מניה הלוי / הלינו אותי לילה

 

זה ספרון קטן ודק של ספריית תרמיל שדפיו הצהיבו מיושן. הוא יצא לאור באפריל 1968, לפני 58 שנים, מהדורה לצבא במחיר חמישים אגורות. קיבלתי אותו מעזבונה של חברה שהלכה לעולמה, וכדי שלא ייזרק לרחוב, וכשקראתי אותו מצאתי פעמיים דפים דבוקים שלא הופרדו, כלומר, אני הראשונה שקוראת בו. את שמה של מניה הלוי הכרתי כשחקנית, אבל לא ידעתי שהיתה גם סופרת. בעצם כתבה רק שני ספרים, שניהם אוטוביוגרפיים, הספר הזה ולאחריו את "את אמא של אילן?"

יש עדינות גדולה בספר הזה. ככל שהסיפורים נוראים, הם מצוירים במכחול דק, מתבוננים בבני האדם שמסביב במין שקט, למרות שהמוות רוחש סביב, ואין רגע של מנוח. הוא נפתח בסצינה כמעט אידילית: שלושה ילדים מבשלים את תפוחי האדמה האחרונים שלהם, ובאופן לא צפוי מצטרפים לארוחתם שני יתומים אורחים, והם חולקים את ארוחתם שווה בשווה. הילדים חיים לבדם וכדי להתקיים גונבים אוכל בשוק - הוריהם נלקחו מהם. בהמשך הסיפור נלמד מה עלה בגורלם, ככל הנראה. במהרה תאבד המספרת גם את שני אחיה, ותיוותר לבדה בעולם. היא תימלט מרכבת המוות, ותחל במסע נדודים בפולין הכבושה, מסתירה ככל יכולתה את יהדותה, ומציעה את שירותיה כעוזרת, מטפלת, רועה, לאיכרים בכפרים ובעיירות, ופוגשת דמויות שונות ומשונות, מי שחומלים עליה ומסייעים לה מטוב לב, ומי שמנצלים, מכים, מתעללים. בסצינה שנשמעת דמיונית לחלוטין היא פוגשת את אביה, כנראה בפעם האחרונה, ושוב נפרדת ממנו, כנראה לתמיד. היא תמשיך לנדוד, לרעוב, לסבול, עד שתסתיים המלחמה, ומבלי לדבר על כך, היא תהפוך מילדה רגישה ומפוחדת לשורדת נחושה ונועזת, שנלחמת על חייה ללא חת, ואינה מניחה לאיש לסכן את הישרדותה.

מניה הלוי מצליחה לא רק לספר את סיפור השואה שלה, אלא לשרטט תוך כדי כך את דיוקנה של פולין בימי המלחמה: את שדות תפוחי האדמה המלבלבים ואת המישורים המושלגים, הנחלים והיערות, את האיכרים הגסים, הרודים בעובדיהם ומכים את נשותיהם, את שונאי היהודים, ששמחים לאידם, מקללים ובוזזים אותם בעת צרתם, את רודפי הבצע, המוכנים לעזור ליהודי תמורת כספו, וממהרים לשלח אותו בהזדמנות הראשונה, את הילדה המשכנעת אותה להתנצר, ואת הכומר, שאולי מרחם ואולי רק מנסה להיפטר מצרה, ואת החיילים הנאצים, אלה שהורגים יהודים בטירוף ואלה שמוכנים לרחם ולהעלים עין, לפחות לרגע גורלי אחד. גלריה של בני אדם במיטבם או במירעם, ילדים מרושעים ללא שמץ תמימות, או כאלה שהתבגרו בטרם עת ומפליאים לתפקד.

חבל שהספר היפה והנורא הזה, שנבלע בנשימה אחת, יישכח. אולי יימצא מי שיוציאו מחדש, מי שינגיש אותו לתלמידי תיכון וקוראים חדשים. הוא ראוי כל כך לקריאה, ולא רק משום שחובה לזכור.

 

מניה הלוי / הלינו אותי לילה, ספריית תרמיל, ספריית פועלים, ניסן תשכ"ח, אפריל 1968, 106 עמ'.

 

יום השואה תשפ"ו

ריקי כהן / על השעות השבורות

 

ספרה של ריקי כהן שורץ צפעונים. הם בכל מקום: זוחלים על גופה במיטתה ומתחת למיטתה, מתחת לרצפת הבית, על העץ שבחצר. דוגמת המעוינים שעל גופם מרצדת סביבה כל העת. לא היא ולא הקורא יודעים כמה מהם ממשיים, וכמה מהם רק מענים את נפשה. בדרך פלא שום נחש איננו מכיש, אבל הם רוחשים סביבה כל העת כאיום מתמיד, מטילים את אימתם על הכותבת ועל הקוראים.

בסצינת מפתח בספר מרוצצת האם ברגליה את ראשו של צפע שמגיח מתחת למיטת הבנות, אבל הסצינה הזו, שבה מגלה האם עוצמה ופעלתנות בלתי צפויה, אינה סצינה מגוננת, אלא סצינה של אימה וחרדה לשלומה של האם, שבאותה עת היתה בריאה עדיין, אבל מחלת הנפש שלה רחשה מתחת לרצפת הבית, כמו הצפעונים. אט אט היא פלשה לחיי הילדות וריסקה אותן ואת ביתן.

אבל לא המחלה היא הטרגדיה של הילדים אלא העזובה, הנטישה, העדרה של האם, הוצאתם מחוץ לבית למקומות שבהם לא זכו לא לביטחון ולא לאהבה. אט אט מתגלה שההזנחה והעזובה אינם רק פרי מחלתה של האם. שוב ושוב ניצלו הילדים בנס מאסונות משום שהושארו לבדם או בהיעדר השגחה ראויה. האם החולה חווה בדידות אינסופית, וילדיה כמו יורשים את בדידותה ואת פגיעותה. מחלתה של האם מוצגת כחשוכת מרפא: היא תבלה את חייה במוסדות, באופן כמעט בלתי נתפש. הרי במחלות נפש יש התפרצויות והפוגות. אבל בספר מצטיירת האם כמי שמחלתה כרונית, אין בה עליות וירידות אלא נוכחות קבועה של המחלה, כשלא ברור אם המחלה גורמת למצבה, או הטיפול הבלתי ראוי, שהאם עצמה מואשמת בו. ריקי כהן תוהה על הסיבות למחלת אמה, אבל נראה שהיא ממעטת לשאול על איכות הטיפול שקיבלה אמה, ומה היתה תרומתו של טיפול גרוע למצבה המידרדר ללא תקנה. עיקר מאמציה מכוונים לשמור על שפיותה שלה, כשלאורך חייה היא נאבקת בצפע הארסי מכולם: אימת התורשה, הפחד המצמית להשתגע כמו אמה, שמתגלגל בפחד ללדת ילדים, בפחד להיות אם חולה, מטורפת ומזניחה, פחד שמענה אותה ואת אחותה. הפחד הזה לא יתממש, אבל יטיל את צלו זמן רב על חייה.

נדמה שמותה של האם בטרם עת מעורר רגשי אשמה על הפניית העורף כלפיה, אבל גם תחושת הקלה. בהיעדרה של האם נדמה שגם הפחד להיות כמותה מתעמעם, ומפנה מקום לחמלה. בעוד אחותה מבקשת לקבור סופית את הזכרונות הרעים, ריקי מבקשת להיזכר ולהבין. היא ידעה תמיד שסבתה, שילדה את אמה בגיל 16, שנאה אותה והרחיקה אותה כל חייה, ומעולם לא העניקה לה אהבה. האם עצמה היתה משוכנעת שאילו זכתה באהבה היתה יכולה להיות אדם נורמלי ולהגשים את חלומותיה. ריקי חושבת שאולי מקור הטרגדיה בנישואים ולידה בטרם עת. בצורך לתפקד כאם בגיל צעיר מאד, בגיל שהנפש עוד מבקשת להיות ילדה.

אבל הספר איננו מצליח לפענח הכל, וגם איננו יכול לעשות כן ממרחק הזמן, ולאחר מותם של רבים מהעדים. וגם ההסבר איננו יכול להסביר באמת. הרי בעבר נישאו נשים וילדו בגילאים צעירים, ובכל זאת הצליחו רובן לתפקד כאמהות ולהעניק לילדיהן חום ואהבה. ריקי כהן מודעת לאפשרות שאולי הכל, אפילו המחלה, שיקפה יותר מכל את אישיותה הפגועה של אמה, שלא ברור עד כמה היא פרי נסיבות חייה, ועד כמה היא תוצאה של אופי מולד, חוסר הבגרות וחוסר האונים המובנה שלה. היא מצטיירת כאשה רבת כשרונות: תופרת מוכשרת ורבת דמיון שתפרה לילדיה בגדים יפהפיים ותחפושות מרהיבות, ואשה רגישה שכתבה בסתר ובלשון פיוטית יומן שהוסתר מעין רואה. כל כשרונותיה היו רק הבטחות, שאף לא אחת מהן התממשה: ההתרחשויות הקשות נדמות כבלתי נמנעות, ההידרדרות כגורל בלתי נמנע.

ואי אפשר שלא לשאול היכן היתה החברה, אם הרשויות ואם השכנים שמסביב. כיצד לא נמצא איש שהושיט יד למשפחה הלא מתפקדת, לילדים המוכשרים שהוזנחו כל כך, ונעזבו להיאחז בציצית ראשם ולהוציא את עצמם מן הבור שאליו הוטלו. כמעט קשה להאמין שהכל התרחש בשנות השבעים והשמונים, ולא במאה התשע-עשרה, שסיפור כל כך דיקנסי התרחש בימים כל כך קרובים בארצנו הקטנה, ואולי מתרחשים סיפורים כמותו גם בימים האלה, ואין עין שמביטה ורואה.

 

ריקי כהן / על השעות השבורות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מודה לחברים שמציינים קישורים לבלוג ולרשימות בו, ומסייעים לי בכך להתגבר על החבלות.

התעללות היא פשע קולקטיבי

 

כשסיימתי לקרוא את ספרה של גליה עוז – לא יכולתי להניח אותו מידי עד שסיימתי לקרוא – חשבתי שוב על כך שבמשך שתים עשרה השנים מאז שבעלי עזב אותי ועד שנתיים לאחר מותו של אבי, כשאמי הודיעה לנו שמעתה תעביר לנו קצבה חודשית, רעבנו לא פעם ללחם, אבל הוריי בקושי עזרו. גם אז ידעתי שהם אמידים דיים לעזור לנו, אבל רק לאחר מותה של אמי, כשהתברר לנו כמה דירות קנתה בסתר לאחי ולגיסתי, שחמדו גם את הירושה הצנועה שהותיר אבי לבנותי בגלל שגידלתי אותן לבדי וניסו לגזול אותה מהן – הם לא העזו לעשות זאת בגלוי ושלחו את אמי ששלחה את אחי אבי להתעמר בנו בתקוה שנוותר על ירושת בנותי מאבי – רק כעת אני מודעת לעושרם של הוריי שישבו על מיליונים בעודם מניחים לנו לרעוב, והרי אפילו אלף שקל לחודש היו משנים כליל את מצבנו. כמו כל רשעות מצד הורים כלפי ילדיהם גם העדר העזרה דוקא בתקופה הקשה ביותר נועד כנראה לחנך אותנו. הורים מתנכרים ומתעללים רוצים הרי רק לחנך את הילד.

