אל תלעגו לאיום המנהרות

מה שיותר מרגיז אותי מההתקפות של נתניהו ויעלון על מבקר המדינה ועל דו"ח המבקר על מבצע "צוק איתן", התקפות שהן בעיקר מביכות, אלה הלגלוגים של חכמולוגים למיניהם על מה שלדעתם הוא עיסוק מוגזם באיום המנהרות מרצועת עזה החודרות לשטח ישראל ובעלות הטיפול בהם, כי לדעתם זה איום שולי, ויש הרבה איומים יותר קיומיים.

יש לאנשים נטייה כזו תמיד להשוות דבר לדבר: כשהם רוצים לשבח משהו, הם תמיד צריכים לשבח אותו ביחס לדבר אחר שהם מגנים, במקום לשבח אותו בזכות עצמו, כשהם רוצים לגנות משהו, במקום לגנות אותו בגנות עצמו, הם תמיד מגנים אותו ביחס לדבר אחר שהם משבחים, ושלא קשור אליו בכלל, וכשהם רוצים לייחס חשיבות למשהו, הם חייבים לזלזל במשהו אחר, ולהגיד שיש איומים יותר גדולים על מדינת ישראל מזה שכמה לוחמי חמאס יגיחו ממנהרה ויבצעו פיגוע או יחטפו חייל.

מעבר לכך שלאוזנַי הזילזול הזה בכך שלוחמי חמאס יגיחו ממנהרה כדי לרצוח או לחטוף נשמע תמיד כאילו מאחוריו יש הנחה סמויה שלי, לדובר המזלזל, זה לא יקרה, כי אני לא גר בעוטף עזה ולא שוכב במארבים, שזה בפני עצמו מקומם לזלזל באיום רצחני על מישהו אחר, בהשוואות האלה שתמיד יש בהן רק שני מרכיבים – אחד שמציינים כחשוב ואחד שמזלזלים בו, יש בעצם הטעיה לוגית. כי תקציב הביטחון העצום של ישראל מורכב מהרבה מאד מרכיבים שמתייחסים להרבה מאד עניינים והרבה מאד איומים, והאיזון ביניהם אף פעם איננו בחירה בין שתי אלטרנטיבות בלבד אלא בחירה הרבה יותר מורכבת שיש בה משתנים רבים, כשם שתקציב המדינה בכללו צריך לתת מענה לא רק לצרכים הביטחוניים המוגדרים ככאלה, אלא להרבה מאד צרכים חיוניים, שלחלקם יש בהחלט גם משמעות ביטחונית, כמו בנייה ותיפעול בתי חולים איכותיים, או אחזקת מערך כבאות ארצי שיכול לתת מענה ראוי לסכנת שריפות. לכן העובדה שיש איומים רבים נוספים, איננה אומרת שצריך לזלזל באיום המנהרות.

