מחשבות בעקבות פרשת ילדי תימן

 

שמחתי לקרוא את מאמרו של אהוד עין-גיל ב"הארץ" שמתייחס לסרטה של ישראלה שאער מעודד "וויני ידידה?" ששודר בערוץ "כאן" במוצאי השבת שעברה (7 בפברואר) ועוסק בדודתה שנעלמה בהיותה תינוקת בת כמה חודשים, לאחר שאושפזה בבית חולים, ככל הנראה בניגוד לרצון האם. שאער מעודד הולכת בעקבות סבתה, שושנה ג'ובני, שהיתה משוכנעת שהתינוקת היתה בריאה, ושלא מתה ונקברה כתינוקת, אלא הועברה לאימוץ, והעידה על כך בפני ועדת שלגי לחקר היעלמות ילדי תימן. אהוד עין-גיל מדגיש, שרק בשנת 1968, באיחור של שמונה-עשרה שנה, הודיעו רשמית למשפחה שבתם מתה, ומסרו להם תעודת פטירה ומקום קבורה שעוררו את חשדה של אם הילדה, כי תעודת הפטירה התייחסה במקור לבן זכר והרישום שונה לנקבה, וגם הופיע בה שם אב שונה משמו של אבי הילדה. מדוע לאחר שמונה-עשרה שנה דווקא? איננו יודעים, אבל עלה בדעתי שהמשפחה פנתה שוב לרשויות לאחר שמונה-עשרה שנה, מפני שאז קיבלו כנראה צו גיוס לילדה, שהיתה אמורה להיות מתה מזה שמונה-עשרה שנה. האם אפשר להאשים את המשפחה בכך שאיבדו את האמון ברשויות המדינה וחשדו שבתם הועלמה במתכוון?

אני מתקשה להבין את הזעם על המשפחות שילדיהן נעלמו, ועל ההאשמות נגדם, כאילו הם ממציאים דברים כדי להעליל עלילות דם על אשכנזים, וכיו"ב. האם מישהו מהמטיפים להורי הילדים הנעלמים ולבני משפחותיהם, היה מוכן להתייחס בשוויון נפש להיעלמות של ילדו "בגלל אי-סדרים" ולראות בכך הסבר מספק? או שהיה ממשיך לחפש את ילדו כל חייו, כפי שעשו רבים מאותם הורים, שקיבלו תעודות פטירה רק לאחר שנים רבות, ולא תעודות מהימנות במיוחד?

אני עצמי התוודעתי לסיפורם של ילדים תימנים שנעלמו לפני כחמישים שנה, בעקבות היכרות עם משפחה שבתה הבכורה נעלמה לאחר שאושפזה בבית חולים, ובניגוד למקרה של ידידה, ההורים לא מצאו שום מידע על גורלה, למרות שעשו הכל כדי לברר את גורל בתם: לא תעודת פטירה, לא קבר, לא כלום. כיום ההורים כבר אינם בחיים, והם היו משוכנעים שבתם נמסרה לאימוץ וחיפשו אותה כל חייהם. את הבן שנולד לאחר היעלמות התינוקת ילדה האם בבית והחביאה מתחת למיטה מפחד שיילקח ממנה גם כן. אחריו נולדו לה עוד שבעה בנים ובנות. כל הילדים גדלו לתפארת ולמיטב ידיעתי כולם אנשים בריאים ובעלי משפחות, כיום בשנות הששים והשבעים לחייהם, ועדיין חיים את השבר של היעלמות אחותם שהעכירה את חיי הוריהם. מדוע אי אפשר להתייחס אליהם לפחות בחמלה? מה פשעם? שהם אינם משלימים עם מה שאי אפשר להשלים איתו?

והרי כפי שמראה שאער מעודד בסרטה, וכפי שאנו יודעים מעדויותיהן של אחיות שטיפלו בילדים, לא הקפידו לוודא שזהות הילדים תישמר, כדי שאפשר יהיה להחזירם למשפחות, וילדים שהוריהם לא נמצאו נמסרו לבתי יתומים ומשם אומצו, ככל הנראה בעיקר על ידי משפחות יהודיות דתיות בארצות הברית. אי אפשר לקבל בשוויון-נפש את ההסבר ש"הפלסטרים עם פרטי הזיהוי נפלו כשרחצו אותם" וכיו"ב. האם לא יכלו לסמן את הילדים בסרט על ידם כפי שסימנו תינוקות בכל מחלקת תינוקות? כיצד דווקא ילדי עולים לא סומנו בצורה ראויה – ואכן לא רק ילדי עולים מתימן נעלמו באותן שנים, גם ילדי עולים מארצות אחרות.

מעדויות הרופאים והאחיות בוועדת שלגי (פעלה בין השנים 1995-1988) מובא הסבר מזעזע לכך שלא אפשרו להורי הילדים שנפטרו בבתי החולים לראות אותם ולקחתם לקבורה בעצמם: רופאים ואחיות העידו על נתיחת גופות הילדים ללא אישור וללא סמכות, ובצורה שהשחיתה את הגופות לחלוטין. זה חלק מאותו זלזול בהורי הילדים שנבע מגזענות, כפי שעולה גם מאמירות חוזרות של האחיות והרופאים שהעידו, שההורים לא התעניינו בילדים כי היו להם עשרה ילדים, בעוד שבמקרים המוכרים לי, כמו במקרה של ידידה ג'ובני, נלקחו מהאמהות דווקא ילדים בכורים, הילד או הילדה היחידים שהיו להם באותו זמן.

כשקראתי כעת את מאמרו של אהוד עין-גיל, שבעצמו חקר ופירסם בזמנו כתבות נרחבות בנושא ב"הארץ" יחד עם יגאל משיח, היתה לי תחושה של טלפתיה. כבר שנים אני שואלת את עצמי מדוע לא רק ממשלות מפא"י והעבודה, שהואשמו בחטיפת ילדי עולים מתימן ומסירתם לניצולי שואה, ללא ספק האשמת-שווא, התנגדו כל כך לחקירת הנושא, והניחו לבער ארכיונים שהחזיקו חומרים מהמעברות ויכלו אולי לשפוך אור על הנושא, אלא גם ממשלות הימין היקשו על בירור העניין, כאשר כבר עמדו לרשותנו בדיקות דנ"א מהימנות. ואכן אהוד עין-גיל עומד על כך, שהשרים הרלוונטיים לשאלת הילדים הנעלמים, שרי הפנים, הבריאות והרווחה בשנים הרלוונטיות, היו שרי המפד"ל ואגודת ישראל, כלומר, אותן מפלגות שעדיין נמצאות בקואליציה השלטת, שנים רבות אחרי שמפא"י ויורשתה מפלגת העבודה כמעט נעלמו מהמפה הפוליטית, וכאשר חברי הכנסת הנוכחיים של מפלגת העבודה, כמו נעמה לזימי, אוהדים לעניינם של ילדי תימן וילדי עדות אחרות שנעלמו, וסופגים עלבונות על עמדה אנושית זו.

ויתרה מכך – אימוץ ילדים שהועברו לבתי יתומים על ידי משפחות דתיות בארצות הברית, בתיווכם של רבנים, כפי שעולה מהעדויות שנאספו, הזכיר לי דווקא פרשת חטיפה מאד מפורסמת מילדותי, חטיפתו של הילד יוסל'ה שוחמכר, שסבו החרדי הבריח לארצות הברית כדי למנוע מהוריו להעניק לו חינוך חילוני. האם ייתכן שילדים תימנים הועברו במכוון, בתיווכם של רבנים, כפי שעולה מהעדויות, למשפחות דתיות בארצות הברית, כדי למנוע מהם לעזוב את הדת בישראל החילונית? אולי דווקא רבנים, ולא מפא"י המושמצת, העלימו את ילדי תימן ודאגו שיאומצו בארצות הברית ויקבלו חינוך דתי או אפילו חרדי?

מאז שצפיתי בסרטה של שאער מעודד, ושוב קראתי על היעלמות ילדי תימן והשמועות שרחשו בעניין, על רב שמוכר ילדים תימנים למשפחות אמריקניות, המחשבה הזו איננה מניחה לי. אולי לא רק ההאשמות, אלא גם החקירות, לא התנהלו בכיוון הנכון, וזו איננה סיבה להניח לעניין, אלא לחקור מחדש, בכיוונים אחרים.  

יהושע קנז / בדרך אל החתולים

באותו רגע נורא בספר – שלא חסרים בו רגעים נוראים – הרגשתי צורך לדפדף לעמוד השער ולראות מתי התפרסם הספר – בשנת 1991, לפני יותר משלושים שנה, וחשתי כמו למול נבואה ישנה שבזמן אמיתי לא היטו לה אוזן, ואינני זוכרת כמה שנים מונח אצלי הספר ורק כעת קראתי אותו, ומלבד הטלפונים הציבוריים ששוב אין בהם צורך, לא התיישן בו דבר, הכל כמו נכתב היום. הרגע שזעזע אותי הוא הרגע שבו אלברט, בנה האלים, וככל הנראה המטומטם למדי, של הקשישה החביבה סניורה, שבאחד הימים צנחה ומתה בחדר הרחצה בבית החולים השיקומי שהוא זירת התרחשותו של הרומן, מכה מכות רצח את הסניטר הערבי רפיק, המכונה בבית החולים רפי, לאחר שאחת החולות מספרת לו שרפי הוא זה שהוציא את גופת אמו המתה מחדר האמבטיה, כי "מי הרשה לו לשים אצבע על האמא?" ובעוד אחיו ויקטור מנסה לדבר על לב איש הביטחון בזכותו של אחיו, צועק אלברט: "אתה לא מבין שום דבר. הערבי הרג לנו את האמא."

גיבורת הספר, המורה לצרפתית בגמלאות יולנדה מוסקוביץ', תפגוש שוב את רפיק כשינקה את חדר המדרגות שלה, ויתכחש לכך שנפגשו או הכירו אי פעם קודם לכן. וגם שם מתקומם השכן, דווקא בחור צעיר: "מה אתם מביאים ערבים לעבוד פה? יום אחד הוא יוציא סכין ויהרוג מישהו."

יום ולילה אנו שומעים על "המתפכחים" בעקבות טבח השביעי באוקטובר, ואני קוראת ושואלת את עצמי האם באמת משהו השתנה בעקבות הטבח, או שכבר עשרות שנים אנו חיים בתוככי השנאה והאלימות, שאינה חסה על איש, שקועים בה עד כדי כך שכבר איננו רואים את עצמנו, לאיזו מכונת אלימות הפכנו בעצמנו, עד כמה אנו מוכנים לזרוע מוות והרס, כמה גדולה האטימות לסבלו ואפילו למותו של הזולת, ועד כמה מה שאמור היה לאחד אותנו למול האויב רק קורע אותנו מבפנים, משלח יד איש באחיו, איננו מותיר מפלט מהאלימות והרוע.

במה שאמור להיות שגרת בית חולים מוגנת רוחשת כל הזמן אלימות. פיכמן דוקר בסכין את חברו כגן, פאולה הדמנטית נשכבת במיטותיהם של אחרים ומאיימת שאביה יבוא ויהרוג את כולם. החולות רבות ביניהן, וגם כאן המוצא ממלא תפקיד: הספרדיות נגד הפולניות. קנז עצמו מקפיד לציין, מי מהחולים הוא ממוצא מזרחי, כאילו דווקא במקום שבו יכולים אנשים לחבור זה לזה על בסיס סבלם המשותף ופגיעותם האנושית, דווקא שם אדם לאדם זאב, וחשוב כל כך מי יהודי  ומי ערבי, מי פולני ומי ספרדי, ומי בכלל יליד הארץ והעברית היא שפתו. ובנוסף לאלימות, הכבושה והמתפרצת, רוחשות כל העת מזימות סביב החולים, וגם יולנדה מוסקוביץ' תגלה שאין לה מנוס מלהיות מנוצלת, ועליה לבחור בבחירה הפחות גרועה, בין הנוכל שמנצל את עבודתו בבית החולים לשכן את החולות במוסד גרוע ולהשתלט על דירותיהן ורכושן, לבין נוכלת פחות אכזרית, שמוכנה לטפל בחולות עד מותן, בתמורה לכך שיורישו לה את דירתן, וכך היא עושקת אותן רק לאחר המוות. ליולנדה אין זה אכפת, רק מה שיקרה לה בחייה מעניין אותה, כי אין לה ילדים ולא קרוב וגואל.

אין ליולנדה מפלט מן האלימות, הבדידות, הטירוף, לא בבית החולים ולא בביתה, וגם מעט נחמה ואנושיות עליה לרכוש בכסף. בבית החולים היתה עדה למותה הטבעי, אך המטלטל, של סניורה, וגם בשובה לביתה היא עדה למוות אלים ומטלטל. איש לא יראה לה מקום שבו אפשר לנשום.

אם לא קראתם את הספר הזה, אל תחמיצו את אחד הרומנים הטובים ביותר בשפה העברית, ואם כבר קראתם אותו, שובו אליו וקראו אותו שוב לאור הימים הנוראים האלה שבהם אנו חיים, צפו במראה הנוראה שהוא מציב מול פנינו, והקשיבו לתשובתו הנוראה לשאלה מה נהיה מאיתנו, או בעצם מה היינו כבר פעם, מזמן.

