ולקרוא בהן בכתב ידו, לדפדף בדפים, אני שסלדתי תמיד ממלאכת הכתיבה ביד ומודה בכל יום ויום למי שהמציאו את המקלדות ואת המחשבים, ופתחו לנו מרחב אחר, שבו המחברות אינן נגמרות, וקל כל כך לפתוח בו דפים חדשים, אבל הספר הזה מעורר בי תשוקה לכתב היד המקורי שהייתי רוצה לעלעל בו ללא עריכה, זו שבספר הקטן הזה היטיבה לערוך יחדיו ולהדביק זה לזה את כל הקטעים, עד שנדמה שנכתבו ברצף, למרות שכל אחד מהם משקף יום אחר של חיים, חיים של מי שבחר בַּחֵירוּת על פני הכסף, ולכן אנוס לעסוק הרבה מאד בכסף, בצורכי הקיום היומיומי המצומצם, במחשבה על כל דבר ודבר שרוכשים בכסף שמצוי בדוחק ועל כל פרוטה ופרוטה שמוציאים, כדי שיישאר זמן ויכולת לעסוק במה שהלב נמשך אליו, ולכן החיים מתחלקים בין המרכול לבין הספריה, כמייצגים מובהקים של החומר כנגד הרוח, וערכו של היום נמדד ביחס הזמן שבין השהות במרכול לשהות בספריה, כשכל הצלחה לחסוך פרוטה במרכול מתוגמלת בעוד רגע של שהות בין הספרים, ואי אפשר לברוח ממועקת המרכול הזו, שמאיימת תמיד על רגעי האושר בספריה, שכולה אושר וכל סביבתה אושר, מרגע הכניסה בשערי האוניברסיטה, וכל מעשה שמתקיים בסביבתה של הספריה הוא קיום של אושר, גם כריך החביתה שנאכל על הדשא בדרך אליה, ומי שאינם יודעים את הויתור על הכסף למען החירות לא יבינו לעולם את מאבקו של האיש הזה. שמעיד על עצמו שמעולם לא הסתכן בנסיעה למקומות מסוכנים, רק הלך מדי יום למרכול ולספריה, אבל מאז עזב את קיבוצו ובחר בחיי עיר סגפניים, בהיפוכה של התמונה הספרותית הקלישאית, שבה מייצג הכפר את הצניעות והחירות, ואילו העיר מייצגת את החומר והמותרות, הרי יונה אלון, שלא טיפס על צוקים ולא קפץ מהם, לא היסס לוותר על הקיום המובטח בקיבוץ כדי ללמוד, ועל העבודה הקבועה המספקת פרנסה בכבוד כדי להתפנות למה שאהבה נפשו, וחי על קצה הצוק החומרי, שבו מסתפקים במועט כדי להיות חופשיים, לפחות בחלקו הגדול של היום, לעיסוקים שהנפש מבקשת, לקרוא ולכתוב, לקרוא ולכתוב, לדבר עם עצמך ולדבר לאחרים, וכמו ששמחתי בספר הזה, שמחתי לקרוא שהוא ראשון לכתבים נוספים של יונה אלון שיפורסמו, ואני מצפה לקרוא מן המחברות האחרות שהותיר.

יונה אלון / כך להישאר לעולם

בעריכת אוריאל קון, הוצאת תשע נשמות

דן מרגלית תקף עיתונאיות

דן מרגלית תקף עיתונאיות. עיתונאיות שעבדו איתו באותה מערכת, וגם עיתונאיות שהתארחו אצלו כמגיש טלויזיה, אבל עיתונאיות, וכפי שציינה אחת מקרבנותיו, העיתונאית המוערכת חני קים, זו היתה השפלה נוראה, וזו בדיוק היתה המטרה. דן מרגלית לא תקף עיתונאיות רק מפני שהן היו בסביבתו. הוא תקף עיתונאיות מפני שמטרתו היתה לפגוע בעיתונאיות ולהשפיל אותן. קרבנותיו מציינות שראו בו עמית, ולפיכך ציפו שיתייחס אליהן כאל עמיתות, יחס מקצועי ומכבד, אבל התנהגותו של דן מרגלית נועדה לשרת מטרה הפוכה, להבהיר לעיתונאיות שבהיותן נשים הן אינן ראויות להיחשב לעמיתותיו ולזכות ביחס מקצועי ומכבד, וראוי שתדענה שהן אינן שוות ערך לו ולעמיתיו הגברים, אלא הן אך ורק צעצועי מין שלו. כמו זכר בבעלי החיים הוא נפנף מולן באיבר מינו, וכפה את עצמו עליהן בכוח, לאו דוקא כדי לזכות בסיפוק מיני, אלא כדי להבהיר: עיתונאי הוא גבר, עיתונאית היא אשה ולפיכך היא צעצוע מין. החשיפה של איבר המין ככלי נשק מאיים, שמאפיינת זכרים תוקפים אצל החיות, ממלאת כאן את אותו תפקיד עצמו שהיא ממלאת בעולם החי: להצהיר ולהוכיח אל מול סביבתי ועולמי שאני החזק והשליט, והנקבות הן רכושי ונתונות לשליטתי. המיניות הגברית מעולם לא שימשה לסיפוק מיני בלבד, תמיד היו לה תפקידים נוספים של הפגנת כוח, שליטה ודיכוי, בעולם החיות ובעולמם של בני האדם, שהם חיות בעלות כושר דיבור, ולכן תוקפנותן לובשת צורות מגוונות יותר משל בעלי החיים, במקרה הטוב צורות מעודנות ומתוחכמות יותר, של לעג ועלבונות כלפי עמיתות נשים, שגם הם מבטאים ניסיון השפלה ושליטה, אבל אצל דן מרגלית התוקפנות, חוסר היכולת להסכין עם כניסתן של נשים לעולם העיתונות והתבססותן בו, לבשה צורה חייתית לגמרי: בשליפת איבר מינו ודחיקתו אליהן בכוח הוא הראה להן מי הוא – זכר אלפא בעולם העיתונות, ומי הן – נקבות שזכותו לעשות בהן כרצונו, משל היו חפץ, והן הבינו שעליהן לבלוע את עלבונן ולשתוק אם ברצונן להישאר בעולם העיתונות. אנשים אינם מתלוננים על הפגיעה בהם כאשר הם מבינים שהפגיעה משקפת יחסי כוחות אמיתיים, שלדן מרגלית יש לא רק כוח גופני, אלא הרבה מאד כוח במערכת, והן עצמן חסרות-אונים, ואם תתלוננה נגדו לא רק שלא תזכינה לתמיכה ואהדה, אלא תהפוכנה לשק חבטות שלו ושל עמיתיו. לכן נשים שתקו, ושתיקתן העניקה לתוקפים ולתוקפנותם משנה תוקף. מנקודת ראותו מילא דן מרגלית תפקיד חינוכי: הוא חינך את העיתונאיות הנשים מהו מעמדן הנכון – לא נשות מקצוע אלא צעצועי מין – וכיצד עליהן לראות את עצמן ואת מקומן לעומת זה שלו. לכן כאשר העיתונאית אורלי אזולאי המותקפת הצליחה בקושי להיחלץ מאחיזתו ולברוח, הוא צעק אחריה: "ילדה רעה", "ילדה" משום שמעמדה של אשה הוא מעמד של קטינה נצחית, שהגבר תמיד רשאי לנהוג בה כמבוגר בילד, ו"ילדה רעה", שהרי התנהגה שלא כראוי בשיעור החינוכי שהעניק לה, במקום לציית לתפקיד צעצוע המין שדן מרגלית, בתפקיד שהעניק לעצמו כמבוגר בעל הסמכות, הגדיר עבורה.

