חוק הלאום לשם מה?

הדבר הכי מוזר בחוק הלאום הוא לשם מה בכלל מחוקקים אותו. מדוע כשמדינת ישראל מציינת שבעים שנה לקיומה מחוקקים חוק שאומר ששם המדינה הוא ישראל ושההמנון שלה הוא התקוה, ושבת יום המנוחה שלה? שיום הזיכרון ויום השואה (בסדר זה) הם ימי הזיכרון שלה? זה הרי המצב הקיים. אפילו הסעיף האומר שירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל, כבר נקבע בחוק בשנת 1980, ולא שינה דבר, כי ירושלים נמצאת תחת שלטון מדינת ישראל מאז מלחמת ששת הימים, אבל שום מדינה, כולל ארצות-הברית, איננה מכירה בשלטון ישראל במזרח ירושלים, ומלבד הישראלים עצמם, כל שאר העולם רואה במזרח ירושלים שטח כבוש. השאיפה היהודית לשלוט במזרח ירושלים היא המכשול הגדול ביותר להסדר עם הפלשתינים והעולם הערבי, שרואה במזרח ירושלים את בירתו הקדושה, וגם נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, ללא ספק ידיד נאמן של מדינת ישראל, הציע בתכנית השלום שלו, שמזרח ירושלים תהיה בירתה של מדינת פלשתין שתקום לצד ישראל, כפי שכל שאר העולם מלבד מדינת ישראל מצפה. לכן החוק הזה איננו יכול להתקבל בעולם אלא כהתרסה לשמה, שגם זה מטופש להפליא. הרי מצבה הבינלאומי של ישראל היום איננו רע, יחסינו עם ארצות הברית מצוינים, ולמרות הכעס האירופי על העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, ועל ההכרה בירושלים כבירת ישראל (בחלקה המערבי בלבד), יחסינו עם האירופים סבירים בהחלט. גם רוסיה מכירה במערב ירושלים כבירת ישראל, וגם יחסינו עם רוסיה, למרות המצב המתוח בינינו לסוריה, טובים. מדוע סתם להתגרות ולהרגיז ולקומם עלינו מדינות אחרות? קשה להבין. מה מקוה נתניהו להשיג בחוק הזה? אנשי הבית היהודי וכמה מחבריהם בליכוד קיוו אולי שהחוק ייתן לגיטימציה לאפליה מפורשת של הציבור הערבי בישראל, אבל בסופו של דבר הסעיפים המפלים הוצאו או רוככו, אז לשם מה החוק בכלל?

גם הטענה של מתנגדי החוק שהוא סותר את עקרון השוויון איננה נכונה. העובדה שהזכות לשוויון איננה מוזכרת בחוק, איננה מבטלת בשום אופן את הזכות לשוויון, כפי שהעובדה שאין מוזכר בחוק שישראל היא מדינה דמוקרטית, איננה מבטלת את הדמוקרטיה בישראל. המשטר הדמוקרטי בישראל מתקיים מכוח חוקים רבים, שמאפשרים לכל אזרח להצביע בבחירות חופשיות וחשאיות על פי מצפונו, לכהן בכנסת ולבקש סעד משפטי. משטר מתקיים מכוח הנוהג והמסורת ולא רק מכוח החוק. באנגליה, שישראל כוננה את משטרה על פי דגם המשטר שלה, הגורם החשוב ביותר בהתנהלות השלטון הוא המסורת, וכולם מכבדים את המסורת. אין לאנגליה חוקה ובכל זאת איש איננו חושב להפר את העקרונות שעל פיהם מתנהלת המדינה כמאתיים שנה. ובכל זאת ההתייחסות בחוק הלאום רק לזכויותיו של העם היהודי, וההדחה של השפה הערבית ממעמד שפה רשמית שהיה לה עד כה ואסור היה לשנות, פגעו קשה בתחושתו של הציבור הערבי, ואולי בצדק, מפני שכולנו נעלבים לא רק כשפוגעים בנו פגיעה ממשית, אלא די בהבעת רצון של הזולת להשפילנו ולפגוע בנו, כדי שנרגיש פגועים. התחושה שסיבת חקיקת החוק היא לפגוע באזרחיה הערביים של מדינת ישראל, די בה כדי שהם יחושו נפגעים, ויש להם סיבות טובות לחוש שכל מטרת החוק היא להשפילם ולפגוע בהם, כי אין שום מטרה סבירה או נראית לעין לחוק הזה מלבד ההתרסה שלו נגד אמונתם של האזרחים והתושבים הערבים, שגם הם כפלשתינים זכאים להגדרה עצמית שישראל מונעת מהם, לא רק בשטח המדינה אלא גם בשטחים הכבושים, כמו גם ההתנכרות בחוק לחשיבותה של מזרח ירושלים לציבור הערבי, ולמשמעות העמוקה שנודעת לה בתרבות ובהסטוריה של הערבים. גם אם העילה הראשונית לקידוש ירושלים היתה תחרות עם היהודים, אין זה משנה את החשיבות שקיבלה ירושלים במהלך ההיסטוריה במסורת הערבית, ואת הרגש העמוק שיש לערבים כלפי מזרח ירושלים הקרויה בערבית "הקדושה", שם שמדבר בעד עצמו.

