לורד ביירון ושירי ציון

 

כשֶׁשְּׁנֵינוּ נִפְרַדְנוּ

בִּשְּׁתִיקָה וּדְמָעוֹת,

שְׁבוּרֵי-לֵב לְמֶחֱצָה

לְשָׁנִים בְּלִי לְהִתְרָאוֹת.

לֶחְיֵךְ הָפְכָה חִוֶּרֶת, קָרָה

וּנְשִׁיקָתֵךְ קָרָה עוֹד יוֹתֵר

בֶּאֱמֶת אוֹתָה שָׁעָה בִּשְׂרָה

עַד כַּמָּה אֶצְטַעֵר.

 

טַל הַשַּׁחַר זָרַם

צוֹנֵן עַל מִצְחִי

כְּמוֹ אַזְהָרָה

אֵיךְ אֶפּוֹל בְּרוּחִי.

כָּל נְדָרַיִךְ מוּפָרִים

זֻלְזְלָה תְּהִִלָּתֵךְ,

כְּשֶׁאֶשְׁמַע בִּשְּׁמֵךְ מְדַבְּרִים

אֶחֱלֹק בְּחֶרְפָּתֵךְ.

 

מַזְכִּירִים אֶת שְׁמֵךְ בְּפָנַי,

כְּמוֹ בְּשׂוֹרַת מִיתָה בְּאָזְנַי

גּוּפִי חֲֲמַַרְמַַר –

מַדּוּעַ זִכְרֵךְ כֹּה יָקָר?

אֵינָם יוֹדְעִים שֶׁהִכַּרְתִיךְ,

הֵם שֶׁהִכִּירוּךְ יוֹֹתֵר.

זְמַן רַב, זְמַן רַב אֶצְטַעֵר עָלַיִךְ,

צַעַר עָמוֹק מִכְּדֵי לְסַפֵּר.

 

בַּסֵּתֶר נִפְגַּשְּׁנוּ

בִּשְּׁתִיקָה אֶתְאַבֵּל

שֶׁלִּבֵּךְ יָכוֹל לִשְּׁכֹּחַ

וְרוּחֵךְ לְהַתֵּל.

אִם עָלַי לְפֹגְשֵׁךְ

אַחֲרֵי שָׁנִים אֲרוּכּוֹת,

כֵּיצַד עָלַי לְבָרְכֵךְ –

בְּדִמְעָה וּשְׁתִיקוֹת.

 

זהו אחד משירי האהבה של המשורר הרומנטי הגדול לורד ג'ורג' גורדון ביירון (1788- 1824) שחביב עלי, ומסגיר מעט מחיי האהבה הסוערים שלו, שחוללו בזמנו לא מעט שערוריות, וגרמו לו לעזוב את בריטניה לתמיד באפריל 2016, זמן קצר לאחר שנפרד מאשתו אנבלה מילבנק, ומבתם המשותפת עדה, שנודעה לימים כמתמטיקאית עדה קינג, רוזנת לאוולייס Lovelace. הוא נדד בשוויצריה ואיטליה, וחי בוונציה, ברוונה, בפיזה ובגנואה. בין שאר מפעלותיו למד ארמנית ונטל חלק בהכנת מילון אנגלי-ארמני.

במרץ 1821 פרץ ביוון מרד נגד השלטון העות'מני. בעת שהותו בגנואה פנו לביירון נציגי הסיעות השונות ביוון וניסו לגייס את תמיכתו, כמו גם אדוארד בנקיר, בריטי שתמך בעצמאות יוון. נראה שתחילה התלבט ביירון באיזה אופן לסייע ליוונים, ואם להישאר באיטליה או להפליג ליוון. בשלהי 1823 עזב ביירון את גנואה ולאחר תלאות וחניות במקומות שונים הגיע בראשית ינואר 1824 למיסולונגי ביוון והתחבר ליוונים המורדים באימפריה העות'מנית. הוא מכר את אחוזתו באנגליה ותרם את הכסף להקמת בריגדה שנקראה על שמו, כדי להילחם בתורכים. בפברואר חלה וב-19 באפריל 1824 נפטר ממחלתו. המרד היווני בעות'מנים נמשך, ובשנת 1825 הוכנע בידי שליט מצרים איברהים פאשה, בן בריתם של העותמנים.  רק לאחר שאנגליה, צרפת ורוסיה חברו יחד והכניעו את הצי המצרי (קרב נאווארינו ב-20 באוקטובר 1827), ורוסיה המשיכה להילחם בעות'מנים עד 1829, נפתחה הדרך לעצמאות יוון, שהוכרה באמנת קונסטנטינופול ביולי 1832. בפועל נשארה יוון בחסות המעצמות, שהמליכו עליה את נסיך בוואריה אוטו. תמיכתו של ביירון ביוונים לא השפיעה במיוחד על מהלך המרד היווני, אך השפיעה מאד על דעת הקהל בבריטניה לטובת התמיכה הבריטית בעצמאות יוון, ויוון מוקירה מאד את זכרו. למרות שיצאו לביירון לאחר מותו מוניטין של לוחם בתורכים לצד היוונים, בפועל היתה עזרתו למורדים בעיקר כספית ודיפלומטית, והוא השקיע את רוב הונו בסיוע למורדים, והתאמץ מאד, לא תמיד בהצלחה, לפשר ולאחד בין הסיעות השונות של המורדים היוונים, שנלחמו זו בזו לא פחות משנלחמו בתורכים.

מעבר להתעניינות של ביירון במדינות הים התיכון, שגרמה לו לסייר עוד בצעירותו, בטרם עזב את אנגליה לצמיתות, באלבניה וביוון, ולהתעניין בתרבות הארמנית, נבע יחסו המיוחד ליוון גם מהשקפתו שקיימת מחויבות מצד אנגליה ומצד אירופה בכלל לתרבויות העתיקות שמהן ינקו. בשירו: "ביום שבו השלמתי את שלושים ושש שנותי", [ראו להלן], למרבה הצער יום הולדתו האחרון (22 בינואר 1824), הוא אומר שיוון כבר התעוררה, וכעת הוא מבקש מרוחו להתעורר ולחשוב באמצעות מי זורם דם-חייו אל "אגם-הורתו", כשכוונתו ליוון:

Think through whom thy life-blood tracks its parent lake

הוא רואה ביוון את אמה יולדתה של בריטניה, או של אירופה בכלל, ומכאן שואב את המחויבות כלפיה ואת המניע להילחם למען חירותה.

השקפה דומה הניעה את ביירון להזדהות עם סבלו של עם ישראל בגלות, כמובן מתוך היכרותו העמוקה מילדות עם הטקסט התנ"כי. בשנת 1814 פנה אליו המלחין היהודי יצחק נתן (1790-1864) וביקש ממנו לחבר מלים לניגונים שהלחין או עיבד, ותיאר בפני ביירון כניגונים עבריים מימי התנ"ך. נתן פנה תחילה לסופר וולטר סקוט שלא שיתף פעולה, ואז פנה לביירון. ביירון מסר לנתן כמה שירים שכתב קודם לכן ואחרים שכתב במיוחד. הפרסום הראשון של תריסר שירים הצליח מאד, והם הוסיפו שירים נוספים, בסך הכל שלושים, שגם פרסומם הצליח מאד. ביירון העניק לנתן את הזכויות על השירים וגם השאיר לו כסף עבור ההוצאה לאור, בטרם עזב את בריטניה לתמיד. Hebrew Melodies נמנות עד היום בין יצירותיו המוכרות והאהובות ביותר של ביירון, שכנראה האמין באמת ובתמים שמדובר בניגונים מימי התנ"ך, אמונה שתאמה את המשיכה הרומנטית ליצירות עתיקות, שחלקן התגלו לימים למרבה האכזבה כיצירות בנות הזמן.  

שירי הניגונים העבריים שהתחבבו מאד על הבריטים, ונודעה להם השפעה מיטיבה על היחס בבריטניה לעם היהודי ולציונות, הסעירו את סופרי ההשכלה העברית. יל"ג (יהודה לייב גורדון), שתרגם כמה מ"שירי ציון" של ביירון, כתב כך בהקדמה לתרגומיו, שהכתירם בכותרת "זמירות ישראל":

"השירים האלה כבר נעתקו ללשון הקודש כמה פעמים כולם או מקצתם, ולגודל יוקרתם העתקה אחת יתירה לאו כנטול דמי. כי האיש הגדול הזה, אחד מאצילי אנגליא (1788–1823) אשר קשת גבורים וקסת הסופרים היו יחדיו מצומדות על מתניו, היה זהיר מאוד כמצות “ואהבת לרעך כמוך”, ובכל מקום אשר ראה עשוק ורצוץ משפט חש לעזרתו כאשר יוכל. וכשם שהיה צר לו בצרת היונים המדוכאים אז תחת יד תוגרמה [תורכיה] וימהר לעזרתם בְּקַשְׁתּוֹ, כן נֶחְלָה על שבר יוסף ויעזור לבני ישראל בקסתו, – ביירון זה היה הראשון אשר החל בזמירותיו אלה להעיר אהבת ציון וחבת ירושלים בלבב בני עמו וארצו, והאהבה הזאת שמורה לנו בלב העם הזה הרבה יתר מאד מכל עמי הארץ. על כן עלינו לתת כבוד לשם המשורר הזה ולהוקיר זכרו בקרב עמנו." כמה שנים אחריו, ב-1890, פרסם שלמה מנדלקרן תרגום משלו לשירים תחת הכותרת "שירי ישורון". על "הניגונים העבריים" ןתרגומיהם לעברית פרסם אליהו הכהן מאמר יפה באתר "עונג שבת" (20 ביולי 2018). אל מתרגמי ההשכלה נוספו במאה העשרים משוררים עבריים נוספים שתרגמו מ"שירי ציון" של ביירון, ביניהם אביגדור המאירי, ש. שלום ויעקב אורלנד. האחרון תרגם את כל מחזור השירים ופרסמו בשנת 1944.  