אותם גברים שהשתמשו תמיד במיניות לא רק לצרכים ארוטיים, אלא לצרכי שליטה ודיכוי, הם אלה שמלאים זעם על הפמיניסטיות שחושפות את אופיה רב הפנים של המיניות הגברית, את האופי התוקפני, הפוגעני, המשפיל והמדכא שלובשת המיניות הזו, כשהיא מופנית נגד נשים אך ורק כדי לשלול את מעמדן האנושי והמקצועי, ולגמד אותן לדרגת צעצוע מין חסר כל זכויות, שאיננו זכאי אפילו לכך שיכבדו את גופו ואת המרחב הפרטי שלו. דוקא אלה שמרוקנים את המיניות מתפקידה הארוטי והופכים אותה לכלי נשק לצורכי דיכוי ושליטה, הם אלה שמתפייטים על יופיה של הארוטיקה שנגזלת מהם כביכול. אבל אין שום דבר יפה או אפילו ארוטי בגבר שכולא אשה בחדר נגד רצונה וחושף את איבר מינו ודוחף אותו אליה בכוח. זוהי אלימות קשה וניסיון אונס, שהוא אחת הפגיעות הקשות והטראומטיות ביותר, שכיום ידוע היטב שהטראומה של נשים נאנסות היא טראומה לטווח ארוך, ופגיעתה לעתים קשה יותר מפגיעת הלם קרב. העובדה שמדובר באדם מוכר, עמית, שניתן בו אמון, איננה מפחיתה מהפגיעה, רק מגבירה אותה.

לדברי חני קים, מי שהציל אותה מאונס ממש הוא העיתונאי המנוח אמנון דנקנר שנכנס לפתע לחדר וכיחכח בגרונו. נראה שדנקנר לא היה מאד מופתע למצוא את חברו הקרוב בעיצומו של ניסיון אונס. הוא לא צעק: מה אתה עושה? תפסיק! תעזוב אותה! לא ולא, הוא כיחכח בנימוס בגרונו, כמו ג'נטלמן אנגלי שפתח דלת חדר באחוזתו וגילה שם זוג משרתים מתעלסים. הוא לא הזדעזע. כך נוהגים גברים בחברה שיש בה תרבות אונס, גם המנומסים שבהם. להיות חברים של אנס זו איננה בושה, והיתקלות בניסיון אונס איננה מפיקה מהם זעם ובהלה, אלא כחכוח מנומס בגרון. האם השמיע דנקנר לדן מרגלית בארבע עיניים מלה של ביקורת? או שגם זה נחשב חדירה לפרטיות, כאילו היה מעשה האונס סוג של תינוי אהבים, ולא פשע אלים מהיותר חמורים.

וראוי להעיר גם על ההקשר של החשיפה: הפשעים האלה, נסיונות האונס האלה, נחשפו לא בגלל מה שדוקא השמרנים מכנים ברעש גדול "מהפכת MeToo", כאילו דוקא עידן טראמפ, שהוא עידן של נסיגה קשה לנשים, שיפר את מעמדן, מה שממש לא קרה, למרות שכמה גברים בכירים ותוקפניים במיוחד נאלצו להתפטר בעקבות חשיפת פשעי המין שלהם. החשיפות האחרונות בארץ ובחו"ל התרחשו כתגובת נגד של המפסידים: מכיוון שטראמפ לעג לד"ר כריסטין בלייזי פורד, שהעידה על התקיפה שתקף אותה בהיותם תלמידי תיכון השופט ברט קאוואנו, שהתמנה למרות עדותה לשופט בבית המשפט העליון של ארצות-הברית, ובין השאר שאל טראמפ את השאלה הקלאסית של האנסים ותומכיהם (טראמפ עצמו הוא גם זה וגם זה): למה היא לא התלוננה? למה היא חיכתה עד עכשיו? וכך, בתגובה לדברי הביזוי האלה של המתלוננות, התעורר ברשתות החברתיות קמפיין "למה לא התלוננתי?" שהתפשט כשריפה בשדה קוצים: כמה אכזרי גם להטיל אימה על הקורבנות, וגם לבוז להם על כך שהם מפחדים להתלונן ולהתעמת עם תוקפיהם החזקים מהם. הפעם פעל הלעג של טראמפ כבומרנג: אם משפילים אותך ורומסים אותך ממילא, עדיף לפחות לדבר, ואנשים דיברו, גם נשים וגם גברים, וראוי לשבח מיוחד עיתונאי "הארץ" ניר גונטז' שחשף תקיפה מינית בהיותו נער, כי אין מדובר רק בגברים נגד נשים – מדובר בחזקים נגד חלשים, וגם ילדים ונערים נפגעים מתוקפנות מינית, מהסיבה שהם חלשים ופגיעים יותר, ועצם הפגיעות מעודדת אצל התוקפנים את תוקפנותם.