 

יהושע קנז, בדרך אל החתולים, הוצאת עם עובד, תשנ"א

תעשיית הפונדקאות רמסה את ההרות ויולדות

 

 

פסק הדין של השופט עובד אליאס, הפוסק כי על ההורים המגדלים את הילדה סופיה, שהושתלה בטעות כביצה מופרית וגדלה ברחמה של אמה המגדלת אותה, להעביר אותה לידי הוריה הגנטים, שהביצה המופרית שלהם הושתלה בטעות ברחמה של האם שילדה וגידלה אותה, והדבר התגלה בבדיקה שנעשתה בחודש השביעי להריון, הוא פסק דין מזעזע לכל אשה שהרתה וילדה ילד, ולא במקרה הוא ניתן על ידי גבר, על פי המלצתו של פסיכולוג גבר, ובניגוד להמלצתן של שתי עובדות סוציאליות, שאחת מהן היא מנהלת השירות למען הילד ובעלת ניסיון רב בתחום. אין אם שהרתה וילדה ילד שלא תזדעזע מהאפשרות שיקרעו את ילדה ממנה לאחר הלידה, אם יתברר שהילד שהושתל ברחמה איננו ילדה הגנטי, מבלי שיש לה כל אשמה בדבר, אלא היא עצמה קורבן לטעות של אחרים, ובכך יהפכו אותה בכפייה לאם פונדקאית מבלי שנתנה אי פעם את הסכמתה לשמש כפונדקאית ולהרות וללדת ילד למען הורים אחרים שיגזלו ממנה את פרי בטנה.

השופט הסתמך על הקביעה שההורים הגנטים הם ההורים הטבעיים, אך התייחס כלאחר יד לכך, שבמקרים שעליהם הוא מסתמך, האם הגנטית היא גם האם ההרה ויולדת, ולא אשה שמרחמה הוצאה ביצית, שהופרתה במעבדה ומאוחר יותר הושתלה בטעות ברחמה של אחרת, שהרתה וילדה את הילד, ובמקרה המיוחד של סופיה, העוברה סבלה ממום בלב שבגללו המליצו הרופאים על הפסקת הריון, אבל האם ההרה סירבה להפלה והסכימה לעבור ניתוח מסוכן שבו טופל המום בלבה של סופיה בעודה ברחם אמה, תוך סיכון חיים לשתיהן. במקרה של סופיה ברור שהיא חיה רק בזכות החלטותיה והסתכנותה של האם ההרה ויולדת, ולו הושתלה כפי שצריך ברחמה של האם הגנטית, לא זו בלבד שאין זה בטוח כלל שהיתה נקלטת ומתפתחת, אלא שכלל לא בטוח שהאם הגנטית היתה מסרבת להפסקת הריון ומסכימה לעבור ניתוח מסוכן כדי להציל את חיי הילדה. ההורים הגנטים ניצלו איפוא את העובדה שהאם ההרה ויולדת הצילה את חיי סופיה ובזכותה באה הילדה לעולם, כדי לקרוע את הילדה מזרועותיה לאחר כל מה שעברה כדי ללדת ולגדל את הילדה. בכך הם כופים על האם ההרה ויולדת לקבל מעמד של פונדקאית ולא של אם. אני מטילה ספק רב אם החלטה כזו היתה אפשרית ללא שטיפת המוח שעובר הציבור כולו כבר עשרות שנים, שבהן רומסת תעשיית הפונדקאות את זכויותיה של האם ההרה ויולדת ואת מעמדה כאם, ומוחקת את משמעות ההריון, גם מבחינה פיזיולוגית, וגם מבחינה נפשית ורגשית, בהתפתחות העובר והילד, כביכול ביצה מופרית שמיועדת להשתלה ברחם אשה היא שוות מעמד וערך לילד שנהרה ונולד, וכביכול קיומו של ילד איננו תלוי באם המגדלת אותו ברחמה, אלא בחומר הגנטי בלבד.

ההשפעה של תעשיית הפונדקאות על פסק הדין ברורה הן מדברי בא כוח היועץ המשפטי, שהשווה את מקרה סופיה לאם פונדקאית שחזרה בה מהסכמתה למסור את הילד, מבלי להתייחס לעובדה שבמקרה של אם פונדקאית יש הסכמה מוקדמת שלה לשמש כפונדקאית, בעוד שכאן המעמד המחריד הזה נכפה על יולדת בדיעבד. קל לראות את השפעתה המשחיתה של תעשיית הפונדקאות גם בהתבטאויות המרובות בתקשורת הכתובה והאלקטרונית שכינו את האם ההרה ויולדת, "אם פונדקאית" ואת זוג ההורים המגדלים "הורים פונדקאים", גם כאן תוך התעלמות גמורה מכך שפונדקאות בהגדרה היא מצב שדורש הסכמה של ההרה ויולדת לשמש כפונדקאית, ואין בחוק, לפחות לא היתה לפני פסק הדין הזה, פונדקאות בכפייה בדיעבד, כפי שנגזרת על האם ההרה ויולדת בפסק הדין הנורא הזה. הגדילה לעשות בעלת טור דעתנית, שמעולם לא הרתה ולא ילדה, שהודיעה לאם ההרה כי "היא צריכה להבין שהיא רק פונדקאית". הייתי רוצה לראות כיצד היא היתה מתנהגת לו הודיעו לה בחודש השביעי להריונה שהעובר שברחמה נוצר מביצית מופרית של זוג הורים אחר והיא חייבת למסור את הילד, לאחר שתשלים את ההריון ןתלד את הילד, להורים אחרים. רק המחשבה על כך מעוררת חלחלה בכל אשה שיודעת מבשרה מהו הריון, ועד כמה תהליך ההריון רחוק מהתעמולה של תעשיית הפונדקאות, עד כמה נקשרת האם ההרה, גופנית ונפשית, לעובר המתפתח ברחמה, עד כמה היא קשובה לתנועותיו ההולכות וגוברות בתוך הרחם עם התפתחות ההריון, עד כמה היא מחכה לחבוק אותו בזרועותיה ולא להיפרד ממנו לעולם. אבל תעשיית הפונדקאות שמגלגלת כספים אדירים ומשרתת את בעלי הממון, אלה שיכולים להרשות לעצמם לקנות ילדים מאמהות שמורדות לדרגת אינקובטור, בתעשייה שצמחה על גבן של נשים עניות במדינות נחשלות כנפאל, תאילנד והודו, ומספקת ילדים מושלמים ולרוב בלונדינים, תמיד בריאים ומושלמים – הילדים הפגועים נשארים מאחור, ולמרבה הצער רק עובדה זו הניעה כמה מאימפריות הפונדקאות הנחשלות להגביל את התעשייה המופקרת הזו – לתעשיית הפונדקאות נוח יותר להציג נשים כאינקובטורים מכאניים, שמחדירים לגופן ביצית מופרית ומוציאים ילד תמורת תשלום, והילד נלקח מבלי שיש להן זכות כלשהי כמי שהרו וילדו אותו, אפילו לא לבקרו או לראותו אי פעם. ואל תספרו לי על משפחות ששומרות על קשר עם הפונדקאית: זהו מיעוט מבין המשפחות, והם מתנהגים כך כחסד כלפי ההרה ויולדת, ולא מתוך רצון לכבד את זכויותיה כמי שגידלה את ילדם ברחמה. כל מעמד ה"פונדקאית" נועד לנצל נשים כאינקובטור מבלי להעניק להן זכויות טבעיות של אם הרה ויולדת, ובהכרח התעשייה הזו רומסת את כל הנשים ההרות ויולדות והופכת את המצב הפונדקאי למצב מובן מאליו ולכן למצב שאפשר לכפות אותו בדיעבד על אשה, שכפי שקורה במהלך הריון, נקשרה לילדה שגדלה ברחמה, והעובדה שהילדה איננה בתה הגנטית לא שינתה מבחינתה דבר, כי כפי שאמרה אמה יולדתה של סופיה "היא היתה מחוברת לחבל הטבור שלי", ומי ששומע ומייחס חשיבות כה גדולה ל"קולו של הדם", כפי שעשה השופט אליאס, כדאי שיקשיב גם לקולו של הרחם, שזעקתו עולה השמיימה.    

קל לראות מפסק הדין כיצד עובדות שלכאורה אין להן קשר לפסיקה למעשה הכריעו את הכף: העובדה שהוריה המגדלים של סופיה אינם נשואים, שהאב המגדל - באופן שתואם לגמרי את ההלכה היהודית הקובעת שלא המוליד אלא המגדל נקרא אב – הצהיר על עצמו כאבי התינוקת. אין ספק שההורים הגנטים, שלא עברו את ההריון המסוכן, שלא היו צריכים להתלבט אם להפסיק את ההריון או לסכן את חיי האם כדי להציל את חיי הילדה, מנסים להיבנות כעת מהאם היולדת, כאילו סבלה והקרבתה חסרי ערך לעומת היותם בעלי הביצה המופרית. ברור שאין זו הביצה המופרית היחידה שלהם, מפני שתמיד מפרים כמה ביצים לצורך השתלה, וברור שביציות אחרות שהושתלו ברחמה של האם הגנטית לא הביאו להריון וללידת חי, וכעת הם מבקשים להיבנות מהוריה של סופיה, שרק בזכותם סופיה הפכה מביצית מופרית בסיכוי נמוך להפוך לילד, לילדה חיה, וכעת מבקשים לקרוע אותה מזרועותיהם במעשה מחריד שכביכול מכוון לטובת הילדה, אבל אין שקר גדול מכך, ואין עוול גדול ממה שמורה פסק הדין הזה, שמאיים על כל הנשים שהרות ויהרו מביצית שהופרתה במעבדה, ועל מעמדן של נשים בכלל, לאחר שתעשיית הפונדקאות הפכה את מהותן הביולוגית של נשים, לגדל ילדים חיים ברחמן, לחסרת ערך וחסרת משמעות. לא עוד תאמר אמו-יולדתו, אלא בעלת החומר הגנטי. בעצב תלדי בנים, ואיש לא יכבד את אמהותך.

וצרחת בחגך

 

השירה היתה כל כך חזקה שהיא נשמעה היטב מעבר לכביש ולגינת המשחקים. חשבתי שאולי עורכים בגינת המשחקים אירוע עם רמקולים, אבל כשירדתי לגינה בחצות הלילה הבנתי שהקולות מגיעים מהדירה העליונה בבניין שמעבר לכביש, והם אינם נזקקים לרמקולים. ושמחת בחגך, והיית אך שמח, הם שרו בקולי קולות, והגבירו עוד ועוד את קולותיהם שקרעו את הלילה. היה ברור שהם מנסים להרעיש ככל האפשר, בליל שבת שבאמצע החג, כשאיש לא יוכל לבקש להנמיך את הקולות, להתחשב בשכנים. לכאורה הם חגגו את חג הסוכות, אי אפשר להתלונן על זה, ובכל זאת, אפשר היה להרגיש שהם רוצים שכולם מסביב ירגישו כמה שמח להם, למקרה שמישהו מעז להיות עצוב. מאז הטבח גם עצב ושמחה הם פוליטיים.

כמה פעמים בירכו אותי ב"חג שמח" מהדהד, והתקרבו אליי קצת יותר מדי. כולם היו צעירים דתיים בבגדי שחור ולבן. המשותף לכולם היה שאינני מכירה אותם כלל. הם לא בירכו אותי מתוך ידידות, כמו השירה בקולי קולות, גם הם העבירו מסר: המצב נפלא. הטבח, המלחמה, שורת ההרוגים האינסופית, החיילים הצעירים שנהרגים לעשרות, החטופים שנמקים בשבי, וכל אלה שאינם מוכנים להתעלם ולשכוח, את כל אלה אנחנו נחריש בקול ענות. את שמחתנו נכפה עליהם בכוח, כי אנחנו בשלטון ואנחנו חוגגים את שלטוננו ודורכים על מתנגדינו. זה היה המסר, שנעטף בשמחת חג כפי שעוטפים מטוס לצורך הסוואה, אבל קווי מתארו בולטים מתחת למסוה.

גם בפורים העצוב מישהו דחף את פרצופו אל פני וקרא: "חג שמח". וראש עיריית ירושלים משה ליאון, מי שהחל את הקריירה כראש לשכתו של ראש הממשלה נתניהו ואח"כ כמנכ"ל משרד ראש הממשלה נתניהו, החליט שדווקא השנה חייבים לקיים את העדלאידע שלא התקיימה למעלה מארבעים שנה. מוכרחים להיות שמח. אם אנשים יחשבו על הטבח ויתעצבו ללבם, הם עלולים גם לחשוב על כך שראש הממשלה אחראי להפקרת האזרחים לטבח, וזה לא רצוי. מוכרחים לשמוח, ואם לא ישמחו מרצונם נכריח אותם.

יום אחד הופיעה במאהל משפחות החטופים בטרה-סנטה קבוצת אנשים שביקשו לערוך טקסים דתיים. הם ביקשו לערוך הבדלה בשולי העצרת של מוצאי שבת. באותה שבת הסתיימה צעדה של כמה ימים, והצועדים זרמו לכיכר צרפת ומילאו אותה עד אפס מקום. הקבוצה החלה לערוך הבדלה קולנית, והמשיכה בפיוטים. בינתיים התחילה העצרת ואנשים עלו לנאום. קבוצת המבדילים לא חדלה מלשיר בקולי קולות כאילו לא חשו שהם מפריעים לעצרת, עד שאנשים התמלאו זעם והשתיקו אותם. למרבה השמחה אחרי זמן קצר שבו לא זכו להיענות שציפו לה, נעלמו מהמאהל כלעומת שבאו.

גם בסרטון שבו הודיע נתניהו שלא נפגע מהכטב"ם שנשלח לדברי האיראנים אל ביתו בקיסריה ופגע מאד קרוב לבית, הוא היה מדושן עונג, ודיווח בצהלה על מלחמת התקומה, שכך הוא קורא למלחמה שפרצה בעקבות הטבח. כפי שלקבוצת תומכיו שמנסים לייאש את משפחות החטופים ולסכל את מאבקם לעסקה לשחרור חטופים קוראים פורום תקוה. הוא מאמין כנראה שאם יקרא שוב ושוב למלחמת ההפקרה והחורבן מלחמת התקומה, כולם ישכחו למה פרצה המלחמה ומי האשם. אבל לא ישכחו, כי אי אפשר.