למרות ההתרגשות שעוררו בזמנו שיריו "העבריים" של ביירון בקרב המשוררים העבריים וציבור קוראיהם, צר היה לי לשמוע כעת, במהלך הסופה, שהיוונים מוקירי ביירון כינו על שמו, כמה מעט מכירים כיום בישראל את סיפורו של ביירון ואת שיריו, שכדברי יל"ג היתה להם השפעה גדולה על יחסם של הבריטים לציונות, שאולי לא התכוון אליה ולא תיאר לעצמו את עוצמתה, אבל החמלה וההזדהות בשיריו עם גורלם של היהודים גדולות כל כך, שהן חדרו ללבבות רבים. כפי שציין יל"ג, יוון וארמניה נשלטו באותם ימים על ידי האימפריה העות'מנית, וקשה היה לו לשאת את המחשבה על המדינות הנוצריות העתיקות נאנקות תחת השלטון המוסלמי. כך ראה גם את ארץ-ישראל, אף היא תחת השלטון העות'מני, שלטון שביירון מתאר בשיר שלהלן כחסר-אל, יחס נפוץ באירופה לשולטנות המוסלמית כאל "כופרים".

אני מתרגמת כאן מחדש שניים מהשירים בקובץ הניגונים העבריים, שריגשו במיוחד את הקוראים היהודים וזכו לתרגומים רבים לעברית, אך העברית התחדשה ותרגומיהם הישנים התיישנו מעט, גם אם יופיים של אותם תרגומים נושנים עומד בעינו.

 

בְּכוּ לַבּוֹכִים עַל נְהָרוֹת בָּבֶל

שֶׁאַרְצָם חֲלוֹם, מִקְדָּשָׁם שְׁכוּחַ-אֵל,

בְּכוּ עַל נֵבֶל יְהוּדָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּר

קוֹנְנוּ – בַּאֲשֶׁר דָּר אֱלֹהֵיהֶם, חֲסַר-אֵל דָּר!

 

וְהֵיכָן רַגְלֶיהָ הַמְּדַמְמוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל יִנָּקוּ?

וּמָתַי שִׁירֵי צִיּון שׁוּב לָאֹֹזֶן יִמְתְקוּ?

וּלְקוֹלוֹֹ הַשְּׁמֵימִי  שֶׁל נִגּוּן יְהוּדִי

הַלְּבָבוֹת שׁוּב יֵצְאוּ בְּרִקּוּדִים?

 

שִׁבְטֵי הָרֶגֶל הַנּוֹדֶדֶת, הֶחָזֶה בְּלִי כֹּחַ,

אֵיךְ תִּמָּלְטוּ וְתִמְצְאוּ מָנוֹחַ!

לַתּוֹר יֵשׁ קֵן, לַשּׁוּעָל יֵשׁ מְאוּרָה,

לַאֱנוֹשׁוּת יֵשׁ אֶרֶץ – אַךְ לְיִשְׂרָאֵל רַק אֶת קִבְרָה!

 

 

על היום בו החריב טיטוס את ירושלים

 

מֵהַהָר הָאַחֲרוֹן הַנִּשְׁקָף עַל מִקְדָּשֵׁךְ לְפָנִים

אֲנִי צוֹפֶה בָּךְ, הוֹ צִיּוֹן! נִמְסֶרֶת לָרוֹמָאִים,

שִׁמְשֵׁךְ הָאַחֲרוֹנָה שׁוֹקַעַת, וּלְהָבוֹת נְפִילָתֵךְ

מְהַבְהֵבוֹת בְּמַבָּּטִי הָאַחֲרוֹן עַל חוֹמָתֵךְ.

 

אֶת מִקְדָּשֶׁךְ חִפַּשְׂתִּי, חִפַּשְׂתִּי אֶת בֵּיתִי,

וּלְרֶגַע שָׁכַחְתִּי אֶת חוֹבָתִי:

רַק בְּאֵשׁ הַמָּוֶת צָפִיתִי, שֶׁאֶת מִקְדָּשֵׁךְ כִּרְסְמָה,

וּבַיָדַיִם הַכְּבוּלוֹת שֶׁלַשָָּׁוְא יְבַקְשׁוּּ נְקָמָה.

 

בַּעֲרָבִים רַבִּים, צָפִיתִי מִמְּרוֹם הַמָּקוֹם

בּוֹ נִשְׁקְפָה מְהַבְהֶבֶת, קֶרֶן אַחֲרוֹנָה שֶׁל הַיּוֹם,

בִּשְּׁקִיעַת קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ, בַּגְּבָהִים נִצָּב,

צָפִיתִי מִן הַהָר שֶׁאֶל מִקְדָּשֵׁךְ נִשׁקָף.

 

וְכָעֵת עַל אוֹתוֹ הַר עָמַדְתִּי, בְּאֹותוֹ הַיּוֹם,

אַךְ לֹֹא הִבְחַנְתִּי בְּקֶרֶן נְמוֹגָה בַּדִּמְדוּמִים,

הוֹ! לוּ רַק סִנְוֵר הַבָּרָק בִּמְּקוֹם

וְהָרַעַם עַל רֹאשׁ הַכּוֹבֵשׁ הִרְעִים!

 

אַךְ אֱלִילֵי הַַכּוֹפְרִים לֹא יְטַמְּאוּ לְעוֹלָמִים

אֶת הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהָאֵל לֹא מָאַס בּוֹ לִשְּׁלוֹט,

וּכְכֹל שֶׁעַמְּךָ מְבֻזֶּה וּמְפֻזָּר בָּעַמִּים,

רַק אוֹתְךָ, אָבִינוּ, נַעֲבֹד.

 

ואסיים בשיר שכתב ביירון ביום הולדתו השלושים ושש, שהיה למרבה הצער האחרון שחגג, ב-22 בינואר 1824, כשלושה חודשים לפני מותו, כשהוא נמצא על אדמת יוון שכה יקרה ללבו, אך רחוק מאהובותיו ומיקיריו:

 

היום השלמתי שלושים ושש שנים

 

כָּעֵת הַלֵּב אֵינוֹ צָרִיךְ לְהִתְרַגֵּשׁ,

מֵאַחַר שֶׁחָדַל אֲחֵרִים לְרַגֵּשׁ:

וּבְכָל זֹֹאת אִם לִהְיוֹת נֶאֱהָב לֹא אוּכַל,

לְאֶהֹב לֹא אֶחְדַּל!

 

כַּעָלֶה מַצְהִיב יָמַי

פִּרְחֵי וּפֵירוֹת הָאַהֲבָה כְּבָר אֵינָם.

תּוֹלַעַת, רָקָב וְצַעַר בְּלִי דַּי

לִי לְבַדָּם.

 

הָאֵשׁ הַבּוֹעֶרֶת בַּחֲזִי

הִיא לְבַדָּה כְּמוֹ אִי גַּעֲשִׁי:

שׁוּם לַפִּיד לֹא נִצַּת כְּלַהֲבָתָה –

כְּדֵי לִשׂרוֹף אֶת גּוּפָתָה.

 

הַתִּקְוָה, הַפַּחַד, הַדְּאָגָה הַקַּנָּאִית,

מְנַת הַכְּאֵב הַנַּעֲלָה

וְכֹּחַ הָאַהֲבָה, שֶׁאֵינִי יָכוֹל לַחֲלֹק,

אַךְ נוֹשֵׂא אֶת כְּבָלָיו.

 

אַךְ "זֶה לֹא זֶה" וְ"זֶה לֹֹא כָּאן" –

מַחְשָׁבוֹת כְּגוֹן אֵלֶה צְרִיכוֹת אֶת נַפְשִׁי לְעַרְעֵר,

לֹא כָּעֵת, בַּמָּקוֹם בּוֹ תְּהִלָּה תְּכַסֶּה אֶת אָרוֹן הַגִּבּוֹר,

אוֹ אֶת מִצְחוֹ תְּעַטֵּר.

 

הַחֶרֶב, הַדֶּגֶל, הַשָּׂדֶה,

תְּהִלָּה וְיָָוָן, רְאוּ סְבִיבִי!

הַסְּפַּרְטָנִי, נִשָּׂא עַל מָגִינוֹ,

לֹא הָיָה יוֹתֵר חֹפְשִׁי.

 

עוּרוּ! (לֹא יָוָן, הִיא כְּבָר עֵרָה!)

עוּרִי רוּחִי: חִשְׁבִי דֶּרֶךְ מִי

דַּם חַיֵּּיךָ זוֹרֵם לַאֲגָם שֶׁאוֹתוֹ הָרָה

וְאָז מַגִּיעַ לְיַעֲדִי!

 

רְמוֹס אֶת הַתְּשׁוּקוֹת הַמְּחַיּוֹת,

שֶׁל גַּבְרִיּוּת לֹא רְאוּיָה בַּאֹפִי -

עַד שֶׁתּוּכַל שְׁוֵה-נֶפֶשׁ לִהְיוֹת

גַּם לְחִיּוּךְ, גַּם לִסְּלִידָה מִיּוֹפִי.

 

אִִם תִּתְחָרֵט עַל הַנְּעוּרִים, לָמָה לִחְיוֹת?

אֶרֶץ הַמָּוֶת הַמְּכֻבָּד

הִיא כָּּאן. – עֲלֵה אֶל הַשָּׂדֶה, וּוַתֵּר

עַל נִשְׁמַת אַפֵּךְ לָעַד!

 

חַפֵּשׂ – פָּחוֹת מְחַפְּשׂים מִשֶׁמוֹצְאִים –

קֶבֶר חַיָּל, הֲכִי טוֹב בִשְׁבִילְךָ:

וְאָז הֵבֵּט סָבִיב וּבְחַר אֲתָר מַתְאִים,

וּמְצָא מְנוּחָתְךָ.