ודן מרגלית היה תמיד אדם מאד תוקפני. גם אם תוקפנות מילולית איננה מובילה בהכרח לתוקפנות מינית, אצלו היה בהחלט קשר בין תוקפנותו המילולית והמינית. רק פעם אחת היה לי המזל הרע לפגוש אותו בחיים, כשהמתנתי בתור ארוך במשרדי התלמידים באוניברסיטה על הר הצופים, ולידי עמד בתור הפרופסור ישעיהו ליבוביץ' הקשיש ובסמוך לו דן מרגלית. מעולם לא החלפתי מלה עם איש מהם, ומפרופסור ליבוביץ', שהרביתי לפגוש באוניברסיטה ובשכונת מגורינו המשותפת, פחדתי תמיד, כנראה לא בצדק, בגלל פרצופו הזועם, אבל כשדן מרגלית בחיוך נוטף רשעות הקשה מולו: "פרופסור ליבוביץ' עומד בתור? חתן פרס ישראל?" וליבוביץ' ענה לו: "ולמה לא? כדי שדן מרגלית יכתוב שפרופסור ליבוביץ' איננו עומד בתור?" רציתי שמישהו ייתן לדן מרגלית סטירה. כולם שתקו, רק דן מרגלית קישקש ללא הרף, והפרופסור ליבוביץ' עמד בשקט ובסבלנות בתור למשרד האוניברסיטה, כפי שראיתי אותו אינספור פעמים עומד בתור לאוטובוס, או ממתין בסבלנות לתורו בדוכן הספרייה ומדבר עם הספרניות הצעירות בשקט ובנימוס, כפי שדברי חכמים בנחת נשמעים.     

  

משם לפה

מאחר שהנסיעה הביתה היא הכרחית,  אני מנסה ליהנות ממנה, אבל זה עולה בידי רק כל עוד הרכבת חוצה את האזור הכפרי של דֶווֹן, ובחלון חולפות גבעות ירוקות ושדות ירוקים, שבהם רועים עדרי פרות וכבשים וסוסים. כשנגיע לרדינג הנוף יתחלף אט אט בנופם הקודר של אזורי התעשייה המקיפים את לונדון. כשאגיע לשדה התעופה אפרוץ בבכי מול המאבטח ששואל אם היה טוב לבקר את הבת. בבוקר השמחה של דין הקטן מדבקת. הוא מתרוצץ וקופץ ומקשקש ללא הפסקה. עכשיו אשא בלבי את פרצופו הקטן המחייך, את גופו המתרוצץ בחליפת הירחים והכוכבים שלו, עד הביקור הבא, כשהגעגועים שוב יכריעו אותי. עכשיו כאב הפרידה מכה. מי ארז? אני, רק אני. מי עוד מתגורר בבית חוץ מבתך? בעלה ובנה. כמה שנים היא באנגליה? מ2010. הו, הרבה זמן. בתי חיה באנגליה, לא רק מתגוררת שם. האור האפור, הערפל, כבר אינם מפריעים לה. על פני הגבעות הירוקות של דוון נח ערפל כל הבוקר, אבל הירוק העז רק מתעבה באור האפור. כשפותחים את החלון החדר נשאר חשוך. האם הייתי יכולה לחיות כאן? בכל שעות היום חסר לי שעון השמש הירושלמי, התכלת האפרפרה המעוננת קלות של הבוקר, ההולכת ומעמיקה עם שעות היום, השמש הפורצת מבין העננים עד שהיא מסלקת אותם והתכול הופך עז ועמוק בצהרים, מוזהב בקרני השמש, ודוהה אט אט בשעות אחר הצהריים, עד שהוא מתחלף באור הדמדומים ובחשכה. באנגליה אינני יכולה לנחש את שעת היום על פי האור האפור השורר מזריחה עד שקיעה. אבל אולי צריך לכך מקראה אחרת, שאיננה ברשותי. אולי האנגלים מלידה יודעים להבחין בין בוקר לצהרים וערב. כאן, באנגליה, אם אינני מביטה בשעון אינני מצליחה לנחש את שעת היום.

*

הדבר היחיד שהם מתגעגעים אליו הם טעמי האוכל. לפני כמה שבועות אמרה בתי שהיא מתגעגעת לטעם החלווה. קניתי לה חלווה בשדה התעופה, בחנות שליד שער העליה למטוס, וראיתי מבעד לקירות הזכוכית את הנוסעים כבר מצטופפים בשער. אמרתי למוכר שאני ממהרת, שכבר התחילו לעלות למטוס, והוא שאל אם אני רוצה להיות הראשונה. אמרתי לו שלא, שאני רק רוצה להגיע למטוס לפני שימריא.

היתה שם גם במבה בחנות, אבל לא חשבתי לקנות. בכל זאת כשהלכנו לספריה העירונית, שיש בה גם משחקיה לפעוטות וילדים, בתי הוציאה חבילת במבה ודין הקטן ביקש עוד ועוד. בתי אמרה שהוא מת על במבה. הם הזמינו במבה באינטרנט. כשקמנו ללכת הותרנו מתחת לשולחן פירורים של במבה. הרגשתי קצת מבוכה. האם כל היושבים מסביב יודעים כעת שאנחנו ישראלים?

בדרך הביתה בתי נזכרה ששכחנו בספריה את בקבוק המים של דין. היא חזרה לשם. לא היה לי כוח לחזור איתה. המשכתי ללכת הביתה לאט לאט. היה קר וקצת גשום. עמדתי בשדרה היפה שבמרכזה מדשאה עם עצים גבוהים, עדיין מכוסים עלים שקצתם מצהיבים. הייתי עטופה בסוודר ומעיל. לרגע נעצרתי על המדרכה. האם הייתי יכולה לחיות כאן, או שהייתי מתגעגעת נואשות לירושלים? בכל פעם שאני מבקרת כאן אני חושבת אם הייתי יכולה לחיות כאן. האם בגילי עוד אפשר להתרגל למקומות אחרים? האם קל יותר להתגעגע למקומות או לאנשים? האנשים קרובים יותר ללב, אבל המקומות קרובים יותר לגוף. בשובי הביתה אני נהנית יותר מהכל לשבת באמבטיה, ואז כמו תמיד, שוכחת את עצמי ושוקעת בהרהורים. תגליות מסעירות באמבטיה אין לי, אבל תובנות לפעמים יש, על הגוף המזדקן שמחפש את השקע שיצר במזרון הישן. בעצם אני צריכה לקנות מיטה חדשה, אבל מתעצלת. רק את המאוורר הישן, שכבר נשבר וחדל לפעול, אני זורקת. יש משהו נעים בלהשליך חפצים ישנים ולהביא אל הבית חדשים. אבל אני מתקשה לקנות דברים שאינני יכולה להרכיב בעצמי. וחוץ מזה כשאני צריכה לצאת לקניות נופלת עלי רתיעה, או אולי עצלנות.

