רם לוי / המתים של יפו

רם לוי / המתים של יפו

ראשית כל, זהו סרט יפהפה, שמצולם להפליא, ומלא סצינות צבעוניות וחלומיות, שניכרת בו השפעת הניאו-ריאליזם האיטלקי ובפרט סרטיו המאוחרים של פליני, שרם לוי סיפר בשיחה לאחר הסרט שהושפע מן המוסיקה בסרטים שלו, וככל הנראה התכוון למלחין נינו רותה שעבד עם פליני בקביעות. רם לוי עבד עם המלחין הישראלי רן בגנו, שהלחין את המוסיקה לסרט. לא רק המוסיקה מעלה בתודעה את פליני, שגם כשצילם סרט תיעודי צילם חלום ולא מציאות. גם הסרט של רם לוי, שעל פי התקציר נשמע כסיפור משולי החדשות, איננו סרט ריאליסטי, אלא סרט סימבולי ואלגורי, שמספר סיפור שובר לב ושואל הרבה שאלות יותר משהוא נותן תשובות. זה איננו סרט שעוסק במציאות כפי שהינה אלא כפי שהיא נחווית בדימיונם של אנשים, זה סרט שיותר משהוא מבקש לומר משהו, הוא מבקש להפנות את המבט למה שקל להתעלם ממנו, ויותר משהוא מבקש לעורר רגשות הוא מבקש לפתח רגישות למה שאפשר לראות רק כאשר חפצים להתבונן. הסיפור שפותח את הסרט ונשמע כסיפור אגדה על שלדים וגולגלות שמתגלגלים לים בחורף סוער מבית קברות הבנוי על מצוק, הוא למרבה הפלא סיפור אמיתי לגמרי, שהתרחש במציאות, אבל בסרט הסיפור הזה איננו מדבר על המתים שנקברו בבית הקברות, אלא על החיים שגורשו מיפו. אולי גם קרוב המשפחה של גיבור הסרט ששלח את שלושת ילדיו לבית קרובו חשוך הילדים הוא בנם של מגורשים מיפו. אולי כן ואולי לא. היו צופים שכעסו על שהסרט מזכיר את תושביה הערבים של יפו שהיהודים גירשו במלחמת השחרור. אבל הסרט איננו עוסק במגורשים מוחשיים, אלא מנסה להנכיח את המגורשים כפי שמנכיחים זיכרון של מתים. וכך המתים של יפו אינם המתים שנקברו בבית הקברות שלה ושלדיהם התגלגלו אל הים, אלא המגורשים שמתו משום שחלף זמן רב כל כך מאז גורשו, והם לא מתו ביפו אלא בניכר, הם המתים של יפו לא משום שמתו ביפו, אלא משום שיפו מנכיחה את העדרם.

ספק רב אם יש היום ביפו בתים עזובים שלא אוכלסו. במצוקת הדיור המתמדת ביפו היה מן הסתם בית ריק מאוכלס במהרה. אבל במרכז הסרט עומד בית ריק ונטוש שמנכיח את הערבים שכבר אינם גרים כאן, ובו מצולם סרט, סרט קלישאי שמצלם במאי בריטי, ובו כל הקלישאות האירופיות על המזרח. לכן בסרטו של הבמאי הבריטי יש דרוויש מסתובב, מסתובב סביב עצמו ועולה השמיימה, בסצינה יפה ומפעימה במיוחד. האם אתם שחייתם כל חייכם במזרח התיכון ראיתם אי פעם דרוויש מסתובב סביב עצמו? מן הסתם מעולם לא, אבל כמעט בכל ספר אירופי שמתאר את המזרח יש דרוויש מסתובב. הדרוויש איננו חלק מהסיפור, הוא חלק מהדימוי האוריינטליסטי והקולוניאליסטי של המזרח שלוי  מדבר בגנותו מפיה של שחקנית בריטית צעירה שאיננה אוהבת את התסריט שכתב אביה הבמאי לא רק משום שאיננו אמת, אלא משום שהוא קיטש בכל קנה מידה. השאלה הזו, מהי אמנות ומהו קיטש היא אחת השאלות שלוי מתלבט בהן בסרטו. אחת התשובות לכך שהוא נותן מפי השחקנית הצעירה היא שקיטש הוא ניסיון ליפות את המציאות, להדחיק את הרוע והאכזריות שבה. אבל קיטש הוא גם עניין של הקשר. גם העמדת דבר מחוץ להקשרו הנכון היא קיטש. קיטש הוא הצבת דברים מחוץ להקשרם הנכון. אפילו מוות יכול להיות קיטש, אם הוא מוצג באופן שמוציא אותו מהקשרו הנכון.