 

 

 

אני והביביסטים

 

בשבוע שעבר הייתי בביקור תנחומים בשבעה של אשה שמאד אהבתי, שמתה בגיל מופלג. השיח בשבעה התמקד בשני נושאים: האחד, שהמנוחה ובעלה הקימו משפחה ציונית וחינכו את ילדיהם לציונות, ובהתאם לכך עלתה המשפחה כולה לארץ וכל צאצאיה חיים בישראל, והשני, שהמנוחה, שהיתה בת יחידה, ובעזרת קסם אישי, אנשים טובים שעזרו והרבה מזל, הצליחה לשרוד את השואה, וילדה בן ובת, זכתה לנכדים רבים ולעשרות רבות של נינים, שממחישים את האמרה שכל המציל נפש אחת מציל עולם שלם.

אורחים הלכו ואחרים באו ובשלב מסוים התגלגלה השיחה לחסימות הכבישים בעקבות המחאות ולכך שאנשים נאלצו עקב כך להמתין שעה לאוטובוס, וגם אני אמרתי שאכן חסימות הכבישים מכבידות, ועל כך העירה בתה של המנוחה, לא בלי ציניות, שעדיף שיפסיקו את ההפגנות ואז לא יהיו חסימות כבישים, ואני אמרתי שההפגנות לדעתי מוצדקות, אבל החסימות מכבידות. בשלב זה הייתי רק אני לבדי עם בתה ונכדתה של המנוחה, וכשאמרתי שההפגנות לדעתי מוצדקות הן פשוט שתקו, וגם אני לא רציתי להרחיב בנושא ולהתווכח, כי באתי לניחום אבלים ולא לריב, והעדפתי להחליף נושא ולשבח את יופיו של בית המנוחה ואת הרהיטים והשטיחים הנאים, שאותם הביאה לארץ עם עלייתה, ואז הלכתי לשוק, וסחבתי את הסלים מרחק גדול ברגל ובלי כעס, כי ברור לי שאין ברירה אלא להפגין, כדי להציל את חיי החטופים שהממשלה מפקירה, וכדי לסלק את משטרו של נתניהו, שמזמן הפך למשטר דיקטטורי, ומזה שנה וחצי הוא שופך את דמם של האזרחים.

ברור לי כמובן שאין שום קשר בין החסימות לבין ההפגנות. אין שום צורך בטחוני לחסום את רחוב עזה כאשר מתקיימות הפגנות. ביתו של ראש הממשלה מוגן היטב בגדרות אבן, סורגי ברזל ותריסי ענק, וגם אם יותר למפגינים להתקרב לבית, לא יאונה כל רע לראש הממשלה. החסימות נועדו להעניש את הציבור על ההפגנות בתקוה להמאיס עליו את המפגינים, ולצייר תמונת כזב כאילו המפגינים מסוכנים לראש הממשלה, בדומה לטענת הזוג נתניהו שהמפגינים שצעקו בכיכר המדינה דמוקרטיה, לנוכח שרה המסתפרת, ביקשו לבצע בה לינץ'. המפגינים נגד הדיקטטורה והפקרת חיי האדם של ממשלת נתניהו אינם מסוכנים. נתניהו וממשלתו הם הסכנה, ולא רק לחיי החטופים.

גם אחרי שהלכתי נותרו לנגד עיניי פני בתה של המנוחה כשאמרה שעדיף שההפגנות ייפסקו, ולא הפסקתי לחשוב על הציניות שבה אמרה את דבריה. הרי ההפגנות הן קודם כל על השבת החטופים שעדיין מוחזקים בשבי החמאס וסובלים ייסורי גיהנום, ולכך קשור הכל: הדחת ראש השב"כ מניהול המו"מ להשבת החטופים והדחתו בכלל, קשורה להימנעות הממשלה מקיום שלב ב' בעסקה, וזאת כדי לשמר את חברות מפלגתו של סמוטריץ' בממשלה ולהבטיח את שובם של בן-גביר ומפלגתו לממשלה, כדי להבטיח את אישור התקציב והישרדות הממשלה. הממשלה מקריבה את החטופים כדי לשמר את עצמה, והחטופים ממשיכים לסבול ייסורי גיהנום ועלולים אף למות, והדחת היועצת המשפטית לממשלה כרוכה בהתנגדותה לפיטורי ראש השב"כ ובמעורבותה – ההכרחית על פי החוק – בחקירת פרשת המעורבות הקטארית בתשלומים ליועצו של נתניהו שלא עבר סיווג בטחוני כנדרש מעובד לשכת ראש הממשלה, וכבר הודו כמה מעורבים בהעברת ובקבלת הכסף, שזו שערוריה בפני עצמה שיש לה משמעות קודם כל במישור הציבורי, ורק אחר כך במישור המשפטי.

לא רציתי לשאול את בת המנוחה אם לא אכפת לה מהחטופים. זה ממש לא מתאים לניחום אבלים לשאול שאלה כזאת, אבל השאלה הזו מאד הטרידה אותי. כבר שנים ידעתי שהמשפחה היא ביביסטית מושבעת, שאחרי רצח רבין הם לעגו לאבלים שהם שרים לזכרו כי אינם יודעים להתפלל, ואחרי שנתניהו לא הצליח להקים ממשלה ובנט התמנה לראש ממשלה הם ממש התאבלו על כך שנתניהו הודח מהשלטון ושיוועו לשובו. אז שאלתי את חברתי, בתה של המנוחה, אם נתניהו לא שלט מספיק זמן לדעתה, והיא אמרה מה זה משנה, הצביעו לו, ובעצם אז לא הצביעו לו מספיק אנשים כדי לכונן ממשלה, אבל היא חשבה שרק הוא צריך להיות ראש הממשלה, ואוי אם יתמנה לתפקיד מישהו אחר.

בכל זאת היינו חברות, ופעם אפילו התגאיתי בכך שאינני בוחרת חברים לפי הדעות ושיש לי חברים בדעות שונות ובכל זאת אנחנו חברים, אבל עכשיו, כשיותר מארבעים חטופים שנחטפו בחיים מתו או נרצחו בגלל העיכובים בשחרור, ועוד למעלה מעשרים נמצאים שם בסכנת חיים, ובמיוחד כעת כשצה"ל חזר ללחימה, הפעם היה לי קשה לשאת את הניכור הזה לסבלם של החטופים, שמאפשר לאדם לומר: "יותר פשוט שיפסיקו את ההפגנות", כאילו אי הנוחות של הציבור מן ההפגנות גרוע מהפקרת חייהם של החטופים ומסבלן של משפחות החטופים.

הכעס גרם לי לחשוב על דברים שידעתי גם קודם, אבל קודם הם לא הרגיזו אותי. פתאם חשבתי על כך שצאצאיה של המנוחה רבים כל כך מפני שבנה הפך לחרדי והוליד ילדים רבים שגדלו כחרדים והולידו אף הם ילדים רבים, וגם בן בתה הפך לחרדי והוליד חמישה ילדים, שזה לא הרבה בחברה החרדית ובכל זאת – הם הפכו למשפחה ענקית בגלל ההתחרדות והחרדיות של בני המשפחה.

ואז חשבתי לראשונה על מה שלא חשבתי עליו מעולם קודם לכן: שמשפחתם היא אכן משפחה חיובית ומשכילה ומלומדת  ואוהבת תרבות וספרות ואמנות ומוסיקה ועתירת כשרונות יצירתיים, אבל שמעטים מאד מבני המשפחה הגדולה הזו, שמתהדרת בגודל ובציונות, שירתו בצבא. פתאם שאלתי את עצמי כמה מהם באמת שירתו בצבא? הבנות בכלל לא, אף לא אחת מהן, אבל כמה מהגברים? אולי בעלה של הנכדה שמשפחתם ציונית לאומית ולא חרדית, אולי הוא שירת ואולי גם בניהם ישרתו בצבא. אבל מצאצאיו החרדים של בן הבת ועשרות צאצאיו של בן המנוחה, כמה שירתו או ישרתו בצבא? אני חוששת שמעטים מאד אם בכלל.

וחשבתי על הציונות שהם מתהדרים בה. איזו מין ציונות זו שאיננה שותפה לחוויה המרכזית ולחובה האזרחית הראשונה במעלה במדינתנו: לשרת בצבא. קודם אפילו לא רציתי לחשוב על כך. לרוב הרגיז אותי שאנשים בישראל חושבים שרק השירות בצבא מקנה לך זכויות במדינה, אבל כעת, כשהשירות בצבא מעיק כל כך על רבים כל כך, והחרדים, ובכללם בני משפחה גדולה זו, משתמטים ממנו, ויחד עם זאת יושבים בממשלה ותומכים בממשלה שכופה על הציבור מלחמה אינסופית והפקרת חטופים לצורך קיומה, אינני יכולה לשאת זאת יותר. חשבתי שכל הציונות הזאת היא מעשה הונאה וניצול ושאין להם בכלל זכות מוסרית לכפות עלינו את ממשלת הזדון שהם תומכים בה, ואת החובה להילחם במלחמה שרק הם מעוניינים בה, ולחרוץ את גורל החטופים למוות, וגם את גורלם של חיילים רבים כל כך שמגויסים לשירות ונשלחים אל מותם למען קיומה של ממשלה שמייצגת בעיקר את הלא משרתים והמפקירים.

וגם שאלתי את עצמי עד כמה אנחנו יכולים עדיין להיות באמת חברים, אבל על כך אין לי תשובה.

שרקי ולייבזון מחנכים את הרבה הקווירית

 

לכאורה עיתונאי שמנסה להביא הלכי רוח, במקרה זה של יהודי ארצות הברית, אמור להקשיב למה שיש להם לומר. אבל שרקי ולייבזון לא באו להקשיב, וודאי שלא להבין, אלא להתווכח ולהטיף, ובמקום להעניק לנו תמונה של הלכי הרוח בקרב יהדות ארצות הברית, הם העניקו לנו מפגן של צדקנות ועיוורון ישראלים שאינם מוכנים להתבונן נכוחה בעצמם, ולשאול את עצמם שאלות קשות.