מדוע אפוא להרגיז ולקומם הן את מדינות המערב והן את אזרחי ישראל הערבים ומדינות ערב הידידותיות לנו, כדי לחקוק חוק שאיננו משנה דבר במציאות? מאותה סיבה שראש הממשלה ושריו מתנכלים לציבור הערבי ולאנשי השמאל ללא הפסקה, תוך הענשתם הבלתי פוסקת על הבעת דיעות לגיטימית שאיננה לטעמם, מכפישים אותם ועולבים בהם, פוגעים בהם ורודפים אותם: הסיבה היחידה להתנהגות זו היא שנתניהו ושריו הם שפלים וגזענים, ולאנשים מסוג זה יש הנאה עמוקה מהשפלת מושא הגזענות והשנאה שלהם, גם אם אינם מרוויחים מכך דבר, ואפילו אם הם משלמים על כך מחיר.  

ניצחון באירוויזיון

מאד שמחתי והתרגשתי מנצחונה של נטע ברזילי באירוויזיון, והתקשיתי להירדם באותו לילה. רק בחצי הגמר ראיתי אותה לראשונה מופיעה, ונוכחתי כמה ההופעה שלה סוחפת ומלהיבה, וגם אי אפשר היה להתעלם מהעובדה שהיא מאד שונה מכל הזמרות האחרות שהופיעו, וגם מן הזמרים. אולי היה עדיף אם היו מסתפקים בשמחה הספונטנית שפרצה באותו לילה, ולא מתעקשים לארגן עוד מסיבת ניצחון בעיתוי מאד לא מוצלח, אבל השמחה של רוב הישראלים על הניצחון באירוויזיון, וגם על העברת שגרירות ארצות-הברית לירושלים, היא שמחה לגמרי מובנת ולגמרי מוצדקת. ולא, הניצחון של נטע ברזילי באירוויזיון איננו מוכיח שאין באירופה אנטישמיות, כפי שהניצחון של ברק אובמה בארצות-הברית לא הוכיח שאין בארצות-הברית גזענות כלפי שחורי-עור, כולל שחורי-עור למחצה. ההוראה, שחור על גבי לבן, למנחות האירוויזיון, שלא לפנות לישראל, כפי שפנו לכל המדינות, באיזכור שם הבירה, שלא לומר "ערב טוב, ירושלים" אלא "ערב טוב, ישראל", בקטנוניות האופיינית כל כך לאירופים, היא לגמרי אנטישמית, לגמרי נוצרית, לגמרי מתעקשת להשפיל את היהודים ולא להתייחס אליהם כמו לכל העמים, שהרי ברוצחי האלהים מדובר, ואלה אינם רשאים לשלוט בירושלים, עיר שהנצרות מייעדת לשלטון הכנסיה הנוצרית והאיסלם לשלטון המוסלמים, לא מפני שלאלה או לאלה היתה אי פעם זיקה טבעית כלשהי לירושלים, כשם שיש לעם היהודי, אלא מפני שאלה וגם אלה פעלו תמיד לגזול את ירושלים מהיהודים ולנכס אותה לעצמם, ולכן אינם יכולים לשאת בשום אופן את הריבונות היהודית בירושלים וכל ביטוי להכרה בריבונות הזו. זעמם של האירופים על העברת השגרירות האמריקאית, והכינוי "מהומות השגרירות" למהומות שהחמאס החל לחולל שבועות קודם לכן בהקשר של שבעים שנה להקמת מדינת ישראל ולאו דוקא בהקשר להעברת השגרירות, כמו גם ההתקפות על ישראל בהקשר של הרג הפלשתינים בעזה, שהכריזו מראש כי כוונתם לפרוץ את הגדר ולעלות על ירושלים, הכרזה שהיא הכרזת מלחמה על ישראל לכל דבר, כולם קשורים בכך שהעברת השגרירות האמריקאית לירושלים וההכרה בה כבירת ישראל, כמובן בחלקה המערבי של העיר, ששימש כבירת ישראל מאז 1948, נטלה מן האירופים את הכלי העיקרי שבאמצעותו מנעו מישראל מעמד של מדינה ככל המדינות. לא רק אבו מאזן טוען שהיהודים אינם עם אלא דת בלבד. רבים מהאירופים מחזיקים בטענה נוצרית מסורתית זו, וטוענים שהיהודים קיבלו מדינה כפיצוי על השואה, טענה שלמרבה הצער גם הנשיא אובמה חזר עליה, ובניגוד למה שחושבים יהודים רבים, זו טענה שנועדה לשלול את זכות היהודים להגדרה עצמית ככל העמים, ולהציג את מדינת ישראל כחסד שנעשה ליהודים ולא כמימוש של זכות שעומדת לכל העמים, ולכן כמדינה שזכות קיומה מותנית בחסדם של העמים האחרים.