*

רציתי לכתוב על היומיום. על היומיום ששם, ועל היומיום שפה. שם באנגליה אני מקדימה להתעורר, עדיין בשעון ירושלים, אבל עוד שוררת חשכה. אני יורדת למטבח להכין לי כוס תה, מנסה להרעיד מעט ככל האפשר את המדרגות שבין חדרי הבית. בעיתונים כתוב על שיחות הברקסיט שנתקעו בגבול האירי, שקודם חיבר את בריטניה לאירופה וכעת אמור להפריד ביניהן. כאן הגבולות הם מקומות שמשאיות עוצרות בהם לבידוק ותשלום מכס. שאלת הגבולות היא שאלת המכסים ותו לא. אבל עבור האירים הגבול הזה עלול להפריד כעת בין בני אותו עם, כמו שבישראל הגבולות מפרידים בין ערבים לערבים, לפעמים מפרידים בין אחיות ואחים. כבר הרבה שנים שורר באירלנד שקט, אבל פצעי המלחמות אינם נרפאים. אצלנו לפצעי המלחמות אין בכלל אפשרות להתחיל להירפא. הם רק הולכים ומעמיקים.

*

רציתי לכתוב על היומיום, אבל הבוקר אני מדליקה את הטלויזיה לפרצופיהם המודאגים של השדרים. נדמה שהמלחמה, זו שלעולם אין חדלים לצפות לה, כבר החלה. כולם מדברים על נס: הטיל הרס כליל את הבית בבאר שבע, אבל האם הספיקה להביא את שלושת ילדיה לממ"ד, ולטרוק את הדלת, בטרם חדר הטיל את התקרה וכולם ניצלו. באופן מוזר אני שמחה שאני כבר בבית. אבל זו איננה חכמה גדולה, לצפות במלחמה מהיציע. אני מדמיינת טיל הורס את ביתי. הרהיטים ישנים וחסרי ערך, הבית מלא ערימות עיתונים ישנים, וגרוטאות שטרם אזרתי עוז להשליך. ובכל זאת כל כך הרבה דברים יקרים לי פה. שתיל האבוקדו שגדל וגדל ומגיע כעת כמעט עד התקרה. הציור של הציירת הצעירה גל ברייר "טאקי סגור" שהתאהבתי בו וקניתי. שניהם קשורים בעיני זה בזה, כי הם הכניסו לסלון החום שלי את הצבע הירוק בגוונים בהירים וכהים. אתמול ראיתי קטע קצר מסרט שבו רוברט רדפורד בפרצוף זועם נוזף באלמנת בנו ששברה צלחת: "את חושבת שלכל דבר יש תחליף?" לדברים רבים כל כך אין תחליף. אבל בכל זאת אני מרחמת על האלמנה הצעירה ובתה, שרוצות גם אחרי האסון להמשיך בחיים.

איפה יגורו כעת האנשים שנהרס להם הבית? מה הם יעשו עכשיו? את הבית כבר אי אפשר להציל. חייבים להרוס אותו כליל לפני שיתמוטט. האם יוכלו להציל ממנו לפחות כמה מזכרות, אלבומי תמונות, ציורים, ספרים אהובים? אדם מטפח את ביתו כל החיים. מה עושים כשביתך נהרס? ממה בכלל מתחילים?

לא השקעתי בביתי הרבה כסף. לא היה לי. אבל השקעתי בו שלושים וחמש שנות חיים.

*

אין לי כוח לטפל אפילו ביומיום הרגיל. אבל הבוקר הכרחתי את עצמי להיות נמרצת. קמתי והתלבשתי מהר וירדתי למטה עם המאוורר השבור והמטאטא החדש, שדוקא איננו מטאטא היטב, אבל במקלו קיויתי להגיע לחבלי הכביסה של השכנים בקומה השנייה, כדי להפיל לידי את הבגדים שנפלו לשם אתמול מחבל הכביסה החדש שלא התקנתי היטב ונפל לי עם הכביסה. חולצה אחת נפלה על חבלי הקומה הראשונה והורדתי אותה מיד. את המאוורר הנחתי בפח האשפה. במטאטא לא הייתי צריכה להשתמש לשמחתי, כי השכן מהקומה השנייה השכים קום ואסף את הבגדים שנפלו מהחבל, וכעת מיהר להושיט לי אותם. שפשפתי את שולי החצאית כדי להסיר ממנה כמה צמחים עקשניים שנדבקו ולא הוסרו בכביסה הראשונה. כשהפעלתי את מכונת הכביסה חשתי סיפוק של מי שהתחיל את יומו בלסדר משהו בחיים.

*

עכשיו אלך לתלות כביסה ולקפל את זו שהתייבשה אתמול ולא נפלה. את נקיון הבית אדחה לימים אחרים, אין לי כעת כוח לכך. אני אוהבת לתלות כביסה על החבל בשמש. בישראל מייבשים את הכביסה בשמש, אני אומרת לזרים בגאווה. "כן, כמו באיטליה", אמרה לי שוערת הבניין שהתגוררנו בו בוינה בבוז. בתי מייבשת את הכביסה במכונה, ואז תולה אותה על מתקן בחדר השינה. קשה לייבש באנגליה בגדים. גם בישראל מעונן היום, אבל צבע השמים תכלת יפה, כבר שעת צהרים. אני מחפשת את הענן ששוליו בוהקים, זה שמאחוריו מסתתרת השמש. עוד מעט היא תפציע מאחוריו ותציץ לראות אם הבחנו בה, כמו דין הקטן שמתחבא מאחורי הדלת וצוחק כשאנו מעמידים פני מחפשים. לפעמים נעים לחפש דווקא את מה שנמצא, את מי שנמצא. בירושלים כבר שעת צהרים, ושוב אני רעבה. תמיד אני מספיקה כל כך מעט. אבל השמש זורחת, החדר נמלא אור, ויהיו עוד ימים אחרים.        