הרבה, שהיא בת לשושלת רבנים אורתודוקסית וגם ציונית, אבל מגדירה את עצמה כקווירית וכאנטי-ציונית, קראה, יחד עם רבנים אחרים, להפסקת אש בעזה. זה הספיק לשרקי ולייבזון להתייחס אליה כאילו היא תומכת בחמאס, למרות שחזרה ואמרה: אינני תומכת בחמאס, אני רוצה הפסקת אש בעזה. אבל למה להתווכח עם אשה שרוצה בהפסקת המלחמה, בהפסקת ההרג הנורא, אשה שחושבת שדי בהרג של למעלה מ-43 אלף עזתים, מספר מזעזע גם בהתחשב בזוועות טבח החמאס, ודי בעקירת עזתים מביתם, ודי בהרס בתיהם, ודי בהפקרתם לרעב וצמא, והגיע הזמן להפסקת המלחמה ולהסדר, למה להתווכח עם דעותיה האמיתיות, אם אפשר לחזור ולשאול אותה כאילו לקו בחרשות – ואולי אכן לקו בסוג של חרשות – כיצד היא תומכת בחמאס, ולייבזון אף השמיעה באוזניה את ההתחכמות שכבר שמעתי כמה פעמים, שקווירית שתומכת בחמאס – שוב, היא לא תומכת בחמאס, אבל כך תיארו אותה שרקי ולייבזון – ההתחכמות המרוצה מעצמה: זה כמו שתרנגולות יתמכו בקנטקי פרייד צ'יקן, לו היית בעזה היו מיד רוצחים אותך, אשה קווירית שכמותך במכנסיים מנומרים, וגם רבה של בית כנסת. שום דבר מכך לא עורר אצל שרקי הבנה או הזדהות. והוא הופתע במיוחד לשמוע שהרבה איננה רואה במדינת ישראל את התגשמות חזון הדורות לשוב לציון.

רק את השאלה המתבקשת, מה מפריע לה במדינת ישראל שגורם לה להסתייג ממנה הם לא שאלו, ואולי גם לא רצו לשמוע את תשובתה.

אני דווקא אשה ציונית שחיה בישראל ובהחלט רואה במדינת ישראל את הגשמת חזון הדורות לשוב לציון. אבל האם אני אוהבת את המדינה כפי שהינה כיום? ממש לא. ויש לי כמה סיבות, שאולי מפריעות גם לרבה הקווירית להרגיש הזדהות עם מדינת ישראל כפי שהינה כיום.

גם בעיניי העובדה שחמאס ביצע את מעשי הזוועה הנוראים ביותר ורצח אלף ומאתיים ישראלים, גברים נשים וקשישים וילדים רכים, איננה מצדיקה הרג של למעלה מארבעים אלף עזתים והרס עצום של רצועת עזה שנמשך למעלה משנה ואיננו מצופה להסתיים בקרוב. גם אני חושבת כבר חודשים רבים שחייבים להפסיק את המלחמה. כתבתי את הדברים חזור ושוב. גם אני אינני מבינה מדוע צה"ל שב ועוקר את העזתים ומגרש אותם ממקום למקום, דבר שבהכרח יוצר משבר הומניטרי נורא, ואני מזועזעת לשמוע ולקרוא שמטרת הממשלה היא להקים התנחלויות בצפון עזה, דבר שאני מקווה שאיננו אמת, אבל נשמע חזור ושוב במפלגות המרכיבות את הממשלה, כולל עריכת כנסים להתיישבות בעזה.

יתרה מכך, אינני מאמינה כהוא זה בטוהר כפיו של צה"ל. רצח שלושת החטופים ששחררו את עצמם מהשבי ונרצחו בידי חיילים שהפרו הוראות פתיחה מאש וגם הפרו פקודה ברורה של חדל אש כדי להרוג בכל מחיר, גרמו לי לאבד כליל את שארית האמון שעוד היתה לי בצה"ל. ומה שקרה אחר כך חמור אפילו יותר: במקום להעמיד לדין את החיילים הרוצחים, לפחות על הריגה בנסיבות מחמירות, הביאו את ההורים השכולים ההמומים להעניק להם חיבוק, כאילו היה מדובר באמירה לא ראויה ולא ברצח שלוש נפשות.

ואם יטען מישהו שמדובר במקרה חריג, הרי שמענו בימים האחרונים התפארויות על שריפת בתים ורצח אזרחים בעזה, שאינני יכולה אלא לשאול את עצמי האם מדובר בכלל בצבא שיש בו סדר ומשמעת וציות וערכים בסיסיים של אנושיות, או שמדובר במיליציות של מתנחלים ששורפים ומפוצצים בתי עזתים והורגים ללא הבחנה. זוועות טבח החמאס אינן תשובה ואינן הצדקה להתנהגות שמעוררת תהייה האם יש בכלל הבדל בין צה"ל לחמאס, או שמדובר בשני ארגוני רצח שמתחרים זה בזה באכזריותם ורצחנותם.

והאם זהותה הקווירית של הרבה צריכה לגרום לה לחבב את מדינת ישראל כשבממשלתה יושבים בן-גביר וסמוטריץ', שני מקללי ההומוסקסואלים, ואורית סטרוק, שביקשה להעביר חוק שמתיר לרופאים להימנע מחובתם האנושית והמקצועית להעניק טיפול להומוסקסואלים, וגם יאפשר לספקי שירותים שונים להימנע מלהעניק להם שירות.

למרבה הצער, ישראל בשליטת ממשלת החורבן של נתניהו - בן-גביר - סמוטריץ' - גולדקנופף – דרעי איננה אטרקטיבית לרבים מיהודי ארצות הברית, שלמרות האנטישמיות הגוברת ובעיות אחרות שמאפיינות את ארצות הברית, נהנים עדיין מחירויות אזרחיות שבישראל אפשר רק לחלום עליהן. הרי בארצות הברית יכולה אשה קווירית להיות רבה של בית כנסת ולהתקבל כשווה בקהל הרבנים. בישראל כל זה איננו עולה על הדעת. אז אולי מבחינתה דווקא לתמוך בישראל שמסרבת לסיים את המלחמה, שמפקירה למוות את החטופים והשבויים, ששולחת את אזרחיה למות במלחמה שמזמן הפסיקה להגן על מדינת ישראל ומתמקדת בהגנה על המשך שלטונה של ממשלת החורבן, אולי דווקא לתמוך בישראל דומה מבחינתה לתמיכה של תרנגולת בקנטקי פרייד צ'יקן, ואולי דווקא אנחנו כאן צריכים לפקוח סופסוף את עינינו למה שקורה סביבנו ולזעוק בכל כוחנו די.

 

למחוק את טעם קיומנו

 

ישנן הרבה מאד מחאות נגד העברת היחידה לתכניות לימודים חיצוניות ממשרד החינוך לשליטתו של אבי מעוז, אך מלבד אביגדור ליברמן, איש לא מחה נגד העברת השליטה לידיו על ארגון "נתיב" שמטפל בעלייה מרוסיה ואוקראינה, ומעטים מתייחסים לדרישת הציונות הדתית ומעוז למחוק מרשימת זכאי חוק השבות את הנכדים לסב יהודי, כדי למנוע את כניסתם לישראל של צאצאי יהודים שנישאו בנישואי תערובת ואינם יהודים בעצמם. זה איננו רק שינוי במדיניות ההגירה של ישראל. זה שינוי בהגדרה העצמית של מדינת ישראל כמדינת מקלט לעם היהודי הנרדף, תפיסה שהיתה ועודנה טעם קיומה של מדינת ישראל.

אי אפשר להתעלם מכך שמדינת ישראל הוקמה שלוש שנים לאחר השואה ובצלה הכבד, מתוך תחושת החמצה עצומה, שאילו היתה לעם היהודי מדינה משלו לפני עלייתו של היטלר לשלטון, היה אפשר להציל את חייהם של מיליוני יהודים. חוק השבות עוצב איפוא כתמונת מראה לחוקי נירנברג: הוא כלל את כל מי שנרדף על ידי הנאצים בשל "דם יהודי". המחשבה היתה שראוי שמי שהיה מספיק יהודי עבור היטלר, יהיה מספיק יהודי עבור מדינת ישראל, גם אם איננו יהודי על פי ההלכה, שהרי הגרמנים רצחו בחמדה גם בנים לאבות יהודים שאמם היתה נוצריה, ובדקו מוצא יהודי כמה דורות לאחור. חוק השבות נועד לקיים את ההבטחה הגלומה בקיומה של מדינה יהודית, לבל יהיה עוד בעולם יהודי או צאצא ליהודים שנרדף בשל מוצאו היהודי ואין לו מגן ומקלט.

בקרב יהודי רוסיה ואוקראינה יש אחוז גבוה של נישואי תערובת, ורבים מזכאי חוק השבות ממדינות  אלה אינם יהודים על פי ההלכה. זה איננו מפריע למי שהשקפת עולמו היא ציונית והיסטורית, ומעוניין בהתכנסותם של כל נרדפי האנטישמיות במדינת ישראל, מתוך תפיסה שמי שנרדף כיהודי ראוי שיתקבל במדינת ישראל על פי נרדפותו ולא על פי הגדרות הלכתיות. אבל זה מפריע למי שמכנים את עצמם ציונות דתית, שחסרים כל תודעה ציונית היסטורית, מנפנפים בציונות כדי לשלוט בפלשתינים ולגזול את אדמותיהם, אך מעוניינים להתנער מהמטרה הראשונה במעלה של הציונות, שהיא להציל את כל הסובלים מרדיפות אנטישמיות ולהעניק להם מקלט בטוח במדינת ישראל, מטרה שלשם הגשמתה צריך להגדיר כזכאי עלייה את כל מי שנרדפים כיהודים, ואין די בהכללתם של יהודים על פי ההלכה בלבד.