*

לעומת עמוס עוז היתה אמי ממש מתוחכמת. היא לא היכתה אותי, רק סחבה אותי ללא הרף לרופאים וביקשה שיטפלו בי על מחלות שלא היו לי, בטענה שרופא כלשהו שהלך לעולמו איבחן אצלי מחלה וצריך רק המשך טיפול. במשך שנים עברתי אינספור בדיקות מכל סוג וקיבלתי תרופות לאפילפסיה. איש מעולם לא ראה אותי מקבלת התקף אפילפסיה, אבל אמי סיפרה שבגיל שנתיים, כשאבי היה במילואים, איבדתי את ההכרה לשתי דקות. אבי שלרוב לא האמין למלה שאמי אמרה קנה את הסיפור הזה בשתי ידיים. גם הנוירולוג שנתן לי תרופות לאפילפסיה מאז בית הספר היסודי ועד גיל שש עשרה או שבע עשרה, כשהעזתי סופסוף לשאול מדוע אני מקבלת כדורים הוא אמר שכבר לא צריך, אבל לא הסביר מדוע רשם לי כדורים במשך שנים. כשבעלי ביקש גט בטענה שאני אפילפטית ומקבלת התקפים קשים – ברבנות לא התרשמו ואחד הדיינים שאל את בעלי כמה זמן לאחר שהכיר את המאהבת החלו אצלי ההתקפים – חזרתי לנוירולוג ואז הוא הניח לי לקרוא את התיק והבנתי שאמי טענה שרופא שכבר לא היה בחיים כשהביאה אותי לנוירולוג איבחן אצלי אפילפסיה וצריך המשך טיפול. הנוירולוג שלח אותי לבדיקה והיה ממצא כלשהו ומכיוון שאמי טענה בעקשנות שהייתי אפילפטית הוא החליט לטפל בי. הוא לא ידע שהוא הראשון שטיפל בי על אפילפסיה ולפני זה לא היה שום טיפול, וגם לא התקפים. אמנם גם קודם סחבו אותי להמון רופאים אבל הם רק ערכו לי אינספור בדיקות ולא רשמו תרופות. אמי המשיכה איפוא לנוירולוג שאיתו נחלה הצלחה. מאז הקפידה אמי לומר לי שאני אפילפטית וחיה על כדורים ורמזה שאני נוטה למות. בשנות נעורי המתנתי למותי שלא הגיע. כאמור בגיל שש עשרה או שבע עשרה העזתי לראשונה לשאול ואז אמר הנוירולוג שכבר אין צורך בכדורים. אני מניחה שהוא ידע כל השנים שאין צורך בטיפול, אבל אמי כדרכה לא הרפתה והיה קל יותר לתת תרופות מיותרות לילדה מאשר להדוף את אמי שהיתה נחושה לגדל אותי כילדה חולה שנוטה למות.

*

הייתי כבר אם בעצמי כשקראתי לראשונה מאמר על סינדרום מינכהאוזן של אמהות, וגם שם הדוגמה היתה של אם שממציאה לבנה אפילפסיה, ואז נפל לי האסימון. אבל רק אחרי שבעלי ניסה לקבל גט בטענה שאני אפילפטית, והתחלתי מסע משלי לחשוף את עינויי ילדותי, שוחחתי עם אבי ואמרתי לו שהאפילפסיה היתה המצאה והוא, שמעולם לא סמך על מלה של אמי, דוקא בעניין הזה שגורלי לחיי הלך אחריה בעיניים עצומות.

התעללות לעולם איננה פשעו של אדם יחיד. התעללות איננה יוצאת לפועל ללא משתפי פעולה. אמי לא היתה יכולה לתייג אותי כחולת אפילפסיה שזקוקה לטיפול תרופתי לולא שיתוף הפעולה של אבי ושל הרופא. מדוע אנשים משתפים פעולה כל כך בקלות עם הורה מתעלל קשה לדעת, אבל זה המצב. כשילד חווה התעללות מאחד ההורים. תמיד ישנם מבוגרים נוספים שמשתפים פעולה או לפחות מעלימים עין. הם אינם בהכרח הורים מתעללים בעצמם, אבל ללא שיתוף הפעולה והעלמת העין שלהם ההתעללות איננה אפשרית. אין דבר מטופש יותר מאשר לשאול את בן הזוג של ההורה המתעלל מה היה באמת. הוא הרי שותף לפשע, אם במעשה ואם במחדל, אם בגלל חולשת אופי, אם בגלל היותו מרוכז בעצמו, אם בגלל העדר אומץ להכיר במציאות המרה. זה כמובן בדיוק מה שעשו עיתונאים לגליה עוז: הלכו לשאול את האם הכנועה, זו שקיבלה מכות בעצמה ומעולם לא הגנה על בתה, האם עמוס עוז היכה את האם והבת. האם לא ממש הכחישה אבל כעסה שגליה מכבסת את הכביסה המלוכלכת ברבים. משפיל מאד להודות בכך שבעלך היכה אותך, ובפרט אם היית תמיד אשה כנועה שמסבה את ראשה הצדה ומעדיפה לא לדבר ולא לראות.  

*

שיתוף הפעולה של הסביבה עם ההורה המתעלל איננו ניתן לפענוח עד הסוף. מדוע התגייס אחיו הצעיר של אבי לסייע לאמי לגזול את ירושת בנותי לטובת אחי וגיסתי? ומדוע פעל באובססיביות כזו כשמעולם לא עשיתי לו כל רע, אפילו חיבבתי אותו, והתקשרתי לאחל שנה טובה וחג שמח, ופעם הוא בא להרצאה שלי, ואחרי שנדחתה תביעת הדיבה של פרופסור צימרמן נגדי הוא התקשר ואמר לי ששימחתי את כל המדינה. ובני הדודים שהצטרפו לתביעתו נגד בנותי בשירותה של אמי, מה היה להם נגד בנותי? באזכרה שערכתי לאמי הגיעו אחי אבי ורעייתו והתלוננו שזכרו של אבי נמחק ושנכדיו לא הגיעו לאזכרות שאמי ערכה לו – שאני ובנותי כלל לא הוזמנו אליהן. היה לי קשה לעצור בתוכי את הזעם. כאילו לא די בכל הסבל שהנחיל לנו הדוד, עוד היתה לו החוצפה לדבר על זכרו של אבי, כשהוא עשה ככל יכולתו כדי להפר את רצונו האחרון, וגם את ניסיונו המגושם של אבי בצוואתו לפצות אותי על הסבל שהמיטו עלי הוריי, שבדיוק מהסיבה הזו פעלו אחי וגיסתי באמצעותה של אמי כדי למנוע את קיום צוואתו של אבי, בניסיון שלא צלח להשיג לעצמם גם את כבשת הרש שהעניק אבי לבנותי. רק אחרי מותה של אמי, כשהתברר לנו שקנתה לאחי וגיסתי בסתר כמה וכמה דירות, כביכול עבור ילדיהם, הבנו את גודל חמדנותם ורשעותם.

משתלם מאד להיות אח או אחות מועדפים של קורבן התעללות. אם האב המתעלל או האם המתעללת עשירים דיים, תוכל תמיד לסחוט מהם מיליונים, כדי ש"האחות הרעה", קורבן ההתעללות, תקבל פחות ירושה או לא תקבל בכלל. הירושה היא ביטוי אחרון לחיים שלמים של טובות הנאה מההורים שזוכים להם אחים ואחיות של קורבן התעללות, קצת כדי להיטיב עם המועדפים וקצת כדי להוסיף פגיעה להתעללות. מעגל הנהנים מקיפוחו וסבלו של קורבן ההתעללות יכול להיות רחב עוד יותר. למשל בן הדוד שלי ורעייתו זכו להתארח בבית הוריי בכל עת שנסעו לחו"ל. כששבו מן הנסיעה הקפידה אמי להתקשר אליי ולספר לי כמה נהנו בן הדוד ואשתו מהשהות בביתם שנמנעה ממני בעקביות, למרות שבן הדוד ואשתו הם זוג אמיד למדי, ואני הייתי גרושה ענייה עם שתי בנות שהיו להן סבא וסבתא עשירים בחיפה, אך מעולם לא זכו לבלות חופשה נעימה בים. הוזמנו כמובן להתארח אצל הוריי בחופשות ובחגים וגם באנו להתארח, אבל זה היה דומה יותר לשהות בקסרקטין צבאי מאשר לחופשה. היו לי סיוטים מהחגים והחופשות האלה, כפי שהיו לי סיוטים מכל ביקור של אמי בביתי.

לא רק כדי לגדל ילד צריך כפר שלם. גם כדי להתעלל בילד צריך כפר שלם. הורים מתעללים אוהבים לגייס להתעללות את כל הכפר – או הקיבוץ - או לפחות את כל המשפחה. הם משקיעים אינסוף אנרגיה כדי לגייס את בני המשפחה כנגד קורבן ההתעללות, שממנו הם תמיד מפחדים, פן יספר למישהו את האמת על יחסם אליו. והם מעניקים טובות הנאה על כל סיוע להתעללות בקורבן. האחים והאחיות של קורבן ההתעללות הם המוטבים הראשונים מקיפוחו ונידויו של הקורבן. המוטבים האלה הם העדים הגרועים ביותר להתעללות, שכן הם גם משתפי פעולה וגם הנהנים העיקריים ממנה. אין דבר מטומטם יותר מאשר לשאול אותם על הקורבן ועל ההתעללות. אשמתם דומה לזו של ההורה המתעלל. זה מה שעשו כמובן העיתונאים. הלכו לשאול את אחיה של גליה עוז מה באמת היה. מה רצו שיאמרו? שהיא סבלה והם נהנו והרוויחו כל חייהם מסבלה?

לקורבן התעללות אין משפחה ואין אחים. יש רק שותפים להתעללות שעם השנים הופכים גם ליוזמי התעללות נוספת, כי מי שזכה מילדותו למעמד של ילד מועדף חש שהשיג את מעמדו בזכות ומתרגל להתנשא כל חייו על אחיו, או לרוב אחותו, שהיא קורבן ההתעללות. מתעללים יותר בבנות ועוד יותר בבנות שניות, כי אב פטריארכלי שרוצה בן כועס הרבה יותר כשנולדת לו בת שנייה. מתעללים גם בבנים, אבל פחות. כמובן שהעיתונאים לא חדלו לשאול את גליה עוז מדוע דוקא בך התעלל אביך, והם שאלו את השאלה באופן שתבין שהיא בעצם אשמה, כי בה התעללו ולא באחיה. גם האחים והאחיות של קורבן התעללות חושבים שמגיע להם, שזכותם לנצל את קורבן ההתעללות ולגנוב ממנו. קורבן התעללות איננו זכאי לא לרכוש פרטי ולא לפרטיות. מותר לנצל אותו בלי גבול ולקחת ממנו הכל ולא צריך אפילו להתבייש בחמדנות, בגזלנות וברוע כלפי קורבן ההתעללות, שהרי משחר ילדותם התרגלו לכך שזהו סדר העולם. את היחס הזה לקורבן ההתעללות הם מורישים גם לילדיהם ומגדלים דור שני של מתעללים ומנאצים של קורבן ההתעללות. מעטים הם האנשים שיקומו וישאלו מדוע הוריהם מתנהגים כך לדודה שלא עשתה להם כל רע. מעטים האנשים שחונכו לרוע ומסוגלים להתגבר עליו. ומה גם כשהרוע מפיק להם כל כך הרבה טובות הנאה. רוב האנשים, ואפילו כאלה שיכירו בהתעללות בד' אמותיהם ויגנו אותה, לא יעמדו בפיתוי לעשות בה שימוש לטובתם בכל הזדמנות.

וצריך גם לומר שבמשפחות האיומות ביותר יש גם חוט של חסד. לגליה עוז היו סבא וסבתא שהעניקו לה אהבה ושלוות נפש. גם אני ניצלתי בזכות סבי וסבתי שאימצו אותי ללבם והעניקו לי הרבה מאד אהבה. זה לא ריפא את הפצע, אבל נתן לי כוח להתמודד עם החיים.

*

יוסי קליין כתב ב"הארץ" שהיה מעדיף שגליה עוז לא תפרסם את ספרה שקריאתו העיקה עליו. הוא טעה מאד לחשוב שהיא כתבה את הספר לאביה. אין דיאלוג עם הורה מתעלל ודיאלוג כזה איננו אפשרי. הורים מתעללים אינם מסוגלים לחמלה ולהכאה על חטא, הם מסוגלים רק להשליך את פשעיהם על הקורבן. גליה עוז גם לא כתבה את ספרה לציבור הרחב, שתגובותיו לספרה מטומטמות, אטומות, ומרושעות להחריד, כמו הצטרפו רבים רבים למשפחה המתעללת ואימצו את יחסה לקורבן. גליה עוז כתבה את ספרה, היא גם אומרת זאת, לאנשים כמוני, קורבנות התעללות כמוה, שחיים כל חייהם בצלה הכבד של ההתעללות הזאת, צל שאיננו מניח להם אפילו שעה אחת של רוגע בחייהם, ומעיב על חייהם גם לאחר שההורה המתעלל הלך לעולמו, כי הפצע שפצע בהם ממשיך תמיד לדמם והעוול שעשה להם משכפל את עצמו. היא כתבה את ספרה הכואב לאנשים כמוני, שהם היחידים שיכולים להבין, ואני אסירת תודה לה מעומק לבי על הספר הזה.   