מיה איידן על הילה אלרואי

סרטה של כתבת חדשות עשר מיה איידן "הקרנת בכורה", המתעד את התמודדותה של עמיתתה וחברתה הילה אלרואי, כתבת הבריאות של ערוץ עשר, עם סרטן השד שבו לקתה, הוא סרט מרתק ולא אופטימי, שמראה שאין דבר כזה סרטן קטן, או סרטן קל. גידול סרטני בגוף ניתן במקרה הטוב לסילוק, אבל גם במקרה הטוב הזה סכנת שובה של המחלה מרחפת כל העת מעל ראשם של החולים, והם כבר לא ישובו לעולמם של האנשים הבריאים, אלה שמפחדים פחד מות מהמחלה הזו ומתפללים שלא לחלות בה, והחולה עצמו מגלם עבורם לעתים את המחלה, כך שאינם יכולים לשאת עוד את קרבתו. בן זוגה של הילה אלרואי לפני מחלתה, שגם אהבה וגם סמכה עליו, עוזב אותה לאחר הניתוח, כשעדיין מצפות לה הקרנות וטיפולים, והפרידה הזו שוברת אותה יותר מגילוי המחלה, כאילו נטישת בן הזוג ולא האבחנה הרפואית היא זו ששיקפה לה את מצבה יותר מכל. למזלה היא איננה זקוקה לכימותרפיה, ואיננה נאלצת להתמודד עם המראה שהפך מזוהה עם חולי סרטן: הראש הקירח מנשירת השיער שגורמת הכימותרפיה. לאורך כל הסרט שערה השחור והארוך מתנפנף על כתפיה, וכשהיא מגיעה להקרנות היא אכן נראית ככוכבת המגיעה להופעת הבכורה שלה. מוזר שאין בה פחד מההקרנות, למרות שהיא סובלת מתופעות הלוואי שלהן. הסרט נמנע מלהראות צלקות, כוויות, הקאות, סבל. הוא מראה את הילה אלרואי במיטבה, גם כשהיא מגיעה להקרנות, בשיער גולש ומגבת ורודה, כאילו הגיעה למכון טיפוח. העובדה הזו בהחלט מקלה על הצופים, ומשאירה את הסרט בתחום האינטלקטואלי: הילה אלרואי מספרת על סבלה, ופחות מראה אותו. הסרט הוא שלה כמו של מיה איידן: כשהיא נוסעת להולנד לשוחח עם הרופא שאחראי על בדיקת רקמת הגידול שלה, כדי להעריך את מידת מסוכנותו של הגידול, נדמה למשך דקות ארוכות שמדובר בכתבה של הילה אלרואי על טיפול חדשני בסרטן, ורק אז היא חושפת לרגע את המצוקה הנפשית והאימה שתוקפת אותה למחשבה שהסרטן עלול להתגלות כגרוע יותר משחשבו, שהיא עלולה להידרש לטיפול כימותרפי, מה שלא קורה, אבל מומלץ לה לעבור טיפול אנטי הורמונלי שמקטין את הסיכוי לשובה של המחלה, והיא איננה עומדת בכך, וגם איננה מפסיקה לעשן, למרות שאולי העישון הוא הסיבה למחלתה, והוא עלול גם להביא לחזרת המחלה ולמותה. כמו רוב האנשים שמתמכרים להתנהגויות מסוכנות, גם הילה אלרואי משכנעת את עצמה שאפשר למות מכל דבר, שבמקרה הפרטי אין חשיבות לסטטיסטיקה, שאם תפסיק לעשן לא תהיה היא עצמה. הרגע שבו אמרה שכתבת בריאות מעשנת זו התרסה היה בשבילי רגע מקומם: כתבת בריאות שמעשנת זה טמטום, לא התרסה, ובעצם היא עוסקת ברפואה, לא בבריאות, שזה דבר מאד שונה מרפואה. הילה אלרואי, אולי דוקא מפני שהיא יודעת ומבינה כמו הרופאים, היא חולה מהסוג הגרוע ביותר, כזו שאיננה מוכנה בשום אופן לשנות הרגלים, וכשצופים בסרט נדמה שהדבר שהכי מפחיד אותה הוא להשתנות, ושלפיכך היא משלימה עם המחשבה על חזרת המחלה ועל מות אפשרי, כי אם תפסיק לעשן זו לא אהיה אני, כך היא אומרת, כמו שלא אוותר על ההומור השחור. אבל עישון איננו תכונת אופי, רק התמכרות, והמחלה משנה אנשים, גם אם נדמה להם שהם נשארים אותו הדבר. בעצם החיים משנים אותנו כל הזמן, ההזדקנות משנה אותנו, האנשים מסביבנו משנים אותנו, ההתמודדויות שאנו עוברים בחיים משנות אותנו. מה כל כך נורא בזה שאנחנו כל הזמן משתנים, שאיננו נשארים כל חיינו כפי שהיינו? גם הילה אלרואי כבר איננה אותו אדם. קודם היא פחדה לחלות ולמות, וקיוותה שלה זה לא יקרה, למרות שציפתה שזה כן יקרה, וידעה מיד שיש לה גידול סרטני, ועכשיו היא יודעת שהיא בסכנה גדולה שהמחלה תשוב ואולי תביא למותה, והיא משלימה עם הסיכון המאד מוחשי לחלות שוב ולמות, כדי לא לשנות שום דבר בחיים, וזה כבר שינוי גדול מאד, להפוך מאדם שמקוה לא לחלות, לאדם שאיננו עושה דבר כדי למנוע מהמחלה לחזור, למרות שהוא יודע שאורח חייו מגדיל מאד את סיכוייו שהמחלה תחזור ותביא למותו. וזה השינוי שמחלת הסרטן, בעצם כל מחלה קשה, כופה עלינו, להיות מישהו אחר מכפי שהיינו. הדבר הכי קשה להשלים איתו כשאנחנו חולים, היא העובדה שבין אם נרצה בכך ובין אם לא, כבר איננו האדם שהיינו, וגם אם נצליח לסלק את המחלה, לא נוכל לבטל את השינוי שחוללה בנו. המחלות מזכירות לנו כמה מעט שליטה יש לנו בחיים, ושגם האישיות שלנו איננה רק תוצאה של בחירה חופשית, אלא גם פרי של מה שאינו בשליטתנו.    