אם לברק אובמה ולתומכיו היו שמונה שנות חסד בטרם היכתה הגזענות את מכת הנגד שלה והעלתה לשלטון את דונלד טראמפ, לישראל בקושי היה לילה אחד של חסד: מיד החלו מאמצים למנוע את קיום האירוויזיון בירושלים או בכלל בישראל, ואינני מאמינה שהרג הפלשתינים בגבול עזה הוא הסיבה לכך. לכל היותר זה התירוץ, לניצחון ישראלי שאירופה ניסתה למנוע ללא הצלחה. כי אינני מאמינה שרק המנחות קיבלו הוראה שלא לומר ערב טוב ירושלים. אני מאמינה שגם השופטים במדינות מסוימות הונחו שלא להצביע לישראל. זו ההצבעה הפתוחה של הצופים שטרפה לצערם את הקלפים, ומי שהורה שלא לומר ירושלים, ימשיך לנסות למנוע את עריכת האירוויזיון בירושלים, או בכלל בישראל.

דוקא ההקשר הזה שמקורו בצירוף מקרים גמור, קיום תחרות האירוויזיון ונצחונה של נציגת ישראל באירוויזיון יומיים לפני העברת שגרירות ישראל לירושלים ולפני מלאת שבעים שנה להקמת מדינת ישראל, דוקא המאמץ האירופי לקשור בין תחרות מוסיקה פופולארית שמתיימרת להיות טהורה מפוליטיקה והוגנת לכל משתתפיה, לבין אירועים פוליטיים, ולהשתמש בתחרות כדי לנסות ולמנוע באמצעותה את ההכרה בירושלים כבירה שהעניק הנשיא טראמפ לישראל – דוקא הנשיא שנבחר כדי לאפשר לגזענות, וגם לאנטישמיות, להרים ראש בארצות-הברית, הוא זה שפעל לבטל מציאות דיפלומטית שמקורה באנטישמיות, כי מעשי אדם הם מלאים סתירות ואינם הגיוניים – דוקא ההקשר הזה שלמדינת ישראל לא היתה השפעה עליו, שהעברת השגרירות תחול בתאריך הלועזי להקמת המדינה ולא בתאריך העברי שבו אנו חוגגים את יום העצמאות, למרות שלרוב ארצות-הברית, בשונה מאירופה, מכבדת את המועדים היהודיים, ובתאריך זה שהערבים מכנים בביטוי שפירושו בערבית "יום השואה", החליט החמאס להתמקד בתקוה לפרוץ את גדר הגבול ולא רק כדי להפגין, ויומיים לפני כן, דוקא לא במקרה, אלא בזכות כישרון סוחף ובתמיכת ההמונים שגברו על הטיות פוליטיות ותככים, ניצחה ישראל באירוויזיון, דוקא הניסיון האירופי, כדי לפגוע בישראל, לקשור יחדיו דברים שאינם צריכים להיות קשורים, הופך את שמחת הישראלים למובנת עוד יותר ומוצדקת עוד יותר, ואני מאד מקוה שבסופו של דבר היא תנצח את האנטישמיות, ואת שונאי הנשים למיניהם, ואת הרשעות לשמה, כי מגיע לה לנצח, כמו שהגיע לנטע ברזילי לנצח, ושלרשעים, בישראל פנימה ומחוצה לה, יישאר רק לחרוק שיניים ולהחמיץ פנים.    