 

גליה עוז, דבר שמתחפש לאהבה, כנרת, זמורה, דביר, 2021

 

הצייר אורי אליעז ז"ל

 

כתבתו של עופר אדרת ביום ג' האחרון במוסף גלריה של "הארץ", על הצייר אורי אליעז שהלך לעולמו בשיבה טובה לפני שבוע, שברה את לבי. עופר כתב שאורי אליעז לא זכה להכרה ונדמה לי שזו טענה קצת מוגזמת. בילדותי הוא היה צייר ואמן מוכר ומוערך. אולי מאוחר יותר התבודד והפסיק להציג בתערוכות. אינני זוכרת מתי התיידדו איתו הוריי. האם זה היה כשעוד גרנו בחדרה, או כשכבר עברנו לחיפה, לאחר 1962. אורי אליעז עבר לחיפה בשנת 1960 ובין השאר עיצב תפאורות לתיאטרון חיפה. את תיאטרון חיפה ייסד יוסף מילוא בשנת 1961. אחיו של מילוא, דני, ואשתו תיאה, היו ידידים של הוריי וגרו באחת הסמטאות שחצו את רחוב הלל בהדר הכרמל שבו התגוררנו כשעברנו לחיפה מחדרה. הם היו מבוגרים מהוריי ואורי אליעז היה צעיר מהוריי בשנים ספורות. כנראה שהוריי התיידדו איתו כשעברנו לחיפה, אבל איך והיכן הכירו אותו אינני יודעת. אולי דרך דני ותיאה פסובסקי – בניגוד לאחיו המפורסם דני שמר על שם המשפחה המקורי. הורי הירבו ללכת לתיאטרון חיפה וכשכבר הייתי נערה, בתחילת שנות השבעים, צפיתי איתם בכמה מחזות שהרשימו אותי מאד: "כולם היו בני" עם יוסי ידין, "השפעת קרני גמא על ציפורני החתול" עם חנה מרון ששיחקה דמות מאד מרושעת וכנראה נהנתה מזה מאד – אני ממש שנאתי אותה כשאמרה "סבתא'לה" בקול נוטף רעל, וגם הלכתי עם אבי ל"חפץ" של חנוך לוין שהיה אז מחזאי די מתחיל ושנאתי כל רגע. הדה בושס כתבה שלחנוך לוין יש השקפת עולם אנטי-הומנית ובאותם ימים הסכמתי איתה. עברו הרבה שנים עד ששיניתי את דעתי עליו. כשיצאנו מ"חפץ" אמר אבי: "נו, הוא יכול למכור את זה בכל העולם." אלה היו הדברים הכי גרועים שיכול היה להגיד על אמן, שהוא אופנתי, מה שבעיניו היה ההיפך מלהיות אמיתי. עכשיו אני נזכרת שאבי היה ידיד של הצייר נפתלי בזם, ולקח אותנו לתערוכה גדולה שלו במוזיאון חיפה, וקראתי שאורי אליעז היה זמן מה תלמיד של נפתלי בזם, אז אולי הורי הכירו אותו דרך נפתלי בזם, שאינני יכולה להפסיק לחשוב על כך שפירוש שמו בגרמנית וביידיש "מטאטא", והיתה שורה כזאת של שיר "אם אלהים רוצה אפילו מטאטא יורה" – שורה לגמרי מוטעית, כי פירוש האמרה ביידיש הוא "אם אלהים רוצה גם מטאטא פורח", ואינני זוכרת היכן ראיתי את הציור של המטאטא שיצאו ממנו ענפים ירוקים עם עלים ופרחים.

בכל אופן הורי התיידדו עם אורי אליעז וקנו ממנה תמונה ותלו אותה בסלון, ובתמונה הזו היה מצויר צלב ענקי, והיתה שם גם עז ועוד חיה. אני לא זוכרת אם החיות היו צלובות או רק עמדו שם. אני זוכרת צלב בוהק שהקורה האנכית שלו ארוכה מאד והאופקית קצרה, כמו בצלבים של כנסיות. הוריי מאד חששו שסבי יכעס כשיראה את התמונה עם הצלב, אבל סבי שהיה האדם הכי חכם שזכיתי להכיר, אמר שזה כמו כשיעקב הזקן בירך את אפרים ומנשה ושיכל את ידיו והניח את ימינו על ראש אפרים, כי יעקב אמר שגם מנשה יהיה לעם, וגם הוא יגדל, ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו, וזרעו יהיה מלוא הגויים. וכך הסביר סבא משה שצלב זה בעצם מהתנ"ך כי יעקב אבינו התווה בידיו את סימן הצלב כשבירך את בני יוסף. אחר כך הוריי הלכו למסיבת סילווסטר, נדמה לי שגם המסיבה היתה אצל אורי אליעז, והם אמרו לסבי שהם הולכים ליום הולדת, וסבי שאל אם ליום הולדת או לברית, כי סילווסטר זו הברית של ישו, ואפילו פעם רנאטו שעבד איתי בארכיון הראה לי יומן של הותיקן שכתוב שם בסילווסטר Circumcisio Christi שזה ברית המלה של המשיח. אבל אולי הסיפור הזה היה על אנשים אחרים והוריי רק סיפרו לי אותו. קשה לי לזכור בדיוק דברים מהילדות, אבל את הציור של אורי אליעז שהיה בגוונים כתומים וחומים אולי עם קצת ירקרק וצהוב והצלב הבוהק מאד בלבן או כמעט בלבן שהיה תלוי בסלון של הוריי אני לא יכולה לשכוח. התבוננתי בו כל כך הרבה בילדותי וגם בבגרותי.

עופר כתב שאורי אליעז חרד ליצירותיו, חרד שהן תיזרקנה לפח וכל עבודתו תלך לאבדון. אבל יש לו ילדים, אז אולי הם יטפלו ביצירות. אני לא יודעת. הפחד הזה שכל מה שעשית בחיים יימחק ושאחרי מותך איש לא ימצא בו חפץ זה פחד שמאד מוכר לי. אני משתדלת לא לחשוב על זה יותר מדי, אבל אני כן חושבת על זה הרבה. לאחרונה קיבלתי הודעה מגוגל שהם ימחקו אתרים לא פעילים אחרי שנתיים, ואני חושבת מה יקרה אם אמות. הייתי רוצה שהבלוג יישאר ברשת, אבל אולי בשביל זה אני צריכה להקים אתר משלי, כי גוגל רק מספקים את המקום כל עוד אתה פעיל, או אולי כל עוד האתר פעיל. נדמה לי שגם אחרי מותי אנשים ייכנסו לאתר לקרוא, לפחות את התרגומים לקפקא ואלזה לסקר-שילר שהרבה אנשים קוראים.

אמא שלי מתה וגיסתי והאחיינים שלי קברו אותה בלעדינו ונעלו בפנינו את הדירות שלה ואמרו שזה שלהם לפי הצוואה שהם הביאו שלנו ברור שהם כתבו אותה בעצמם והם אמרו שאסור לנו להיכנס לדירות של אמא שלי ושכל החפצים של אמא שלי הם רק שלהם, אבל אנחנו יודעות שהם המציאו את זה כדי שלא נוכל למצוא את הצוואה האמיתית של אמא שלי שהבטיחה לתת לנו את הבית הישן של הוריי שגיסתי והאחיינים שלי רוצים רק לעצמם, למרות שהם כבר קיבלו מאמא שלי כמה דירות יותר חדשות ויקרות. אני לא יודעת מה הם עשו בכל הדברים שהיו בבית של הוריי. אני מקוה שהם לא זרקו או מכרו אותם, ואני מקווה שהציור של אורי אליעז עוד נמצא שם, ושאוכל לקחת אותו פעם, אם השופטת תאמין לנו שהצוואה שהם הביאו היא לא באמת הצוואה של אמי. גם התצלומים של הורי ושל סבא וסבתא שלי שהיו אצל אמי נשארו בדירות ואני לא יכולה לקחת אותם, למרות שגיסתי והאחיינים שלי בכלל לא הכירו אותם ואולי הם יזרקו אותם לפח. אנחנו מחכות לפסק-הדין של השופטת, ובכל מקרה כבר לא נקבל את מה שאמי רצתה שנקבל, כי במקרה הטוב יחלקו את העזבון שלה לשניים ויתנו לנו מחצית, וזה לא מה שהיא התכוונה, ובוודאי היא לא התכוונה שגיסתי תקבל את כל תכולת הדירות שלה ולנו יהיה אסור לקחת אפילו תמונות. אם אצליח לקבל את הציור של אורי אליעז אתלה אותו על הקיר ואסתכל בו הרבה למרות שלרוב קשה לי עם צלבים. הם מזכירים לי חדרי מנזר שישנתי בהם כשעבדתי באירופה בספריות של מנזרים, למרות שדוקא בספריות של מנזרים שיש בהם כתבים וספרים עתיקים הייתי מאד מאושרת, אבל בלילה הפריע לי שיש צלב על הקיר ולפעמים גם איקונין. אני לא יודעת למה זה הפריע לי כי תמיד הייתי רגילה מאד לכנסיות ומנזרים ואפילו אהבתי את האווירה בהם, וכשהייתי ילדה חשבתי שדי יפה לחיות במנזר, ועוד הייתי תמימה ולא ידעתי שהרוע האנושי חודר גם את חומות המנזרים. בכל אופן את הצלב שאורי אליעז צייר הייתי תולה ברצון על הקיר וחושבת על סבא משה שתמיד בירך אותנו אבל מעולם לא שיכל את ידיו כפי שעשה אבינו יעקב שידע לראות  את הנולד.       

הספינה פגסוס

 