אי אפשר להכריח אבלים לשמוח, והאבלים הם רבים, וחלקם הפכו אבלים בעצם הימים האלה. פצעם מדמם ומכתם טרייה. אפשר לרקוד סביבם, אפשר למשוך אותם אל מעגל הרוקדים בכוח. אי אפשר לגרום להם לשמוח כשהשמיים נפלו עליהם.

השמחה צריך שתבוא מבפנים, וזה לא יקרה כעת. עוד המכה טרייה, עוד הבית שרוף וחרב, עוד הגופות חמות. לא נוכל עוד לשמוח בשמחת תורה כאילו דבר לא קרה. פשוט לא נוכל.

אין שמחה שיכולה להשכיח את האסון, והאצבע בעין רק מנכיחה אותו יותר, מגבירה את הכאב.

מוטב היה להם שיזמרו חרישית. לפחות לא היו מעוררים כעס וחימה.

לבנה מושון / מכתב לסוהר 343ב

 

לולא היה הכותר "עלובי החיים" תפוס, הוא היה הולם את ספרה שובר הלב של לבנה מושון "מכתב לסוהר 343 ב". הספר מתאר בחיות רבה את חייהם האומללים של דיירי הבית בערוץ הנחל, שמוצף במי הגשמים מדי חורף - החיים בבוץ, כמציאות וכמטפורה. הגינה העלובה, שהאב מטפח בימים שבהם הוא חופשי מעבודתו בכלא רמלה, וגם בה מחבל השכן התימני בעל העזים, האם שבורת הגב תרתי משמע, שידיה אינן חדלות מעמל: מנקה, מבשלת, סורגת. ארבעה ילדים היא יולדת, שתי בנות ואחריהן שני בנים. בן אחד היא מאבדת בינקותו ממחלה חשוכת-מרפא. הבן השני יעזוב בבגרותו את הארץ לחיים טובים יותר בקנדה.

שנים רבות משרת האב בכלא רמלה כסוהר פשוט, שנים רבות הוא ממתין לקידום. חבריו לשירות כבר מנהלים בתי כלא, והוא עדיין סוהר פשוט, אחרי שנים יעלה בדרגה נוספת, אבל יישאר סוהר פשוט. כמו דמותו של השוטר אזולאי, הוא איננו חסר כישורים, ונאמן עד אין קץ לעבודתו, אבל משהו באישיותו מפריע, מין ניתוק מהמציאות ומהסביבה, כמו באותו יום טראומטי שבו הוא ממתין שעתיים לאוטובוס שלא יגיע, במקום להגיע לתחנה המרכזית לאסוף את בנותיו ששבו מטיול לילדי האסירים. חוויה קשה של בושה, מבוכה ונטישה לבנות הקטנות שנרטבות עד לשד עצמותיהן בגשם ונזקקות לעזרת סוהר אחר כדי להגיע הביתה.

כבר ביחסם של בני משפחתו וקהילתו מהעיר חלב ניכר מעמדו החברתי הירוד של האב. הוא עולה לבדו לארץ, ובני דודיו שנשלחים לישון יחד איתו ברפת שהוסבה למגורי עולים, גונבים את השכר שהרוויח בעמל. בליל הסדר הוא מבקש לחגוג עם שכניו מחלב, אך הם מסרבים לארח אותו. שני קיבוצניקים משפיים עוברים עם משאית ומזמינים אותו לחגוג איתם בקיבוץ. הוא מתקבל בסבר פנים יפות, אבל מזועזע מהקיבוצניקים שמערבבים בשולחן החג חמץ ומצה. האב כמה למצוא את מקומו לצד בני קהילתו החלבים, אבל הם דוחים ומנדים אותו ואף גונבים ממנו. הקיבוצניקים מקבלים אותו בברכה, אבל מנהגיהם החילוניים זרים לו. גם אשתו הנכה שמוצעת לו בשידוך מסמלת את מעמדו הנמוך, ומסכינה עם מעמדה הנמוך שלה עצמה. היא מנסה כל חייה, ללא הצלחה מרובה, להשכין שלום בין בעלה לבין ילדיו, קרוביו ושכניו, ואף נאלצת לקבל על עצמה אחריות לחטאיו: כאשר הוא מרחיב את הבית העלוב ללא רשיון בנייה והעיריה תובעת אותו, אשתו מקבלת עליה את האשמה לבנייה הבלתי חוקית, כדי שבעלה הסוהר יוכל לשמור על מקום עבודתו ללא רישום פלילי. אחוזת אימה היא עומדת למשפט כשהיא אם לשתי בנות פעוטות ופעוט גוסס בבית חולים, והרה את ילדה הרביעי. הם משלמים קנס ומכאן ואילך העירייה מניחה להם. כשהפעוט מת ממחלתו, והאם אינה מוצאת נחמה, בעלה צועק עליה. הוא אינו מוותר לעצמו ולא לאשתו, גם לא לילדים שסופגים מכות וצעקות בלי גבול, וצריכים לעמוד במבחנים שבוחן אותם האב, כשהוא מלמד אותם תורה, התחום היחיד שבו הוא חש יתרון על כל סביבתו. בגיל ארבע עשרה תודיע המספרת לאביה שיותר לא תדבר איתו. היא תעמוד במריה עשרים שנה.

בין לבין מסופרים זכרונותיו של האב מן העבודה בבית הסוהר ומעלילות הפושעים שפגש שם. כמה מן הסיפורים, כמו בריחותיו הנועזות של האסיר הסדרתי פרקש, עוד זכורים לי מילדותי. יש הרבה קסם בסיפורים המובאים כזכרונותיו של האב, גם אם חלקם מעוררי חלחלה, ומבליטים את חוסר הגמישות של האב ונוקשותו האינסופית, שמביאה לעתים לתוצאות נוראות.

את הסיפורים האמיתיים בספר העדפתי על הבדיוניים, והעלילה הבדיונית בחלק האחרון, שמשווה לסיפור כולו נופך דטרמיניסטי ומלאנכולי, פחות מצאה חן בעיני. גם מבתים רעים צומחים ילדים טובים ויצירתיים, וילדות עצובה וקשה איננה בהכרח נטולת תקוה. חשתי כאילו הסופרת איננה מתירה לעצמה שום נחמה בסיפורה העצוב, ובכך היא נוטלת את האפשרות לנחמה גם מהקוראים.  

ספירת הנופלים בהתנחלויות

 

מיזם ספירת הנופלים של העיתון "מקור ראשון" ושל הציונות הדתית, שמלווה בתגובות מבני המגזר בנוסח "כל הנופלים מההתנחלויות. לשמאל אין חלק", כבר עורר כמה וכמה תגובות. היו מי ששאלו מדוע הספירה מתחילה בתמרון הקרקעי ולא בתחילת המלחמה, כלומר בשמחת-תורה. אבל זהו טעמה וסיבתה של ספירת הגופות הזו: לכסות ולטשטש ואפילו למחוק את אירועי ה-7 באוקטובר, שחשפו את האמת הקשה כל כך: גם אם לא התכוון לכך מלכתחילה, מה שמכונה מפעל ההתנחלות, הפך לאויבה הגדול ביותר של ההתיישבות החקלאית הוותיקה ולמקור אסונה. צה"ל תמיד היה צבא קטן מדי לצרכי הביטחון של ישראל, צבא שנשען בכבדות על גיוס מילואים בעת צרה, והוא הוקטן עוד יותר בשנות שלטונו הרבות מדי של נתניהו, כמו שהוקטנה מצבת הרופאים והאחיות, המורים והעובדים הסוציאלים, אין לישראל די צבא סדיר כדי להגן על כל גבולותיה מפני התקפה לא צפויה, ואת המעט שיש העבירו ליהודה ושומרון, תוך הפקרה גמורה של עוטף עזה: כפי שסיפר קצין תותחנים ראשי, לא השאירו בעוטף עזה תותחים ולא תותחנים, שהועברו ליהודה ושומרון והועסקו בביטחון שוטף, ושתי פלגות קומנדו הועברו ליהודה ושומרון ממש לפני שמחת תורה. אין ספק שמדובר במעשה פוליטי: הלחץ התמידי של המתנחלים לספק להם ביטחון שאי אפשר לספק, כי מגורים של יהודים בקרב אוכלוסיה פלשתינית גדולה אינם ניתנים לאבטחה הרמטית: לא בעזה שלפני ההתנתקות ולא ביהודה ושומרון כיום. אבל למתנחלים כוח פוליטי רב בהרבה משיעורם באוכלוסיה, והם יכלו לגרום לכך שהכוחות יועברו אליהם, ויותירו את ישובי עוטף עזה ללא מגן. כל מה שנדרש מהמחבלים היה לפרוץ את הגדר, דבר שהצליחו לעשות בקלות רבה, ובהעדר כל מחסום בין הגדר לישובים, המחבלים נסעו אליהם ישירות כאילו היו בטיול שנתי.

גם אם לא התכוונו לכך, למתנחלים יש חלק נכבד באסון שנחת על עוטף עזה, שמצביע על הבעייתיות של מפעל ההתנחלות מכל הבחינות, כמשאבה של משאבים שנגזלים מאחרים בשל עוצמתם הפוליטית של המתנחלים ודרישותיהם האינסופיות, בשל סירובם המוחלט לקבל את סדר היום של מדינת ישראל ולחץ אינסופי לכפות את סדר היום שלהם, שהוא סדר יום נפשע: לגזול את אדמות הערבים, לשלול את זכויותיהם, לגרש אותם ולהתיישב על אדמתם, ולתקוף ללא מעצורים את כל מי שמתנגד לסדר היום הזה, כולל מדינת ישראל עצמה שמאפשרת את מעשיהם, תומכת בהם ומגינה עליהם יותר מאשר על כל ציבור אחר מקרב אזרחיה, שעל כך הם גומלים בהתנכלות אינסופית למפקדי הצבא.

וכאילו לא די בחלקם הפסיבי באסון של עוטף עזה, נוסף עליו יחסם המזעזע לאסון: האדישות לגורל הנרצחים והחטופים והדרישה להתעלם מהם ולהתמסר לכיבוש עזה, לא רק כדי לתקוף את החמאס ולהפיל את שלטונו ברצועה, אלא כדי לגרש את תושביה ולהקים מחדש התנחלויות בעזה, שזה חלק בלתי נפרד מסדר היום הנפשע של המתנחלים, שאינם חדלים לקונן על ההתנתקות, כאילו החיים ברצועת עזה לפני ההתנתקות היו גן עדן, בעוד שבפועל התרחש בעזה רצף של פיגועים נוראיים, שבהם נרצחו אזרחים וחיילים כאחד.

כעת מנסים המתנחלים למכור את עצמם מחדש כמגיני המדינה באמצעות ספירת הנופלים שלהם, שהיא קלה יחסית, שכן כאשר נהרגים חיילים מירושלים, תל-אביב, גבעתיים, רעננה, הרצליה, חיפה וכן הלאה, קשה לדעת מה היו דעותיהם ואמונותיהם. לגבי הנופלים מההתנחלויות קל לשייך אותם למתנחלים, ולהניח ששאפו להקים מחדש את גוש קטיף.

ולא זו בלבד: יש גם מתנחלים שמעוניינים ליישב את הישובים בעוטף עזה, לגזול ולרשת אותם מיושביהם מוכי האסון. כל ההתרחשויות והשיח בציונות הדתית הוא שיח של ניצול הזדמנות ושמחה לאיד. שמחה יתרה על ההזדמנות שנקרתה להם לנצל את אסון הזולת.

אהבה והערכה לא תצמחנה מהנפנוף בגופות לשם התבדלות והתבשמות עצמית. קל לראות שספירת הגופות מעוררת גועל, זעם ושנאה, ומציירת את הציונות הדתית בדיוק כפי שהיא חוששת להיתפס: כמגזר אנוכי, יהיר, שקוע בעצמו ולא נטול רשעות. אולי הלוחמים לצדם סולחים להם על כך בסערת הקרב. לאחרים יהיה קשה מאד לסלוח.  

אניטה שפירא על המזוודות

 

הראיון ב"דה מארקר" בערב יום הכיפורים עם הפרופ' אניטה שפירא הרגיז אותי מאד. אני מנסה כעת לכתוב שלא מתוך כעס, שזה בניגוד לטבעי. שלוש אמירות בראיון אני מזהה כחשובות ביותר, ושלושתן מקוממות. האחת שאף מופיעה בכותרת המאמר בעיתון המודפס היא: "אם התכנית של הממשלה תתקדם, אם היא תתממש – אז אני חושבת שהגיע הזמן שנארוז, ואם טראמפ ייבחר מחדש - הלך עלינו." אחר כך היא אמרה שלא לעצמה היא מתכוונת, אלא לילדיה ולנכדיה.