באמצעות הסרט בתוך סרט דן לוי בשאלה איך נכון לתאר מציאות עכשווית ומציאות היסטורית, שאלות שהטרידו אותו שנים רבות שבהן התמהמה ביצירת סרטו. אבל אלה השאלות שברקע העשייה הקולנועית. הסרט עצמו דן באופי הקולוניאלי של הציונות, והוא עושה זאת בתחכום רב באמצעות דיון בקולוניאליזם הבריטי. לוי מדבר על יפו, לא על הגדה המערבית, או יהודה ושומרון כפי שיעדיפו אחרים. ויפו היא משל. לכן אין בסרט שום מונומנט מוכר מיפו. לא מגדל השעון ולא הנמל – למעט תקריב של סירת דייגים אחת, לא חוף עלייה ולא כיכר חאג' כחיל. יפו של לוי היא תקריב של בית ועוד בית, דלת כניסה, קטע רחוב, מכולת. יפו היא כל מקום שבו אנשים נתונים לשלטונו של עם אחר שמתנשא עליהם, מתעמר בהם, שולט בגורלם. הדיכוי איננו צריך להיות מוחשי. די בכך  שהנפש מדוכאת. די בכך שאדם מרגיש שהרשויות עשויות להתנכל לו גם אם לא עשה כל רע. רק מפני שהינו מי שהינו. די בכך שהוא חש שיש אנחנו והם,והוא איננו אחד מהם, הוא אחד מהאחרים.

לוי התבסס על סיפור של גלעד עברון המנוח, שעמו עבד בשיתוף פעולה שנים רבות. אבל הוא לקח את הסיפור למקום שלו, הפך אותו דרמטי וטראגי יותר, לא משום שהמציאות היא אכן טראגית. לוי לא ביקש לשקף את המציאות אלא לשרטט את הסבל האנושי הכרוך בה, את המחיר האנושי הכרוך בה. הוא קטע את סרטו בנקודה שבה יכול כל אחד מהצופים להמשיך את הסיפור כרצונו. הוא בחר שלא לסיים אף לא אחד משני הסיפורים שמובאים בסרטו, והשאיר לצופים את האפשרות לדמיין סוף כרצונם. הסוף איננו באמת חשוב בסרט הזה, החשוב הוא להבין את הגיבורים שלו, כאשר אנו צופים בהם מתמודדים עם חייהם. אלה גיבורים שלא קשה להזדהות איתם, גיבורים שאינם מאלה שיוזמים ועושים, אלא מתמודדים כמיטב יכולתם עם כל מה שהחיים מנחיתים עליהם, והחיים מנחיתים עליהם לא מעט.

לוי איננו מסתיר את חיבתו לחולמים, למופנמים, לשקטים, לילד איברהים שרוצה לדעת מה יש אחרי הים ומדוע החיה הקרויה בעברית "עצלן" מחייכת. יש בסרט הרבה רגעים דרמטיים ומזעזעים אבל אהבתי במיוחד את הרגעים שבהם מתמקדת המצלמה בפניו של הילד איברהים והסרט כולו מתכנס לתוך פניו רבי ההבעה והדימיון שבתוכו הוא בוחר לחיות. כשהוא מציג לקצין המשטרה את תמונת העצלן שלו, ומציאות הסכסוך האכזרית נסוגה לרגע מפני עולם הדימיון שבתוכו חי הילד, ולרגע ניצתת התקוה שהטוב ינצח.