הזילזול הזה בא בדרך כלל יחד עם זילזול באופן שבו האזרח מעריך את גודל האיומים עליו. לכאורה האזרחים הפשוטים חסרים את אמצעי ההערכה המתקדמים שיש למומחים ולרשויות המדינה המוסמכות, אבל הניתוח שעושה האזרח הפשוט בהערכת האיום עליו, למשל איום המנהרות, איננו רק תגובה רגשית בלתי רציונלית כפי שמציגים אותה המלגלגים: גם האזרח בוחן את מידת הסכנה שמציב האיום, למול הסיכון בהתממשות שלו לגביו: פיגועי טרור פוגעים בפועל במספר מוגבל של אזרחים או חיילים, אבל הם מפחידים מאד, מפני שהסיכון בהתממשותם לגבי אדם כלשהו הוא גבוה מאד: בשונה מאיומים על חיילים בחזית, שהעורף מוגן מהם, כל אדם שמסתובב במרחב כלשהו חשוף לפיגועי טרור, ולכן הם מכונים טרור: האימה שהם מטילים עלינו משבשת את תפקודנו בחיי היומיום, ולכן משמעותם לתפקודן של החברה והמדינה גדולה בהרבה מהנזק הממשי שלהם. הטרור הראוותני של האיסלם הרדיקלי, מהרס מגדלי התאומים ועד הירי במועדון הבטאקלן בפריס, רחוק מלאיים איום קיומי על מדינות בגודלן של צרפת וגרמניה, שלא לדבר על רוסיה וארצות-הברית, אבל פגיעתו של הטרור הזה במוקדים של חיים אזרחיים במרכזי כרכים ענקיים הופך אותו לאיום שכל אדם חשוף לו ודי חסר-אונים כלפיו, ולכן ארצות-הברית של אחרי האחד-עשר בספטמבר היא מדינה שונה לגמרי, לאו דוקא בממדים המוחשיים שלה, אלא במימד בלתי מוחשי שאין משמעותי ממנו: תודעתם של תושביה. לכן גם בצרפת הוכרז מצב חירום כללי אחרי פיגועי השלושה-עשר בנובמבר, דבר שיש לו השלכות מרחיקות לכת על מירקם החיים, מקיום אירועים המוניים ועד התנהלות זרועות המימשל ומימוש זכויות האדם. וההשפעות התודעתיות הללו אינן מוגבלות למדינות הענקיות שבהן התרחשו אלא מפעפעות לכל העולם. שנה לאחר מתקפת האחד-עשר בספטמבר הגיע ז'אן מארי לה-פן למקום השני בבחירות לנשיאות צרפת, ורק התגייסות השמאל לתמוך במועמד הימין נגדו חסמה את דרכו לארמון האליזה. גם את ריצתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות-הברית, שלא לדבר על בחירתו, קשה לדמיין ללא ההשפעות מרחיקות הלכת של מתקפת האחד-עשר בספטמבר, וכיום מאיימת בתו של ז'אן מארי, מארין לה-פן, לשחזר את הישגו של אביה ואולי גם לעלות עליו ולהיבחר לנשיאות צרפת. מאז מתקפת האחד-עשר בספטמבר נאסר על נערות מוסלמיות לחבוש חיג'אב בבתי הספר בצרפת, ועל יהודים לחבוש כיפה, ואחרי פיגוע הטרור בניס הפכה ההתנכלות לנשים מוסלמיות בצרפת לאלימה ופולשנית. מאז ניסתה גם ממשלת גרמניה לאסור על ברית-מילה אצל יהודים ומוסלמים, היו מספר ניסיונות לאסור וגם איסורים ממשיים על שחיטה כשרה, ומאז בחירתו של דונלד טראמפ התרבו ההתנכלויות האנטישמיות ליהודי ארצות-הברית שמופעיהן דומים לאלה של הטרור הנאצי באירופה, שפעל באירופה לפני הטרור האיסלמי וממשיך לפעול לצדו. כמה וכמה פעמים התרעתי ברשימותי כאן על כך שעליית הטרור המוסלמי תגביר את ההתנכלות ליהודים – ולא תחליש אותה כפי שסברו התמימים - הן בגלל ההאשמה האנטישמית הרווחת שישראל אשמה בטרור המוסלמי, הן בגלל השילוב המושרש בעולם הנוצרי בין אנטישמיות לקסנופוביה, שעומד ביסוד ההשקפה הנפוצה כל כך באירופה עד כי היא שקופה לאוחזים בה, כי יש לאזן כל פגיעה בזכויות המוסלמים בפגיעה מקבילה בקהילות היהודיות. בינתיים קשה לפענח עד הסוף את מופעי האנטישמיות בארצות-הברית מאז בחירתו של דונלד טראמפ, אבל הם מאד מאד מפחידים.