מינוי של אבי מעוז לאחראי על ארגון נתיב בתקופה קשה זו של מלחמה אכזרית של רוסיה באוקראינה, כאשר רבים משארית הפליטה של יהודי מדינות אלה מבקשים לעלות לישראל עם בני זוג וילדים שאינם יהודים על פי ההלכה, והכוונה לבטל את זכאותם לעלייה של נכדים לסב יהודי דוקא בתקופה זו, היא התכחשות ליעודה הציוני של מדינת ישראל ולטעם קיומה, בתקופה שבה יעוד זה עומד למבחן. נתניהו איננו הראשון שבגד ביעוד הציוני. איילת שקד התוותה מדיניות של התעללות בפליטי אוקראינה ובפליטים בכלל והיא שוקדת לקדם את מדיניות ההתעללות והגירוש עד יומה האחרון בתפקיד, שיש לקוות שיהיה יומה האחרון בתפקיד שרה לתמיד. אבל אין להוציא מכלל אפשרות שהיתה מתואמת בעניין זה, כמו בעניינים אחרים, עם נתניהו. אין לראות במינויו של אבי מעוז לאחראי על "נתיב" טעות מצד נתניהו. ככל הנראה מעוניין נתניהו לצמצם את העלייה מרוסיה ואוקראינה, אולי מתוך נקמנות כלפי אביגדור ליברמן, שהוא עדיין הכתובת הפוליטית למרביתם של עולים אלה. הסבל האנושי שנתניהו גורם מעולם לא הטריד אותו. נוח לנתניהו שהמדיניות המרושעת שהוא עצמו מעוניין בה, תוצג כמדיניות של מעוז, ואילו הוא עצמו יופיע כמי שידיו נקיות. כך הוא נוהג כאשר הוא מניח לבצלאל סמוטריץ' לדרוש את חקיקתם של חוקים שיביאו לביטול העבירות שהוא נאשם בהן, כמו מרמה והפרת אמונים, או חסינות ממשפט לראש ממשלה. אבל מאחורי דבריהם ומעשיהם של סמוטריץ' ומעוז ניצב נתניהו, הקול קולם והידיים ידיו.

כנראה שסמוטריץ' ומעוז אוהבים מאד את ארץ ישראל, אבל ספק אם הם אוהבים את העם היהודי ואם יש בלבם מקום למי שסובלים בשל קשריהם לעם היהודי, גם אם ההלכה איננה מקבלת אותם כבניו. מכל הדברים הנוראים שממשלת העבריינים הזו פועלת להביא עלינו, הכי קשה לי הכוונה לערוך את השינוי הזה בחוק השבות, ששומט את הקרקע מתחת לטעם קיומה של מדינת ישראל.   

בן שני מתעד את הצייר אלי שמיר

 

אלי שמיר גר בכפר יהושע שהוא נולד בו ובכל מקום כותבים שהוא מצייר את נופי העמק, שזה נכון. הוא מצייר ציורים גדולי ממדים של נוף העמק. הוא מותח את הבדים בעצמו, ואז מחלק אותם לריבועים קטנים ומצייר בתוך כל ריבוע קטן את החלק שלו בנוף. זה קצת דומה לעבודה של מודדים או ציירי מפות, וזה כמובן בכלל לא דומה. אלי אומר שהוא רק מטביע כתמים על הבד, רק מצייר במכחול עוד ועוד כתמים, ואז יוצא מכל הכתמים ציור, שנראה כמו הנוף, אבל שום צילום של הנוף האמיתי ואפילו מבט ישיר בנוף איננו דומה לציור של אלי, כי בציור אלי מטביע את נשמתו על הדף ואי אפשר ללכוד את הנשמה של אלי בצילומים. בכל מקום כותבים שאלי שמיר הוא ציור נופים, אבל בעצם הוא מצייר כל הזמן דיוקנאות. זאת אומרת, הוא מצייר נופים אבל הוא מצייר גם דיוקנאות ודיוקנאות בתוך נופים. כשהבמאי בן שני בא אליו הוא צייר אותו. דרך הציור הוא נוגע באנשים, ואז אפשר לראות בציורים גם את הנשמה של האנשים שאלי שמיר מצייר. הכי הרבה הוא מצייר את עצמו, לפעמים הוא מצייר את עצמו מלפנים ואז הדיוקן שלו מתבונן בצופים, ולפעמים הוא מצייר את עצמו מאחור מביט בנוף. הוא אוהב לצייר את האנשים בשדה הפתוח. גם האנשים הם חלק מן הנוף. היו לו שלוש תלמידות ערביות והוא רצה לצייר אותן, והן רצו שהוא יצייר אותן מציירות והוא צייר אותן מציירות בתוך שדה של שיבולים זהובות בשלות. הוא רצה להגיד להן משהו, כי הוא גר בכפר יהושע בעמק יזרעאל. שם הוא נולד ושם הוא חי. הוא לא חי שם כל החיים. היה זמן שהוא חי בירושלים ולימד בבצלאל, והוא חי גם בארצות הברית, אבל בעשר השנים שהבמאי בן שני תיעד אותו הוא חי בעמק יזרעאל, בכפר יהושע שסבא שלו היה ממייסדיו ואבא שלו המשיך לעבוד שם את האדמה וגם הוא היה אמור להיות עובד אדמה והוא נהיה צייר. הוא הרגיש אשם שהוא נהיה צייר ולא עובד אדמה. הוא בן אדם שמרגיש אשמה על הרבה דברים. למשל שפעם היו בעמק יזרעאל הרבה כפרים פלשתיניים, אבל היהודים לקחו מהם את האדמה ועכשיו היהודים מעבדים את האדמה בעמק יזרעאל, שהוא אחד המקומות הפוריים בארץ. אלי שמיר לא אומר את הדברים האלה, שהוא מרגיש אשמה כלפי הפלשתינים שגירשו אותם מהאדמה שלהם. הוא מזמין את התלמידות הערביות שלו מבצלאל ומצייר אותן מציירות בשדה של שיבולים זהובות שקרוב לבית שלו. הוא אומר שהוא מספר את הסיפור הציוני שלו והן מספרות את הסיפור שלהן. אחת מהן שרה בערבית שיר אהבה של גבר לאשה. זה נשמע כמו שיר ישן. אולי התלמידות הערביות האלה הן צאצאיות של אנשים שגרו בעמק ועיבדו בו את האדמה, אבל רוב הסיכויים שהן ממקום אחר. אלי שמיר חוזר ואומר שהן מספרות את הסיפור שלהן, אבל יותר נכון שהוא רוצה לשמוע את הסיפור שלהן, או שהוא רוצה לדעת איך הסיפור שלו משתקף בעיניהן. זה משהו שמטריד אותו איך הערבים רואים את הציונות. לא ברמת הלאום אלא ברמת הפרט. איך צעירה ערבייה רואה את ההתיישבות היהודית בעמק יזרעאל, שהוא חלק ממנה, דור שלישי למייסדים, והוא מצייר את הנוף אבל אומר שהוא לא בועל את הנוף, רק מצייר אותו. הוא משתדל להתבונן על הנוף מבחוץ, להישאר במידה מסוימת זר, אבל זה בלתי אפשרי, כי מכיוון שהוא מצייר את הנוף הנשמה שלו צרורה בנוף והנוף צרור בנשמתו.

אלי חולה בפרקינסון. הוא שונא את המחלה הזאת, מנסה להילחם בה, אבל המחלה מתגברת. הוא נאלץ להפסיק ללמד בבצלאל, והוא מורה שאוהב ללמד, הוא מאד קשור לתלמידים שלו כי הוא מסתכל להם לתוך הנשמה כשהם מציירים וכשהוא מצייר אותם, אבל הנסיעות מכפר יהושע לירושלים קשות לו מדי. אבל לצייר הוא ממשיך. אשתו אומרת שאין יום שהוא לא הולך לסטודיו לצייר. בכל יום הוא הולך לסטודיו לצייר, והוא עומד ומצייר כל היום, למרות שהוא חולה, והוא מנסה כל הזמן להתגבר על המחלה, כמה שהוא יכול. המחלה היא כמו מפלצת שנלחמת בו כל הזמן. לפעמים הוא נלחם בה ולפעמים הוא בוכה בגלל המחלה. הוא אומר שהמחלה בכלל לא פגעה בציור שלו והוא ממשיך לצייר.

יש הרבה דברים מיוחדים בציור של אלי שמיר. הוא אף פעם לא צייר לפי אופנות, רק בסגנון האישי שלו בשיטה שלו, והסגנון שלו מאד מיוחד לו, אבל יש עוד דבר בציורים שלו, שהם נמשכים עד האופק. הציור מתחיל קרוב לצופה אבל נמשך עד האופק, וכשמביטים בציור מביטים מאד רחוק, עד קו האופק. אלי שמיר טרוד הרבה בשאלה של גבולות המבט וגבולות הציור, אבל בעצם לציורים שלו אין גבולות כי הם נמשכים עד האופק לתוך האופק, אין להם גבול חוץ מגבול המבט, והצופה יכול לטבוע בהם כמו בים שאין לו סוף.