השבוע קיבלתי עוד דרישת שלום מרגשת מהילדות, כאשר יותם ראובני, בביקורת במוסף "ספרים" (28.8.20) על שיריו של דודו פלמה (כשהגענו מן הים, הוצאת עמדה) נזכר בעלייתו לארץ, כשהגיע עם אביו ואחיו לחיפה בשנת 1964 בספינה "פגסוס" שיצאה עשרה ימים קודם לכן מנאפולי, וחש בדידות ועצב. בשנת 1964 הייתי בת שמונה, והתגוררנו אז בקומת הגג ברחוב הלל 45 בחיפה, וכל מפרץ חיפה היה פרוש לפנינו ממרומי המרפסת הגדולה עם התריסולים הכחלחלים וגם מחלון חדר הילדים עם הסורג שממנו צפינו שעות על הספינות היוצאות ובעיקר הנכנסות לנמל, שפגסוס כחולת הארובה היתה מהקבועות והאהובות שבהן, יחד עם אחותה ונוס. האמנו אז שהן מגיעות מיוון, אבל הרבה יותר הגיוני שונוס, ולפיכך גם פגסוס, הגיעו מאיטליה, כפי שמציין ראובני, והן הפליגו ושבו בקביעות בין איטליה וישראל, ומה שכלל לא ידעתי אז, הביאו ארצה עולים חדשים עצובים ובודדים, כי מעטים עלו אז בשמחה לארץ, הרוב נמלטו או סולקו מארצות מוצאם, דברים שכמובן לא ממש ידעתי באותן שנים של תמימות. אינני יודעת אם יותם ראובני ימצא איזו נחמה מאוחרת בכך ששני ילדים חיפאים, בת שמונה ובן חמש, עמדו בפיג'מות בחלון חדרם וצפו בשקיקה בספינה פגסוס הנכנסת לנמל, ונפנפו לה כמו לחברה ששבה הביתה ממסע, ולמרות שנולדו בחיפה וגדלו במולדתם הם לא היו ילדים שמחים במיוחד. בכל שרתה אז אווירת נכאים, ואם עברת ברחוב בארבע אחרי הצהריים שמעת מכל הבתים את הרדיו משדר את הפינה לחיפוש קרובים, וברחוב היתה דממה, כך שאפילו הילדים המשחקים בקלאס על המדרכה דממו. הצפירות העזות של הספינות שהרעידו את העיר התחתית ונשמעו בכל הדר הכרמל היו הצליל השמח ביותר שנשמע בחיפה באותם ימים, והסירות הקטנות והמהירות של משמר החופים שהתרוצצו סביב הספינות הגדולות והובילו אותן למקומן ליד הרציף נראו כמו מקבלי פנים זריזים וחייכניים. ביום העצמאות לקחו אותנו לשיט בנמל בסירות של משמר החופים, כולנו לבושים בכחול לבן ומנפנפים בדגלונים ונרגשים מאד, ולבד מן ההפלגה בכנרת מטבריה לעין גב, זו היתה החוויה הקרובה ביותר לשיט בים שנפלה בחלקי. כשנסענו לראשונה בחיינו לחו"ל, לבקר את חברתה של אמא הדודה רוזינה בביתה ברומא, כבר הייתי בת שמונה עשרה והיה כבר ברור שלחו"ל טסים במטוס ולא מפליגים ימים ארוכים באניית נוסעים, למרות שגם האניות הפכו משוכללות יותר וההפלגה לאיטליה התקצרה לשלושה ארבעה ימים. עוד שנים המשכתי לחלום על נסיעה לאירופה באניה, ואפילו ביררתי את מסלולי האניות, רק כדי לגלות כמה בלתי מעשית ההפלגה הזו, שמגיעה מחיפה עד יוון ושם צריך להחליף נמל וספינה כדי להגיע לאיטליה. מי עוד שט בספינות כדי להגיע ליעד מסוים? ואפילו ספינות הענק שהציעו מלון צף ושיט תענוגות מסביב לעולם והתגלו כמדגרות קורונה ספק אם תחזורנה להיחשב למחוז חלומות, שלא לדבר על גורלה המר של ספינת התענוגות "קוסטה קונקורדיה" בעלת שבעה עשר הסיפונים, שרב החובל הפוחז שלה התקרב מדי לחוף טוסקנה, נתקל בשרטון שקרע והטביע את ספינתו ואז נמלט ממנה, מותיר אחריו שלושים ושניים הרוגים ועשרות פצועים. וספינה שכובה על צדה כמו לויתן ענק שגווע על החוף. גם אז חשבו שאנשים יפסיקו לשוט בספינות תענוגות וזה לא קרה, אבל הקורונה כנראה ניצחה את ענף שיט התענוגות, לפחות כך זה נראה בינתיים. אני לפחות ויתרתי על החלום לשוט, חלום שמקורו אך ורק בספרי מסעות שהייתי מכורה להם בילדותי, כמו "אי המטמון" ו"שמונים יום מסביב לעולם" וגם סיפורים אמיתיים כמו מסעות הקפטן קוק ופרדיננד מגלן וקולומבוס. מאנשים ששטו באמת שמעתי רק סיפורי זוועות על אניות. אבי סיפר תמיד על חציית הלה-מאנש שבה הקיאו הנוסעים, והוא ביניהם את נשמתם, ספינות המעפילים סיפקו בעיקר סיפורי סבל ואסונות, וקולם טויבין בספרו היפה "ברוקלין" מקדיש פרק ארוך במיוחד והרבה יותר מדי מפורט לליל סערה מסויט בספינה מאירלנד לארצות-הברית, ואפילו בכנרת אנשים טובעים למוות, למרות שכשטובלים במימיה המתוקים קשה להאמין שהדבר אפשרי. אמי מעולם לא סיפרה על מסעם מפולין לארץ-ישראל, וגם סבי וסבתי לא סיפרו דבר, אולי מפני שרבים כל כך מאלה שהשאירו מאחור נרצחו שנים ספורות אחר כך, ואולי הם חשו אשמה. כמה מעט אנחנו יודעים על הדורות הקודמים ועל העבר הקרוב, שמיעטנו לשאול עליו כשעוד היה את מי לשאול. כעת אני משוטטת באינטרנט, מחפשת מידע על אניית הקו פגסוס משנות החמישים והששים ואיני מוצאת דבר. גיליתי שכמה וכמה ספינות של הצי המלכותי הבריטי נקראו כך, הראשונה בהן היתה ספינת מפרש קטנה שהושקה בשנת 1776, השנה שבה קיבלה ארצות-הברית עצמאות, אחריה נקראו בשם זה ספינות תותחים, מיכליות, והאחרונה שנקראה כך היתה נושאת מטוסים שנבנתה עוד קודם והושקה מחדש בשם זה בשנת 1934. מצאתי גם ספינת טיולים חדשה בשם זה שנוסעת ליעדים אקזוטיים כמו איי סיישל, שבילדותי לא שמעתי על קיומם. על פגסוס וונוס, ספינות הנוסעים שצפיתי בהן מגיעות ועוגנות בנמל חיפה בילדותי לא מצאתי דבר, אבל הן עוגנות קבע בזכרוני.

אין לרגלים רצפה / בעקבות אהרון שבתאי

 

בעקבות שני שירים מתוך מחזור השירים של אהרון שבתאי "מה אעשה היום" – שירי קורונה, במוסף תרבות וספרות של "הארץ" 21.8.20

 

אהרון שבתאי / 1. למשורר

 

אֵין לַרַגְלַיִם

רִצְפָּה

 

וְלֹא תִּבְנֶה

מַדְרֵגוֹת מִבֶּטוֹן,

 

אֶלָּא תַּעֲמִיד סֻלָּם

רְעוּעַ שְׁלַבִּים

 

תַּשְׁעִין אֶל הַקִּיר

בְּאִי זְהִירוּת

 

וְאַתָּה עוֹלֶה

 

אֶל תִּקְרָה

גְּבוֹהָה מִדַּי

 

וְאָמוּר לִצְּנֹחַ,

לִסְּדֹק

אֶת עֶצֶם הַשּׁוֹק,

 

כְּשֶׁבְּיָדְךָ הַנּוּרָה

הַחֲלוּפִית

 

וְרָחוֹק מֵעָלֶיךָ מֻבְרֶגֶת

הַנּוּרָה הַשְּׂרוּפָה.

 

" אֵין לַרַגְלַיִם רִצְפָּה" זו כמעט עברית גרועה. אולי צריך לומר: אין תחת הרגליים רצפה. אבל שלוש המלים האלה יחדיו " אֵין לַרַגְלַיִם רִצְפָּה" הן כל כך חזקות, כמו "ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה". כאילו הרצפה שייכת לרגליים, כאילו היא שלהם, ואז הן מחוברות אליה ועומדות יציב. וכאן הרגליים אין להן על מה שיעמדו. הן תלויות על סולם בין שמיים וארץ, והסולם רעוע, וגם לו אין רצפה אלא הוא שעון אל הקיר, והתקרה גבוהה מדי, ואי אפשר להגיע אל הנורה השרופה מבלי ליפול ולשבור רגל. כמה אני מפחדת להחליף נורה, וכמה טבין ןתקילין שילמתי לחשמלאים או לבעל החנות לחומרי בניין שממול כדי שיפטרו אותי מלטפס על הסולם מוכת אימה ליפול מטה ולשבור את הרגל, והיו ביניהם רשעים שביקשו שכר מפולפל, וגם רחמנים שגבו מעט ופיצו על כך במעט לעג לזקנה שמפחדת לעלות על סולם שמא תיפול ותיפצע. פעם ניסיתי לטפס על מגדל הפעמונים של הקתדרלה בשטרסבורג. היו שש מעלות מתחת לאפס והידיים קפאו לי מהקור ומהפחד, ובסופו של דבר ויתרתי, למרות שיותר מהכל אני אוהבת לעמוד במרומן של קתדרלות ולהתבונן בסביבתן מלמעלה. אין צורך לטפס על מדרגות מפותלות של קתדרלה כדי לחוש שאין לרגליים רצפה. די בניסיון להחליף נורה, ומיד אתה יודע שאין לרגליים רצפה כי הסולם רעוע והשלבים מאיימים להתפרק תחת רגליך וגם הגוף כבר הזדקן ומאיים להתפרק ועוד מעט קט תישמט הרצפה מתחתיך לעד.

 

אהרון שבתאי / 3. אם יבוא החלבן

אִם יָבוֹא הַחַלְבָּן

 

עוֹד מֵהַמַּדְרֵגוֹת

יִשָּׁמַע

שִׁקְשׁוּק כַּדֵי הַפַּח,

 

וְהוּא יִכָּנֵס לַמִּטְבָּח,

יִצֹּק אֶת הֶחָלָב

לְמִכְסֶה הַכַּד

 

וּמֵהַמִּכְסֶה

לשְּׁנֵי הַסִּירִים

 

עַל שַַׁעֲוָנִית הַשֻּׁלְחָן.

 

אִם אוֹפַנָּיו חוֹנִים

בְּפֶתַח הַכְּנִיסָה

 

נִשְׁאַל "מִי זֶה?"

כְּשֶׁנִּגַּשׁ לַדֶּלֶת,

 

וְנִשְׁמַע "הַחַלְבָּן",

אִם יָבוֹא הַחַלְבָּן

 

החלבן הוא זיכרון ילדות. בעצם שני חלבנים הם זיכרון ילדות. את שמו של הראשון אינני זוכרת, רק שהיתה לו קרחת כמו לאבי, אבל הוא היה מבוגר ונמוך מאבי, ואמי סיכמה איתו שיניח בבוקר את שני בקבוקי החלב עבורנו יחד עם עיתון "הארץ" שמחלק העיתונים דחף עם עלות השחר לתיבת הדואר שלנו – הוא תמיד הקדים בהרבה את החלבן – לתוך סל הקש הגדול הקשור בחבל ארוך שאמי שלשלה למטה מהמרפסת עד לכניסה לבניין, כדי שהחלבן לא יצטרך לעלות במדרגות לדירתנו, וכדי שהיא תוכל להעלות לביתנו עם בוקר את העיתון והחלב מבלי לרדת ולעלות במדרגות. גרנו אז ברחוב הלל מספר 45 בהדר הכרמל בחיפה ולדירתנו הובילו שמונים ושש מדרגות. אנחנו היינו ילדים והמדרגות היו רק משחק עבורנו, ותמורתן השקפנו מהמרפסת הגדולה על כל מפרץ חיפה וצפינו שעות באניות שנכנסו ויצאו מהנמל. כשאמי חזרה משוק תלפיות עם הסלים היא היתה נעצרת עוד במדרגות שטיפסו לרחוב הלל מרחוב מסדה, בצדו השני של הכביש, וקוראת בקול ענות "יוסף!" ואבי היה יוצא מחדר עבודתו למרפסת הגדולה וצועק לה "אני בא!" ויורד לקחת מידיה את הסלים ומעלה אותם הביתה, ואמי טיפסה אט אט והגיעה זמן רב אחריו. מאז שעברנו לגור שם חיפשו הורי דירה עם פחות מדרגות, אבל עברו שש שנים עד שעברנו לדירתנו בדרך הים, שאליה טיפסו רק עשרים מדרגות, כמעט לא כלום בשבילנו. אז כבר הייתי נערה ואת החדר האמצעי הגדול שהיו לו שני חלונות בקיר המערבי פיצלו לשניים, כדי שיהיו מדורים נפרדים לי ולאחי. לדירתנו בדרך הים היה מגיע החלבן השני, נפתלי, שהיה גבוה ורזה ודחף לפניו עגלה עם בקבוקי חלב ומוצרי חלב כמו לבן ולבניה, שכבר קשה להשיג היום, וגם החלבנים חלפו מהעולם. כל היום הילך נפתלי עם עגלתו ואלינו היה מגיע רק אחר הצהריים, כשהורי כבר שבו מעבודתם ואנחנו מיום הלימודים, כך שבימי הקיץ היתה סחורתו לא פעם מקולקלת והחלב החמיץ. בכל זאת המשיכו הורי לקנות ממנו מוצרי חלב כל עוד המשיך להגיע, וגם נהגו לפטפט עמו תמיד, כי הביא להם חדשות על מה שמתרחש בשכונה ומה שקורה אצל השכנים. כשאמי ביקשה ממנו חלב אחד גדול ושני גביעי לבן, לחש אחי באוזני "יוגורט אחד גדול ושניים קטנים." לאבי שחונך מנעוריו לחיי עוני החמיצות לא הפריעה במיוחד, ונפתלי היה קורא לאבי "יוסף הצדיק", כי תמה על כך ששופט כמוהו שוטף את הרצפה בעצמו, בתוך הבית וגם בעשרים המדרגות. נדמה לי שזו היתה החלטה של "תנובה" להפסיק את עבודת החלבנים, שרובם כבר היו ממילא מבוגרים וקיבלו פיצויים, ומאז קנה אבי מוצרי חלב במכולת הקרובה, שהיו לא פעם מקולקלים אפילו לטעמו הספרטני, ולכן היה מרחיק למרכול במרכז הכרמל כדי לקנות שם מוצרי חלב טריים. שלושה חודשים לאחר שמלאו לו שבעים שנה סיים לכתוב את פסק-הדין האחרון שלו ויצא למרכול לקנות לו יוגורט טרי שהחל לצרוך לאחר שנגמל מן הלבניות של נפתלי, ואז פגעה בו מכונית שיצאה מחניה והרגה אותו במקום. זה קרה כשעיין בדוכן עיתונים. הוא תמיד אהב לקרוא עיתונים והוריש לי את האהבה הזו. בניגוד למה שמשערים אני קוראת תחילה את החדשות ורק בסוף את השירים.