השורה התחתונה של בחינת השפעתם של פיגועי טרור בישראל ובעולם היא שמה שהופך איום לקיומי איננו רק מידת יכולתו לאיים בפועל על קיומן של מדינות, אלא מידת יכולתו לגרום לאזרחי אותן מדינות לחוש מאוימים ונטולי מגן בחיי היומיום שלהם. לכן גם אין לדעתי שום מקום ללעג על עוצמתו של איום המנהרות עבור האזרח הישראלי: מומחי ביטחון מלומדים מעדיפים אולי להתייחס לאיומים נשגבים יותר כמו איום הגרעין האיראני, אבל לדידו של האזרח הישראלי האיום האיראני הוא איום תיאורטי שספק רב אם יתממש, ואילו איום המנהרות, כמו איומי הסכינאים, הוא איום ממשי וקרוב ומוחשי מאד, ואי אפשר להסתתר מפניו במקלטים וחדרי ביטחון, כי הוא יכול לתקוף אותך בעודך מנהל את חיי היומיום שלך מחוץ למקלטים אלה, ומה שנורא במיוחד לגבי איום המנהרות הוא, שאפילו בתוך ביתם אין האזרחים מוגנים ממנו. ההיפך מכך: עיקרו של איום המנהרות הוא ביכולתם של מחבלי חמאס להגיח מן האדמה לתוך ביתך בעוד אתה, הוריך וילדיך ישנים במיטתם. זהו איום שאנשים אינם מסוגלים לחיות ולתפקד איתו. טענת המזלזלים שרק מעטים עשויים להיפגע ממנו בפועל, גם איננה ודאית – בהחלט עלולים להיות גם נפגעים רבים, וגם איננה מפחיתה במאומה את תחושת האיום של כל מי שעלול להיות אחד מן המעטים לכאורה שייפגעו, שמבחינתם האיום הוא לגמרי קיומי, ומדובר באיום שכבר התממש, ולא באיום פוטנציאלי מרוחק של מלחמה גרעינית שיכולה להרוס את העולם אבל לא מאד סביר שבאמת תתרחש. מבחינתו של הפרט סכנה ממשית שהוא וילדיו ייהרגו היא הסכנה הקיומית ביותר, וככל שסכנה זו קרובה ומוחשית, כך גדול יותר האיום הקיומי.   

לפעמים מומחיות, שנועדה לסייע להבין טוב יותר את המציאות, דוקא מנתקת את המומחה מן המציאות, כאשר הוא מדרג את האיומים מבלי להבין בחשבון את משמעותם לבני האדם הנתונים להם: עשרות שנים חיה האנושות עם איום תיאורטי של מלחמה גרעינית, אך השפעת האיום המדובר הזה על החברות המאוימות היתה שולית ביותר. לא כך איום הטרור. האיום הזה מערער את החברות המושפעות ממנו חברתית ופוליטית, חותר תחת קיומן של חברות דמוקרטיות ומחזק גורמים אנטי-דמוקרטיים וקסנופוביים יותר מכל איום מלחמה גרעינית או קונבנציונלית. מי שרוצה להבין באמת את העולם שאנו חיים בו, וגם להישאר מחובר לבני האדם החיים סביבו, אסור לו לזלזל באיומים מסוגו של איום המנהרות, וראוי לו לכבד את המאמצים וההוצאות שמוקדשים להילחם בו.        