את הציור של אלי "שיר ערש לעמק" שבו רואים חבורת זמר ונגן אקורדיון יושבים בשדה חרוש תלמים תלמים ראיתי פעם בעבר כשעוד לא ידעתי מיהו. אני לא מצליחה להיזכר איפה ראיתי אותו. חשבתי שיש בציור משהו מאד אירוני, כמעט סוריאליסטי. גם האנשים ששרים בעמק שרים בתוך בניין ולא בשדה חרוש עד האופק. אבל אלי רצה לצייר את האנשים בתוך הנוף שהם קצת הולכים לאיבוד בו, כי השדה גדול והאנשים בחזית התמונה יחסית קטנים. אולי אלי חושב שהאנשים בעמק שרובנו חושבים שהם מאד שורשיים ומושרשים, הם בעצם בכלל לא במקומם. אולי הוא חושב שהצעירות הערביות שלמדו אצלו בבצלאל יותר שייכות לשם ויותר טבעיות שם, למרות שבכלל לא בטוח שהן צעירות כפריות. אולי הן בכלל עירוניות, אבל הסיפור שלהן הוא סיפור ילידי, והסיפור היהודי הוא סיפור של תלישות, גם כשנאחזים בעמק יזרעאל, והשדה הוא שדה חרוש שאולי יניב ואולי לא. כשחורשים שדה חורשים בדמעה ולא יודעים אם ברינה יקצורו, כי אולי השדה מעדיף להניב לבעליו הראשונים. אולי להם השיבולים מאירות פנים ומזהיבות. והדור השלישי שנאחז בעמק ונולד בו, למרות שהעמק הוא נוף מולדתו היחיד, עדיין הוא יכול רק לקוות שהשדה יאמץ אותו לחיקו ויניב לו שיבולים.

 

סרטו של בן שני "שיר ערש לעמק" על הצייר אלי שמיר השתתף בפסטיבל דוקאביב ומשודר בהוט 8.  

בעקבות תכנית טראמפ

השבוע נאלצתי לחשוב שהשמאל, שיש לו בעיה להבין הרבה דברים על החברה הישראלית, גם איננו מבין את המתנחלים, למרות שהוא חוקר אותם בהתמדה. זהבה גלאון למשל כתבה שתכנית טראמפ היא ניצחון למתנחלים, והרבה פרשנים אמרו שהמחאה של המתנחלים נגד התכנית היא תעלול שנועד לעזור לנתניהו, ושבעצם המתנחלים מאד מרוצים מהתכנית. אני דוקא האמנתי למתנחלים שתכנית טראמפ גרועה עבורם ומפחידה אותם, למשל דניאלה וייס, שקיבלה כמעט חצי שעה ברשת ב' בצהרי יום ד' כדי לפרוש את משנתה, הסבירה את עמדתה בהיגיון רב: מדוע אנחנו צריכים הכרה רשמית בהיותנו חלק ממדינת ישראל, היא שאלה בצדק, האם איננו משלמים מסים ומשרתים בצבא כמו כולם? היא לא אמרה, כי אין צורך לומר, שמדינת ישראל מתייחסת אליהם ממילא כאילו חיו בשטחה הריבוני: צבא הגנה לישראל מגן על המתנחלים כאילו חיו בתחומי הקו הירוק ואף טוב יותר. באיזו עיר או באיזה יישוב בתחומי הקו הירוק מוצבות יחידות צבאיות? אפילו בעוטף עזה, האיזור המותקף והמוכה ביותר במדינת ישראל בעשור האחרון, נלחמים על הזכות לקבל הגנה כמו זו שמקבלים המתנחלים כמובן מאליו. וחוץ מהגנה מקבלים המתנחלים כמובן גם חשמל ומים ממדינת ישראל, וקרקע שנגזלה מהפלשתינים בדרכי מירמה, ומוסדות חינוך שמממן משרד החינוך של מדינת ישראל ותקציבים וסיוע בכל תחומי החיים, וכל זה קורה באין חוקר ובודק כמה תקציבים באמת מועברים למתנחלים וכיצד פועלת מכונת הסיפוח המשומנת הזו, כבר למעלה מיובל שנים. מה נוח יותר למתנחלים מאשר להמשיך הלאה בסיפוח למעשה, שבניגוד לסיפוח להלכה שמציעה התכנית אין לו בכלל גבולות ומגבלות, והוא איננו מעניק לפלשתינים שום פיצוי על הקרקע שנגזלת מהם, ושום סיכוי לקבל חזרה את הגזל? עדיף להם שידברו עליהם מה שפחות, שיעסקו בהם מה שפחות, ושימשיכו להעביר להם תקציבים שתושבי קריית שמונה או שדרות יכולים רק לחלום עליהם.

וגם את הפלשתינים איש בישראל איננו מבין. מדקלמים בהתלהבות את אמירתו המטופשת של אבא אבן שהפלשתינים מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות. אבל לפלשתינים יש שיקולים משלהם, והכרה במדינה מפוצלת ומצומקת שתינתן להם כמעשה חסד ולא בזכות איננה מלהיבה אותם, והיהודים מלאי פליאה: הרי אנחנו הסכמנו לתכנית החלוקה, והיינו מאושרים במדינת ישראל הקטנה בתחומי הקו הירוק, וכיצד זה הפלשתינים אינם מתלהבים כמונו מכך שמציעים להם מדינה, ולו גם מצומקת ומבותרת בדומה לזו שהוצעה להם בזמנו בתכנית החלוקה? אבל מצבם של הפלשתינים שונה לגמרי מזה של היהודים בטרם היתה להם מדינה: הפלשתינים הם עם שרובו יושב על אדמתו ומיעוטו גולה, והגולים יושבים ברובם בארצות השכנות, במדינות ערביות, ולכן פחות חשובה להם מדינה רשמית. היהודים היו חייבים מדינה כדי שיוכלו בכלל להעלות אליה את בני עמם. הפלשתינים כבר פה, ומה שחשוב להם הוא שיפסיקו לגזול מהם אדמה ולא שיכירו רשמית במעמדם. גם אם לא תהיה להם מדינה הם ימשיכו לשבת על אדמתם ולהילחם עליה. וממילא יש להם כעת שלטון משלהם בטריטוריה שאמנם נתונה לשליטת צה"ל, אבל מרבית היהודים מעדיפים להדיר את רגליהם ממנה. הם יישארו בארצם וימתינו לימים יותר טובים.

תכנית טראמפ היא תכנית שנבראה בראשם של יהודים אמריקאים דתיים ורפובליקאים והיא תואמת את צרכיהם שלהם: כמי שאינם חיים בישראל אלא בארצות-הברית, וזקוקים לישראל כדי לבטא את המרכיב הלאומי היהודי באישיותם, הם זקוקים לירושלים השלמה, למיתוס של קבר יוסף בשכם – עיר שעברה התנ"כי קשור בעיקר ברצח תושביה בידי שמעון ולוי ולא בערכי יהדות כלשהם, וכמובן גם לקבר רחל בבית לחם שיהדות אמריקה מילאה תפקיד מכריע בניכוסו מחדש למסורת היהודית: אולי דוקא בגלל תפקידה המרכזי של העיר במסורת הנוצרית: כמו שיהודי ארצות הברית מדליקים חנוכיות ענק כנגד עצי חג המולד המוארים, זקוקה יהדות אמריקה לקבר רחל כנגד כנסיית המולד. לעומת זאת אין ליהדות אמריקה הרבה קשר לנגב, שמילא תפקיד מרכזי דוקא במיתוס הציוני שנרקם בישראל: מיתוס הפרחת השממה, שנקשר בהכרח גם במלחמות ישראל-מצרים ובמאבק הנמשך על שדות החיטה בנגב כנגד בלוני התבערה של החמאס. הרעיון למסור את חבל חלוצה לפלשתינים, שיוצר לישראל גם בעיה ביטחונית נוספת למול מציאות אחיזתו של דאע"ש בסיני, בלתי נתפס גם בעיני השמאלניות. אני מעדיפה להשאיר בריבונות פלשתינית את קבר יוסף וקבר רחל ומערת המכפלה – אינני תיירת אמריקאית, נולדתי וגדלתי בחיפה וחייתי בירושלים, קטפתי אפרסקים בשדה-בוקר בשירות הלאומי, התנ"ך איננו בשבילי מדריך לפולחן קברים אלא מורשת תרבותית ומוסרית, ובניגוד לדניאלה וייס בשורש אמונתי עומדים עשרת הדיברות ולא הברית בין הבתרים, ומעל הכל לא תרצח, לא תגנוב ולא תחמוד, ולכן שמעון ולוי אינם המופת עבורי  כפי שהינם מופת למתנחלים, אלא יעקב אבינו, ליתר דיוק שלושת אבותינו, שבטחו בדרכי שלום עם עמי הארץ ולא בהבטחה לרשת את הארץ שהותירו בכתובים.

בסוף דבריה אמרה דניאלה וייס בלהט שהשמאל תפר תיקים לנתניהו כדי לסלקו מהשלטון. אולי גם בכך היא מאמינה בלב שלם, ומכל מקום היא בוודאי מאמינה שכך צריך לומר כדי לעזור לנתניהו להישאר בשלטון, כי למרות שתכנית טראמפ נרקמה ככל הנראה עבורו ועל דעתו, דניאלה וייס מאמינה שבשלטון נתניהו ימשיכו המתנחלים לעשות ככל העולה על רוחם, ואפילו המגבלות הצנועות שמנסה תכנית טראמפ להטיל עליהם לעולם לא תצאנה אל הפועל. בעניין הזה אני נוטה להסכים איתה. תכנית טראמפ היא ביצה שלא נולדה ואפילו אפרוח לא ייצא ממנה. אבל את נתניהו צריך לסלק בכל מחיר כדי להפסיק את זרימתו של רעל שנאת הערבים והשמאל ששוטף אותנו כבר כל כך הרבה שנים, וגם את טראמפ צריך לסלק, כדי להשיב לארצות הברית שלטון שאיננו תומך במתנחלים ובה בעת נוהג בסלחנות כלפי קבוצות גזעניות ונאציות שמכוונות את נשקן ליהודי ארצות הברית. שנת 2020 עשויה אכן להיות שנת המפנה שתפטור אותנו מנתניהו וטראמפ ומרעל השנאה שהם מפיצים. על כך צריך להילחם ולכך צריך לשאוף.     