המראיינים לא שאלו לאן היא חושבת שמשפחתה צריכה לעזוב. מהי המדינה הטובה יותר והבטוחה יותר שאליה היא רוצה לראות את ילדיה ונכדיה מהגרים אם מזימות הקואליציה להפיכה משטרית יצליחו. לארצות הברית שבה עלול טראמפ להיבחר שנית בשנה הבאה, דבר שהיא עצמה חרדה ממנו מאד? לגרמניה שרצחה את הוריה בינקותה וכיום עולה בה כפורחת מפלגה שדעותיה והטרמינולוגיה שלה מהדהדות את האידיאולוגיה הנאצית? לצרפת שבה מתנהל כבר שנים מאבק קשה בין הליברליזם לימין קיצוני גדול ונחוש ומושרש היטב בקרב ציבורים גדולים? בוודאי איננה מתכוונת לחזור לפולין מולדתה שספק אם היתה אי פעם דמוקרטיה, ומשטרה נושא כיום אופי אוטוריטרי בולט, לבריטניה שעזבה את האיחוד האירופי בשל עוינותה למהגרים, וגם אם היא סובלנית הרבה יותר ממדינות אירופיות אחרות, עדיין איננה שוכחת למהגרים את היותם נטע זר, וגם לא לילדיהם הבריטים מלידה. ואיזו עמדה נפשית גורמת לאדם לשבת על המזוודות במדינה שבה הוא אזרח? האם היא, שכל עיסוקה בתולדות הציונות, איננה חשה שום הבדל בין ישראל למדינה אחרת? האם אין שום משמעות לעובדה שבקרב עמה היא יושבת, אותו עם שבקרבו פרחה הקריירה שלה כהיסטוריונית גם מוערכת מקצועית וגם פופולרית מאד של תולדות הישוב, שעבודתה המחקרית זכתה להתעניינות רחבה וספריה היו רבי מכר שהתחרו במיטב הרומנים של הסופרים האהובים. האם אין לה כל מחויבות לציבור הקוראים הזה? אכן, כשרונותיה המחקריים והספרותיים זיכו אותה בהצלחה הזו, אבל האם היתה זוכה לאותה הצלחה אילו כתבה למשל על יהדות פולין במאה השמונה-עשרה ולא על תולדות הישוב במאה העשרים? הרי לא רק הכישרון לבדו מוליד את ההצלחה, אלא החיבור בין הכותב לקהל הקוראים, שנושאים מסוימים מעניינים אותו יותר מאחרים. יש בישראל מלומדים מבריקים שאף מפליאים לכתוב, אבל עיסוקם המחקרי ברומא העתיקה או בצרפת בימי הביניים או אפילו בצלבנים בארץ ישראל מונע מהם להפוך לרבי מכר. קל למי שהצליח לייחס את הצלחתו לעצמו בלבד ולשכוח את קוראיו הנאמנים שנשאו אותו על כפיהם. כך נהג גם יהודה עמיחי שמכר את עזבונו בחייו לאוניברסיטת ייל, וענה בכעס לגנז המדינה שזה רכושו הפרטי. הוא שכח שאהבת הקוראים איננה רכושו הפרטי של היוצר, אלא חסד שהציבור מעניק לו, והחסד הזה דורש מאדם מוסרי מחויבות נגדית. יוצר שהצליח בארצו וזכה לתהילה בזכות קוראיו הרבים, ראוי שירגיש מחויבות כלפי קוראיו וכלפי הארץ שרוממה אותו, ואניטה שפירא זכתה לכך יותר מרבים אחרים. אבל היא דיברה על ישראל כאילו לא היתה עבורה אלא תחנת מעבר, לא מקום שיש לך מחויבות כלפיו, שאתה מוכן ומחויב להילחם עליו ולהציל אותו.

האמירה המקוממת השנייה, שמראה עד כמה גם היסטוריונית בכירה מתקשה להימלט מהקלישאות הנפוצות על העם היהודי, היא הטלת הספק בכך שהיהודים מסוגלים לנהל מדינה. מה הקשר? מדוע עליית ממשלה לאומנית וגזענית מוכיחה שהעם היהודי איננו מתאים לנהל מדינה? אולי היא מוכיחה רק שהיהודים אינם שונים משאר העמים שרובם לאומנים וגזענים וגם אנטישמים, ואף אחד איננו חושב שזו סיבה לשלול את יכולתם לנהל מדינה או את זכאותם למדינה משלהם. מתחת לכל הדיון הזה מסתתרת הנחה אנטישמית שהיהודים צריכים להיות טובים מאחרים, אחרת אינם זכאים למה שמגיע לכולם. הרי אפילו על זכותם של הגרמנים לחיות במדינה משלהם לא ערער איש אפילו אחרי פשעיהם הבלתי נתפסים נגד היהודים ונגד האנושות בכלל. אז יש לנו ממשלה איומה וזוועתית שחבריה תומכים ברצח ערבים חפים מפשע ומגינים על הרוצחים. האם לא הגיוני יותר להיאבק לסילוקה של הממשלה הבלתי ראויה והמזעזעת הזאת, להילחם למטרה זו בכל הכוח, במקום לשלוח את כולנו לגלות חדשה? והאם המחאה האדירה איננה ראויה לשמוע מלת עידוד ותקוה מפי הפרופסורית שאליה פנו המראיינים כאל אורים ותומים, אבל כל דבריה היו מרפי ידיים ומייאשים, ללא כל הצדקה, וזו האמירה השלישית שקוממה אותי כל כך: "אני לא רואה איך אנחנו עוצרים את זה", כלומר את ההפיכה המשטרית. הרי אנחנו באמצע המאבק שאיננו מוגבל בזמן, המוחים ברחובות, העתירות על שולחן בג"ץ, אז למה להרים ידיים מראש? "בינתיים זה לא נעצר" היא אומרת, למרות תשעה חודשי מחאה. אבל מה הם תשעה חודשים במלחמה על אופיה של מדינה? אנשים נלחמו שנים על חופש, גם נגד שלטונות רצחניים ונוראים בהרבה מן הממשלה הגרועה בתולדות ישראל, שעדיין אפילו בתוכה יש כוחות שפועלים לבלימה של מגמות הרודנות. הרי ההיסטוריונים הם הראשונים שצריכים לעודד את ציבור המוחים לאורך נשימה, לעמידות במאבק ארוך, לא להישבר במהרה ולא להישבר בכלל, כי כמו שאמרו בצדק אצל אקטיביסטים תקוה היא כלי עבודה, ונצחונות על הרוע מגיעים רק במאבק ארוך ונחוש ורק כשהלב מלא בתקוה ובאמונה.

ואנחנו עוד ננצח ותהיה לנו מדינה טובה יותר, למרות המפקפקים וקטני האמונה.

 

      

שמאלני מניאק שרמוטה

 

שמאלני מניאק שרמוטה. אלה דברי הנוסע לנהג המונית שלמה יצחקי, לפני שיצחקי סילק אותו מהמונית והוא הפליא ביצחקי את מכותיו ושבר את אפו. ליצחקי מבטא אשכנזי, ולפי תורת נתניהו ומשרתיו דוד אמסלם והד"ר להסתה מתחכמת אבישי בן-חיים, אשכנזים הם שמאלנים בוגדים, ושמאלנים הם אנשים שמותר להכות עד מוות, וכמובן שמותר לקלל אותם בקללות גסות, ואם הם מוכים ונפצעים זו סיבה ללעג ולשמחה לאיד: "צפונבון קיבל שריטה". בעצם מעולם לא שמעתי את הביטוי "צפונבון" לפני ששמעתי אותו מאמסלם. לדידו של אמסלם, כלפי אשכנזים אסור לגלות חמלה. כשאשכנזים נפצעים צריך לשמוח. גם כשאשכנזים נרצחים צריך לשמוח, כפי ששמענו ממעריצו הנלהב של נתניהו איציק זרקא, צריך להלל ולשבח את היטלר על שרצח ששה מיליון אשכנזים ולייחל למותם של שאר האשכנזים (זה לא נכון היסטורית -היטלר בהחלט רצח יהודים ספרדים, אבל זה מתאים פוליטית). גם בהפגנה נגד הרפורמה בכנסת צעק מישהו במבטא מזרחי: שתישרפו כמו שהיטלר שרף אתכם בגרמניה. לרגע לא עלה בדעתו שהיטלר היה שמח לשרוף גם אותו, כי לפי תורת הביביזם רק אשכנזים נרצחו בשואה ולכן היטלר עשה טוב וצריך להעריץ אותו. ההערצה להיטלר משתלבת בהערצה לאשכנזי בנימין נתניהו, בלי שום מודעות לסתירה המובנית, ובשם ההערצה, שלא לומר הסגידה, לבנימין נתניהו, צריך להעריץ את היטלר ולברך על השואה. קצת דומה לאנטישמיות הנוצרית, שבשם הסגידה לישו היהודי שמתואר כבנו של אלהים וכהתגלמות של האל עצמו, בעל טבע כפול של אל ואדם כאחת, בשם הסגידה לישו היהודי מותר לשנוא את היהודים, לרדוף אותם ואפילו לרצוח אותם, שהרי כמו שהיהודים סירבו להכיר באלוהותו של ישו, כך מסרבים האשכנזים להכיר באלוהותו של נתניהו, ואי ההכרה באלוהותו של נתניהו היא העוול החמור ביותר, חמור בהרבה מכל עוולות מפא"י. על העוול הזה האשכנזים, שבהיותם אשכנזים הם שמאלנים בוגדים, כולם בני מוות, מלבד נתניהו בתפקיד ישו הנוצרי – נולד מרחם אשה, אבל שווה מעמד לאלהים, ומי שאיננו מכיר בו כופר בעיקר ודינו מוות.

בפינת הרחובות עזה והאר"י, כמה עשרות מטרים מביתו הפרטי של נתניהו ברחוב עזה שהוכרז כמעון רשמי, הוצבה עמדת די-ג'יי, שמשמיעה בקולי קולות מוסיקה מזרחית, נאומים של נתניהו ודברי תמיכה בנתניהו. זו היתה התגובה לקבוצת מפגינים קשישים שמאחר שההפגנה לפני ביתו של נתניהו נאסרה עליהם, עמדו בפינת הרחובות שממול, פינת עזה-בנימין מטודלה, עם שלטים "חובה להתנגד לדיקטטורה", ולפני שהתפזרו לביתם נהגו לשיר את התקוה. בליכוד הגיעו למסקנה שאין ברחוב עזה מספיק סגידה לנתניהו, שהרי אין די בבית המוקף חומות וגדרות ושלוש סוכות שמירה ומאבטחים רבים, בקטע רחוב שנחסם תדירות תוך חסימת התנועה ברחוב עזה שמקשר בין דרום ירושלים לצפונה, ובהתעללות מזדמנת בתושבי הרחוב שאינם סוגדים לנתניהו די הצורך, ורובם מתעבים את השכן שנכפה עליהם בכוח הזרוע וממרר את חייהם ללא מעצורים. גם למול מפגיני בלפור שהתכנסו ליד טרה-סנטה, במרחק בטוח ממעון ראש הממשלה בפינת בלפור-סמולנסקין החסומה – עדין חסומה, למרות שאיש איננו מתגורר עוד בבית אגיון – הוקמה בזמנו עמדה ליכודית שהשמיעה דווקא שירים חסידיים נוסח "לא לפחד כלל". כעת בפינת הרחובות עזה והאר"י, ליד קיוסק הזיגמונים, מושמעת מוסיקה מזרחית שמרעידה את הרחוב. מעולם לא ראיתי שם יותר משניים שלושה אנשים ולרוב רק אחד שמן הסתם אחראי על עמדת התעמולה. כבר לא מנגנים מוסיקה חסידית, רק מוסיקה מזרחית בקולי קולות, שאמורה ככל הנראה להעביר את המסר, שהסגידה לנתניהו היא בלב המזרחיות, ויש לחזקה ולבצרה למול האויב האשכנזי. בואו מזרחים וחסו בצל כנפיו של אביכם נתניהו, ונשקו את שולי גלימתו.

פעם, כשהפנתרים נלחמו על הכרה בקיפוח המזרחיים, הם חברו לשמאל. צ'רלי ביטון הצטרף לקומוניסטים. המסר היה חברתי: קידום החלשים, שוויון הזדמנויות, חלוקה מחדש של ההון. עכשיו, כשמי שמוחה על סגירת חדר מיון היא "משעממת", והנציגות המזרחית היא איש הקרטייה אמסלם, הד"ר להסתה מערוץ 13, והמקללים ברחובות, המסר הוא רק ביבי – לא חינוך, לא בריאות, לא רווחה, אפילו לא ביטחון אישי – רק ביבי אלהינו בשמיים ובארץ, ומי שמתנגד הוא אשכנזי ולכן שמאלני בוגד, או להיפך, מי שמתנגד הוא שמאלני בוגד ולכן אשכנזי שחבל שהיטלר לא רצח אותו, ובכל מקרה דמו מותר.

                   

כמה רוע

 

אתמול בהפגנה ליד בית הנשיא היה שלט שאהבתי: "אחים אנחנו" ומתחת חתימה: קין. זה היה שלט שמבטא היטב את הצביעות והרשעות של אנשי הקואליציה שדורסים – פשוטו כמשמעו – את הציבור בעודם מתחסדים: "אחים אנחנו", "אנחנו עם אחד". נתניהו, שמאד משתדל להיראות טוב בתקשורת האמריקנית – מהישראלית הוא מתעלם כידוע, מאחר שאיננה מתחנפת אליו די הצורך – הסביר למראיין האמריקני שאחרי שהאופוזיציה ראתה שהעבירו את ביטול עילת הסבירות, היא תבקש הסכמה על המשך החקיקה, כלומר: הראינו להם שאנחנו יכולים לדרוס אותם, אז עכשיו הם בוודאי ישמחו להיכנע ולהלבין את המשך ביטול שלטון החוק בישראל וביסוסה כדיקטטורה של נתניהו-סמוטריץ'-בן-גביר. אפילו כשנתניהו מתאמץ להיראות פייסני, הדורסנות והזחיחות מתפרצות ממנו. כשהוא מדבר על הסכמה רחבה, הוא מתכוון שהוא יתעלל באופוזיציה עד שתיכנע ותסכים לתמוך בחוקים שיבטיחו את שלטונו הדיקטטורי. הסכמה אמיתית שתגובש במשא ומתן בין הצדדים איננה עולה כלל על דעתו.