הצעקה של משפחת שפיצר

הערב ראיתי בתכנית "המקור" את הסרט של ישראל רוזנר על משפחת שפיצר, ששני הבנים שלה, בן ורותם, שירתו בחטיבת גולני בעזה, ושניהם נפצעו מאש כוחותינו. הבן הבכור בן נפצע קשה מאד במבצע "עופרת יצוקה" – ידו נכרתה וידו השנייה משותקת ויש לו גם פגיעת ראש קשה, וגם הבן הצעיר רותם ריסק את רגלו מרסיסי רימון במבצע "צוק איתן", אבל אחיו בן שמח שזאת בכל זאת לא פציעה קשה כמו שלו. אבא שלהם עופר חשב שפציעה היא גרועה ממוות. נורא לשמוע אותו אומר את זה, אבל אי אפשר להתווכח איתו. אני שמחתי מאד שבן ורותם חיים. תמיד כשחייל נפצע קשה אני מתפללת רק שהוא לא ימות, שיהיה נכה אבל שיישאר בחיים. אבל כשמישהו נשאר נכה לפעמים מתחשק לו דוקא למות, ואי אפשר להתווכח איתו. אני חושבת שבן ורותם דוקא רוצים לחיות, ובן דיבר על הילדים שיהיו לו, שהוא מקוה שהם לא יצטרכו להילחם. והם גם שואלים את ישראל רוזנר איך עושים בנות וצוחקים, כי בנות לא צריכות להילחם בעזה, אבל אני חושבת על יעל להב שנפצעה אנושות בפיגוע באוטובוס בדרך לעבודה וההורים שלה מנוחה ומאיר גרו איתה שלוש שנים בבתי חולים, כשהיא עברה אולי שלושים ניתוחים, הם כבר איבדו חשבון. לא תמיד עוזר שיש לך בת, כי גם בנות נפצעות קשה בפיגועים, והמלחמה שלנו כבר מזמן לא רק בחזית, ובכל זאת זה אחרת כשיש להורים שני בנים חיילים קרביים, ויש בישראל המון משפחות כאלה, שברור להן שצריך להתנדב וצריך להסתכן. לפני שרותם התגייס הוא חשב ללכת לחיל האויר, אבל בן דוקא רצה שהוא ילך לגולני, ואמר לו שהלואי שיהיו לו חברים כמו שהיו לו בגולני. אני חושבת שהוא חשב על החברים שלו שנהרגו כשהוא נפצע, היה לו מבט כזה בעיניים של מישהו שנזכר בחברים מתים. ליד המיטה של רותם שחיכה לניתוח האבא שלו עופר אמר שרוב החברים של רותם נהרגו, אז מה יש לו לדבר. הוא כאילו בר מזל, ששני הבנים שלו חיים, למרות ששניהם נכים. הם לא דיברו, לפחות לא בסרט, על זה ששניהם נפגעו בעצם מאש כוחותינו, מטעויות. בכל מלחמה יש המון פצועים והרוגים מאש כוחותינו, במספרים בלתי נתפסים, ואולי דוקא בגלל זה אנשים מקבלים את זה כחלק ממחיר הלחימה, כאילו זה בלתי נמנע, ואולי במציאות זה באמת בלתי נמנע, למרות שהרבה יותר קשה לשאת את זה מאשר פגיעה מאש אויב. מה שכן מוציא את עופר מדעתו זה ששלחו לרותם מכתב שהוא חייב כסף לצבא, כמה מאות שקלים, וגם שניכו לו ממענק השיחרור חודשיים שהוא לא שירת בגלל הפציעה. אחר כך התקשרו מאגף התשלומים להתנצל, אבל אולי התקשרו כי ידעו שיראו את זה בטלויזיה והתביישו. אולי לולא הטלויזיה אפילו לא היו מתביישים.