מהחל חרמש בקמה

פרופ' שלמה אבינרי פירסם בערב החג השני של פסח מאמר כנגד אכילת חמץ להכעיס כהתרסה חילונית, שמוגדרת על ידי שלילת המצוה ולא על פי ערכים העומדים בזכות עצמם (הארץ, 16.4.17). מאמרו עורר בי הירהורים רבים, לא בשל העניין שלשמו נכתב, שהוא קריאה לסולידריות של החילונים עם שומרי המסורת, שאני כמובן מברכת עליה, אלא בשל הפיסקה שלהלן:

"אחד מהישגיה של הציונות – תנועה פוליטית וחילונית ביסודה – היה בכך שהשכילה לצקת תכנים מודרניים, הומניסטים ומשחררים במסורות ובמושגים דתיים. כך נטלה הציונות את חג הפסח, שבדמותו המסורתית התמקד בריבונו של עולם, אשר הושיע את ישראל ממצרים בניסים, באותות ובמופתים, הוא ולא שליח, הוא ולא מלאך, והפכה אותו מצד אחד לחג האביב, הקשור לארץ ישראל ולמפעל הציוני החקלאי, ומצד שני לחג החירות. כך הציגה הציונות את חג הפסח כדוגמה ומופת לשחרור לאומי מעול זר, כמו גם למרד של עבדים נגד משעבדיהם."

נניח לדיון באיזו מידה הציונות היא אכן תנועה חילונית, שגם על כך אפשר להתווכח, כמה חילונית היא תנועה שעינה צופיה לפאתי מזרח קדימה. ועדיין מוזרה מאד הטענה, שהציונות היא זו שהפכה את חג הפסח לחג אביב חקלאי. ההקשרים החקלאיים של חג הפסח, תחולתו בחודש האביב, עם ראשית קציר שעורים, והנפת העומר וספירתו במשך שבעה שבועות, מחג הפסח ועד חג השבועות, כולם מופיעים בתנ"ך. גם מצוות אכילת מצות שבעת ימים, כניגוד לאכילת החמץ בחג השבועות, עת ביכורי קציר חטים, כל אלה מופיעים בתנ"ך, ואינם נקשרים בהכרח ליציאת מצריים. המסורת הקושרת את חג הפסח ואכילת המצות ליציאת מצריים, כמו המסורת הקושרת את חג השבועות למתן תורה, היא מסורת אחת שמסבירה את חג הפסח ואת חג השבועות בהסברים היסטוריים ואמוניים, אבל המסורת והמשמעות החקלאית של חג המצות, שאיננו יודעים בוודאות אם היה זהה וחופף לחג הפסח או נסמך לו בדיעבד, מובאת בתנ"ך בצורה ברורה ונבדלת, גם אם יש סימנים לכך שנעשה ניסיון עריכה כלשהו, כדי ליישב בין המסורות השונות ולהתיכן זו לזו.

במלים אחרות, הציונות נמשכה לאופיו החקלאי של חג הפסח, בשל הקשר שהוא מבטא בין עמנו לאדמת הארץ, אבל לא היא יצרה את המסורת הזו. וגם היציאה מעבדות לחירות נמצאת כבר בתנ"ך, ומהווה גם היגד מרכזי בהגדה של פסח, שאכן מדגישה גם את מקומו של בורא עולם בהוצאת עמנו מעבדות לחירות. אבל כדי להבין את אופיו רב-הפנים של חג הפסח, אין להסתפק בעיון בהגדה של פסח, שהיא מסמך פולקלורי חביב ולא תקין פוליטית, אלא חייבים לעיין בתנ"ך, שאיננו מקל עלינו את המלאכה.

בפרק י"ב בספר שמות מופיעה המצווה לקחת שֶׂה – שעל פי הטקסט הוא כינוי קיבוצי לטלאים וגדיים כאחת – לשחטו בארבעה-עשר בחודש הראשון ולתת מן הדם "על שתי המזוזות ועל המשקוף ועל הבתים" – מכאן שמזוזה ומשקוף אינם מה שאנו מכנים כיום בשמות אלה. מקובל לפרש שמזוזות הן הקורות שעליהן תלויה הדלת, ואילו המשקוף הוא הקורה שמעליהן, אבל לפעמים אני מהרהרת שאולי המזוזות הן שתי פיסות עץ שחיברו בין הדלת לקורות עליהן נתלתה ואיפשרו לה לזוז, ושאולי המשקוף הוא חלון קטן בדלת שדרכו משקיפים מי בא. כך נאמר איפוא: "שה תמים, זכר בן שנה יהיה לכם, מן הכבשים ומן העזים תיקחו, והיה לכם למשמרת עד יום ארבעה-עשר לחודש הזה, ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין-הערבים, ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף ועל הבתים אשר יאכלו אותו בהם, ואכלו את הבשר בלילה הזה, צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו." כאן מופיעות עוד הוראות כיצד להכין ולאכול את השה, ובהמשך מסתבר שעודנו נמצאים במצרים, בטרם היכה ה' את מכת בכורות, והנה בפסוק י"ב ואילך: "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה, ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים, אני ה'. והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם, וראיתי את הדם ופסחתי עליכם, ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים, והיה היום הזה לכם לזיכרון, וחגותם אותו חג לה' לדורותיכם, חוקת עולם תחוגוהו: שבעת ימים מצות תאכלו, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל, מיום הראשון עד יום השביעי: וביום הראשון מקרא קודש, וביום השביעי מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכה לא ייעשה בהם."

כאן מופיעה איפוא גירסההקושרת את זבח הפסח, חובת אכילת המצות ואיסור החמץ יחדיו ליציאת מצרים, אך חסר ההסבר מדוע קשור זכר יציאת מצרים לאכילת מצות ולאיסור חמץ. כדאי לציין גם שאין נזכר שם החודש שבו יש לקיים את הפסח, אלא נאמר "בחודש הזה" ואחר כך "לחודש הזה". בפסוק ב' בפרק נאמר: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרון בארץ מצרים לאמר: החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". האם היתה מחלוקת מהו החודש הראשון? והאם היה לחג הפסח מועד נוסף, בחודש שאיננו ניסן? מכל מקום גירסה זו בחלקו הראשון של פרק י"ב בשמות היא אכן בעלת אופי היסטורי ואמוני, ובפסוקים י"ז עד כ' נאמר: "ושמרתם את המצות, כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים, ושמרתם את היום הזה לדורותיכם, חוקת עולם. בראשון בארבעה-עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות, עד יום האחד ועשרים לחודש בערב: שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, כי כל אוכל מחמצת, ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל בגֵּר ובאזרח הארץ: כל מחמצת לא תאכלו, בכל מושבותיכם תאכלו מצות".

אי אפשר להתעלם מן החזרות הרבות בפסוקים אלה, ונראה שההסבר לכך הוא בעובדה שכונסו כאן מקורות שונים מבלי שהושמטו מהם הדברים החוזרים על עצמם. בולט גם הטון המחמיר והמאיים מאד של הפסוקים, שמזכיר לי את דברי מורי הפרופסור אמנון לינדר, שנאמרו על החוק הרומי, אבל דינם יפה גם לענייננו, שאם אנו מוצאים איסורים חוזרים על עצמם בחומרה גוברת והולכת, כנראה שלא הקפידו ביותר לקיימם. שהרי לו ששו בני ישראל לאכול שבעת ימים מצות, לא היה צורך לאיים עליהם באיום הכרת הנורא מכל. כדברי גששינו פיתה טריה זה טעים, החמץ מהנה את החך, והאיסור על אכילתו שבעת ימים נדרש כנראה לחומרות יתרות.

אבל בכך לא תם פרק י"ב בספר שמות: בפסוק כ"א מתחילה גירסה נוספת למצוות זבח הפסח, הפעם בעזרת אגודת אזוב, שבתפקידו הפולחני בתנ"ך דנתי ארוכות ברשימתי "תחטאני באזוב וקורבן הפסח". לאחר הוראת המצווה הנוספת מתוארת מכת בכורות ויציאת מצרים הנחפזת של בני ישראל, וכעת, בפסוק ל"ד, אנו שומעים כי "וישא העם את בצקו טרם יחמץ משְׂאֵרוֹתָם, צְרוּרוֹת בשמלותם על שכמם." כאן אנו מקבלים סופסוף רמז לקשר בין איסור החמץ ליציאת מצרים. רק בפסוק ל"ט, לאחר תיאור נסיעת בני ישראל מן העיר רעמסס שבמצרים לעיר סוכות שבמדבר, נאמר לנו: "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות, כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם." כאן אנו למדים שהמצות היו עוגות מצות, כלומר מצות עגולות, כמנהג המהדרים, שלָשִׁים כדור בצק ומשטחים אותו לעיגול.

האם די לנו במצוות פסח אלו? לא ולא. בפרק י"ג, המתחיל לכאורה בעניין אחר לגמרי, "קדש לי כל בכור, פטר כל רחם בבני ישראל, באדם ובבהמה, לי הוא", שוב אנו חוזרים למצוות חג הפסח. האם עקב הקישור בין קדש לי כל בכור לעניין מכת בכורות? אין הדבר נאמר במפורש, אבל בפסוק ב' מתחיל טקסט חדש העוסק בחג המצות:

"ויאמר משה אל העם, זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים, כי בחוזק יד הוציא ה' אתכם מזה, ולא ייאכל חמץ. היום אתם יוצאים בחודש האביב: והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני והחתי והאמורי והחיוי והיבוסי, אשר נשבע לאבותיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש, ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה: שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה': מצות ייאכל את שבעת הימים ולא ייראה לך חמץ, ולא ייראה לך שאור בכל גבולך. והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה לי ה' בצאתי ממצרים".