אבל הלב מפחד שלא.   

הצהרת בלפור במבט לאחור

היום הייתי בכנס על הצהרת בלפור שבדיוק היום מלאו לה מאה שנה, ובשבוע האחרון היא עשתה כמה כותרות. בכנס נכחו בעיקר פרופסורים קשישים, בעיקר גברים, דתיים וחילוניים, השתתף בו פרופסור תורכי שדיבר על תגובת התורכים להצהרה, אבל לא השתתפו בו ערבים. שאלתי את פרופסור שלמה אבינרי שיזם את הכנס אם הם סירבו להשתתף, והוא אמר רק: היו פניות. שאלתי אם כולן סורבו, והוא רק חזר ואמר "היו פניות", כלומר שהם מצדם הזמינו מרצים ערבים להשתתף בכנס, אבל איש מהם לא הסכים. זה קצת מוזר כי הערבים יכלו לבוא ולומר מה שהם רוצים על הצהרת בלפור. אף אחד מהנוכחים בכנס לא היה מרביץ להם, כולם היו יותר מדי זקנים בשביל זה.

עיקר הדיון בכנס היה על הסיבות והרקע להצהרה, שעל זה ניטשים הרבה ויכוחים: מדוע הבריטים תמכו בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ-ישראל וגם הודיעו על התמיכה הזו עוד לפני שכבשו את ארץ ישראל בפועל, ומה גרם להם לשלב את ההבטחה הזו בכתב המנדט שחבר העמים העניק לבריטניה לשלוט בארץ-ישראל בשנת 1922, ובכך לתת לה תוקף מחייב.

הערבים כועסים על הצהרת בלפור והפלשתינים דורשים מבריטניה התנצלות עליה ומאיימים לתבוע אותה בבית הדין הבינלאומי ועוד איומים, למרות שהצהרת בלפור רק הבטיחה לעם היהודי בית לאומי בארץ-ישראל, שזה לא מדינה יהודית בארץ-ישראל, אלא רשות להקים בארץ ישראל קהילות ומוסדות קהילתיים יצוגיים, וזה בתנאי שלא ייפגעו הזכויות הכלכליות והאזרחיות של הלא-יהודים החיים בארץ. מישהו כתב שברור שאלה הפלשתינים, אבל בארץ חיו אז גם לא מעט תורכים וארמנים – עדיין היה בארץ שלטון תורכי עות'מני, והיו בארץ גם הרבה מאד אירופים, למשל אנשי דת רבים בני הרבה לאומים שחיו בכנסיות ובמנזרים באתרים קדושים לנצרות, ולדעתי הפיסקה בהצהרה שאומרת שלא ייפגעו הזכויות הדתיות והאזרחיות של תושבי הארץ האחרים מתכוונת קודם כל להגן על זכויות הקהילות הנוצריות האירופיות בארץ, ולאו דוקא על זכויות הפלשתינים, שהבריטים לדעתי לא כל כך חשבו עליהם כעל ישות לאומית נפרדת, אלא כעל חלק מהאומה הערבית, והם הבטיחו הבטחות שלטוניות גם לשליטים ערבים במצרים ובערב הסעודית ובעבר הירדן, אבל את ארץ ישראל ואת ירושלים הם רצו לעצמם, ולאו דוקא עבור היהודים, ולדעתי הם התכוונו לשלוט בארץ-ישראל לאורך זמן, ולהיות המעצמה הנוצרית ששולטת בארץ הקודש, כי כמו כל הנוצרים הבריטים רצו את ירושלים לעצמם, ועד עכשיו קשה לכל העמים הנוצריים לקבל את זה שירושלים נמצאת בריבונות יהודית, שזה מנוגד לגמרי לתיאולוגיה הנוצרית, שלפיה היהודים איבדו את ריבונותם בירושלים בגלל אשמתם ברצח האלהים, ולכן הם צריכים לנדוד לנצח ולהיות מבוזים, וגם אם מרשים ליהודים לחזור לירושלים במחשבה שזה יקרב את שיבתו השנייה של כריסטוס, עדיין הם לא יכולים להיות השליטים בירושלים, שזה לדעת הבריטים משהו שהבריטים יותר ראויים לו מהיהודים.