הבתים של נתניהו

הבית שמול ביתי שייך ברובו לראש הממשלה. דירה אחת בקומה העליונה הוא ירש מאמו המנוחה, וקנה את הדירה הסמוכה, ויחד נהפכו שתי הדירות לדירת גג גדולה והצלמים טיפסו על הגגות הסמוכים כדי להציץ לדירה ולצלם את ראש הממשלה ואשתו, אבל בבניין שלנו הם נחלו אכזבה, כי הגג שלנו נעול ובעיקר שרברבים עולים אליו לתקן נזילות ופחות באים צלמים. הדירה שמתחת לזו של בני הזוג נתניהו, היתה שייכת לאנשים אחרים שלפי מה שקראתי פעם באחד העיתונים הסתכסכו עם בני הזוג נתניהו, בגלל שהמאבטחים של ראש הממשלה הפריעו להם, ובסופו של דבר נרכשה גם הדירה הזו כדירת מנוחה למאבטחים. בקומת הקרקע היתה דירה במצב גרוע במיוחד שהיכרתי אותה, כי לפני שנים, כשבתי הבכורה חיפשה דירה לשכור, ביקרנו בדירה הזו שהוצעה אז להשכרה, וחשבנו שאיננה ראויה למגורים, והיא אכן הפכה בתוך שנים ספורות לחניון לכלי הרכב שמשרתים את משפחת נתניהו, עם דלת חשמלית שנסגרת ונפתחת לרחוב עזה. בתקופות שבהן ראש הממשלה לא היה ראש ממשלה, או שכבר כן היה אבל עדיין התגורר בבית שממול, סבלנו מאד, כי המאבטחים עמדו בגינת המשחקים שלידינו עם רובים שלופים, שזה היה מאד מפחיד, וגם עצרו את כל האנשים שגרים ברחוב והלכו הביתה כדי לחקור אותם מי הם ומה הם עושים. שמחנו מאד כשראש הממשלה עבר להתגורר במעלה הרחוב במעון הרשמי, ואנחנו לא ממש יודעים מה קורה עכשיו בבניין ממול, שיש לו גם דלת חשמלית נעולה, והוא לא פתוח לצורכי עיתונאים וצלמים וסקרנים ומציצים. בכל אופן מעולם לא שכחנו שזה הבית של ראש הממשלה, אבל אולי ראש הממשלה שכח, כי עכשיו, כשהפרשן המשפטי של ערוץ 10 ברוך קרא חשף שהזוג נתניהו הגיש בקשה לשפץ את מעונו הפרטי בקיסריה בארבע מאות וחמישים אלף ₪ על חשבון המדינה, והבקשה נדחתה, ואז הוגשה בקשה זולה יותר – לשפץ במאה אלף ₪, ומה שהכי מוזר זה שהזוג נתניהו ענה שבכלל הם התכוונו לחסוך למדינה כסף, כי שיפוץ המעון בקיסריה נועד לאפשר לראש הממשלה להתגורר שם בזמן שישפצו את המעון הרשמי ברחביה, וזה יהיה יותר זול ממגורים במלון, וזו תשובה מוזרה ביותר, כי ממש מול ביתי, בצד השני של הכביש, עומד ביתו הפרטי של ראש הממשלה ברחוב עזה, שהוא בעצם כמעט בניינו הפרטי, ולא רק דירה אחת, אלא מורכב מכמה דירות ואחת שהפכה לחניון, במרחק חמש דקות הליכה מהמעון הרשמי, ובמרחק חמש דקות הליכה מבית הנשיא, ובמרחק פחות מעשר דקות נסיעה מהכנסת, ואם משפצים את המעון הרשמי, ההיגיון אומר שראש הממשלה יתגורר בינתיים בביתו הפרטי ברחוב עזה שקרוב מאד למעון הרשמי, ולא בקיסריה, שהיא מקום יוקרתי מאד, אבל עם כל הכבוד קצת רחוקה מירושלים ואפילו מתל-אביב, ורחוקה מאד ממשרד ראש הממשלה ומהכנסת, שאלה מקומות העבודה של ראש הממשלה. האם ראש הממשלה מכר את ביתו הפרטי ברחוב עזה בירושלים? לא סביר, כי הבית עודנו מוקף בגדר חשמלית עם דלת חשמלית, ואת פח הזבל הצמוד אליו מקפידים לפנות מטעמי ביטחון בכל בוקר, בניגוד לפחי הזבל של פשוטי העם כמונו שעולים על גדותיהם, במיוחד בשבת וחג. בכלל אפשר לדעת את רום מעלתו של הדייר בירושלים לפי כמות הזבל שגודשת את הפחים, ולפי קנה המידה הזה ראש הממשלה בהחלט עדיין מחזיק בביתו הפרטי ברחוב עזה, ואפשר לתאם את השיפוץ כך שראש הממשלה יעבור לביתו הפרטי עד שהשיפוץ יושלם, והמעון בקיסריה פשוט לא קשור לעניין, ואם הזוג נתניהו ביקש לשפץ את מעון הנופש המפואר שלו בקיסריה בארבע מאות וחמישים אלף שקל על חשבוננו, בזמן שיש לו גם בית ברחוב עזה, שימצא בבקשה תירוץ אחר מזה שהוא רוצה לחסוך לנו כסף על מגורים במלון, כי אנחנו גרים ממש ממול לדירתו הפרטית ברחוב עזה, ולא שאנחנו להוטים לראות בגינת המשחקים מאבטחים עם רובים שלופים מכוונים את נשקם אלינו, שגרים שם לגמרי על חשבוננו, אבל בכל זאת אנחנו חושבים שאם משפצים את המעון הרשמי של ראש הממשלה, ממש אין צורך לשפץ קודם את הוילה הפרטית של בני הזוג נתניהו בקיסריה, כי יש לזוג נתניהו ממש חמש דקות ממעון ראש הממשלה דירה שלהם שמוכנה ומזומנה לקבלם.

הקנצלרית וראש הממשלה והפרופסורית וכתבי קפקא

אתמול אמרו בחדשות שאנגלה מרקל תבוא היום לישראל להיפגש עם נתניהו ותקבל גם תואר ד"ר כבוד באוניברסיטת חיפה, וחשבתי אם האנשים שיעניקו לה את התואר באוניברסיטת חיפה הם האנשים שסילקו את אחי מהמרכז לתולדות גרמניה באוניברסיטה שהוא היה ממקימיו ומנהליו ותפסו את מקומו, כי הגרמנים לא שבעו נחת מהספר שלו "אשמה, סבל וזיכרון" שתיאר את הדרכים הרבות שבהן הם מגמדים את זיכרון השואה ומציגים את עצמם כקורבנות, והעדיפו שינהלו את המרכז אנשים שמחניפים להם ולא אנשים שמותחים עליהם ביקורת, והיום האנשים האלה, שתפסו את מקומו של אחי, שאחר כך חלה ומת, יחלו את פניה של אנגלה מרקל והם יחניפו לה והיא תחמיא להם ותיתן להם כסף כדי שימשיכו להחניף לגרמניה ולא לומר עליה את האמת, ולפני זה אנגלה מרקל תיפגש עם נתניהו והם ידברו על הצוללות שנתניהו קנה ממנה במיליארדים, ואני תוהה מה הוא קיבל מהגרמנים בתמורה לביטול המכרז הבינלאומי של משרד הביטחון למכירת צוללות לישראל לטובת הגרמנים, אבל אולי לעולם לא נדע, כי הגרמנים תמיד משלמים הרבה כסף כדי להשתיק אמיתות לא נעימות ולרוב זה די מצליח להם, כי רוב האנשים מעדיפים לקבל כסף מאשר לומר את האמת ולסבול מנחת זרועם של הגרמנים, וככה רוב האנשים מחניפים להם ובמיוחד היהודים שסבלו מהם הכי הרבה מחניפים להם. בן-גוריון היה הראשון שהתחיל בחנופה לגרמנים ואמר שהם גרמניה אחרת, ואחי אפילו הצדיק אותו שהוא קיבל מגרמניה כסף שמאד הועיל למדינת ישראל הצעירה והענייה, ומאז ישראל כבר השמינה והתעשרה, אבל החנופה עולה בקו ישר עם הכסף, רק שכבר לא לגמרי ברור מי משלם למי, הרי אזרחי ישראל משלמים מיליארדים על הצוללות הגרמניות, ובכל זאת כתבו בעיתונות הגרמנית שהם עושים לנו טובה, בגלל המחויבות הגרמנית לקיומה של מדינת ישראל, כאילו המיליארדים שישראל משלמת על צוללות אינם מפרנסים בגרמניה עיר שלמה. היוונים שהם עם גאה דוקא קראו למרקל גברת היטלר ואני לא חושבת שהזמינו אותה לקבל תואר ד"ר כבוד, אבל היהודים רק מתחנפים ומי שלא ירדפו אותו עד מות. אחי כבר יותר מארבע שנים מת והחנפנים מאריכים ימים.