רותם לא רצה להגיד מה הוא חושב על התוצאות של מבצע "צוק איתן". בליכוד כל הזמן אומרים כמה נתניהו ניהל את המבצע מצוין, אבל קשה לי להאמין שאפילו הם עצמם מאמינים בזה. אף אחד לא מבין מה סיכמו בסוף, איך בדיוק זה נגמר, ומה זה אומר לגבי העתיד, האם בעוד שנה החמאס שוב יירו עלינו, ושוב יהיה מבצע וייהרגו לנו חיילים וגם אזרחים ואולי אפילו ילדים קטנים? זה לא שהאזרחים בישראל לא מוכנים לשלם מחיר. להיפך, אנשים מוכנים לשלם מחירים מאד מאד גבוהים, הכי גבוהים, אבל רוצים לפחות להבין מה קורה, מה בדיוק נתניהו סיכם עם החמאס כדי שהם יפסיקו לירות עלינו טילים, ולמה מסתירים מאיתנו את זה. הרי נהרגו יותר משבעים חיילים, ורבים רבים נפצעו, חלקם נפצעו מאד קשה. למה לא מספרים לנו מה בדיוק היה ואיך בדיוק זה נגמר ומה קורה הלאה. מגיע לנו לפחות לדעת על מה החיילים שלנו מתים, לדעת מה עשו ומה עושים בשביל להפסיק את זה. אבל אומרים לנו תצביעו ותשתקו, וזה מה שהכי מקומם, שבחירות שזה צריך להיות זמן שפותחים הכל על השולחן ומדברים על זה, זה הזמן שהכי לא מדברים ברצינות על שום דבר רציני, שזה קודם כל מה קורה בינינו לבין האויבים שמסביב, שמגיע לאזרחים בישראל שמסכנים את גופם וחייהם ואחר כך שולחים גם את ילדיהם ונכדיהם לסכן את גופם וחייהם, מגיע להם לדעת ולהבין מה בדיוק קורה. בינתיים אנחנו פשוט לא יודעים. אנחנו לא יודעים אם ניהלו את המבצע מצוין ואם נתניהו באמת עושה הכל כדי להגן על אזרחי ישראל כמו שהוא הצהיר היום בתגובה להחלטות של האיחוד האירופי להוציא את חמאס מרשימת ארגוני הטרור ולהכיר במדינה פלשתינית. לאורך כל מבצע "צוק איתן" היתה לי הרגשה בעיקר שאנחנו עם הפחדים שלנו מהטילים וחוסר הרצון שלנו להתפוצץ דוקא מעצבנים את נתניהו ומפריעים לו. כשהוא בדיוק עסוק באיך להיבחר שוב למועמד הליכוד לראשות הממשלה ולראש הממשלה פעם נוספת. אני תוהה אם הוא חשב על משפחת שפיצר, אם הוא ביקר אותם פעם או התעניין בהם, ואפילו אם הוא כן התעניין בהם ואפילו הצטער, האם הם עומדים אצלו בראש סדר העדיפויות, או ששם עומדים רק ענייניו האישייים. משפחת שפיצר היא אחת המשפחות היפות שקוראים להן מלח הארץ וקושרים להן כתרים בטקסים ובנאומים אבל בחיי היומיום מבקשים מהן לשלם לצבא חוב של 739.98 ₪ שנגרם בגלל פציעה קשה ובערך שוה למשכורת החודשית שצה"ל משלם לחייליו כי זה מה שהאנשים שמקריבים את גופם וחייהם באמת שווים לנבחרינו, שפעם היו מקדישים את חייהם לפעילות ועכשיו מראש מגיעים לבחירות עם רשימת תנאים, ורוצים לקבל מקום ברשימה והבטחות לכהן כשר, אחרת לא מעניין אותם לייצג אותנו, יש להם הצעות יותר מושכות, ואולי באמת שיקחו את ההצעות האחרות ויעזבו אותנו בשקט, כי השתיקה של רותם היפה שלעולם לא יוכל עוד לרוץ ולא רוצה להגיד מה דעתו על תוצאות מבצע "צוק איתן", היא אחת הצעקות הכי חזקות ששמעתי, וחזקה ממנה רק צעקת קול דמי החיילים המתים מן האדמה.    

נאמנות היא חוזה דו-צדדי

בימי הלחימה בחמאס דיבר נתניהו בכל נאומיו בעיקר על התמיכה שכולם חייבים לתמוך בו: חברי הקואליציה ושרי הממשלה וגם האופוזיציה, והוא גם זכה לתמיכה הזו, בידיעה שישראל מתגוננת נגד ירי טילים על אזרחיה וניסיונות פיגוע באוכלוסיה האזרחית, במיוחד תושבי הישובים הקרובים גיאוגרפית לעזה. גם כאשר הציבור ציפה לשמוע מראש הממשלה מהי תכניתו להתמודד עם החמאס,  מהו חזונו לימים שלאחר הלחימה, כיצד הוא מתכוון לסייע לאזרחים הרבים שנפגעו מן הלחימה, אם בגוף ואם בנפש ואם ברכוש ובפרנסה, דיבר נתניהו בעיקר על השרים שלא תמכו בו ועל התמיכה שמגיעה לו בימי הלחימה. הלחימה בחמאס בהחלט הצדיקה תמיכה ציבורית בנתניהו והתיצבות מאחוריו במאבקה של ישראל באיום הבטחוני הקשה על שלום אזרחיה וחייהם, אבל תמיכה מחייבת לא רק את התומכים. היא מחייבת גם את הנתמך, ונדמה שאת זאת נתניהו שכח, שכח מהר מאד.

איננו תמימים, וכולנו יודעים שמנהיגים אינם חותרים למשרתם רק כדי לשרת את העם, אבל יש גבול למידת הציניות והניצול שבה רשאי מנהיג לנהוג בעמו, ובפרט בדמוקרטיה, שבה הוא נבחר על ידי עמו כדי לשרת את בוחריו ואת צרכיהם וענייניהם, ולא כדי לשרת את עצמו ואת עצמו בלבד. נדמה שבנימין נתניהו שכח את הגבול הזה.