הפלשתינים כועסים על הצהרת בלפור ומחרימים אותה כאילו מדובר בפשע בריטי או יהודי או גם וגם, אבל הכעס שלהם נובע בעיקר מכך שהם קוראים את ההיסטוריה אחורנית, ורואים בהצהרת בלפור את ראשיתה של המדינה היהודית שנבנתה על אדמות פלשתיניות ולא מפסיקה לגזול אותן. וגם חשוב לפלשתינים מאד להגזים בחשיבותה של הצהרת בלפור, כי ככל שהם מגזימים בערכה של הצהרת בלפור, כך הם מגמדים את זכות היהודים להגדרה עצמית, כי הם מציגים את מדינת ישראל כישות קולוניאלית שהבריטים הקימו כחלק משלטונם הקולוניאלי בפלשתינה, ולא כביטוי לזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. זה קצת דומה לטענה שהיהודים קיבלו את מדינת ישראל כפיצוי על השואה, שגם היא טענה שמגמדת את זכות היהודים להגדרה עצמית, ומציגה אותם כמי שקיבלו מדינה לא בזכות אלא בחסד. בכלל רבים מהערבים מחזיקים בטענה האנטישמית הנוצרית במקורה, שהיהודים הינם דת ולא עם, טענה שהנוצרים המציאו עוד בשחר הנצרות כדי לטעון שעם ישראל שנזכר בתנ"ך איננו העם היהודי, אלא הכנסייה הנוצרית. יש יסוד אנטישמי חזק בטענה הזאת.

אני לא משוכנעת שהצהרת בלפור היתה כה חשובה להקמת מדינת ישראל. אני גם מסתייגת מהגישות שמחמיאות לבריטניה ומהללות אותה כמי שבזכותה קמה מדינת ישראל. בפועל בריטניה בעיקר הקשתה על יהודים לעלות לארץ, עוד לפני הספר הלבן, ואני חושבת שבמקום מחמאות וחנופה צריך לבוא חשבון עם בריטניה שסגרה את שערי הארץ בפני יהודים שניסו להימלט מגרמניה הנאצית, ועל זה מבחינתי אין סליחה ואין מחילה.

סבי מצד אבי אברהם מרגלית עלה לישראל בשנת 1920 מאקרמן שבמולדובה גם בגלל שהוא היה ציוני, אבל גם בגלל פרעות פטלורה, שגרמו לו ואחריו לכל משפחתו לעלות לארץ ישראל "לבנות ולהיבנות בה", כפי שהוא אהב לשיר עד סוף ימיו. סבי מצד אמי משה שטרסברג עלה לארץ בשנת 1936 מפולניה עם סבתי ואמי ואחותה בגלל האנטישמיות שגאתה גם בפולין מאז עליית היטלר לשלטון בגרמניה. רק העובדה שמאות אלפי יהודים כמותם עלו לארץ, יהודים שרובם נמלטו מרדיפות ורצח והיו מוכנים לעשות הרבה, גם לעלות בצורה בלתי חוקית ולהסתכן בכל הכרוך בכך, כדי להימלט ממוות באירופה, רק העובדה הזאת הפכה את הצהרת בלפור ממלים למציאות. בארץ-ישראל נוצרה קהילה יהודית מספיק גדולה ומאורגנת כדי לדרוש הגדרה עצמית, וזה קרה בגלל שחיי היהודים בארצות מוצאם הפכו לגיהינום. הצהרת בלפור מציגה את היהודים כמי שקיבלו זיכיון התיישבות קולוניאלי. היא מערערת את מעמדם כפליטים, ורבים מהיהודים שהגיעו לארץ ישראל היו פליטים שנמלטו ממוות. לתאר אותם כמתיישבים קולוניאלים זה לא נכון וגם מאד מרושע, ואם הם לא היו באים הנה בכל מחיר, אלף הצהרות על בית לאומי ליהודים לא היו יכולות לעזור להם.