אינני יודעת מדוע נשמעו קולות החוששים שלאחר ביטול עילת הסבירות המחאה תיחלש. הרי הכעס והזעם בקרב המוחים רק גדלו. ההפגנות אתמול היו סוערות וזועמות עוד יותר מקודם, והן תהיינה כאלה גם בהמשך. היכולת להגיע להסכמות רק תלך ותקטן. קשה לדעת מה יהיה. ברור לכולם שצפויה תקופה קשה ביותר שבה תשתולל הקואליציה, כי נתניהו רוצה להחזיר את אריה דרעי לממשלה ולבטל את משפטו לא כדי לפרוש אלא כדי להישאר ראש ממשלה לנצח – אחרת היה מגיע להסדר טיעון מזמן. זו היתה התכנית מרגע שחזר לשלטון והיא לא השתנתה – השופטות אסתר חיות וענת ברון שנחשבות בלתי נוחות לקואליציה עומדות לפרוש בקרוב מבית המשפט העליון, ונתניהו רוצה למנות במקומן שני שופטים מקורבים שיזכו אותו בערעור. איך הוא יסדר שדוקא המקורבים שהוא מתכוון למנות ישבו בערעור שיגיש על הרשעתו הצפויה במחוזי במרמה והפרת אמונים, גם אם לא בשוחד, קשה לדעת. נתניהו כבר מינה את מי שחשב למקורביו, רוני אלשיך למפכ"ל המשטרה ואביחי מנדלבליט ליועץ המשפטי לממשלה, במחשבה שיסגרו את התיקים נגדו. זה לא צלח. עכשיו הוא רוצה למנות שופטים כלבבו במחשבה שהפעם השופטים שימנה יפעלו כשלוחיו. לא בטוח  שכל היוזמות של נתניהו להשתלטות על מערכת המשפט יביאו לתוצאה הרצויה לו. בטוח שהנזק שכבר נגרם ושעוד ייגרם ממעלליו לאופי המשטר בישראל, לביטחון, לכלכלה, לחברה ולתדמיתה של ישראל עצום ורב וקשה מאד לתיקון.

הדיבורים על אחים ועם אחד חביבים כל כך על קואליציית נתניהו מכיוון שהם מרמזים בדרכם לכוונתה האמיתית, לצמצם עד כדי ביטול את מעמד הערבים כאזרחים שווי זכויות, כדי לאפשר את קיום חזונם של בן-גביר וסמוטריץ' ואנשיהם, למרר את חיי הערבים ולהסיר מהם כל הגנה חוקית כדי לגרום להם להגר מהארץ או אף לגרשם בכוח. אם חשב מישהו שאנשים מסוכנים אלה ימתנו את חזונם השטני עם כניסתם לממשלה, נראה כי ההיפך הוא הנכון. כמובן שיחסם לשמאל ולכל מתנגדיהם איננו שונה בהרבה מיחסם לערבים, ואי אפשר היה להתעלם מעליצותו של בן-גביר לנוכח אלימות שוטרים שכנראה קיבלו ממנו ייעוץ דומה לזה שהוא נותן ללקוחותיו, לא לשאת מצלמות גוף ותגי שם ולהפליא את מכותיהם במפגינים מבלי שיוכלו לזהות את תוקפיהם ולהעיד נגדם.

כמו כל שלטון לאומני גזעני גם גזעני הקואליציה נשענים על מגזר שחונך שנים לגזענות ולאומנות חסרי מעצורים. נורא היה לשמוע את הרב יגאל לוינשטיין בכתבתו של יאיר אטינגר בערוץ כאן, האחרונה בסדרה על הציונות הדתית. לוינשטיין סיפר על תלמידת סיעוד שביקשו ממנה להתנצל על ביטויים גזעניים כלפי סטודנטים ערבים, אבל הוא הצהיר שהם גמרו להתנצל. מעכשיו הגזענות היא מדיניות מפורשת של הציונות הדתית והיא יושבת ליד שלוחן הממשלה. אם חשבתם לתומכם שגזענות היא תופעה מזעזעת שאין לה מקום בחברה מהוגנת, ואם חשבתם שליהודים יש סיבה מיוחדת להתחלחל מגילויי גזענות, טעיתם. הרב לוינשטיין וחבריו נושאים את דגל הגזענות בגאון, ולכך הם מחנכים את תלמידיהם, במימון המדינה.

באותה כתבה התבשרנו גם על התכנית להושיב בשכונות צפון ירושלים גרעינים תורניים, כדי שמסע השנאה שהם מובילים נגד הערבים בערים המעורבות לא יפסח גם על ירושלים, וכדי להבריח את מעט החילונים שעוד נותרו בעיר. בכתבה גם בישרו לנו שראש העיר ירושלים משה ליאון מאד תומך ביוזמה. בשכונות המרכזיות של ירושלים, רחביה, טלביה וקטמון, כבר הצליחה תכניתם של ליאון ופטרונו נתניהו לסלק את החילונים וליישב את מרכז העיר בחרדים מחו"ל. חלק  מבעלי הדירות מגיעים רק לחופשות: למעלה מעשירית הדירות בירושלים נמצאות בידי תושבי חו"ל, רובם חרדים המצביעים לנתניהו. כשמסתובבים ברחביה בקיץ שומעים אנגלית וצרפתית, העברית כמעט נכחדה משכונות מרכז העיר, ובמערכות הבחירות האחרונות בישרו אנשי הליכוד בגאווה שבשכונת רחביה, שנודעה בעבר בתמיכתה בשמאל, יש כעת רוב לליכוד. זה הפרוייקט הגדול של נתניהו ותומכיו: להבריח את החילונים והשמאל מירושלים ואם אפשר גם מישראל. זה כמעט מצליח להם בירושלים, אבל גם בירושלים מפגינים אלפים נגד ממשלת הזדון, וגם מפגיני תל אביב לא יוותרו על ירושלים. אנחנו במלחמה נגד קין ואנחנו נלחמים כדי לשרוד וכדי שנוכל להמשיך לחיות כאן. כוחנו היחיד הוא העובדה שאין לנו ברירה – אם לא נילחם בשלטון הגזענות לא רק הערבים לא יוכלו לחיות כאן, גם אנחנו לא נוכל לחיות במדינת הלאומנות והגזענות שנתניהו ושותפיו פועלים כבר שנים רבות להקים כאן. אין לנו ברירה, ולכן כוחנו גדול.   

מגן וחץ

 

מאז שהתעוררתי בבוקר יום שלישי והבנתי שבלילה הרגו שלושה בכירים מהג'יהאד האיסלמי ומצפים לירי טילים מעזה אני מרגישה פחד גדול. אני דואגת לבתי ונכדי שחיים בדרום יפו, קרוב מאד לחולון, וכשנורו אתמול טילים לעבר חולון לא ידעתי את נפשי. הכל נראה לי מיותר: את מותו של פעיל הג'יהאד האיסלמי חדר עדנאן לאחר שביתת רעב ארוכה, שבגללה ירה הג'יהאד האיסלמי יותר ממאה טילים על ישובי עוטף עזה, היו חייבים למנוע. מי שמחזיק אנשים בכלא, בצדק או שלא בצדק, חייב לשמור על חייהם, גם אם הם שובתים רעב. מי ששולל את חירותו של אדם אחראי על חייו וחייב לשמור עליהם. גם אם היו משחררים את האיש, שהגם שהוא תומך בטרור של הג'יהאד נגד ישראל, איננו טרוריסט בעצמו, לא היה נגרם לישראל כל נזק. אינני יודעת מי החליט לתת לו למות ובכך פתח את שערי הגיהנום, אבל הממשלה אחראית לכך בכל מקרה. שמחתי כשיירי הטילים נפסק והשתרר שקט, ולא שמחתי שישראל הרגה את בכירי הג'יהאד האיסלמי והתחילה בכך סבב מלחמתי חדש, שעדיין אנחנו בעיצומו, ואתמול הוא גבה חיי אדם גם אצלנו, בנוסף לחיי האדם שגבה בעזה, ולמחיר המצב המלחמתי שאיננו מאפשר לתושבי עוטף עזה לחיות בשלוה את חייהם, וגובה מחירים קשים, כלכליים ונפשיים.

מעבר לנזקי המלחמה מציקה לי העובדה שלולא הניחו לחדר עדנאן למות, כל מבצע המלחמה הזה שמכונה מגן וחץ, לא היה בא כנראה לעולם, וכל האנשים שנמנע מהם כעת לחיות את חייהם בשלוה היו פשוט חיים: המבוגרים היו עובדים, הילדים היו לומדים ומשחקים בחוץ ולא כלואים בממ"ד, וגם אלה שפונו צפונה, שזה דבר טוב, היו כנראה מעדיפים להישאר בביתם ולהמשיך בשגרת חייהם. מציק לי שכל המבצע וההרג כאילו נעשה לשמם של תושבי ישראל ובמיוחד תושבי עוטף עזה שסובלים קשה מירי הטילים, אבל בשנים הרבות ולאחר שצה"ל הרג רבים מבכירי הג'יהאד האיסלמי, בכל פעם מישהו אחר או כמה מהם, לא היה שום שינוי משמעותי במצב, ורק נגרם סבל נוסף לתושבים בדרום, במיוחד בעוטף עזה. אז לשם מה הורגים עוד ועוד בכירים בג'יהאד האיסלמי, מה שגורר בהכרח ירי טילים על ישראל? הרי רק נגרם לתושבי הדרום סבל נוסף מכך, ולאחר פעמים כה רבות שבהן נהרגו בכירי הג'יהאד ובמהרה תפסו את מקומם אנשים חדשים והטרור נמשך, מדוע ממשיכים במעשים שאינם משפרים את המצב, ובמקום להרגיע את הדרום רק מגבירים את ירי הטילים? האם המניע האמיתי הוא בעצם גאוה ורצון להוכיח את עליונותנו הצבאית, שהיא ברורה מאליה, ומלבד תחושת הסיפוק שמעניקה הנקמה איננה מועילה לנו כלל?

נכון שהמסר של רבים מתושבי העוטף עזה לממשלה הוא "תמשיכו להלום בעזה, כדי שלא יירו עלינו יותר". אבל את המטרה הזו אי אפשר להשיג, ואנחנו כבר יודעים שאי אפשר להשיג אותה, אז למה להצית שוב ושוב סבבי לחימה שיגרמו סבל, נזק ונפגעים? למה אנו עצמנו גורמים לסבבי לחימה שאינם הכרחיים כשיכולנו פשוט להתאפק? ואינני מאשימה רק את הממשלה הנוכחית, כי כל הממשלות נהגו כך. גם בנט ולפיד היו מאושרים להרוג מחבלים בכירים ולשתק את הדרום לכמה ימים, וגם אז לא הבנתי לשמחה מה זאת עושה. האיום על תושבי עוטף עזה לא השתנה, ולא נעלם.

ואינני כותבת את הדברים חלילה מפני שאני חושבת שתושבי עוטף עזה פחות ראויים להגנה מאחרים. המדינה חייבת לשמור על בטחונו של כל אזרח ואזרח. אני תוהה על הדרך שבה מדינת ישראל פועלת, שנראה לי שהיא מביאה לתוצאה הפוכה משמירת בטחונם של תושבי הדרום, ושהיא סותרת לגמרי את מטרתה.

לא רציתי להתייחס לרוגל אלפר שכתב שתל-אביב חשובה יותר משדרות, אבל מאז קראתי הבוקר את דבריו אני מרגישה כל כך הרבה כעס ואפילו גועל. לכאורה יחסנו להרג בכירי הג'יהאד דומה: שנינו חושבים שאין בו תועלת, אבל אני אינני חושבת שתושבי שדרות ראויים פחות להגנה. אני חושבת אפילו שמותר לנו להרוג תושבים בעזה, אם הם מסכנים את תושבי שדרות, ואם ההרג הזה מעניק לתושבי שדרות ביטחון, כי מדינה חייבת להגן על כל אזרחיה, גם אם לשם כך היא נדרשת להרוג אזרחים של מדינה עוינת. ההתנגדות שלי להרג המחבלים – ולהרג של בני משפחותיהם יחד איתם, נובעת מכך שהדבר נראה לי מיותר ובלתי מועיל ואפילו מזיק לביטחונם של תושבי הדרום וכל תושבי ישראל, שנמצאים כעת במצב מלחמה שעל פי ניסיון העבר, לא יחסוך מהם סבל נוסף ולא ישפר את בטחונם, רק יעודד אלימות נוספת נגדם.

אלפר כותב: "תל אביב היא בירתה הפיננסית והתרבותית של ישראל, סמל כוחה המודרני כמעצמת הייטק, בירת החלק "האירופי" – הליברלי, הקוסמופוליטי, החילוני (להבדיל מירושלים, בירת החלק "המזרח תיכוני" – הדתי, הגזעני, השבטי). המרכז המטרופוליני שתל אביב שוכנת בטבורו הוא מקום מגוריה של רוב רובה של האליטה המשכילה, שמשקלה הפוליטי והחברתי גדול הרבה יותר מחלקה באוכלוסיה."