במהלך הלחימה לא התביישו נתניהו ודובריו להתפאר בכך שאיננו נכנע כביכול לרצון העם בניהול מערכה תקיפה יותר או מיטוט שלטון החמאס כליל, וכי הוא פועל אך ורק על פי שיקולים ענייניים וטובת המדינה. נקוה שכך אכן פעל במהלך הלחימה. למרבה הצער אין ספק שלא כך הוא פועל מאז שהסתיימה.

האינטרס של מדינת ישראל מחייב את החלשת החמאס, בפרט לאחר ירי הטילים המאסיווי שלו על ישראל, ולחזק את שליטתה של הרשות הפלשתינית בגדה וגם בעזה. האינטרס של מדינת ישראל הוא להבהיר בבירור לאויביה שדרך המשא ומתן משתלמת יותר מדרך הטרור והאלימות, כלומר שישראל מעדיפה לטובה את הרשות הפלשתינית והולכת לקראתה במשא ומתן. אין למדינת ישראל שום אינטרס להחליש כעת את הרשות הפלשתינית, אבל זה מה שנתניהו עושה באמצעות הפקעת אלפי דונמים של קרקע ליד גוש עציון.

נתניהו אכן זכה וזוכה בעקבות המאבק בחמאס לתמיכה גבוהה, והוא מנסה לנצל זאת להקדמת הבחירות לרשות הליכוד כדי להבטיח את מעמדו כמועמד הליכוד לראשות הממשלה. כל מעשיו כעת נועדו לשרת את המטרה הזו. את מדינת ישראל וענייניה הוא שכח, וכעת הוא עסוק בקידום עצמו בקרב קהל בוחריו, או ליתר דיוק בקרב הקהל שעליו יש לו מתחרה נחוש ומר, קהל המתנחלים. כעת הוא מבקש למשוך את לבם וקולותיהם אליו, ואיננו מתבייש להשתמש בתירוץ של נקמה על הרצח המחריד של שלושת הנערים נפתלי פרנקל, גלעד שאער ואייל יפרח, כדי להפקיע אדמות בשטחי הרשות הפלשתינית, בתקוה לכבוש את לב המתנחלים שעלולים להעדיף את נפתלי בנט על פניו. נפתלי בנט דוקא מרוצה מאד מהצעד הזה, ולמה אפשר לצפות ממי שמסוגל לדבר על פלשתינים רק בצורה שמבזה את כבוד האדם שלהם ושלנו.

הציניות של נתניהו שוברת שיאים חדשים: הוא משתמש בשמם של הנערים הנרצחים כדי לעשות צעד שאיננו פוגע בחמאס אלא דוקא ברשות הפלשתינית, וזאת כאשר חיזוקה של הרשות הפלשתינית וחזרתה לשלוט בעזה, כמו גם חיזוק מעמדה כנגד החמאס בכל שטחי שלטונה, הוא אינטרס מרכזי של מדינת ישראל ושל תושבי עוטף עזה העומדים ראשונים בקו האש, והוא עושה זאת רק כדי לחזק את מעמדו בליכוד ולהבטיח את בחירתו מחדש לראשות הליכוד ולראשות הממשלה, וכל זאת כאשר המצב הביטחוני עדיין שברירי ומשא ומתן קשים עדיין לפנינו. בנימין נתניהו שדרש מכולנו תמיכה שכח אותנו עכשיו, וחושב רק על עצמו.

אי אפשר לבקש תמיכה גורפת בימי הלחימה לא רק משרי הממשלה, ולא רק מחברי הקואליציה, אלא גם מן האופוזיציה, ולבעוט בה יום לאחר הפסקת הלחימה. מי שדרש תמיכה בשם אינטרס הכלל צריך להראות נאמנות ומסירות לאינטרס הזה, וגם כבוד למי שהעניק לו את התמיכה הזו. התנהגותו של נתניהו היא יריקה דוקא בפרצופם של מי שתמכו בו בימי הלחימה. התמיכה שקיבל נועדה לסייע לו לשרת את ביטחונה של מדינת ישראל וביטחון תושביה, לא את ביטחון משרתו כראש הממשלה. לא בחירות לראשות הליכוד או לראשות הממשלה צריכות להעסיק אותו עכשיו, אלא משא ומתן רציני עם הרשות הפלשתינית שיאפשר לישראל להגיע למשא ומתן עם החמאס על סמך הסכמות עם הרשות הפלשתינית, דבר שהוא כרגע אינטרס ישראלי ראשון במעלה.