יש ישראלים שאומרים שהתנגדות הפלשתינים להצהרת בלפור היא הוכחה לכך שהפלשתינים אינם רוצים לקבל את הקיום היהודי בארץ-ישראל ומכאן שאין בכלל על מה לדבר איתם. למרות שאני חושבת שהעמדות הפלשתיניות מאד אנטישמיות, אני בכלל לא כזאת פסימית, כי בכלל לא נראה לי חשוב להגיע עם הפלשתינים להסכמות תיאורטיות. הסכמים עם הפלשתינים צריכים להיות מעשיים, הם צריכים להתייחס לטריטוריות והסדרי תנועה, והם צריכים לאפשר לשני העמים לחיות חיים ראויים וחופשיים. הדיון התיאורטי הוא מעניין, אבל הוא חשוב בעיקר להיסטוריונים. זה לא שדיבורים הם לא חשובים, יש להם השפעה וחשיבות, אבל כדי שדיבורים יהפכו להיסטוריה, הם חייבים להיות מלווים במעשים.

מפלגת הייקים המקופחים

ביקשתי מהמתנדב החביב בארכיון "ההגנה", הפלמ"חניק שרגא פלד (שטאל), לחפש שמא נמצאים בארכיון מסמכים הנוגעים למכס ברוד. המסמך ששרגא מצא עבורי הוא דו"ח סודי של הבולשת הבריטית מתאריך ה-19 במאי 1942 (תיק 47/127), שמדווח על "התנגדות מאורגנת להנהגת היישוב", ובו מופיעים הדברים הבאים שאני מתרגמת כאן מהמקור האנגלי (הדפוס במסמך מטושטש מעט ואני מקוה שלא נפלו עקב כך טעויות בתרגומי):

... ממשיכה לגאות התחושה, במיוחד בקרב מהגרים יהודים-גרמנים, שהמדיניות היהודית בפלשתינה כפי שמכתיבה אותה ההנהגה הנוכחית זקוקה לשינוי. שמותיהם של רוברט ולטש, ד"ר ארנסט סימון, ארנולד צוויג, מכס ברוד וגיאורג לנדוור, האחרון פקיד בסוכנות היהודית עצמה, נמסרו כמי שעומדים ישירות מאחורי התנועה. מקור יודע-דבר מציין כמה פגישות שהתקיימו בתל-אביב ובירושלים במשך החודשיים האחרונים והגיעו כעת לשיאן בהקמת ארגון למעשה "עלייה חדשה, ושמקווים לזכות בתמיכת רוב מתוך 200,000 יהודי גרמניה, אוסטריה וצ'כיה היושבים כעת בארץ לתכניתה הפוליטית של הקבוצה, שעיקרן כדלקמן: 

1.    מאמץ גדול יותר לתמוך בבריטניה . זאת כולל גיוס מספר גדול יותר של הנוער הדובר גרמנית (מתוך כאחד-עשר אלף יהודים המגויסים כעת לכוחות הבריטיים 725 בסך הכל הינם יהודים גרמנים, אוסטרים וצ'כים).

2.    שיתוף פעולה הדוק במדיניות הפנים והחוץ עם בריטניה והדמוקרטיות.

3.    הקמת ועדה יהודית בינלאומית של ציונים ולא-ציונים כדי לנסח הצעות מוסכמות לפיתרון הבעיה היהודית ולהגיש הצעות אלה לועידת השלום.