קשה לכתוב טקסט יותר גזעני ושבטי מזה שכתב אלפר, שמאחר שהוא עצמו משכיל, חילוני ותל אביבי, הוא משוכנע שהוא ושכמותו שווים יותר מאנשים אחרים. אין דבר מגוחך יותר מראיית תל אביב כ"אירופית". האירופים דווקא רואים בתל אביב עיר מזרח תיכונית לגמרי ולא בכדי, ובכך הם מוצאים את קסמה. האליטות המשכילות של ישראל אינן מתגוררות רק בתל אביב ובסביבתה. אליטה משכילה יש גם בירושלים, עיר של כמעט מיליון נפש, שאוכלוסייתה מגוונת ביותר. התיאור הדיכוטומי של אלפר איננו מתאר את תל אביב וירושלים, אלא מייצג סטריאוטיפים שהם גזעניים ושבטיים למהדרין. הרי כל ההולך בתל אביב דרומה ברחוב אלנבי בואך רחוב העלייה רואה כיצד הופכת האוכלוסיה ה"אירופית" שמתאר אלפר לאוכלוסיה מזרחית יותר, דתית יותר, שחולקת את מגוריה עם עובדים זרים ומהגרים מארצות שאינן אירופיות. מאי גולן היא נציגה אותנטית של מגזר תל אביבי לא פחות מרוגל אלפר, וכשקוראים את דבריו הגזעניים והמתנשאים קשה שלא להבין מהיכן מגיעה השנאה הבוערת של מזרחיים למי שבעיניהם מייצג, למרבה הצער, סטריאוטיפ של "אשכנזי מתנשא שחושב שהוא שווה יותר". כמה עצוב. במה שונה ההתנשאות הגזענית של אלפר מהתנשאותו הגזענית של בנימין נתניהו, שהסביר בנאומו לרגל מבצע "מגן וחץ" כי אנו טובים מן הערבים, כיוון שאצלנו אין מחלקים עוגות וממתקים אחרי הרג ערבים? אני שמחה שאין מחלקים אצלנו עוגות וממתקים לאחר הרג אויבינו, ותמיד אני זוכרת את הפסוקים "בנפול אויבך אל תשמח, ובכושלו אל יגל לבך". אני הרי אשה מסורתית, ואת התנ"ך לימדוני בעל-פה מנעורי, ואני גם ירושלמית, ואוהבת את העיר הזאת. אבל אינני חושבת שהיהודים בהכרח טובים מן הערבים משום שאינם מחלקים ממתקים אחרי הרג אויביהם. הלואי שהיינו מחשיבים את חיי אויבינו יותר ופוגעים בהם פחות, ואולי היינו מעוררים פחות שנאה מצדם. גם את תל אביב אני אוהבת, אבל תמיד הרגשתי שמקומי בירושלים, עוד כשביקרתי בה כאורחת בימי ילדותי בחיפה. תחושת שייכות היא עניין של רגש ולא של הגיון. אני יכולה להבין תל אביבים שאוהבים את עירם יותר מערים אחרות. אבל אינני יכולה לקבל גזענות ושבטיות שמתחזות לנאורות וחכמה. אין דבר פחות נאור מלייחס לעצמך עליונות על בני אדם אחרים, שאורחות חייהם ומנהגיהם שונים משלך. אפשר בהחלט להיות גזעני ומרושע מבלי לחלק ממתקים אחרי הרג של אויבים. בנימין נתניהו מצליח בכך יפה, ורוגל אלפר איננו טוב ממנו.

ומה שאירוני במיוחד הוא שמי שתיאר את ישראל כ"מדינת תל אביב" הם דוקא הערבים, מאחר שסירבו להכיר בשלטון ישראל בירושלים, מאחר שהיא עיר קדושה להם, בין אם נוצרים הם שירושלים היא עבורם עירו של ישו המשיח בן אלהים, ובין אם מוסלמים הם שרואים במסגד אל אקצה את מקום חנייתו של הנביא מוחמד. מפני שירושלים היא עיר קדושה לשלוש הדתות הגדולות ולכן גם מושכת אוכלוסיה דתית – ולא משום סיבה אחרת – הופקעה ירושלים בתודעת העולם משלטון מדינת ישראל, וזו זכתה לכינוי "ממשלת תל אביב", שנים רבות לפני שישראלים דיברו על "מדינת תל אביב", אם לגנותה ואם לשבחה. לא מזרח תיכוניותה של ירושלים, שאיננה שונה בהרבה ממזרח תיכוניותה של תל אביב, מבחינה בינה לבין העיר המודרנית תל אביב, אלא קדושתה הדתית בעיני מיליארדי אנשים הפכה אותה בעיניהם לישות יחודית ונבדלת.

תושבי שדרות הם בעיני גיבורים. חלקם גיבורים מבחירה וחלקם גיבורים מכורח, וזה איננו מפחית מגבורתם. מדינה היא פסיפס של אנשים ומקומות שכולם תורמים את תרומתם לתרבותה. המשוררת רחל חיה גם בתל אביב, אבל את מיטב שירתה כתבה על ים כנרת. גם נעמי שמר חיה בבגרותה בתל אביב, אבל ילדותה בכנרת עצבה את שירתה. קובי אוז חי בתל אביב, אבל שירתו נטועה בילדותו בשדרות. חיים גורי ויהודה עמיחי חיו וכתבו בירושלים ואת ירושלים, גם זלדה. מאיר ויזלטיר חי וכתב בתל אביב ואת תל אביב. מאיר שלו חי בנהלל, בירושלים ובאלוני אבא. הספרות שכתב נשמה את עמק יזרעאל. כולם, כמו רבים רבים אחרים, הם חלק בלתי נפרד מפסיפס התרבות הישראלית. בכל מדינה יש ערים גדולות יותר ועשירות יותר, אבל האנשים שחיים בהן אינם חשובים יותר מאחרים, ושרידותה של ישראל איננה תלויה רק בתל אביב, אלא ביכולתו של המגוון היחודי של תושביה להשתלב ולחיות יחדיו אלה עם אלה, אלה שיודעים שחביב אדם שנברא בצלם, וגם אלה שאין להם אלהים.   

אל תכפו עלינו, רק על עצמכם

 

בהפגנות מול בית הנשיא בירושלים, המארגנים מאד משתדלים לשקף את כל הציבורים והמגזרים בישראל, גברים ונשים, יהודים וערבים, דרוזים ובדואים, דתיים וחילוניים וכמובן גם חרדים, שאולי אינם משקפים את הזרם המרכזי בחברה החרדית, וודאי לא את המפלגות החרדיות בכנסת, אבל מייצגים השקפות שקיימות במגזר החרדי ושהמחזיקים בהן רוצים לתווך למגזרים אחרים. זה מאד יפה, כמובן, שהמחאה כוללת קולות רבים ומנסה לשקף אותם ולקבל אותם. במוצ"ש האחרון, שהוקדש לדוברות נשים, דיברה בין השאר ציפי לביא, פעילה חברתית חרדית, שחברה בין השאר בארגון "נבחרות", שפועל למען ייצוג לנשים ברשימות החרדיות לכנסת. אני מאד מעריכה את פעילות הארגון, כיוון שמטרתו היתה צריכה להיות מובנת מאליה והמדינה היתה צריכה לחייב ייצוג נשי בכל הרשימות בכנסת, ומפני שידוע לי שהנשים שנלחמות על הזכות הבסיסית הזאת סובלות מהתנכלויות בחברה החרדית. ובכל זאת הטרידו אותי דבריה של ציפי לביא, אפילו הרגיזו אותי, מאחר שהיתה בהם התעלמות גמורה מהמציאות החוקית במדינת ישראל, שהחרדים מבקשים להתנער ממנה, וגם מצליחים בכך כל כך הרבה שנים.

המוטיב המרכזי בדבריה של ציפי לביא היה בקשה להימנע מכל כפייה. "אל תכפו לימודי ליבה, תאפשרו". אבל במדינת ישראל יש חוק חינוך חובה, שנאכף על כל ילדי ישראל, ותוכנו נקבע בעיקרו על ידי משרד החינוך, כלומר על ידי המדינה, באמצעות צוותי מומחים במקצועות שונים, מתוך מחשבה מהו הידע שיועיל לילדים בהתבגרם. לכן למשל מלמדים את השפה העברית, מכיוון שזו שפת המדינה, ומלמדים את השפה האנגלית, מפני שהיא השפה הבינלאומית שבאמצעותה יכולים דוברי שפות שונות להתקשר ביניהם, ומלמדים חשבון, כי בלי לדעת חשבון אין אדם יכול לנהל חנות או עסק, ובלי לדעת לחשב ריבית איננו יכול לדעת מה הסכומים שיידרש לשלם תמורת הלוואה או משכנתא שתידרש לו כדי לקנות דירה. כמובן מלמדים גם תנ"ך ומדרשים וספרות, כי זו תרבותנו. ומלמדים גיאוגרפיה והיסטוריה, כדי שהתלמידים יכירו את עולמנו כיום וידעו גם על העבר. ומלמדים פיזיקה וכימיה, כדי שיהא לתלמידים מושג על האופן שבו פועל הטבע סביבנו. ומלמדים אמנות ומוסיקה, כדי להעשיר את הרוח. וכן הלאה. אפשר להתווכח על מה וכמה ללמד, אבל בעיקרון המדינה קובעת מה חיוני ללמד את הילדים, ומה יתאפשר כבחירה, והחרדים נלחמים כדי שילדיהם לא ילמדו מקצועות חיוניים כמו אנגלית וחשבון, מתוך מחשבה שככל שיהיו בורים וצרי אופקים יותר, כך ידבקו בדברי הוריהם ומוריהם ולא יעזבו חלילה את החברה החרדית. במקום מקצועות חיוניים הם מעמידים את לימוד התורה וההלכה, אבל בפועל אין מדובר בלימוד, כי הם אינם בוחנים את הטקסטים בעין ביקורתית, ואינם דנים במשמעותם כפי שמבין אותה החוקר, אלא סופגים הטפה שמחוזקת בשברי פסוקים משובשים, וכך הופך פסוק הדן בביזה של בנות האויב ובאונס של שבויות "כל כבֻדה בת מלך פנימה" בשורוק, לסיסמה חרדית "כל כבוֹדה בת מלך פנימה" – ובאמצעות הפסוק המשובש הזה מחנכים דורות לדחוק את הנשים הביתה ולמנוע מהן את הייצוג שציפי לביא נלחמת עליו. מדוע מה שנאכף על כל ילדי ישראל לא ייאכף על החרדים, כדי שיזכו בחינוך ראוי ולא יכלאו בכלא של אינדוקטרינציה ובורות, שאין בו מקום למחשבה מקורית וחופשית, אלא לחזרה ושינון.

ועוד אמרה ציפי לביא "אל תכפו גיוס, תאפשרו". מה פירוש אל תכפו גיוס? הרי הגיוס לצבא איננו רשות, יש חוק גיוס חובה שחל על האזרחים ככלל. החילונים, גברים ונשים כאחת, מחויבים בגיוס לצבא על פי חוק. ייתכן שרבים היו מתגייסים גם ללא חוק גיוס חובה, אבל צעירים המגיעים לגיל 18 אינם נשאלים אם הם מעוניינים לשרת בצבא, אלא מגויסים לשירות על פי חוק גיוס חובה, בין אם הם מעוניינים בכך ובין אם היו מעדיפים ללמוד או לעבוד או לנסוע לחו"ל בגיל שבו צעירים במדינות אחרות יכולים לעבוד ולחסוך, לרכוש השכלה גבוהה או לטייל ולבלות. מה פירוש "אל תכפו גיוס"? הרי החרדים אינם מציעים לבטל את גיוס החובה ולהקים צבא שכיר בלבד, שאנשים מתגייסים אליו על פי בחירתם ומקבלים שכר בהתאם, כפי שקיים במדינות מסוימות וקיים גם בישראל אחרי שירות החובה, אבל לא במקומו. באיזו זכות דורשים החרדים לעצמם פטור מגיוס שחל על אזרחי ישראל היהודים ממגזרים אחרים, ופוטר את האזרחים הערבים כדי שלא ייאלצו להילחם בבני עמם, כפי שקרה ליהודים בגולה. למעשה האמירה הזו: "אל תכפו", היא התחכמות, כי משמעותה היא: העניקו לחרדים פטור, העניקו להם פריווילגיה, שאין לאחרים, לפטור את עצמם מחוקים המטילים חובה על שאר אזרחי המדינה, ובמקרה של חוק הגיוס, חובה שעלולה להביא לפציעה ולמוות.

ציפי לביא דיברה גם על כך שאין לכפות על החילוניים להתלבש על פי כללי הלבוש החרדי, או לאכול על פי כלליהם, אבל זה המצב ממילא, בעיקר מפני שאין לחרדים כלים לכפות את כלליהם בתחומים אלה באופן מוחלט, ועדיין אזרחי ישראל אנוסים לממן כמה כשרויות, כאשר מספיקה אחת, ולהתחתן בנישואים דתיים, מפני שאין בישראל נישואים אזרחיים, ולהיקבר בבתי קברות דתיים בטכס דתי, מפני שבתי קברות חילוניים מעטים והקבורה בהם יקרה מאד. וכמובן שהמגזר החרדי מתפרנס מאספקת שירותי נישואים וקבורה וכשרות וכופה על כלות חילוניות לטבול במקוה – בתשלום – לעיני הבלנית, שבודקת אם הכלה נקייה די הצורך, ולהאזין לדברי הבל של רבניות בורות המטיפות להן לשמור נידה באיום שאם לא תעשינה כן הבעל יברח מהן, ואיש איננו שואל אותן אם הן מעוניינות בכך, ולאיש לא אכפת מההשפלה ואי הנעימות הכרוכים בכפייה הדתית ובפגיעה הקשה בפרטיות.