ארבע שעות ביום

 כשקראתי את הספרון הקטן של אוריין צ'פלין "ארבע שעות ביום", שמאגד ראיונות עם אמהות שילדיהן גדלו בקיבוצים בחינוך המשותף, לא יכולתי להפסיק לבכות, וזה לא היה רק בגלל המחשבה הבלתי אפשרית על תינוקות רכים ועוללים שכלואים במבנה נפרד מבית הוריהם, לרוב ללא השגחה צמודה של מבוגר, רק שומרת לילה שמשגיחה מרחוק ומגיעה מדי פעם לבדוק שהכל כשורה. קשה היה לקרוא על חייהן של הנשים הללו, שמגיעות מרקע שונה ושייכות לדורות שונים, אבל רובן לא בחרו את דרך חייהן, אלא זו נכפתה עליהן, והחינוך המשותף של ילדיהן הוא רק חלק ממכלול של אורחות חיים שנכפו עליהן ושהן השלימו איתן יותר משהסכימו להן, ולעתים גם להן עצמן לא ברור מדוע לא נלחמו יותר על החיים שרצו באמת ושוויתרו עליהם יותר מדי בקלות. וכאשר מבינים מדוע ויתרו כל כך, זה עצוב עוד יותר, כי ישנן בין הנשים האלה מי שאיבדו את משפחתן בשואה, מי שהן ניצולות שואה בעצמן, ומי שהוריהן היו ניצולי שואה, או עולים שנעקרו ממולדתם ומחייהם הקודמים, וכך משתלב הגורל היהודי המר בגורל הנשי, והחינוך המשותף נכפה על האם כמו על ילדיה כעוד גזירת גורל. סיפורה של הראשונה והמבוגרת ביניהן, תרצה מיכאלי מקיבוץ להבות הבשן, כמו מכיל בתוכו את צערן של כל האמהות. היא נולדה בשנת 1921 בגרמניה ועלתה לארץ כנערה עם עליית הנוער לקיבוץ מזרע, ששם היה לה טוב והיא חפצה להישאר שם, אבל מגיל צעיר כבר היתה בת זוגו של בן עירה שהיה לימים לבעלה והלכה אחריו. הוא לדבריה היה מאוהב בתנועה וברעיון ורצה להצטרף לקיבוץ חדש. היא תמיד התנגדה לחיי הקיבוץ, אבל הלכה אחרי בעלה. כמעט בכל אחד מסיפורי הנשים חוזר דפוס דומה: הנשים הולכות אחרי בעליהן, גם כאשר כל הווייתן מתקוממת כנגד חיי הקיבוץ ואורחותיו שנכפו עליהן, והחינוך המשותף בכלל זה.

תרצה לא זכתה לראות שוב את הוריה שנספו בשואה. כשנפרדה מהם העניקו לה הוריה שעון יד, אבל כשהגיעה עם בעלה לגרעין הקיבוץ החדש שהיה עדיין בהכשרה נדרשה לתת את השעון שלה, החפץ היחיד שנותר לה מהוריה, ומעולם לא ראתה אותו שוב. כשנמלטה מן הקיבוץ לאחיה הבכור, החזיר בעלה את הבורחת, שננזפה קשות. כשילדה את בנה הבכור שמעה את בכיו מבית התינוקות שהיה מול חדרה, אך לא הורשתה להניקו אלא פעם בארבע שעות. היא עבדה כמטפלת בבית ילדים של ילדים אחרים, אך כמעט לא ראתה את בנה. בנה השני סבל מאסטמה, והיא שלחה את בעלה בגניבה להציץ עליו בבית הילדים. בעלה הלך יחד עם חברו – האחד שמר ששומרת הלילה איננה מתקרבת, והאחר נכנס וכיסה את ילדו, כל כך פחדו כולם מהמטפלת. בנה השלישי של תרצה היה ילד עם צרכים מיוחדים והועבר לבית ילדים בקיבוץ מרוחק במרכז הארץ, כך שלא תמיד יכלה לבקרו. תרצה נשארה עם בעלה בקיבוץ וגם שלושת ילדיה נשארו בקיבוץ. בנה האמצעי הוא היחיד שבא אליה בטענות על כך שהותירה אותו, ילד חולה אסטמה, לבדו בבית הילדים, כשחייו תמיד בסכנה. אבל תרצה עצמה מכה על חטא שהסכיתה עם הכללים שנכפו עליה ולא נלחמה למען ילדיה. "אם יש עוד מים בירדן זה מהדמעות שלי", היא אומרת. אבל היא בכתה בסתר והתווכחה רק עם בעלה, כלפי חוץ לא התקוממה.

שושנה עברון נולדה בשנת 1936 בפירנצה והוסתרה בימי השואה במנזר כילדה נוצריה. לאחר המלחמה הועלתה עם אחיה ארצה. אביה נספה בשואה ואמה ניצלה ועלתה לארץ, אך שושנה לא זכתה לבלות לצדה שנים רבות, כי האם שעבדה כלבורנטית נרצחה בשיירה להדסה, ושושנה נותרה ללא הוריה וגדלה עם סבה וסבתה. לאחר התיכון הצטרפה לגרעין נח"ל והגיעה לקיבוץ סעד, שם הכירה את בעלה ונישאה לו לאחר שנה. "אף פעם לא התאהבתי באורח החיים הזה, התגלגלתי אליו", היא אומרת. היא התעמתה עם המטפלות בבית הילדים על כך שיקראו לה להניק את בנה כאשר הוא בוכה ולא יאכילו אותו בעצמן במי סוכר. אבל לא היה לה העוז להילחם על כך שיניחו לה להלין את ילדיה בביתה. בלילות ברקים ורעמים התרוצצה בין בתי הילדים של ששת ילדיה ונחשבה ל"אמא משוגעת", אבל לא העזה להתנגד לחינוך המשותף עצמו. "התעקשתי בתוך השיטה של החינוך המשותף, אבל לא הייתי מספיק אמיצה ללכת נגד הזרם. רציתי להתקבל בחברה הקיבוצית ולכן לא יכולתי להילחם בחוקים."

גם עדה חפץ, ילידת 1946, שנולדה בקבוצת יבנה, היתה "אמא משוגעת". כילדה היתה קופצת מחלון בית הילדים ובורחת להוריה, שתחילה החזירו אותה לבית הילדים, ולבסוף הניחו לה לישון אצלם. כשנולד בנה הבכור מאד לא רצתה להשאיר אותו בבית הילדים, אבל רק לאחר שיצאה עם בעלה לשליחות, וזכתה להלין את שלושת ילדיה בביתה העזה להתקומם נגד הלינה המשותפת והתעקשה להלין את ילדיה בחדרם הקטן. אחד מילדיה נשאר בקיבוץ ושלושת האחרים עזבו אותו. נראה שהיא מצרה על כך, ובכלל מצרה על כך שלא חיה את חייה אחרת.  "את הרכבת איחרתי, נשארתי כל חיי באותה התחנה", היא אומרת. היא אומרת שנשארה בקיבוץ כדי לא לאכזב את אביה. אבל אולי נשארה מפני שהצליחה "לנצח את השיטה" ולהעניק לילדיה חיי משפחה דומים יותר לאלה שרצתה.

פאני מור, ילידת 1950, עלתה לארץ מטורונטו ונישאה לבן קיבוץ שריד. היא לא רצתה להשאיר את בתה בבית התינוקות, אך המטפלת המבוגרת אמרה לה להשאיר את בתה ולבוא להניק אותה רק פעם בארבע שעות. "ולי לא היתה שפה להתווכח על כך או לנסות למחות. לא עמדתי על שלי". גיסתה שנישאה לאחי בעלה לא הסכינה עם בית הילדים ועברה עם בעלה לקיבוץ שבו כבר ישנו הילדים עם הוריהם. פאני לא נלחמה. בתה בכתה הרבה בלילות והיא התביישה בכך ששומרת הלילה כתבה על כך שבתה בכתה בלילה וכל האמהות קראו על כך. בעלה של פאני חשב שהלינה המשותפת היא סידור מצוין. הוא עצמו גדל כך. הוא גם דרש מפאני לדבר עם הילדים עברית, שפה שהיא התקשתה בה, ולא בשפת אמה האנגלית. שלושת ילדיה של פאני בחרו להגר עם בני זוגם וילדיהם לטורונטו ולגור קרוב לאחיה של פאני. פאני אומרת שאיננה יכולה לכעוס או להתאכזב, כי כך עשתה גם היא. חתנה אמר לה שהם בכלל לא גידלו את ילדיהם וזה הכאיב לה. היא לא רוצה להיזכר בימים שילדיה היו בחינוך המשותף. פאני נשארת עם בעלה בקיבוץ.

מיכל שני, ילידת 1944, שגדלה בקיבוץ בית אלפא ונישאה לבן קיבוץ עין השופט, התקשתה להשאיר את ילדיה לבדם בבית הילדים ובילתה עמם לילות שלמים בבית הילדים. עם כל ילד נוסף שנולד לה הפכה נחושה יותר לגדלו בחדרה. את בתה הרביעית השאירה בחדרה שמונה חודשים, ואת בתה החמישית החליטה לגדל בחדרה. היא מספרת: "בקיבוץ כעסו, היו דברי ביקורת. נקראנו לשיחות ובירורים...זימנו אותנו לסדנת הורים, הביאו פסיכולוג, היתה שיחה עם המזכיר. אמרתי שאני מוכנה לעזוב בשביל זה. פעם מישהו אמר לי: "קחו את הדברים ותלכו מכאן". במעשה שעשינו ערערנו על איזה סדר בסיסי מאד. החברים פחדו משינוי. היה להם נוח ואולי חששו מהאחריות שהורות בבית מביאה. צריך לזכור שרבים גדלו כך בעצמם ואולי משהו בכישורי ההורות שלהם היה חסר ביטחון. האינסטינקט ההורי דוכא, ואנחנו הצבנו להם מראה מבהילה." ילדיה שואלים אותה למה לא עזבו את הקיבוץ. אבל מיכל לא רצתה לעזוב את הקיבוץ, אלא לשנות את השיטה, מה שלבסוף קרה.