4.    לזנוח מטרות ציוניות אלה שהידרדרו לשוביניזם וייסוד שיתוף-פעולה רב יותר בין יהודים, נוצרים ומוסלמים בפלשתינה בתחום הפוליטי והכלכלי.

5.    ייצוג הוגן בגופי הנהלת היישוב, כלומר הועד הלאומי, הסוכנות היהודית, הערים והמועצות המקומיות.

6.    ייסוד גוף מפקח במחלקת הכספים של הסוכנות היהודית והעיריות כדי להבטיח פירסום מאזנים המראים את ההכנסות וההוצאות של קרנות ציבוריות כמו הקרן הקיימת, קרן היסוד, כופר היישוב ודו"חות פוליטיים אחרים.

7.    מניעת שחיתות באירגונים היהודיים השונים.

8.    ייסוד מערכת חינוך דמוקרטית  יחידה ללא הטייה מפלגתית.

9.    פיקוח הדוק על חינוכן של קבוצות הנוער השונות בפלשתינה והסתלקותן לחלוטין מהפוליטיקה.

זוהי תכנית שאפתנית להכניע את העוצמה המרוכזת מזה זמן רב בידי "גווארדיה ותיקה" של יהודים פולנים ורוסים מסוימים. עוינות בין יהדות רוסיה ופולין לבין מהגרים ממרכז אירופה (גרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה) הינה ארוכת יומין ואפשר לייחס אותה, לפי מספר מקורות, , להבדלים התרבותיים ביניהם, במיוחד בשימוש בלשון העברית. החינוך התקני בבתי הספר של ארצות מוצאם הותיר את המהגרים המבוגרים יותר ממרכז-אירופה ללא ידע פעיל בעברית וכתוצאה מכך במצב של נחיתות לעומת ה"גווארדיה הותיקה" הרוסית והפולנית, שעבורה תחיית השפה העברית היא אחד מעיקרי הציונות ותנאי מוקדם לשירות במוסדות הלאומיים. גורם זה, שחסם למעשה בפני מהגרים מרכז אירופים בולטים עמדות בגופי היישוב הרשמיים, היה בעל כוח דומה בשלילת השתתפותם בניהול הפוליטיקה המפלגתית. ביקורת על ה"גווארדיה הותיקה" ועל המגמה האולטר-לאומנית בענייני היישוב איננה חדשה, אך עד כה חסרה אירגון וכיוון. יהיה מעניין לראות את התקדמותה של "עלייה חדשה" כנגד יריביה רבי-העוצמה.

עד כאן דברי הדו"ח הסודי של הבולשת הבריטית. הבריטים גילו עניין מיוחד במפלגה החדשה עקב תמיכתה בבריטניה ובהתגייסות אנשי הישוב היהודי בארץ-ישראל לצבא הבריטי – בראשית הדו"ח מספר עורכו על ניסיונות גיוס כושלים בקרב אנשי הישוב, דבר שאיננו מפתיע לאור הזעם בישוב על מדיניות הספר הלבן הבריטית, שמנעה מיהודי אירופה הנרדפים על חייהם להגיע לארץ-ישראל.

לצערי לא מצאתי בינתיים במכתבי מכס ברוד הידועים לי התייחסות כלשהי לפעילותו בכינון מפלגת "עלייה חדשה", שלמעט מסמך זה לא ידעתי עליה כלל. עם זאת המסמך נראה לי מאד אמין, וידוע לי שהאישים הנזכרים במסמך כעומדים מאחורי ההתארגנות היו מאד מקורבים למכס ברוד. כדי לשפוך אור על פעילותו הפוליטית של מכס ברוד בישראל נזדקק ליומניו, אך למרבה הצער יומני מכס ברוד עדיין מוסתרים בכספות שחלקן טרם נתגלו – מקום היומנים משנות יצירתו של פרנץ קפקא 1913-1924, שהם המבוקשים ביותר לצורך המחקר, הוסתר מבית המשפט בישראל וידוע רק לצאצאיה של אסתר הופה ולארכיון הספרות הגרמני במרבאך, והסתרת המידע המצוי ברשימה שערך הבלשן השויצרי ברנרד אכטה עבור אהובת ברוד אסתר הופה ומצויה בידי בנותיה ובידי הארכיון הגרמני מעלה חשדות כבדים לכוונה להעביר יומנים אלה לידי הארכיון הגרמני שלא כחוק ובניגוד להחלטת בית המשפט בישראל לכבד את צוואת מכס ברוד ולהעבירם לספרייה הלאומית בירושלים.