כל כך הרבה כפייה דתית יש בישראל, וכל כך הרבה פטורים ופריוילגיות למגזר החרדי, מחובות שמוטלות בחוק על כל המגזרים האחרים, ובראש כולם הגיוס לצבא וסיכון הבריאות והחיים למען המדינה ותושביה. כיצד אפשר לבוא ולומר: "אל תכפו, תאפשרו", אלא אם כן מניחים כמובן מאליו את העובדה שהחרדים אינם צריכים להיות כפופים לאותם חוקים שאזרחים אחרים כפופים להם, אלא זכאים לבחור איזה חוק לכבד, ומאיזה חוק להתעלם, ובעוד גברים ונשים חילוניים נשלחים לכלא על אי ציות לצווי גיוס, הם רשאים לבחור אם לציית או לסרב ולהתעלם.

"אם לא יהיה שוויון, נפיל את השלטון", שרים בהפגנות. אכן הגיע הזמן לשוויון, הגיע הזמן שחרדים יצייתו לחוק כמו כולם, ואם אינם רוצים לציית לחוקים, שהם יאפשרו לכולם לא לציית. שילחמו לבטל את שירות החובה ולהקים במקומו צבא שכיר בתשלום, שיאפשרו לכל מי שרוצה לבחור את תכנית הלימודים לילדיו, שירפו את אחיזתם משירותי הדת ויאפשרו נישואים וגירושים אזרחיים בישראל וקבורה אזרחית לפי בחירה ובמחיר סביר לכל המעוניין. אבל אם כל רצונם שאחרים ישרתו עבורם וימותו עבורם והם יתנהגו כאילו הדבר מובן מאליו, הרי זוהי דרישה שאין לאיש זכות לדרוש מאחרים, ואי אפשר לקבל.   

האידיאליזציה של המטפל

 

לפני מספר שבועות פרסם אורין מוריס מאמר במוסף "גלריה" של סוף השבוע על מערכת היחסים שהיתה לו עם העיתונאית והסופרת המנוחה תמר גלבץ, שסבלה שנים ממחלת הסרטן ומתה ממנה, ולאחרונה התפרסם ספרה "האחרון" ובו תיאור שלילי ומבזה של מוריס, שעזב אותה לאחר שמחלתה חזרה באורח סופני, וסירב להישאר עמה כשגססה למות. התגובות למאמרו של מוריס היו כעוסות מאד, ורבים האשימו אותו בנרקיסיזם ובכך שהוא מנסה להתפרסם על חשבונה – האשמה מגוחכת בהתחשב בכך שמוריס כבר פרסם בזכות עצמו מאמרים, סיפורים ורומן - ואני אינני שופטת ואינני מאשימה אותו. היו כאלה שהעירו שהיה צעיר מגלבץ כמעט בעשרים שנה, ובכך התכוונו אולי לומר שקשר בין גבר צעיר לאשה מבוגרת ממנו בשנים רבות הוא בהכרח זמני, ואולי זה נכון. מכל מקום הם לא התגוררו יחד, ואולי נכון יותר לכנות את מוריס מאהב של תמר גלבץ ולאו דוקא בן-זוג. כשמצפים ממישהו לטפל בך עד המוות, יש חשיבות גדולה לאופי הקשר. שכנתי המנוחה זהבה ברש טיפלה במשך שנים בבעלה מחוסר ההכרה, יצאה לבית החולים עם בוקר ושבה אחרי חצות הלילה, ובמו ידיה הפכה את בעלה מצד לצד כדי שלא יהיו לו פצעי לחץ. הוא היה הגבר האחד ויחיד בחייה מאז שהכירו בגיל 15 כשהיה מדריך שלה בתנועת בית"ר ועד סוף ימיה, שנים אחרי שהלך לעולמו. שנים קודם לכן, בבוקר שבת אחד, ראיתי אותה אוספת בידיים חשופות שברי זכוכית מן המדרכה, כדי שבעלה קצר-הרואי לא ייכשל בהם בלכתו לבית הכנסת וייפצע חלילה. כשמצפים ממישהו לטפל בך עד המוות, יש חשיבות לאופי וטיב הקשר: האם מדובר בזוג נשוי, שיש להם ילדים ונכדים משותפים, שחיו תמיד יחד במשך נישואיהם הארוכים, הלכו לישון יחד והתעוררו יחד וגידלו ילדים יחד וטיפלו זה בזו כל חייהם בחולי, בשמירת הריון, בימים טובים ורעים. קשר רופף יותר שהוא פרק ב' או ג', ללא מגורים משותפים, ללא ילדים משותפים, ללא זכרונות של חסד נעורים ואהבת כלולות ולכת אחריך במדבר החיים, אולי אין לו הכוח הזה להשאיר את בן הזוג לצדך. ובכל מקרה לא כל אחד מסוגל לטפל באדם גוסס, וזה לא נכון מה שכתבו בתגובות שאם אוהבים באמת נשארים. הכי קשה לטפל באדם אהוב שגוסס למוות, ורוב האנשים בימינו אינם מטפלים בקרוביהם הגוססים בעצמם, אלא שוכרים עובד מקומי או זר שיעשה זאת, וכשמדברים על טיפול מסור, לרוב מדברים על מישהו שדואג לשלם לעובד המטפל ולטפל בבירוקרטיה הנלווית, בקניות ובסידורים הנדרשים, ולא על מישהו שמטפל במו ידיו בחולה הגוסס. אבל הכי הרבה אנו שומעים על טיפול מסור כשמישהו מבקש לרשת את רכושו של המנוח על חשבון יורשיו האחרים, ואז אנחנו שומעים ללא הרף על כמה שאנחנו היורשים של רכוש המנוח טיפלנו בו במסירות, בעוד שהיורשים האחרים, שאותם נישלנו מהירושה, לא התעניינו ולא טיפלו ולכן מגיע רק לנו לרשת את כל נכסי המנוח, בין אם אנו יורשים טבעיים ובין אם לאו, ובכל מקרה חלקנו בירושה צריך להיות גדול בהרבה מזה של היורשים האחרים, כך שנבוא על גמולנו תמורת טיפולנו המסור, והמיליונים שיפלו בחלקנו, אם עוד בחיי המוריש, ואם לאחר מותו, שייכים לנו בדין, גם אם נסחטו מהמוריש ונגזלו מיורשים אחרים, שכן אנחנו טיפלנו במנוח במסירות עד מותו וביקרנו אותו בכל יום וכל בקשתו ושאיפתו היו לגמול לנו על טיפולנו המסור בכך שיעדיף אותנו על פני יורשים אחרים ויוריש לנו את מרבית רכושו. ככל שרבים יותר המיליונים שנגזלו מהיורשים האחרים, כך נשמע יותר על הטיפול המסור של היורשים המועדפים, עד כדי כך שאתה תוהה מדוע נצרך בכלל המוריש לעובדים זרים שחיו בביתו ורחצו והלבישו אותו ודחפו אותו בכסא-גלגלים, אם יורשי המיליונים שלו היו מטפלים כל כך מסורים ולא משו מצדו.

ככל שהתמורה למטפלים גדולה יותר, והמיליונים והדירות ויתר הנכסים שנגזלו מיורשים אחרים רבים יותר, כך אנו שומעים יותר על מופלאות הטיפול, ובהכרח אתה שואל את עצמך האם טיפול זה, שרבים עוסקים בו תמורת שכר זעום ביותר, ואפילו כשהם רחוקים אלפי קילומטרים מארצם ומבני משפחתם, הוא אכן הקרבה כה גדולה, שיש בו כדי להצדיק קבלת ירושה של מיליונים רבים, ואף על חשבון יורשים טבעיים, או שבעצם, אם יש מטפלים רבים, שבפועל מטפלים במוריש, תמורת שכר מינימום, אולי אין זו הקרבה גדולה כל כך לטפל בו תמורת ירושה של מיליונים, שכוללת נדל"ן מניב וכספים רבים, אולי רבים יסכימו לטפל בקשיש אמיד ולרשת את נכסיו וכספו, שלא לדבר על אלה שמנכסים לעצמם את נכסיו וכספו עוד בחייו, שכן המוריש, או המורישה, הם לרוב קשיש או קשישה, שמצבם הגופני, או צלילות דעתם, אינם במיטבם, והם חשים תלות גדולה במטפלים, ומאחר שרגלם האחת כבר בקבר, וכוחם שוב אינו במתניהם, בעקבות לחץ קל הם מעבירים למטפל המסור את הונם ונכסיהם שלא נודע כי באו אל קרבו.

ובכן דוקא ראיתי לזכותו של אורין מוריס המושמץ את העובדה שהודה ביושר שלא היה מסוגל לטפל בתמר גלבץ הגוססת ולהתמודד עם הגוף שהמחלה האכזרית מכלה אותו ועם הנפש שכבר שולט בה המוות, וקם והלך לביתו, ולא ביקש לעצמו לא את דירתה של גלבץ, ולא את כספה, ולא את זכויות היוצרים שלה. ודי אם נזכור את בן-זוגה הצעיר של יונה וולך, שירש שותפות בזכויות היוצרים שלה, וחזר בתשובה ומנע את פרסום יצירתה, ואחותה נלחמה בו שנים בבתי משפט כדי להשיב את יצירתה של יונה לציבור, ואת כל שארי-הבשר שסוחרים בזכויות יוצרים ותובעים את כל מי שמבקש לפרסם בתום לב ולכבודו של היוצר, שרוחו ויצירתו נפרטות לפרוטות, ולא תמיד לטובתן.

דומים להם אותם מטפלים מסורים שמרוב תאוה לטפל במוריש, שגדלה והולכת ככל שהונו גדול יותר, הם מרחיקים את כל היורשים האחרים. זה תמיד קל יותר כאשר היורשים האחרים מתגוררים בעיר אחרת או בארץ אחרת, וקשה להם לעקוב מקרוב אחרי מה שמתחולל בין ה"מטפלים" לבין קרובי משפחתם, ורק שנים מאוחר יותר הם מגלים בדיעבד שמיליונים התעופפו מחשבונות הבנק של המטופל לחשבונותיהם של המטפלים המסורים, ואפילו אם כמו במקרה של אמי, הגניבה התגלתה בחייה ונדרש להשיב את הכסף, הכסף נשאר בידי המטפלים המסורים, שעיקר מסירותם וטיפולם נגעו, כפי שמתגלה באיחור של שנים, לחשבונות הבנק של המנוחה, שבביקוריהם המסורים בביתה הם דאגו לאסוף ולתעד את כל המסמכים הנדרשים אודות נכסיה וחשבונות הבנק שלה, והתנדבו בכל לב לסייע לה לטפל בכספים, ואף דאגו להחתים אותה על מסמכים כאלה ואחרים שיעניקו להם שליטה בחשבונות הבנק שבהם התנדבו ברוב חסדם לטפל, כמובן רק כדי להקל על הקשישה, ומאחר שכל מה שעומד לנגד עיניהם הוא להקל על הקשישה ולא להכביד עליה, הם מעבירים לחשבונותיהם את המיליונים שלה, רק כדי להקל את העומס בחשבונותיה. כל כך יפה ואצילי מצדם שהם מסכימים לטפל בכסף, וגם לדרוש את זכות הטיפול לעצמם בלבד, ולסלק את הקרובים האחרים, אלה שהמטפלים אינם חדלים לגנות באוזני כל ובפרט באוזני מטופליהם חסרי האונים, על חוסר העניין שלהם במטופלים, בניגוד כמובן למטפלים המסורים שאינם מחמיצים דבר: כל חשבון בנק וכל נכס של הקשיש זוכה לתשומת לבם המלאה, ומטופל בידיהם לא פחות ואף יותר מן הקשיש או החולה הסופני.

כמה מחמאות גורפת הנכדה המסורה שהתנחלה בבית סבתה, במקרה בדיוק הבית היחיד מבין שלל בתיה שהובטח ליורשות אחרות שכבר לא תקבלנה אותו, לאחר שקיבלה את חלקה בכל הבתים האחרים, רק מכיוון שכל כך התעניינה בסבתה ודאגה כל כך לבקר אותה ולהודיע לקרובים האחרים שדוקא עדיף שהם לא יגיעו, כי הסבתא איננה חשה בטוב. והאשה שעזבה את בעלה שלוש שנים בטרם חלה וניהלה מאבק גירושין עז, אבל לאחר ששמעה שמחלתו קטלנית וימיו ספורים, מיהרה למשוך את תביעת הגירושין ולשוב כדי לטפל בו, ומרוב שאיפתה לטפל בבעלה סילקה את בת זוגו החדשה ולא הניחה לה לבקרו עוד, ניסתה, בפחות הצלחה, להרחיק גם את אחותו, דאגה עוד בטרם מותו שבנותיה לבדן תירשנה את דירתה יקרת הערך של חמותה, ולאחר מותה התגלה כי כל הנדל"ן של חמותה נופל לידיה ולידי ילדיה. "היא אמרה שטיפלתי בה כמו צפור בגוזל", היא סיפרה בבית המשפט. "הבת שלה בכלל לא התעניינה בה." גם אחותה הצעירה של החמות שיבחה את הכלה המסורה. "מה יש לכם נגדה?" היא שאלה את היורשים המנושלים, וסיפרה להם שהכלה וילדיה "עזרו לסבתא למות, כי היא נורא סבלה." הסבתא אמנם לא היתה במצב סופני, אבל המטפלים המסורים ידעו שהיא רק רוצה למות, ואיננה רוצה בשום אופן החיאה, לכן הניחו לה לגסוס שעות רבות ללא החיאה וללא פינוי לבית חולים, ובייחוד הם ידעו שהיא רוצה להוריש רק להם את רכושה הרב, כי הם טיפלו בה כל כך במסירות, ועזרו לה לכתוב את צוואתה ואפילו עזרו לה למות, וברוב חסדם גם הסכימו לטפל בהונה ולרשת אותה.