לא כל האמהות ביקורתיות כלפי החינוך המשותף. ישנן כאלה שהחינוך המשותף הקל עליהן ונתן להן ביטחון כשהיו אמהות צעירות מאד. עם השנים גם החינוך המשותף השתנה, הפך פחות נוקשה מכפי שהיה בתחילה. אומרת נורית ברנד, ילידת 1957, שגדלה בחיפה והצטרפה לקיבוץ באמצע שנות השמונים: "חשבתי שזו פריוילגיה לגדל ככה ילדים. להיות עטופה ולגדל אותם בסביבה בטוחה, עם הרבה טבע וטיולים. חשוב לזכור שבתקופה שבה הגעתי לקיבוץ, היתה פתיחות גדולה יותר..." שני בניה עזבו את הארץ לחו"ל ובתה נשארה בקיבוץ ומגדלת בו את נכדיה לצד אמה. נורית אוהבת את הקיבוץ ואיננה מתחרטת על שגידלה בו את ילדיה.

נורית רפופורט, ילידת 1944, גדלה ברעננה והגיעה לקיבוץ משגב עם עם גרעין נח"ל. בגיל 21 נישאה לבן הקיבוץ. את בנה הבכור ילדה בשנת 1968 והביאה מבית החולים לבית התינוקות. משפט שחוזר אצל כמה אמהות הוא: "ישר מבית החולים הגענו לבית התינוקות, בלי לעבור אפילו בבית." היה ברור כל כך שמקומם של ילדים בבית התינוקות ולא בבית הוריהם: "היתה תקופה שבני הבכור סבל מפחדי לילה. ישבתי לידו שעות אבל לא עלה בדעתי לקחת אותו אלינו, כי מי שהפר את הנהלים נתפס כ"לא בסדר", ואני רציתי להיות בסדר וחשבתי שזה יעבור." גם בתה הצעירה עדי גדלה בבית הילדים. "הקיבוץ הפך לבית שלי והייתי מחויבת לדרישות ולאורח החיים הזה", אומרת נורית. בלילה שבין ה-7 ל=8 באפריל 1980 חדרו לבית הילדים של עדי מחבלים והרגו את מזכיר המשק. אחד התינוקות נהרג בפריצה למקום. עדי נפצעה בכתפה ונותחה בבית החולים רמב"ם. נורית אמרה לבעלה שוב ושוב "עדי נולדה לנו מחדש". בדיון שנערך בנושא אמרה נורית שהילדים צריכים לחזור לבית הילדים, שזה המקום הטבעי שלהם. שלושה חודשים אחרי הפיגוע התמנתה למזכירת הקיבוץ. "אני חושבת שהאיפוק והשליטה העצמית שהפגנתי בליל הפיגוע, וגם בימים שלאחר מכן, זה בדיוק מה שחיפשו." נורית לא היתה "אמא משוגעת". היא לא ערערה על יסודות השיטה ולא העלתה שאלות קשות. אבל שנתיים מאוחר יותר עבר משגב עם ללינה משפחתית. נורית נשארה בקיבוץ ורואה בו את ביתה. שלושת ילדיה עזבו את הקיבוץ. היא אומרת שהיא שמחה שבחרו בעצמם, כמו שהיא בחרה.

כשקראתי את הדברים חשבתי שהייתי רוצה לשמוע מה הרגישה וחשבה אמו של התינוק שנהרג, האם גם היא היתה מאופקת, האם גם היא נשארה במשק, האם באמת כולם התלהבו כל כך להחזיר את תינוקם לבית הילדים, ואם כן, מדוע עברו אחרי שנתיים ללינה משפחתית? כמה רודנות, שלא לומר טרור, הופעל על כל מי שסטה מן הדרך, כדי להשיג את הצייתנות הזאת? איזו מערכת של לחץ חברתי ושכר ועונש כדי שהכבשים תלכנה בתלם ולא תסטינה לצדדים. מבין הסיפורים עולה הדיכוי הקיבוצי בכל גווניו: שלילת הפרטיות, האיסור לצאת ללמוד מקצוע על חשבון הקיבוץ, או לבקר הורים בחו"ל. עבור מערכת כה דכאנית, שכולה מבוססת על שכר ועונש גלויים או סמויים על כל הליכה בתלם או סטייה ממנו, הרגש האמהי במלוא עוצמתו הוא ללא ספק סכנה שיש למנוע ולדכא בכל הכוח, שמא תעלה זעקת האמהות השמיימה.

אני אסירת תודה לאוריין צ'פלין על סיפורי האמהות המרתקים ושוברי הלב שהביאה. היא מספרת במבוא שאת ילדיה היא רוצה תמיד לידה, ושהחליטה לראיין אמהות אחרות ולא לפתוח את סיפור ילדותה בלינה המשותפת עם אמה וסבתה. היא הניחה לאמהות לדבר ולספר את סיפורן מבלי לשפוט ואולי כדי לא לשפוט, גם מבלי להצליב את סיפוריהן עם זכרונם של אחרים. אני הייתי רוצה לשמוע גם את סיפוריהם של הילדים, לשמוע איך ראו את הדברים מצדם ומה הם חושבים. דעתי מוטה, כמובן. הורי שהיו להם חברים רבים שהתגוררו בקיבוצים הזדעזעו תמיד מהלינה המשותפת. כשצפינו יחד בסדרה "מישל עזרא ספרא ובניו" על פי ספרו האוטוביוגרפי של אמנון שמוש, כאשר מגיע האב לקיבוץ ובנו מסביר לו שהילדים גדלים במשותף ולא עם הוריהם ומסתובבים חופשי, ומישל מעיר: "כמו תרנגולות" צחקו הורי בהזדהות. אני התוודעתי ללינה המשותפת בשירות הצבאי שלי, כשהתיידדתי עם מורה קיבוצניקית מבוגרת והתארחתי בקיבוצה, שם הכרתי את ילדיה ובני זוגם, וכלתה אמרה לי פעם לתדהמתי שכשהילדים נולדים הם בבית תינוקות עד שהם נגמלים מחיתולים ואז מביאים אותם הביתה, לא ידעתי את נפשי. הייתי רק בת תשע-עשרה ולא נצרתי את לשוני ושאלתי מדוע לא מלינים את התינוקות הרכים עם הוריהם והיא ענתה לי: "אני לא יודעת... יש חברי קיבוץ שעזבו שאומרים שזה טוב, ויש כאלה שאומרים שלא". בכל העולם ילדים ישנים עם הוריהם, והיא מחכה לשמוע מה יגידו עוזבי הקיבוץ, כאילו רק קיבוצים יש בעולם, אמרתי לאשה מבוגרת יותר, שהסבירה לי שכלתה של המורה רק רצתה לשמוע ממי שיכול לעשות את ההשוואה לחינוך המשותף, ואני לא הבנתי ולא רציתי להבין מדוע לשמוע דווקא לאלה שמעולם לא זכו לגדול כמו שגדלים ילדים בכל העולם. תמיד אחשוב שהלינה המשותפת היתה ניסוי אכזרי, ושהאופן שבו קיבוצים רבים דבקו בה במשך עשורים רבים, היתה דוגמה לפנאטיות שמשמר הלחץ החברתי, שבקיבוצים הוא אכזרי במיוחד. קשה לי מאד עם אלה שרואים בצורת החיים הזו דגם מופתי וייצוג מושלם של אורח חיים ישראלי.

אוריין צ'פלין, ארבע שעות ביום, סדרת אדוםדק, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2019

זכרונות ל"ג בעומר

בל"ג בעומר לקחה אותנו הגננת מרים לחורשת האקליפטוסים של חדרה, שאנחנו קראנו לה יער. היו שם ככל הנראה גם עצים אחרים, אולי ברושים, שמהם שברה הגננת מרים ענפים שכופפה וקשרה בחבל, ויצרה לנו קשתות. היא ישבה ליד שולחן – נדמה לי שהובאו עבורה שולחן וכסא מתקפלים, כי הגננת מרים כבר היתה אשה זקנה, ועל השולחן היתה פקעת חבלים גדולה שממנה גזרה בכל פעם חבל לקשור עוד קשת. את החצים כבר אספנו לבדנו מבין הזרדים היבשים שעל הקרקע. היינו לוחמיו של בר כוכבא שנלחם באריה וניצח אותו, כי הוא היה גיבור, הוא קרא לדרור, כל העם אהב אותו, זה היה גיבור. לא ממש נלחמנו אבל התרוצצנו בחורשה שנראתה לנו אינסופית. את היערות שבסיפורים דימיינתי תמיד בדמות חורשת האקליפטוסים של חדרה, שהחלוצים שתלו כדי לייבש את הביצות. אולי גם סבי היה ביניהם לפני שחלה בקדחת שכמעט הרגה אותו. כשאנחנו נולדנו כבר היתה מדינה, ולכן חשבו סבינו והורינו שאין כמותנו מאושרים.

חוץ מהמשחק בקשתות גם ציירנו בצבעי מים על ביצים קשות. אין לי מושג כיצד התגלגל מנהג הפסחא הזה לחגיגת ל"ג בעומר אצל הגננת מרים. ציירנו על הביצים וייבשנו את הביצים המצוירות ואז קילפנו ואכלנו אותן ביער עם הכריכים שחילקו לנו, או שהבאנו מהבית? אני זוכרת שקיבלנו בגן בכל יום ארוחת צהרים ופרוסת לחם עם חמאה שחילקה לנו עוזרת הגננת פרידה, שאהבתי יותר מאשר את הגננת מרים שפחדתי ממנה. פעם אחד הילדים זרק עלי את הפרוסה שלו וזרקתי עליו בחזרה את שלי והגננת מרים תפסה אותי ביד והוציאה אותי למטבח. הרגשתי שזה מאד לא צודק כי לא אני התחלתי ולילד שזרק עלי את הפרוסה שלו לא עשו כלום, וברחתי מן הגן מבלי שאיש ראה והלכתי לבדי הביתה, מרחק די גדול לילדה בת ארבע דרך כבישים עם מעט מכוניות והרבה עגלות וסוסים. למחרת הגננת מרים חקרה אותי איך הצלחתי לברוח ולא אמרתי לה את האמת כמובן. קודם יצאתי לחצר, ורק אז, כשהבחנתי שאיש איננו רואה אותי, פשוט יצאתי לסמטה ומשם הלכתי הביתה, ואיש לא שם לב לילדה הקטנה שהולכת לגמרי לבדה, מה שנראה לי אז לגמרי טבעי, ועכשיו נראה לי די מוזר.

אבל את ימי ל"ג בעומר אני זוכרת כאושר גדול. אהבתי להיות בר-כוכבא הגיבור, ואהבתי לדמיין איך אני נלחמת באריה. לא ממש ידעתי איך נראה אריה, ומה גודלו האמיתי. לא היתה טלויזיה ועברו שנים עד שזכיתי לבקר בגן חיות. אולי ראיתי תמונה של אריה בספר, ואולי רק ציור של אריה. לא חשבתי שאדם איננו יכול להילחם באריה. הייתי קטנה מאד ורזה. תמיד שקלתי הרבה פחות ממה שהיה צריך, אבל דימיינתי הרבה את עצמי בזירה נלחמת באריות ורוכבת על האריה החוצה מהזירה. אמא היתה מרביצה לי בקולב וזה מאד כאב. הייתי בורחת ומתחבאת מתחת למיטה ולא יוצאת משם. לפעמים נרדמתי מתחת למיטה ואבא היה מוציא אותי משם כשחזר מהעבודה. אבל את האריה תמיד ניצחתי, כמו בר-כוכבא.