עשרים שנה לרצח רבין

העצרת לציון עשרים שנה לרצח יצחק רבין שהתיימרה שלא להרגיז איש ולשתף את כולם, לא רצתה לשתף את שמעון פרס, והצליחה להרגיז מאד לפחות אותי, שהצבעתי ליצחק רבין ותמכתי בדרכו, והרצח מאד חי וכואב בלבי כאילו קרה אתמול. לשמעון פרס לא נמצא מקום בין הנואמים, וכדי לדבר על השלום הזמינו את ביל קלינטון וגם ברכה מוקלטת מברק אובמה. נכון שיצחק רבין היה שגריר בארצות-הברית, ושבהיותו ראש ממשלה היו לו קשרי ידידות חמים עם ביל קלינטון מעבר ליחסים בין שני ראשי מדינות, ושמלותיו היפות של קלינטון "שלום, חבר" בהספדו על רבין נחרתו בלבנו ועדיין מרגשות אחרי עשרים שנה, אבל כל זה לא שינה את העובדה שהדחיקה הצדה של פרס וההזמנה של קלינטון שידרו פרובינציאליות ופחדנות, והשיתוף של כולם כביכול בעצם דחק הצדה את מי שבאמת מתאבלים על רבין, לא בגלל תשלום מס-שפתיים למראית-עין של דמוקרטיה מתפקדת, אלא בגלל שרבין היה אדם מאד מיוחד ויוצא דופן, עם השקפת עולם שיוויונית באמת ונקייה מגזענות, שלא היתה למרבה הצער לשום ראש ממשלה אחר שהיה לנו, יהיו זכויותיהם רבות כאשר יהיו, ולכן, בפשטותו, ישירותו וכנותו זכה לאהבת רבים. אינני זוכרת עוד ראש ממשלה שהאמנתי לכל מלה שיצאה מפיו, בין אם נשאה חן בעיני ובין אם לאו, תמיד ידעתי שהוא מודע למה שהוא אומר ומתכוון אליו.

ואם אינני מאוכזבת לגמרי זה בזכות נאומו של נכד רבין יונתן בן-ארצי, שעליו ליחששו כתבים "שינוי בתכנית", הנאום היחיד בעצרת שלא נועד לשאת חן, וקרא לממשלת ישראל קודם כל להכיר במדינה פלשתינית. קודם כל להכיר במדינה פלשתינית ואז לדון על הפרטים. לפחות הנכד ראוי לסבו ביושרו ובכנותו, גם אם עיקר נימוקיו היה החשש ממדינה שיש בה רוב ערבי, ולא זכותם של הפלשתינים להגדרה עצמית, שמדינת ישראל חייבת להכיר בה, ובכך לחזק ולא להחליש את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, שרבים כל כך המערערים עליה. הכרה אמיתית בזכות ההגדרה העצמית של עמים אחרים, מעניקה עוצמה למי שדורש להכיר בזכותו שלו להגדרה עצמית ולכבדה.

אי אפשר להתעלם מהיותו של בנימין נתניהו היפוכו הגמור של יצחק רבין, לא רק בגלל עמידתו ההיא על המרפסת שזיכרה מעורר חלחלה בלב רבים, אלא בגלל העדרן המוחלט של היושרה והכנות, בגלל אמירת דבר והיפוכו בכל נושא ובכל עניין מבלי להניד עפעף. האם ממשלתו של נתניהו חותרת לפיתרון שתי המדינות לשני העמים החיים בארץ-ישראל? לפעמים, בייחוד לאוזניים זרות, הוא אומר שכן. לפעמים, בייחוד לאוזני מצביעיו, הוא אומר שלא. האם יש לו בכלל מדיניות? רק שעות ספורות לפני העצרת הודיע השר אופיר אקוניס, הנחשב מקורב ביותר לנתניהו, שרעיון המדינה הפלשתינית עבר זמנו. עבר זמנו? מהו איפוא הפיתרון שממשלת נתניהו מציעה, מלבד חיים על החרב לנצח?