אולי הגיע הזמן להפסיק להתפעם כל כך מהמטפלים המסורים שנדבקים לקשישים ולגוססים ומשתלטים עליהם ועל כל רכושם ומבודדים אותם ומכפישים באוזניהם את היורשים האחרים וכמובן אינם חדלים לשבח ולפאר את עצמם על הטיפול שלהם, שעליו סידרו לעצמם גמול נדיב במיוחד. אולי עדיף מהם בהרבה מי שמודה שאיננו מסוגל לטפל באהובתו הגוססת שהולכת ומאבדת שליטה על גופה, והולך לביתו בידיים ריקות ואיננו מבקש לעצמו דבר.           

הם לא האחים שלי

 

 

אינני יודעת למי כיוון הנשיא יצחק הרצוג את דבריו על קברו של יצחק רבין ש"אנשים אחים אנו". הרי הצד המנצח הוא זה שמאיים לרמוס את הצד המפסיד ואת זכויותיו. אולי היה מועיל יותר להזכיר למנצחים שהערבים הם אחינו בני אברהם, וגם ההומוסקסואלים. אולי היה מוצדק יותר לדבר אל המנצחים המאיימים על קיומם של מגזרים שלמים באוכלוסיה, ולא אל המפסידים. בכל מקרה ספק אם היו להם אוזנים לשמוע את דבריו.

כמה סמלי שביום הזיכרון לרצח רבין, לאחר הניצחון בבחירות של המסיתים לרצח, שמענו מפי המיועד לשמש שר בכיר שברצח רבין לא אשמים המתנחלים והציונות הדתית, אלה שגזרו על רבין דין רודף והוציאו מקרבם את הרוצח, אלא שירות הביטחון הכללי. כל דיקטטורה מתחילה בשכתוב העבר ובהפניית אצבע מאשימה לקורבנותיה המיועדים. רוצחי רבין ניצחו ועלו לשלטון, ושלטון האימים שלהם מתחיל בסילוף ההיסטוריה.

עוד לפני רצח רבין היתה הסגידה לברוך גולדשטיין ולטבח שערך במתפללים המוסלמים במערת המכפלה. התרת דם עמדה תמיד במרכז פעילותם של בן-גביר ואנשיו. כל יהודי שרצח ערבים זכה לעידוד והגנה ממנו ומאנשיו. בחתונת הדמים בדצמבר 2015 נראה גם בן-גביר. הוא לא רקד בעצמו, אבל התבונן ברוקדים עם תמונותיו של התינוק השרוף עלי דוואבשה.

אנשי הליכוד התגייסו לטהר את בן-גביר. הם קוראים לו בשמו הפרטי איתמר, כדי שהדברים יישמעו חמימים, ידידותיים, כאילו יש בכך כדי לרכך את דמותו האמיתית, וגם את דמותם שלהם. אבל קואליציית רצח רבין בנויה על מתן לגיטימציה להתרת דמם של הערבים והיריבים הפוליטיים, בד בבד עם הכשרתם של הרוצחים ותומכיהם. התרת הדם היתה שם תמיד. עוד בימים שבהם עמדו איתמר בן-גביר וחבריו ברוך מרזל ובנצי גופשטיין מאחורי מחסום המשטרה בכיכר צרפת בירושלים ליד מלון המלכים וקראו קריאות נאצה כלפי הצועדים במצעד הגאווה. ברחוב רמב"ן שבו עבר המצעד נתלו סדינים שעליהם נכתבו בדיו שחורה כתובות ברוח האיסורים בספר ויקרא על משכב זכר. אני זוכרת את צירוף המלים "מות יומת" שנכתב עליהם. לפעמים זרקו מהמרפסות שקיות מים או דברים אחרים על הצועדים.

תומכיו של בן-גביר קוראים בכל הזדמנות "מוות לערבים". אם מצלמים אותם, הם משנים ל"מוות למחבלים". מחבלים הוא שם הקוד שלהם לערבים. ככל שמנסים להסתיר את הקריאה הזו, מישהו בקרבתם יצעק במוקדם או במאוחר "מוות לערבים" וישנה בחיוך ל"מוות למחבלים".

אומרים לנו לא לפחד, אבל אנחנו מפחדים. האנשים שמאיימים עלינו ברצח אינם האחים שלנו, ואי אפשר לטהר אותם רק מפני שנבחרו לשלטון. אפשר להכשיר דעות שונות. התרת דם ורצח אי אפשר להכשיר, גם כאשר הם נבחרים ברוב קולות. נחמד לדבר דברי חלקות ולהגיר נופת צופים. התרת דם ושפיכות דמים אי אפשר להכשיר. צריך לומר עד כאן.

אנשי עוצמה יהודית והציונות הדתית אינם אחינו. גם בני בריתם אנשי הליכוד של נתניהו אינם אחינו. הם אחיהם של בן-גביר וסמוטריץ', ואנו איננו מאותה משפחה. בעשרת הדברות שלנו כתוב לא תרצח. הכתובת הזאת היא גם בלבנו. האנשים שדמו של רבין על ידיהם אינן אחינו. האנשים שדמם של בני משפחת דוואבשה שנרצחו בשנתם על ידיהם אינם אחינו. גם אלה שצהלו ורקדו על דמם אינם אחינו. בחירה דמוקרטית איננה יכולה להכשיר כל שרץ. שפיכות דמים היא ייהרג ובל יעבור. בחירה דמוקרטית איננה מכשירה אותה.

   

למחרת ההפסד בבחירות

 

כמובן שאני מצטערת מאד על תוצאות הבחירות, אבל אני לא כועסת על לפיד, או על מיכאלי, או על זהבה גלאון או על ניצן הורוביץ. זכותו של יאיר לפיד לרצות שמפלגתו תהיה הכי גדולה שאפשר, וזכותה של מירב מיכאלי לא להתאחד עם מר"ץ. לא לפיד ולא מיכאלי צריכים להציל את מר"ץ, ואפילו זהבה גלאון לא יכולה לעשות יותר ממה שהיא יכולה לעשות. מי שהיה צריך להציל את מר"ץ אלה הבוחרים שלה, ובפרט אלה שיצרו לעצמם תדמית מסוימת שבזמנו קידמה אותם בחוגם החברתי והמקצועי בזכות הצהרתם על היותם תומכי מר"ץ, אבל דוקא בבחירות הכל כך גורליות האלה הפנו לה עורף ואצו להצביע ללפיד או לגנץ. אם השמאל הישראלי, אם יש בכלל דבר כזה, כל כך רופס, כל כך מטומטם, כל כך נטול עמוד שדרה ובלתי מחויב לדיעותיו, שבמקום להצביע למפלגות השמאל הוא מעדיף להצביע לבורגני עשיר שהקים לעצמו מפלגה שמנוהלת בשלטון יחיד כדי לממש את תשוקתו לכהן כראש ממשלה, או לגנרל טיפש שהקים לעצמו מפלגה כדי לקדם את עצמו לראשות הממשלה בלי שום אידיאולוגיה ושום דרך בכלל, וכל הקמפיין שלו התבסס על כך שכל חברי מפלגתו דקלמו כתוכים שהוא היחיד שיכול להקים ממשלה – איך בדיוק? ומלבד מהמסר החשוב הזה לא שמענו מהם שום דבר על תכניות וסדר יום, אז כנראה שהשמאל הישראלי ראוי לכנסת בלי שמאל, רק עם גנרלים מגלומנים ורודנים, בריונים וגזענים ללא תקנה.

אמנם יש לי ביקורת על הקמפיין של מר"ץ שהיה לדעתי מאד גרוע. מאד לא אהבתי את השלטים על האוטובוסים "61 עם מר"ץ או 61 איתם (תמונה של נתניהו ובן-גביר). קודם כל, מה אתם שמים תמונה של נתניהו ובן-גביר ונותנים פרסום נוסף ליריבים המרים שלכם, ועל הדרך מעצימים ומגדילים אותם? ודבר נוסף: איפה משהו טוב שתביאו או תעשו? איפה "מר"ץ – קול לתקוה ושלום." איפה "שמאל זה מר"ץ", איפה "שמאלנים בלי להתנצל?" איפה משהו חיובי, אופטימי, מעודד, צופה עתיד? ונוסף על הכל הבכיינות והתבוסתנות. ככה לא מנצחים בחירות. כשכנתו מעבר לכביש של נתניהו ראיתי איך הוא התרוצץ יום ולילה, ככל הנראה בקושי עצם עין שבועות וחודשים, כדי להאיץ בתומכיו להצביע עבורו. נכון שהוא נלחם על חילוץ עצמו מהכלא ולא על הגשמת אידיאולוגיה, אבל ככה מנצחים. כמה אני מקנאה באוטובוסים של המתנחלים העמוסים בתיירים יהודים אמריקאים שמחזיקים באזרחות ישראלית ובאים במיוחד להצביע בבחירות ולתמוך במחנה הפוליטי שלהם. כמה אני מקנאה בליכודניקים שטסים מניו יורק כדי להוסיף לנתניהו עוד קול. מישהו מכיר שמאלנים שבאים במיוחד מחו"ל כדי להצביע ולהשפיע? כשיהודים שמאלנים מניו יורק ימלאו אוטובוסים שלמים כדי להשפיע מי יהיה בכנסת ישראל ומי ירכיב את הממשלה, הם יוכלו לנצח את נתניהו. הרי גם הפעם זה לא היה רחוק ולא בלתי אפשרי לו גילו השמאלנים מחויבות למפלגות השמאל, ולו נהגו בפחות יהירות וביותר חכמה.

אני גם לא כועסת על לפיד שהוא איננו שולט בחברי הגוש שלו, שבניגוד לגוש רצח רבין שמולם הוא ניצב איננו בכלל גוש אלא אוסף מפלגות בעלות אינטרס משותף להפיל את נתניהו, או כמו שכתב זאת מישהו בתגובות למאמר ב"הארץ": זו ממשלה של אנשי ימין שחשבו לנצל את אנשי השמאל כדי לקבל תפקידים טובים יותר משיכלו לקבל אצל נתניהו. מדויק. אי אפשר לשלוט בגוש כזה שיש בו מנעד כה גדול של עמדות מקצה לקצה, ולא רק שיש מנעד רחב של עמדות, אלא שראש מפלגה שלכאורה שייכת לגוש מנהל את כל הקמפיין שלו כנגד ראש הממשלה מטעם הגוש ורק מחפש לפגוע בו – מה שלא מפריע לו כעת לבוא בטרוניות והאשמות על ראש הגוש שהוא עשה כל מה שאפשר לפגוע בו ולסלקו מראשות הממשלה. ובוודאי שלפיד איננו יכול להשפיע על המפלגות הערביות שלא תסתכסכנה זו עם זו. להם יש מדיניות נבדלת מטעם עצמם שהציבור היהודי איננו מבין, וזו כמובן זכותם. אי אפשר להשוות את החיבור של נתניהו ובן-גביר שמאז רצח רבין הם שזורים ואחוזים זה בזה, עם ש"ס שמאז ייסודה בראשות הרב יצחק פרץ היתה מפלגה מאד ימנית. אמנם ש"ס בראשות אריה דרעי הצטרפה לממשלת רבין, אבל בוחרי המפלגה תמיד נטו ימינה, מאד ימינה, וכיום בריתם עם נתניהו מחוזקת באינטרס המשותף של דרעי ונתניהו להכשיר את עבירותיהם הפליליות.

אם יאיר לפיד חטא במשהו, הרי זה ביד החופשית שהעניק לאביגדור ליברמן להתעלל בחרדים. צריך היה לראות את נשות יהדות התורה מגייסות בוחרים ברחובות ירושלים, תוםפעה שמעולם לא ראיתי קודם לכן, כדי להבין מה עשו המסים על משקאות ממותקים וכלים חד-פעמיים ומניעת הסבסוד למעונות מילדי אברכים לציבור החרדי, ומדוע מספר המנדטים שלהם עלה כל כך. כן, גם הם עבדו יום ולילה כדי להרחיק מעצמם את קללת ליברמן. העובדה שמאשימים רק את מירב מיכאלי בהפסד ואיש איננו מדבר על ליברמן, היא חלק מהבעיה, והיא משקפת גם את העיוורון של מתנגדי נתניהו למצוקות האמיתיות של תומכיו, וגם את היותם בראש וראשונה בורגנים קפיטליסטים שמצוקות הקיום של עניי העם זרות להם כליל.

הכנסת נעדרת שמאל מפני שהציבור בישראל הוא נעדר שמאל. אפילו חד"ש מייצגת יותר לאומיות פלשתינית בסכסוך עם ישראל מאשר את מעמד הפועלים בישראל, שמורכב בעיקר מפלשתינים מהרשות הפלשתינית ומעובדים זרים מכל העולם. עניי ישראל אינם אנשי מעמד פועלים מאורגנים ובעלי תודעה מעמדית, אלא ציבור של מוכי גורל: חולים, נכים, קשישים ללא גימלה, גרושות ללא מזונות, אמהות יחידניות. ללא מעמד פועלים קשה לבסס מפלגות שמאל. כנסת ישראל נראית כמו הציבור בישראל: מדינה תיאוקרטית חצויה בין עניים לעשירים, שמתאימה יותר למדיניות קיבוץ הנדבות של דרעי, מאשר למדיניות רווחה שמסייעת לאנשים לחיות בכבוד מקצבאות ראויות, כפי שמקובל במדינות מערב אירופה. אין שמאל בכנסת כי אין בישראל שמאל בעל תודעה.

ואם מישהו חושב שסילוקה של מיכאלי, שסופגת יותר מאחרים לא מפני שחטאה יותר מאחרים אלא מפני שהיא אשה, ישנה משהו מהותי או יפתור את הבעיה, הוא משלה את עצמו אשליה גדולה.

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מודה לחברים שמציינים קישורים לבלוג ולרשימות בו, ומסייעים לי בכך להתגבר על החבלות.