*

מדורות ל"ג בעומר נבללו בזכרוני עם הקומזיצים של יום העצמאות, כי את שני החגים חגגנו בצורה דומה, למעט העובדה שבימי העצמאות רקדנו ברחובות עד אמצע הלילה ורק אחר כך הלכנו להדליק מדורה ולשבת לידה עד הבוקר, עם קפה שבישלנו לעצמנו בצד על מדורה קטנה. היה קשה למצוא מקום למדורה כי רבים התחרו על המקומות ברכס הכרמל. פעם באו נערים שניסו לסלק אותנו ואחד מהחברים ביקש שאני אשכנע אותם להניח לנו. אינני חושבת שהצלחתי לשכנע אותם אבל איכשהו הם כן הלכו והניחו לנו. לרוב לא קרה לנו משהו מיוחד. אבל פעם אחת, כבר אינני זוכרת אם זה היה בערב יום העצמאות או בערב ל"ג בעומר, נסענו לחוף הים במשאית עם עוד הרבה בני נוער והדלקנו שם מדורה ושרנו בקולי קולות את "אלין" של כריסטוף מבלי להבין את המלים. כריסטוף מת בחודש שעבר מקורונה ומותו ציער אותי, למרות שבנעורי בקושי ידעתי מי הזמר ששר את "אלין", ועברו עוד שנים עד שיכולתי לתרגם לעצמי את מלות השיר ולהבין מה הוא אומר. מבלי שהבנתי זאת בזמן אמיתי כריסטוף היה חלק מנעורי, ולפעמים אני מזמזמת לעצמי את "אלין". כריסטוף מת מקורונה כי היה כבר איש חולה וזקן, וגם אנחנו שזמרנו את "אלין" בקולי קולות במדורה על שפת הים כבר מזמן איננו צעירים.

*

כשליוויתי את בתי הצעירה למדורה קרא מישהו בשמי ענת ענת. לא זיהיתי אותו והוא אמר ענת, זה ... הוא היה האהבה הגדולה מגיל שבע-עשרה ששבר את לבי ולא הצלחתי לזהות אותו, וגם אחרי שהבנתי מיהו לא היה אכפת לי. איזה ילדה גדולה, הוא אמר באהדה. אמרתי לו שזאת הקטנה שלי. כבר עברו כנראה יותר שנים מהפגישה המוזרה הזו מאלה שעברו קודם לכן מאז שנפרדנו, ואני זוכרת רק את האדישות שלי.

סומרסט מוהם כשסיפר על המלח שהתאהב בבת-איים ורב-החובל הפריד אותו ממנה והעלה אותו בכוח על הספינה להמשך ההפלגה סיים את סיפורו במפגש בין המלח לבת-האיים אחרי שנים, כשהם עוברים זה ליד זו ואינם מכירים, או אינם טורחים להכיר. הוא כתב שצער האהבה איננו הפרידה אלא האדישות, משפט שנחרת בלבי, אבל בחיי האמיתיים הפרידות גרמו לי הרבה צער, האדישות ממש לא. אולי דברים נראים אחרת בעיני אחרים.

*

חשבתי של"ג בעומר של הקורונה יהיה נקי ושקט אבל כבר בתחילת הערב חדרו לביתי ריחות המנגל של השכנים מהחצר השכנה, שכל העצים בה נכרתו ונדמה שיושבי דירת הקרקע אינם חדלים לארח ולחגוג על שולחן שהציבו בחצר ולידו העמידו את המנגל. גם היום דומים ימי העצמאות ול"ג בעומר אלה לאלה. פעם חגגו אותם במדורות ועכשיו במנגלים. כשיצאתי עם אושר ניגנה מוסיקה רועמת מכל פינה. אצל השכנים בבניין הסמוך היתה מסיבה רועשת והם שרו בקולי קולות שירים עבריים חדשים שלא הכרתי. אבל קולות שירה הגיעו גם מרמקולים רחוקים. הרחובות היו חשוכים מאד והתפללתי שיהיה שקט, אבל המוסיקה, מהיכן שלא הגיעה, לא פסקה ואפילו התגברה והיכתה באוזניים כמו מחבטים. רציתי מאד לחזור הביתה ולהגיף את כל החלונות והדלתות, וחשבתי איך נהייתי זקנה עצבנית שאין לה שום סבלנות בלילה לריקודים ושירים, ורק רוצה לישון ובעצם מתקשה לישון ומתעוררת בבוקר סהרורית. בבוקר אמרו שנהרג בלילה חייל, בן יחיד להוריו, שהתעקש לשרת בגולני. זרקו עליו מגג בניין אבן גדולה שפגעה לו בפנים ולא היה לו סיכוי. האוויר היה דוקא נקי מאד בזכות המדורות שלא נדלקו. והיה שקט מאד, ולא ניגנו שירים, אבל שוב זמזמתי לעצמי את "אלין" וחשבתי שהוא כל כך מתאים, עדיין מתאים

*

בבוקר אמרו שבלילה החרדים הדליקו מדורות וחגגו בהמוניהם למרות האיסורים.

מורי ברוך אליחי ז"ל

הבוקר ראיתי מודעת אבל למורי לציור מבית הספר הריאלי ברוך אליחי, ואחד האנשים שהכי אהבתי בעולם, ובכל זאת מאז שעזבתי את בית הספר לא חזרתי לפגוש אותו מעולם, וגם היום אינני נוסעת ללווייה שלו, אינני מסוגלת לחזור לחיפה ולפגוש אנשים מהעבר. אפילו לקבר אבי כבר אינני עולה שנים רבות, רק לקבר אחי שקבור בעין כרמל אני עולה פעמיים בשנה, ביום הולדתו וביום מותו, וזה גם בגלל המרחק מירושלים, אבל יותר בגלל הפצעים בנפש, שלכל זה נקשר מורי ברוך אליחי שאהבתי בכל לבי ולא אמרתי לו. הרגשתי מבוכה ואפילו בושה לבקר אותו ולומר לו את אשר על לבי.

ברוך אליחי היה מורה שלי בחוג לציור ופעם גם הדריך אותנו בקייטנה, בקיץ אחד שבו הלכתי עם אחי לקייטנת בית הספר. הוא היה מורה חם ואוהב שלימד אותנו באהבה ובלי משמעת נוקשה, אבל נדמה לי שהיינו מאד שקטים אצלו ושגם הילדים היותר בעייתיים לא עשו אצלו בעיות, כי היתה לו גישה כזאת מרגיעה לילדים, ותמיד הוא דיבר אלינו בחביבות ובהבנה ואף פעם לא ראיתי אותו מתרגז או מרים על מישהו קול.

הוא ניסה לפתח את הטעם האמנותי שלנו וללמד אותנו לצייר בסגנונות מודרניים, ואני שהייתי ילדה שמרנית לפעמים התקשיתי עם זה ורציתי רק לצייר ציורים ריאליסטים – אז עוד יכולתי לשבת שעות ולצייר מהתבוננות, להעתיק את המציאות כמיטב יכולתי – והוא היה מאד סבלני לשמרנות שלי, למרות שניסה לשכנע אותי בעדינות לעשות גם דברים קצת שונים. עכשיו אני חושבת שגם הכתיבה שלי לא מצטיינת בדימיון אלא בהתבוננות. תמיד יש לי צורך להישאר נאמנה למציאות. כשברוך אליחי צייר, הדברים המציאותיים קיבלו משמעות קצת סמלית ולפעמים הנוף התפרק לצורות גיאומטריות והתחבר מחדש. אני לא ידעתי וגם לא רציתי לעשות כאלה דברים. ידעתי שלא אהיה ציירת, אבל אהבתי לצייר להנאתי. כשהשנים חלפו ודלקת הפרקים התעצמה חדלתי לגמרי מציור.  

עכשיו אני חושבת אם ברוך אליחי ידע שאני כותבת. גם בבית הספר כתבתי. מאז שאני זוכרת את עצמי כתבתי. אבל אני זוכרת שדיברתי איתו רק על ציור וגם הוא דיבר איתי רק על ציור עד שהוא קרא לי יום אחד ודיבר על נעמי.

נעמי היתה אז ילדה בת עשר בערך. היא היתה הבת הבכורה שלו והיא היתה מאומצת. אחרי שאימצו את נעמי נולדו לברוך ורעייתו שני ילדים משלהם. נעמי היתה ילדה יפה עם שיער שחור ועיניים חומות גדולות והיא התקשתה בלימודים, וברוך ביקש שאתן לה שיעורים פרטיים ואעזור לה להשתפר בלימודים, ואני מאד רציתי ללמד אותה והספקתי לתת לה שיעור או שניים, אבל אז אמי התערבה.

אמי התעללה בי מאז שאני זוכרת את עצמי. היא תמיד סחבה אותי לבתי חולים ולרופאים והכריחה אותי לעשות בדיקות איומות ולקחת כל מיני תרופות. כשהייתי ילדה לא הבנתי הרבה, רק הבנתי מהדברים שאמי אמרה לי כל הזמן שאני הולכת למות. קודם היינו נוסעים לאנדוקרינולוג בתל-אביב, ואחר כך אמי לקחה אותי לנוירולוג פרופסור אפרים בנטל ששלח אותי לכל מיני בדיקות ונתן לי כדורים נגד אפילפסיה. הורי אמרו שאני חולה באפילפסיה ושאני צריכה לקחת כדורים, אבל אמי הוסיפה ואמרה תמיד שאני חיה על כדורים ואסרה עלי לעשות כל מיני דברים ונתנה לי להבין שאני הולכת למות.

לפני שנישאתי אבי אמר לבעלי לעתיד שאני חולה באפילפסיה ובעלי היה קצת בהלם מהצורה שאבי דיבר על זה, למרות שאני כבר סיפרתי לו שקיבלתי טיפול לאפילפסיה, אבל מעולם לא היה לי התקף אפילפטי, לא מאז שאני זוכרת את עצמי, ורק כשהייתי מורה חיילת וטיפלתי בילדים חולי אפילפסיה וראיתי כמה ההתקפים נפוצים אצלם, חשבתי שזה קצת מוזר שקיבלתי שנים כדורים נגד אפילפסיה למרות שאיש מעולם לא ראה אותי מקבלת התקף אפילפטי. כשהייתי בת שש עשרה או שבע עשרה דרשתי פעם מפרופ' בנטל שיסביר לי מה יש לי ולמה אני מקבלת כדורים בכלל, ובתגובה הוא פשוט אמר שאני כבר לא צריכה יותר לקחת כדורים, וזה היה אפילו עוד יותר מוזר, כי עד אז אמי כל הזמן הסבירה לי שאם לא אקח את הכדורים אמות, פשוט כך, כי אני לדבריה חיה על כדורים. כשפרופסור בנטל אמר לי שאני לא צריכה לקחת יותר כדורים פרצתי בבכי של התרגשות, כי הבנתי שאני לא הולכת למות כפי שאמי גרמה לי לחשוב כל הזמן.

אבל כל זה קרה אחר כך. אז, כשאמי שמעה שנתתי שיעור פרטי לנעמי אליחי היא השתוללה בצעקות שזה אסור לי כי אני חיה על כדורים ואסור לי לעבוד. זה היה קצת מוזר כי בבית תמיד ציפו ממני לנקות ולשטוף כלים ולעשות הרבה עבודות, וגם אמי לא מנעה ממני מעולם לעבוד בהתנדבות ללא שכר בטיפול בילדה חירשת ובסיוע במעון לילדים עם שיתוק מוחין, שהעבודות שעשיתי שם היו הרבה יותר קשות מאשר לתת לנעמי אליחי שיעורים פרטיים. אבל אמי כל כך השתוללה וכמעט מנעה ממני לצאת מהבית, וגם פעם כשסתם הלכתי למרכז הכרמל, כשחזרתי הביתה היא שוב התפרצה בצעקות איומות שבטח הלכתי לתת שיעור פרטי לנעמי אליחי, כאילו זה היה איזה פשע חמור. הסברתי את המצב לברוך אליחי והוא כדרכו ניחם אותי והשתדל שאני לא ארגיש רע, אבל אני הרגשתי נורא ואפילו עכשיו, שעברו כבר בערך ארבעים וחמש שנים מאז, אני מרגישה כל כך הרבה זעם וצער שאני בקושי יכולה להכיל.