בארכיון עיתון "דבר" מצאתי כתבה מתאריך ה-10 בנובמבר 1942בכותרת "עליה חדשה" – מהי ומה דרכה. הכתבה מדווחת על מסיבת עיתונאים עם הד"ר פליכס רוזנבליט, לימים פנחס רוזן, שר משפטים בממשלות ישראל, שאמר בין השאר:

"עליה חדשה" היא פורמאציה לבחירות ופורמאציה להשתתפות בחיי הישוב והארץ. בראש ענייני הישוב עומדים אנשים מהעליה הראשונה והשניהעם תוספת מצומצמת של אנשי העליה השלישית. העליה הרביעית לא עירערה על המצב הזה. אך בעליה החמישית יש כוחות התובעים שישותפו בהנהגת ענייני הישוב. הם אומרים זאת תוך יחס הערצה לאלה שקדמו להם ותוך הכרת זכותם של הראשונים למנהיגות, אך גם תוך הכרה שאף הם, העולים החדשים, יוכלו לתת חלק בהנהגת ענייני הישוב והם ראויים ורשאים לכך.

בתשובה לשאלות אמר ד"ר רוזנבליט: אם יהיה צביון "לנדסמנשאפטי" (אופי של אירגון על בסיס ארץ מוצא משותפת) ל"עליה החדשה" – יהיה זה על אף רצוננו. אדרבה, יצטרפו לאירגון הפוליטי העל-מפלגתי החדש אנשים מחוגי עליה אחרים ויטלו ממנו את הצביון הזה.

 נדמה לי שלמרות הדברים האלה אפשר לומר שהמפלגה העדתית הראשונה בישראל שהוקמה בטענת קיפוח בייצוג היתה מפלגת "עלייה חדשה".

  

התיק של אבא

לפני חודש כתבתי כאן על הסיפור שהטיל צל על חיינו – חברותו של אבי בצעירותו ב"איגוד הקומוניסטים העבריים" שרדפה אותו מאוחר יותר כשהתמנה לשופט. כשכתבתי את הדברים הייתי די מיואשת מהקושי להגיע למסמכים וחשתי שהגעתי למבוי סתום. אבל מאז נודעו לי דברים רבים: אנשים טובים שלחו אותי לארכיון ההגנה, שם נמצאים תיקים של משטרת המנדט הבריטי ושל הש"י, שירות הידיעות של אירגון ההגנה שהפך לימים לשירות הביטחון של מדינת ישראל. שם סייעו לי למצוא מסמכים רבים הנוגעים לאיגוד הקומוניסטים העבריים, שנקרא גם "האיגוד הקומוניסטי החינוכי", וגם צילום תיק של הש"י שיוחד לאבי, ובו שלושה רישומים. המוקדם ביותר מתאריך 30.5.46:

הנדון: יוסף מרגלית

הנ"ל תלמיד באוניברסיטה (ערבית, פילוסופיה) היה חבר "אחדות" בבנימינה והוצא עקב אי מלוי חובת שירות. השנה נתקבל שנית כחבר בי-ם.

השתייך לפני 6 חדשים ל"תנועה לאחדות העבודה". לפני 3 חודשים ל"השומר הצעיר" ועתה חבר פעיל ב"אגוד הקומוניסטי החינוכי".