כאן אנו שומעים סופסוף את שם החודש: חודש האביב, אביב שמשמעותו שיבולי שעורה ירוקות או גרעיני שיבולים שטרם הבשילו, כנאמר בשמות פרק ט' פסוק ל"א בהקשר של מכת הברד: "והפשתה והשעורה נוכתה, כי השעורה אביב והפשתה גבעול", והוא קרוב ככל הנראה למלה אֵב המופיעה בצירוף אִבֵּי הנחל ובפסוק י"ב בפרק ח' בספר איוב "עודנו בְּאִבּוֹ לא ייקטף", שממנו שאוב הביטוי העצוב "נקטף בְּאִבּוֹ" על מות צעירים. ייתכן שחודש האביב הוא אכן שמו העברי הקדום של חודש ניסן, והוא אחד השמות שנשמטו מלוח גזר, שרק שמות שמונה חודשים נזכרו בו. ועדיין, למרות איזכור שם החודש בעל המשמעות החקלאית, ההקשר הוא אמוני והיסטורי. עם סיום הפיסקה הזו חוזר הטקסט לעניין פטר רחם ופידיון הבְּכוֹרִים, כאילו הפיסקה הדנה ביציאת מצרים נכנסה למקום לא לה בטקסט אחר.

בשמות פרק ל"ד, לאחר איסור לכרות ברית ולהינשא לעם הארץ, האמורי והכנעני והחתי והפריזי והחיוי והיבוסי, שחמישה מהם נזכרו כבר בתחילת פרק י"ג, שוב חוזר המקרא לעניין חג המצות, והפעם משתלב ההקשר ההיסטורי של חג המצות כזכר ליציאת מצרים, במסגרת חגיגת שלושת הרגלים, כלומר בהקשר חקלאי-עונתי מובהק ויוצר חיבור לא ממש רהוט:

"את חג המצות תשמור, שבעת ימים תאכל מצות, אשר ציויתיך למועד חודש האביב, כי בחודש האביב יצאת ממצרים: כל פֶּטֶר רחם לי הוא וכל מקנך תיזכר פטר שור ושה: ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו. כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם: ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות, בחריש ובקציר תשבות: וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חטים, וחג האסיף תקופת השנה, שלוש פעמים ייראה כל זכורך את פני האדון, ה' אלוהי ישראל: כי אוריש גויים מפניך והרחבתי את גבולך, ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה' אלוהיך שלוש פעמים בשנה: לא תשחט על חמץ דם זבחי, ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח: ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוהיך, לא תבשל גדי בחלב אמו."

בטקסט המבולבל הזה, שמתחיל בפסח, נמשך במצוות פידיון הבכורים שכנראה נקשרה למכת בכורות, ממשיך במצוות שבת עם תוספת מעניינת "בחריש ובקציר תשבות", שמדגישה את ההקשר החקלאי של מנוחת השבת, וממשיך הלאה באיזכור חג השבועות וחג האסיף ומכלול שלושת הרגלים שבהם מצווה אדם מישראל לעלות לראות פני ה', ומסיים באיזכור של זבח הפסח שלא נזכר בראשית הפיסקה שעסקה בחג המצות, ומיד לאחריו הדרישה להעלות את ראשית ביכורי האדמה לבית ה', שמשמע שכבר עמד על תלו כשנכתבו הדברים. כאן נאמר ביכורי האדמה ולאו דוקא ביכורי קציר חטים, כך שאולי הכוונה לביכורי קציר שעורים שמתחיל בחג הפסח הנזכר בפסוק הקודם, ומכל מקום הפיסקה הזו, למרות הבילבול הניכר בה וריבוי העניינים, מעניקה לחג הפסח הקשר חדש: הוא איננו עומד לעצמו, אלא הוא אחד משלושת הרגלים, והוא נחגג באביב, וקשור לביכורי האדמה שיש להעלות לבית ה', כמו חג השבועות לביכורי קציר חטים וחג האסיף לתום איסוף היבול החקלאי. אי ציון מועדי החגים המדויקים, בניגוד לכתוב בפרקים הקודמים, ולמרות איזכור יציאת מצרים, יוצר תחושה שמדובר בחגים לגמרי חקלאים, שמועדם נקבע על פי מועד ביצוע העבודות החקלאיות העיקריות באותם ימים: קציר שעורים, קציר חטים, ואסיף התבואה והפירות. השם סוכות, שקשור אף הוא ביציאת מצרים, "ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה" (שמות י"ב, פסוק ל"ז), איננו נזכר כאן כלל, רק חג האסיף.

בספר ויקרא בפרק כ"ב, תחת הכותרת "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם" אנו שומעים שוב על חג הפסח, אבל ללא כל איזכור של יציאת מצרים, אלא בהקשר חקלאי ופולחני: פולחן הביכורים. וכך נאמר שם:

"בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערביים פסח לה', ובחמישה עשר יום לחודש הזה חג המצות לה', שבעת ימים מצות תאכלו, ביום הראשון מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו, והקרבתם [קורבן] אִשֶׁה לה' שבעת ימים, ביום השביעי מקרא קודש, כל מלאכת עבודה לא תעשו".

עד כאן דומה הטקסט לנאמר בשמות י"ב, אבל כאן מגיע טקס חקלאי פולחני שלא היכרנו קודם לכן - הנפת העומר:   

"וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן: והניף את העומר לפני ה' לרצונכם, ממחרת השבת יניפהו הכהן: ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש תמים בן שנתו לעולה לה', ומנחתו שני עשרונים סולת בלולה בשמן אִשֶּׁה לה', ריח ניחוח נסכו יין רביעיית ההין: ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד הביאכם את קורבן אלוהיכם חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם".

הביטוי הסתום מעט "ממחרת השבת" עורר מחלוקת, אך הגישה המקובלת במסורת היא שסופרים את העומר מהיום הראשון לחול המועד פסח, כך שהשבת מקבלת משמעות של מקרא הקודש הראשון בא' פסח. אני מבינה אחרת את ההוראה. לדעתי שבת כאן במובן שבוע, והספירה צריכה להתחיל רק ביום הראשון שלאחר הפסח, שכן הנפת העומר נעשית בלויית קורבן של כבש ושני עשרונים סולת שנגרסת מחיטה והיא איפוא חמץ, ואיסור החמץ מתאים גם להמשך הפסוק "לחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, כלומר במשך שבוע עד היום הראשון שלאחר הפסח, שהוא לעניות דעתי יום הנפת העומר, ובכך אני חולקת על הנוהג המקובל להתחיל בספירת העומר בראשון לחול המועד פסח, שלדעתי יותר משהוא מתאים לנאמר בתנ"ך, הוא מבקש לאחד את מסורת ספירת העומר עם מסורת זכר ליציאת מצרים. לי נדמה שאלה מסורות נפרדות ושונות ואפילו סותרות, האחת מקורה בסיפור או אולי במיתוס היסטורי, והאחרת בנוהג החקלאי, שגוזר להביא כל ראשית יבול – בשדה, באדם ובבהמה, לה', או לפדותו בקורבן מתאים יותר, כדי להבטיח את חסד האל, ולאו דוקא בהקשר היסטורי. מצוות ספירת העומר איננה קשורה כלל למסורת יציאת מצרים, אלא מחברת בין פסח לשבועות, בין ביכורי קציר שעורים לביכורי קציר חטים:

"וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה': ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתיים, שני עשרונים סולת תהיינה חמץ, תאפינה ביכורים לה': והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים בני שנה ופר בן-בקר אחד ואילים שניים יהיו מנחה לה', ומנחתם ונסכיהם אִשֶּׁה, ריח ניחוח לה': ועשיתם שעיר-עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים: והניף הכהן אותם על לחם הביכורים תנופה לפני ה' על שני כבשים קודש יהיו לה' לכהן:"

אנו רואים כאן איפוא ניגוד שמבדיל וגם קושר בין שני הרגלים: זבח הפסח נאכל על מצות ומרורים, ואילו קורבנות חג השבועות, שכוללים קורבן אִשֶּׁה וקורבן חטאת וקורבן שלמים, שאניח כאן להבדלים ביניהם כדי להדגיש את המשותף: כולם מוקרבים ונאכלים על חמץ, ואיסור החמץ וחובת אכילת המצות בפסח עומדים איפוא בניגוד למצוות הקרבת החמץ בשבועות, ואיסור החמץ בפסח כמו הקרבת החמץ בשבועות הינם מכלול אחד של מחזור פולחנים חקלאיים, שנועדו להבטיח את רצונו הטוב של האל לקציר מוצלח, ומכיוון שהמצות והחמץ שניהם מופיעים במחזור ספירת העומר כשני חלקיו של פולחן אחד, אין כל ביטחון שאיסור החמץ וחובת המצות קשורים דוקא ליציאת מצריים, כפי שמוסבר בספר שמות, ונראה לי שקשירת חובת המצות ואיסור החמץ ליציאת מצרים היא מסורת נפרדת, שנועדה לעגן פולחנים חקלאיים שצמחו בארץ ישראל במסורת של זיכרון היסטורי, אמיתי או מדומה.

ונסיים בספר דברים פרק ט"ז, שמנסה לשלב יפה בין שתי המסורות, זיכרון יציאת מצרים והפולחן החקלאי של שלושת הרגלים והקרבת הביכורים מקציר שעורים לקציר חטים לאסיף מן הגורן והיקב:

"שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלהיך, כי בחודש האביב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה. וזבחת פסח לה' אלהיך, צאן ובקר, במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם: לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים, תאכל עליו מצות לחם עוני, כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ולא ייראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים... ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עֲצֶרֶת לה' אלהיך, לא תעשה מלאכה: שבעה שבועות תספור לך, מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות, ועשית חג שבועות לה' אלהיך... וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית את החוקים האלה... חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באוספך מגורנך ומיקבך, ושמחת בחגך..."

וטוב ויפה שהציונות מצאה עניין וקירבת נפש לפולחנים החקלאיים העתיקים של עמנו, שמקורם וסיבתם אולי נשתכחו כבר בימי התנ"ך, ונמצאו להם מקורות אחרים, ועדיין ריח ניחוח להם, ועדיין הם מעלים לפנינו שדות שיבולים ירוקות עד האופק, כי השעורה אביב, עד יחל חרמש בקמה.