כמה שנים אחר כך קראתי בעיתון "הארץ" את המכתב הכי נורא שקראתי בחיים, וזה היה מכתב שכתב ברוך אליחי. במכתב הזה הוא כתב שהיתה בעיתון תמונה מהפיגוע המחריד באוטובוס הדמים בכביש החוף שנרצחו בו עשרות אנשים. הפיגוע היה במרץ 1978, כשכבר הייתי נשואה ובהריון עם בתי הבכורה. אני כבר לא זוכרת מתי התפרסם המכתב, אם זה היה סמוך לפיגוע או יותר מאוחר, וברוך אליחי כתב במכתב שבתמונה מהפיגוע הופיעה גם גופתה של נעמי שנרצחה בפיגוע, ורק מהמכתב נודע לי שנעמי נרצחה בפיגוע. ברוך אליחי כתב שהוא ורעייתו רוצים לזכור את בתם נעמי שלמה ויפה כפי שהיתה בחייה, ושהם לא צריכים לראות בעיתון תמונה של גופתה אחרי שנרצחה. גם אני רציתי לזכור את נעמי לנצח כמו שראיתי אותה לזמן כה קצר, ילדה שקטה ויפה עם שיער שחור ועיניים חומות גדולות ומבט ביישני, שחושבת הרבה לפני שהיא אומרת משהו, ילדה  שממבט ראשון חיבבתי אותה.

אלה דברים שכאילו לא קשורים זה לזה, אבל הזעזוע מהמות הנורא של נעמי שהיתה כל כך צעירה התחבר עם הזעם שחשתי כלפי אמי, שבאותו זמן כבר התרחקתי ממנה ומיעטתי לבוא לחיפה לבית הורי והלכתי ורחקתי מהם ככל שיכולתי. אבל כשבעלי עזב את הבית וניסה לכפות עלי גט בכוח בטענה שאני אפילפטית ומקבלת התקפים קשים שמעולם לא היו לי, נאלצתי לעבור שוב בדיקת גלי מוח ולחזור לפרופסור בנטל. הורי לקחו אותי אליו במכוניתם ואמי רעדה כל הדרך בצורה שמעולם לא ראיתי אותה רועדת לא קודם לכן ולא אחר כך. במות אבי וגם במות אחי היא היתה הרבה יותר מאוששת מאשר באותו אחר צהרים כשנסענו את הדרך הקצרה למדי מבית הורי למרפאתו של הפרופסור בנטל. הורי רק הורידו אותי אצל פרופסור בנטל ונסעו משם, וגם זה היה קצת מוזר.

הפרופסור בנטל אמר שאין אצלי שום סימן לאפילפסיה. הוא היה נרגש ונרגז מאד על כך שבעלי מנסה להשתמש במחלה שהיתה לי כביכול כדי להתגרש בתנאים טובים יותר, ואמר בכעס שהוא מכיר את זה, שגברים רוצים להתגרש ואז מנסים לטעון שהאשה אפילפטית. ואז הוא סיפר לי שבכלל לא הוא איבחן אותי כאפילפטית, שאמי הביאה אותי אליו לטענתה להמשך טיפול, בטענה שאובחנתי כאפילפטית על ידי דוקטור אלפנדרי, שכבר לא היה בחיים כשהגעתי לפרופסור בנטל, והוא גם לא קיבל שום תיק רפואי או מסמכים רפואיים מוקדמים יותר, שרק פעם אחת היה בבדיקה מימצא שיכול להתפרש כסימן לאפילפסיה, אבל הוא הסביר לי שלא מאבחנים חולה כאפילפטי אם אין לו בפועל התקפים, ובכל השנים היה לי רק התקף אחד ויחיד שאמי דיווחה עליו בגיל שנתיים, ולדברי הפרופסור בנטל רק בגלל הדיווח של אמי על ההתקף שקיבלתי כביכול, הוא איבחן אותי כאפילפטית ורשם לי כדורים נגד אפילפסיה.

זה היה לי מאד משונה מכל הבחינות. כבר ידעתי מניסיוני כמורה בחינוך המיוחד שחולי אפילפסיה מקבלים הרבה התקפים בחיים, גם אלה שמטופלים בכדורים נוגדי התקפים, וגם זכרתי שהתחלתי לקבל כדורים נגד אפילפסיה רק מאז שהייתי מטופלת אצל פרופסור בנטל או לפחות בסמוך לכך, ואז כבר הייתי ילדה בבית הספר היסודי. לפני זה מעולם לא קיבלתי תרופות ובכל זאת לא היו לי שום התקפים אפילפטיים.

כפי שכבר הזכרתי, לפני שאמי לקחה אותי לפרופסור בנטל היא סחבה אותי במשך כמה שנים לאנדוקרינולוג בתל אביב שהורה לעשות לי כל מיני בדיקות איומות שאמי מאד נלהבה לעשות לי, למרות שלא היתה לי שום מחלה שידועה לי. בשלב מסוים אבי כנראה התחיל לחשוד שמשהו עקום ובא איתנו לתל אביב, ולאחר שאותו אנדוקרינולוג ביקש להוסיף לבדיקות האיומות שכבר ערכו לי גם צילום של אמת ידי, והורי שאלו אם דרוש צילום רנטגן והוא אמר לא, רק צילום רגיל, למרות שהייתי רק בת תשע או עשר אמרתי שהוא פשוט עושה עלי ניסויים, כי בשביל מה לו צילום – הוא יכול להתבונן באמת ידי כרצונו, אלא אם כן הוא צריך צילום לפרסם מחקר - הפסיקו לקחת אותי לאנדוקרינולוג, ורק אז אמי לקחה אותי לפרופסור בנטל עם סיפור האפילפסיה. בעצם גם כשהלכנו לאנדוקרינולוג באחד מבתי החולים באיזור תל-אביב עשו לי שם בדיקות גלי מוח. אני לא כל כך מבינה למה אנדוקרינולוג שלח אותי לבדיקות האלה, האם כבר אז אמי סיפרה שאני אפילפטית, או שרק אחר כך בא לה הרעיון ואז היא לקחה אותי לפרופסור בנטל ולי היא תמיד אמרה שפרופסור בנטל הוא זה שאיבחן אותי כאפילפטית, על סמך הבדיקות, ורק כשהתגרשתי הבנתי שכל הסיפור שלה היה שקרי, ושכנראה בגלל זה היא כל כך רעדה בדרך אליו במכונית. היא לא דאגה לי אלא פחדה שאבי יגלה עכשיו שהיא תמיד שיקרה לגבי המחלה שהיא ייחסה לי.

באמת בהזדמנות דיברתי עם אבי ביחידות ושאלתי אותו למה הם טוענים שאני אפילפטית, ואבי אמר בשיכנוע עמוק שבגיל שנתיים איבדתי את ההכרה לשתי דקות שלמות. שאלתי אותו אם הוא היה שם וראה את זה, והוא אמר שלא, שהוא היה אז במילואים, ואמי היתה איתי לבד. שאלתי אותו אם עוד מישהו מלבד אמי ראה אותי אז או במקרה אחר מקבלת התקף אפילפטי והוא הודה שלא. שאלתי אותו איך הוא מאמין לה, שהרי הוא יודע שהעדויות שלה בעייתיות ואבי שתק.

אז כבר ידעתי מה זה תסמונת מינכהאוזן על ידי שליח, שזאת צורה של אמהות עם בעיות נפשיות להתעלל בילדים שלהן על ידי המצאת מחלות וכפיית טיפולים על הילד, תוך הצגתו לעצמו ולסביבה כילד מאד חולה. אני משוכנעת שאמי סבלה מהתסמונת הזאת מבלי שאי פעם אובחנה, וגם אם אנשים אחרים שמו לב שיש אצלה בעיה, ואני יודעת שהיו כמה ששמו לב, בכל זאת שיתפו איתה פעולה.

לפני כמה חודשים ראיתי עם בתי שרון את סרטה המזעזע של ארין לי-קאר "אמא יקרה ומתה", על נערה שאמה טענה שהיא חולת סרטן ומשותקת, מנעה ממנה ללכת לבית הספר והכריחה אותה לשבת בכסא גלגלים ויזמה ניתוח שבו החדירו לבטנה צינור הזנה וגילחה את ראשה כדי שתיראה כחולת סרטן שמקבלת טיפולים כימותרפיים. גם במקרה המזעזע הזה היו רופאים שהבינו שהאמא סובלת מתסמונת מינכהאוזן על ידי שליח, אבל לא נקטו שום צעדים להפסיק את ההתעללות בילדה ורוב הרופאים בעצם שיתפו עם האם פעולה. כשהבת הגיעה לבגרות היא מצאה חבר דרך האינטרנט וביקשה ממנו לרצוח את אמה, והוא באמת רצח את אמה. דנו אותה כשותפה לרצח לעשר שנות מאסר.

היה לי מאד קשה לראות את הסרט הזה, כי במידה מסוימת הוא הזכיר לי את החיים שלי. המקרה שלי כמובן איננו מקרה כל כך מזעזע. אני הלכתי לבית הספר והצטיינתי בלימודים – למורת רוחה הגלויה של אמי שנהגה ללעוג לי על שקדנותי וקראה לי "דגש חזק", ואני למדתי בעיקר כדי להימלט ממנה ביום מן הימים וגם הצלחתי בכך: ביקשתי בצבא לשרת כמורה חיילת הכי רחוק שאפשר מהבית, וצבא הגנה לישראל, שלעולם אהיה חייבת לו את גאולתי, נענה ככל האפשר לבקשתי הצנועה. שירתתי בספסופה ובקרית שמונה ובבית שאן ושמעתי הרבה קטיושות שורקות ליד אוזני והייתי מאושרת שכבר אינני בחיפה. מיעטתי לבקר בבית הורי, ואחרי הצבא נסעתי ללמוד בירושלים ובאותה שנה כבר נישאתי ולא שבתי הביתה.

ואז נודע לי כפי שסיפרתי שנעמי אליחי נהרגה, ולא הייתי מסוגלת לבקר את מורי ברוך אליחי שכל כך אהבתי. ולא ראיתי אותו יותר מעולם, רק מדי פעם קראתי משהו על תערוכות ציורים שלו. עם השנים הבנתי שאמי לא יכלה לסבול את המחשבה שארוויח כסף, ואפילו מעט, ושיהיה לי כסף משלי. היא תמיד ראתה בכסף אמצעי שליטה. ומאז שאבי נהרג בתאונה היא עסוקה בניסיונות בלתי פוסקים לנשל אותי ואת בנותי מירושת אבי, ולפעמים אני חושבת אם זה קשור לאותה שיחה עם אבי שבה אמרתי לו שלדעתי לא היתה לי מעולם אפילפסיה, וכל סיפורי המחלות שלי הם לגמרי המצאה של אמי. מה גם שהיא תמיד נתנה לי להבין שאני עומדת למות, מה שלא היה נכון בשום מקרה, גם לו הייתי באמת חולה באפילפסיה.

עכשיו קראתי קצת על מורי הטוב ברוך אליחי וראיתי גם שהוא עלה לארץ בשנת 1948 ולמד ציור בבצלאל ואחר כך לימד במוסד נעורים בכפר ויתקין ובקיבוץ סעד, לפני שהוא בא בשנת 1960 ללמד בבית הספר הריאלי ששם נפגשנו.

גם אמי היתה איזו תקופה בקיבוץ סעד, ואולי הוא הכיר אותה משם? בכלל נדמה לי שאמי הכירה אותו, ודוקא בגלל זה היתה לי מוזרה השערוריה שהיא הקימה כשהוא ביקש ממני ללמד את נעמי.

אולי אמי פחדה שהוא יספר לי עליה דברים שידע? מה שהוא לא היה עושה בשום מקרה.

ואולי הוא ידע שאמי מתעללת בי ורצה שאלמד את נעמי גם בשבילי, כדי שאהיה קצת אצלם בבית וארגיש קצת כמו בן אדם ולא כמו בבית הורי ששם רמסו אותי והתעללו בי כל הזמן, למרות שכבר לא הייתי שם הרבה, בתיכון כבר בעיקר התגוררתי למזלי אצל סבתא, וזה מה שהציל אותי במידה רבה.

עכשיו מורי הטוב ברוך אליחי נפטר בשיבה טובה מבלי שפגשתי אותו אפילו פעם אחרי לימודי בתיכון, ואני אפילו לא נוסעת ללוויה שלו, כי אין לי אומץ לפגוש אף אחד שיזכיר לי דברים שיותר מדי כואבים. אני יושבת וכותבת.