חורה לנתניהו שרבים מאמינים שלולא נרצח רבין היה שורר היום שלום בין ישראל לבין מדינה פלשתינית, והחמאס היה נדחק הצדה. הוא איננו רוצה לשנות דבר במציאות חיינו הקשה, מלבד להכביד עוד את ידו על הפלשתינים, והוא משוכנע שגם רבין לא היה משנה דבר. יכול להיות שנתניהו צודק. אינני יודעת מה היה קורה אילולא נרצח רבין. יכול אפילו להיות שאם תקום מדינה פלשתינית, היא תהפוך למדינת חמאס ודאע"ש ותחייב אותנו להמשיך לחיות על חרבנו, כפי שטוענים נתניהו ומקורביו. היושר האינטלקטואלי מחייב להודות בכך שהתחזית הקודרת הזו עלולה להתממש. ועדיין עלינו לתמוך בכל לבנו בהקמת מדינה פלשתינית לצד מדינת ישראל, מפני שזה פיתרון צודק, וצדק הוא דבר חשוב מאד, כי צדק מוליד רצון טוב. רק אנשים שמרגישים שנהגו בהם בצדק מוכנים להושיט יד לשלום, ולכן פיתרון צודק של שתי מדינות לשני עמים הוא הסיכוי היחיד לשלום, ומכיוון שהוא הסיכוי היחיד חייבים לנסות אותו, כי כשיש פיתרון שיש בו סיכוי ולו קטן חייבים לבחור בו על פני מצב של יאוש גמור ואוזלת-יד, חייבים לבחור בו ולפעול במקום להרים ידיים ולהניח לנבואות השחורות להגשים את עצמן. נבואות נוסח "לנצח תאכל חרב" אינן מדיניות, זו פשיטת-רגל של ממשלה וראש ממשלה, שאינם יודעים לבחור דרך וללכת בה, אלא רק לברוח מהחלטה, לעורר מדנים ושנאה ולהסית.   

במקום לפעול למען העתיד מנסה נתניהו לשכתב את העבר, כדי להצדיק חוסר מעש והעדר מדיניות. במקום לחתור לצדק, הוא מחפש צידוקים להיעדרו. לא זה הדרך, אמר אחד-העם. לא זה הדרך.

נאום ריבלין ועקרון ההגדרה העצמית

כמובן שנאומו של יו"ר הכנסת רובי ריבלין בטקס הזיכרון ליצחק רבין לא היה נאום הולם לטקס זיכרון. כמובן שהוא היה מאד לא הוגן כלפיי יצחק רבין ומאד לא מנומס כלפיי בני משפחתו. כמובן שניסיונו לתאר את רבין, ובאמצעותו את השמאל, כמי שמתנגד לדו-קיום של יהודים וערבים, ואת הימין הפונדמנטליסטי כמאמין בדו-קיום יהודי-ערבי במדינה יהודית אחת גדולה, הוא ניסיון צבוע ומקומם. ובכל זאת מאד שמחתי על הנאום הזה, קודם כל כי הוא לא היה משעמם כמו רוב הנאומים ברוב הטקסים, ושנית כי הוא גרם לכך שבטקס פרשו הדוברים ביתר בהירות את קשת הדיעות מקצה לקצה, וזה מה שיפה בדמוקרטיה, שאפשר לפרוש את קשת הדיעות ולחדד את הדיעות בפולמוס בלי להרוג אחד את השני. ויחד עם זאת אפשר היה לראות גם את מגבלות השיח הפוליטי הישראלי, שמתקשה להיות אידיאולוגי במוצהר, אלא בורח תמיד אל הניסיון להיות פרגמטי. אפילו ריבלין עצמו ניסה להציג את עצמו כפרגמטי, כאשר טען שפיתרון שתי המדינות – שבעצם לא נוסה מעולם – נכשל כביכול, כאילו הכיבוש הישראלי של יהודה ושומרון ועזה הוא כזאת הצלחה גדולה ומוכחת. אבל גם אהוד ברק ושלי יחימוביץ' כשהתפלמסו איתו, התייחסו יותר לסכנה שבאובדן הרוב היהודי ולעמדות המקובלות על רוב הציבור, שאלה אכן עניינים פרגמטיים, ולא לעניין האידיאולוגי, ואני רוצה למלא כאן את החסר.