לפני שהיא הגיעה אנגלה מרקל דאגה לפרסם שהיא לא מרשה לנתניהו להרוס את הכפר הבדואי חאן אל אחמר ועל כך החניפה לה עמירה הס בעיתון "הארץ". אנגלה מרקל תמיד דואגת שידעו בישראל שלמרות שהמפלגה שלה מלאה נאצים זקנים, שאחד מהם שבינתיים כבר מת קנה חלק נכבד ממניות עיתון "הארץ", ואז היא בירכה אותו על כך ואמרה שהוא איש נפלא, למרות שהוא היה זקן מרושע עם דיעות נאציות שאמר שחבל שלא שלחו אותנו למדגסקר, אנגלה מרקל תמיד דואגת שידעו בישראל ובעולם כמה היא דואגת לפלשתינים ובעצם כמעט שמאלנית, ועיתון "הארץ" שהחבר של אנגלה מרקל קנה את מניותיו בעשרים וששה מיליון אירו לגמרי מסכים, ולכן לפני כל מערכת בחירות גדעון לוי, שהוא כתב הארץ האהוב ביותר על הגרמנים, בגלל שהוא כותב שהיהודים הם כמו הנאצים, שזה הדבר שגרמנים הכי אוהבים לקרוא ולשמוע, ולפני כל מערכת בחירות גדעון לוי מסביר שעדיף שנתניהו ייבחר, כי השמאל לא מספיק טוב, ובאמת נתניהו נבחר כל הזמן מחדש וזה ממש מזל בשביל אנגלה מרקל, כי אם נתניהו לא ייבחר מה יהיה עם הצוללות. אמנם אם נתניהו ייבחר ושוב ייבחר ושוב ייבחר זה לא ממש יעזור לפלשתינים, אבל מכיוון שכולם כבר יודעים כמה אנגלה מרקל דואגת לפלשתינים זה כבר לא משנה, ואי אפשר להפחית בחשיבות עסקת הצוללות שמפרנסת עיר שלמה בגרמניה ואם נתניהו לא ייבחר זה עלול לסכן מאד את עסקת הצוללות, לכן עדיף שנתניהו ייבחר וגדעון לוי יכתוב שעדיף שנתניהו ייבחר כי השמאל לא מספיק טוב בשבילו ושישראל היא כמו גרמניה הנאצית. הקנייה של מניות הארץ היתה עיסקה מאד טובה לגרמנים, ולא סתם אנגלה מרקל היתה כל כך מאושרת ואמרה למו"ל אלפרד נוון-דומונט שקנה את מניות "הארץ" שהוא איש נפלא. ומכיוון שנתניהו, כך אומרים, מתכוון ללכת בתחילת 2019 לבחירות, ולהיבחר לעוד ארבע שנים, שבהן תסופקנה לישראל עוד צוללות, אנגלה מרקל הגיעה, לא סמוך מדי לבחירות, כדי שלא ילעיזו, אבל סמוך מספיק, ונתניהו בהחלט מעריך את גודל המחוה עד כדי כך שאולי במסיבת העיתונאים עם מרקל הוא אפילו יענה על שאלות של עיתונאים ישראלים. וזה מזכיר לי את מסיבת העיתונאים לפני כמה שנים שבה הודיע נתניהו שממשלת גרמניה תממן לספריה הלאומית פרויקטים, וזה היה באמצע המשפט שבו תבעה הספריה הלאומית לקבל את העזבון שמכס ברוד הוריש לה בצוואתו, שכלולים בו גם כתבי יד של פרנץ קפקא שהמאהבת של מכס ברוד טרם הספיקה להבריח מהארץ ולמכור לארכיון הספרות הגרמני כאילו במכירות פומביות חשאיות אבל בעצם בעסקאות סגורות מראש שנועדו לגזול ולשדוד את מדינת ישראל, שזה מה שבדרך כלל הגרמנים עושים בזמן שהם מסבירים כמה הם דואגים לישראל. ארכיון הספרות הגרמני התחיל בשוד הזה בראשית שנות השבעים של המאה שעברה וממשיך בו עד היום, למרות שבית המשפט הישראלי קבע בשלוש ערכאות שהעזבון מגיע לספריה הלאומית כמו שכתוב במפורש בצוואה של מכס ברוד. אני בזמנו כתבתי ללשכת נתניהו שהמימון הגרמני לספריה הלאומית זה שוחד להטות משפט, אבל כמובן שלא קיבלתי שום תשובה, ובעצם לאורך כל עבודתי בהתנדבות עבור הספריה הלאומית בערכאה הראשונה של המשפט הזה וגם אחר כך הרגשתי שמישהו מאד מלמעלה תומך בעמדת הגרמנים ולא בעמדת הספריה, למרות שהוא לא יכול להודות בכך בפומבי, ומנהל הספריה בעצמו אמר לי שאין שום סיכוי לנצח במשפט, ואני שהכרתי את התיק יותר מכל אדם אחר וגם מצאתי בארכיונים בארץ ובחו"ל לא מעט מסמכים, אמרתי לו שלספריה יש תביעה מאד חזקה, שכך חשבו גם שלוש ערכאות של שופטים, אבל באופן קצת מפתיע דוקא מנהל הספריה לא ציפה ולדעתי גם לא רצה בנצחון הזה, שאולי מנע מהספריה קבלת בונוס נוסף של מיליונים מגרמניה, שזה כמובן לא שוחד להטות משפט אלא כפרת עוונות וכיו"ב. ולמה נזכרתי בכל זה? לא רק בגלל מסיבת העיתונאים שבה אולי נתניהו יסכים לענות גם לשאלות עיתונאים ישראלים ולא רק לשאלות מחניפות של עיתונאים אמריקאים, שבזה נתניהו לגמרי מתאים לחברתו הגרמנית: שניהם מחבבים חנופה ולא ביקורת, ואת זה כמובן לא קשה להבין. נזכרתי בזה בגלל שבדיוק אתמול, בצירוף מקרים מדהים לביקורה של אנגלה מרקל, הודיע השר  יריב לוין שהוא מציע למנות לוועדה המייעצת למינוי בכירים את הפרופ' טליה איינהורן, והיום בנה ישראל איינהורן התפטר מתפקידו כיועץ בכיר לניו מדיה של השר אביגדור ליברמן, כדי שלא להכשיל את מינויה של אמו עקב ניגוד עניינים לכאורה של השר ליברמן שצפוי להציג לוועדה את מועמדו לרמטכ"ל. פרופ' איינהורן היא חוקרת בכירה במחלקה לכלכלה ולמינהל עסקים באוניברסיטת אריאל, ועל פי כתבתו של יהונתן ליס הבוקר ב"הארץ", היא פירסמה בעבר מאמרים שבהם טענה כי שטחי יהודה ושומרון אינם שטח כבוש על פי המשפט הבינלאומי, ובשנת 2004 חתמה על גילוי דעת עליו היו חתומים גם אביו ואחיו של נתניהו, ובו קריאה לחיילי צה"ל ולשוטרים לא להשתתף בפינוי התנחלויות משום שגירוש ועקירה הם פשע לאומי ופשע נגד האנושות. הבן המתפטר אמר לחדשות ערוץ 2 שכל מי שמכיר את אמו יודע שדיעותיה הן מקצועיות בלבד ואף אחד איננו יכול להשפיע עליה, ואני כמובן לא אערער על דבריו ואשאיר את השיפוט לקוראים עד כמה דיעותיה של הפרופ' איינהורן הן דיעות מקצועיות טהורות. ואיך זה קשור להכרזה של נתניהו על המימון הגרמני לספריה הלאומית ולכתבי היד המבוקשים של פרנץ קפקא שהארכיון הפדרלי של ממשלת גרמניה שדד במשך עשרות שנים ממדינת ישראל? ובכן ממאמר שפירסם הכתב הילו גלזר במוסף "הארץ" מיום ה-17 בפברואר 2017, ובו ריאיין והביא את גרסתה של חוה הופה, בתה של אהובת מכס ברוד אסתר הופה, (שהלכה לא מזמן לעולמה), שטענה לבעלות על עזבון מכס ברוד וכתבי היד של קפקא, שאת חלקם מכרו היא ואמה לגרמנים במיליונים רבים והתכוונו למכור לארכיון הספרות הגרמני את כל הנותר במיליונים רבים נוספים, וכך הוא מספר במאמרו:

"מן הזווית המשפטית היתה זו פרופ' טליה איינהורן מהמחלקה לכלכלה ומינהל עסקים באוניברסיטת אריאל שמתחה ביקורת נוקבת על הכרעת הדין, במאמר שפורסם לאחרונה בכתב העת "הון משפחתי", המשתרע על פני 65 עמודים. מנתחת איינהורן בדקדקנות את מצבור הסוגיות שנידונו בכל אחת מן הערכאות. איינהורן... תמהה למשל מדוע לא ניתן משקל הוגן להסתייגות המופיעה בצוואתו של ברוד, שלפיה עזבונו יימסר לגנזך ציבורי "במקרה שהגברת אילזה אסתר הופה בחייה לא הוציאה אותם מידיה בדרך אחרת" (איינהורן הסתמכה על תרגום שונה מזה שנידון בבית המשפט).... לסיכום כותבת איינהורן כי "ניכר עד כמה ביקשו השופטים לשמר את אוצרות התרבות של העם היהודי בספריה הלאומית בירושלים", וקובעת ש"כדי להגשים מטרה זו, הם היו מוכנים לכופף את סדרי הדין וגם את הדין המהותי". חוה הופה אמרה להילו גלזר שחשה שהפרופ' איינהורן ממש מדברת מגרונה, ואין ספק שכך הדבר.

אני שלא השתמשתי בתרגום (זה המצוטט אצל הילו גלזר מטעם הפרופ' איינהורן, לעניות דעתי כלל אינו אפשרי), אלא קראתי את המסמכים במקורם הגרמני, את חלקם איתרתי בעצמי בארכיונים בארץ ובחו"ל ואת חלקם תרגמתי עבור בית המשפט, כמו גם רבים אחרים, שאת חלקם פירסמתי ברשימות רבות בבלוג תחת התגיות פרנץ קפקא ומכס ברוד שהקוראים מוזמנים לעיין בהן, לא אחלוק כמובן על המקצועיות הטהורה של הפרופ' איינהורן בעניין עזבונו של מכס ברוד וכתבי היד של קפקא הכלולים בו, שאינה נופלת כמובן מהמקצועיות הטהורה שבה הביעה את דעתה על מעמד השטחים וההתנחלויות, כמו שבנימין נתניהו הצהיר על המימון הגרמני לספריה הלאומית באופן לגמרי טהור ומקצועי, וקנה מגרמניה צוללות באופן לגמרי טהור ומקצועי, וכמובן שהמינוי של הפרופ' איינהורן בצמידות לביקורה של אנגלה מרקל, כמו מאמרה בזכות משפחת הופה ומכירת הנכסים לגרמנים, כמו ההכרזה בזמנו מפי בנימין נתניהו על המימון הגרמני לספריה הלאומית בעיצומו של המשפט שבו תבע ארכיון הספרות הפדרלי של גרמניה את עזבון מכס ברוד וכתבי היד של קפקא הכלולים בו לעצמו, כמובן שכל זה הוא מקריות טהורה, או מקצועיות טהורה, כמו קניית הצוללות מצמד התאגידים הנאצים תיסנקרופ כולו על טהרת המוסר והמקצועיות שמאפיינים הן את ראש ממשלת ישראל והן את הקנצלרית הגרמניה, שכעת מתענגים לא רחוק מביתי על ארוחת הערב, ומחר יצאו ליד ושם ואחר כך לאוניברסיטת חיפה לקבל תואר ד"ר כבוד, ואחי כבר מת יותר מארבע שנים ואולי הוא בכלל לא היה מרוצה ממה שכתבתי כאן, אבל כבר אין לי את מי לשאול, ולכן אני כותבת על דעת עצמי, ואולי אני היחידה בארץ והיחידה בעולם שמקשיבה לחדשות האלה וחשה בחילה עזה וגועל אינסופי מכל המעורבים, אבל עד שגם אני אמות, אשמור לעצמי את הזכות להתבונן בחיבוק הישראלי גרמני הזה ולהרגיש בחילה.