הערת יחיאל: ישנה דעה כי החשד האחרון אינו מבוסס. אנו ממשיכים לברר.

אחי אמר ש"אחדות" הוא כינוי נוסף לאיגוד הקומוניסטים העבריים וזה היה גם שם עיתונם שבו פירסם אבי מאמרים.

הרישום הנוסף בתיק הוא מתאריך ה-3.6.46 כדלהלן:

הנידון: יוסף מרגלית

תמצית החומר: בחיפוש שנערך אצל יגאל וגנר (עקב מציאת שמו בחומר הקומוניסטי שנמצא בחיפוש אצל יעקב ליברמן) נמצאה רשימת שמות ושמו של הנדון מופיע בה. (ראה שוטף מס' 22). כנראה שימש חדרו של י. ו. כארכיון האגוד הקומוניסטי החנוכי מלבד לספריה הקומוניסטית.

יגאל וגנר היה ידידו של אבי שנים רבות. בילדותי נסענו לבקרו במכללת "אורנים", שם לימד והתגורר, ונודע כאחד מראשי "חוג אורנים", חוג פוליטי שטיפח תיאוריות מפוקפקות משהו על הדרך שבה פועל העולם הפוליטי והכלכלי, דרך חשיבה מרקסיסטית ביסודה, אבל מושפעת גם מרעיונות  אחרים. כעת אני יודעת שהוא ואבי הכירו כבר בימי לימודיהם בירושלים. כביכול ידעתי תמיד אבל לא חשבתי על כך. השם הזה, יגאל וגנר, אדם שאני זוכרת מילדותי, הופך את הכל למאד מוחשי.

הרישום האחרון בתיק הוא מתאריך ה-20.8.46:

יוסף מרגלית

הנ"ל, חבר פעיל באיגוד החינוכי הקומ., נמצא כעת בבנימינה וחדרה ומבלה בחברת מנהלי החברה שם. הוא ידוע בשני המקומות הנ"ל כחבר מסור של החברה ובעל תפקיד.

רצוי להעיר את תשומת-לבם של אנשי בנימינה וחדרה לנידון.

הרישום הראשון – חשד. השני – וידוא. השלישי – תיוג ואזהרה. אבל מי עקב אחרי אבי בשנת 1946, ומי הם אנשי בנימינה וחדרה שיש להעיר את תשומת-לבם לפעילותו באיגוד הקומוניסטים העבריים. מה היו אמורים לעשות במידע הזה? מי אסף את החומר, מי ערך את החיפוש בביתו של יגאל וגנר? זו צריכה להיות משטרת המנדט, אבל זה לא לגמרי ברור. כיצד הגיעו הדברים לידי שירות הידיעות של ההגנה? ואולי בכלל היתה זו ההגנה שעקבה אחרי קומוניסטים? מעט מוזר, כי האיגוד הקומוניסטי החינוכי, להבדיל מן המפלגה הקומוניסטית, היה מאד מאד ציוני. בתיק אחר מצאתי החלטה של האיגוד להצטרף למרד של היישוב כנגד השלטון הבריטי. סיבה טובה לבריטים לעקוב אחריהם. האם הם היו העוקבים?

בן עשרים שנה היה אבי באותם ימים, עשר שנים לפני היוולדי. דברים רבים בתיק סתומים בעיני. מה פירוש "הוצא עקב אי מלוי חובת שירות"? איזה שירות אמור היה למלא ולא מילא? שירות עבור מי, מטעם מי?

דברים מעטים וסתומים בחלקם, אבל אני חוזרת וקוראת אותם ללא הרף. כמו לגעת באבי החי, באיש הצעיר שהיה שנים לפני היוולדי. אפילו כיצד נראה אינני יודעת בדיוק. אנשים מיעטו לתעד את עצמם בצילום באותם ימים. אני מקוה כל כך למצוא גם תמונה.

אני ממשיכה לחפש ולשוחח עם אנשים. מקוה למצוא מישהו שיוכל להוסיף הסברים.