התמיכה בעקרון שתי המדינות לשני עמים איננה נובעת מכך שיהודים וערבים אינם מסתדרים אלה עם אלה, אלא מהכרה בעקרון ההגדרה העצמית של העמים, שבשמו תבעה גם התנועה הציונית לעצמה את הזכות להקים מדינה לעם היהודי במולדתו ההיסטורית. עקרון ההגדרה העצמית מכיר בזכותו של עם לבטא את מאוויו הלאומיים בהקמת ישות פוליטית עצמאית, לפחות אוטונומיה, אבל עדיף מדינה. מדינה מאפשרת לעם לממש את לאומיותו, תרבותו, דתו, שפתו, מסורתו וכל מאפייניו הלאומיים בחיי היומיום שלו, כפי שמדינת ישראל מאפשרת לעם היהודי למשל לחיות בשפה העברית ועל פי לוח השנה היהודי, לשבות ביום השבת, לחגוג את החגים היהודיים ולצום ביום הכיפורים מבלי שיצטרך להסביר למישהו שמתקשה מאד להבין, מדוע איננו יכול להופיע ביום הכיפורים לבחינה או לסעודה חגיגית לרגל פתיחת שנת המסחר או שנת הלימודים, חוויה מביכה שכמעט כל יהודי שחי מחוץ לישראל עבר בחייו. אחד הדברים שיפים בעיניי במיוחד במדינת ישראל הוא שהכנסת שלנו איננה פועלת בשלושת ימי המנוחה של הדתות הגדולות, והבחירות שלנו אינן מתקיימות בימים אלה, אפילו לא ביום ראשון שבאירופה נוהגים לערוך בו בחירות, כי לכל ימי המנוחה יש מעמד שוה. כשחייתי במדינה אחרת והוזמנתי בקביעות לאירועים שלא יכולתי להשתתף בהם ביום השבת, למדתי להעריך את זה.

כולנו יודעים שלקיומה של מדינת ישראל יש חשיבות עצומה לא רק ליהודים שחיים בה, אלא גם ליהודים שבוחרים לחיות מחוץ לגבולותיה. קיום המדינה העניק להם ביטחון שלא היה ליהודים מעולם קודם לכן, ומעמד שונה בארצותיהם, כמו גם מרכז תרבותי יהודי שהם יכולים לינוק ממנו גם בחיותם בגולה.

לכל הדברים האלה שואף גם העם הפלשתיני, וגם אם נכנה אותם ערביי ישראל זה לא ישנה דבר. זהו ציבור לאומי שונה שרוצה לממש את לאומיותו בישות מדינית משלו, ומי שמכיר בזכות ההגדרה העצמית חייב להכיר בזכות הזו שיש לעם הפלשתיני להגדיר את עצמו במדינה משלו. ההכרה הזו איננה קשורה כלל בשאלה האם הערבים והיהודים יכולים לחיות במדינה אחת או לא. ישנם ערבים שחיים במדינה יהודית וישנם יהודים שחיים במדינות ערב. אין ויכוח שהדבר אפשרי, אבל אין לכך כל קשר לשאיפה הלאומית של הפלשתינים לזכות בישות לאומית משלהם, בין אם קיומה נוח לישראל ובין אם לאו.

פיתרון של שתי מדינות לא נועד לפתור את בעיית היחסים בין יהודים וערבים בארץ-ישראל, אלא לאפשר לכל אחד משני העמים החיים בארץ-ישראל לממש את מאוויו הלאומיים ברמה היומיומית, כך שהפלשתיני יוכל לטפל בענייניו לפני רשויות פלשתיניות הדוברות את שפת אמו ולחנך את ילדיו על פי אמונותיו, שרובן למרבה הצער אינן נעימות כלל לשכניו היהודים, אבל הן זכותו כציבור לאומי הזכאי להגדרה עצמית.

רעיון המדינה האחת, בין אם הוא מגיע מצדה הימני של המפה הפוליטית ובין אם הוא מגיע מצדה השמאלי, שולל מאחד העמים או משני העמים החיים בארץ-ישראל את האפשרות לממש את זכות ההגדרה העצמית שלהם, ולכן הוא פיתרון פסול. הוא פסול קודם כל מבחינה אידיאולוגית, ורק אחר כך מבחינה מעשית.

הייתי רוצה שמנהיגי השמאל בישראל לא יפחדו לדבר על זכות ההגדרה העצמית של העמים והחובה לכבד אותה, כמו גם הזכות לדרוש ולממש אותה. הייתי רוצה שהשיח הפוליטי בישראל יהיה גם שיח של זכויות ועקרונות, ולא רק שיח ששואל, דבר שאיננו בהכרח מכבד אותנו, מה נעשה עם מיליוני אזרחים ערבים.