אבל נתניהו שכח כעת שעדיין משא ומתן קשה עם החמאס לפנינו, שהתחזקות החמאס לא רק בעזה אלא גם ביהודה ושומרון מאיימת עלינו, שהספינה שעליה הוא מופקד טרם הגיעה לחוף מבטחים אלא משייטת בלב ים סוער. הוא מנצל את רצונם הטוב של האזרחים והפוליטיקאים שתמכו בו, כדי לבעוט בכולם ולדאוג לעצמו ורק לעצמו, וכדי להבטיח את בחירתו מחדש לתפקיד שבו לא יעשה דבר מלבד לשרוד במשרתו, בהנחה שמתיחות ביטחונית, וכזו יש באזורנו מרבית הזמן ממילא, תמיד תרומם ותגדל אותו, ותמיד תאפשר לו לקרוא את יריביו לסדר ולדרוש את תמיכתם דוקא של מי שנמצאים במחנה השני, שלה הוא נזקק כנגד יריביו במחנהו שלו.

תמיכה ונאמנות הן חוזה דו-צדדי, והן אינן יכולות להסתיים יחד עם הלחימה. הן חייבות להימשך גם אחריה. שותפות איננה יכולה להתקיים רק לנוחותו של צד אחד. יש לגמול עליה בנאמנות אמיתית לטובת הכלל.

כל מי שתמך בנתניהו בימי הלחימה בחמאס רשאי לחוש כעת נבגד ונעלב.

לקבל את המציאות

האירוע שהכי חרות בזיכרוני מלפני פינויו של גוש קטיף הוא פיגוע שבו הונח מטען תחת אוטובוס בית ספר של ילדים מגוש קטיף. למיטב זיכרוני נהרגו בפיגוע חיילים שליוו את האוטובוס ונקטעו רגליהם של ילדים קטנים שנסעו באוטובוס לבית הספר. זה גם היה האירוע שבגללו שמחתי שפינו את גוש קטיף. הוא כמובן לא היה היחיד. עכשיו כשאני כותבת אני נזכרת בפיגוע נוסף שבו נרצחה אם בהריון וארבע בנותיה. עכשיו הסתכלתי בויקיפדיה וראיתי את התמונות של טלי חתואל וארבע בנותיה שנרצחו בצומת כיסופים. רצועת עזה היתה תמיד גיהנום. אני זוכרת גם את הפיגוע שבו נהרגו שני הילדים היפים של משפחת ארויו, שכולם הכירו כי הם כיכבו במודעות הפרסומת של הוריהם הפרסומאים. עכשיו אני רואה בויקיפדיה שזה קרה ב-2 בינואר 1971. אני זוכרת גם דברים שלא כתובים בויקיפדיה, שבטי ארויו, שהפכה לנכה בפיגוע, ילדה אחר כך עוד שלושה ילדים, ובכל לידה כולם שמחו ובכו איתה ביחד. רצועת עזה תמיד היתה אסון בשבילנו. אפילו אבא שלי שהיה לו המון אמון בערבים וחשב תמיד שאם נתנהג יפה אליהם הם יהיו חברים שלנו, ובכלל האמין שבקרוב יהיה שלום בין ישראל לבין כל מדינות האיזור, אפילו אבא שלי שלקח אותנו לראות את כל המקומות הכבושים כי הוא היה בטוח שתוך חצי שנה בערך יחזירו הכל כמו שהיה אחרי מבצע סיני, אפילו אבא שלי לא לקח אותנו לעזה, כי עזה תמיד היתה הקיצור של עזאזל ולא התקרבנו לשם, ויצחק רבין שהיה חייל קצת מחוספס אמר הלואי שעזה תטבע בים. אז כבר הייתי אמא והזדעזעתי איך ראש ממשלה מדבר ככה, ואחר כך הבנתי שצריך לקבל את רבין כמו שהוא, לא היתה אצלו הרבה חציצה בין הלב לבין הפה שבגלל זה מאד אהבו אותו אבל לפעמים זה לא היה כל כך לטובה. בכל אופן מה שאני זוכרת מימיו של גוש קטיף אלה המון פיגועים שפגעו בתושבי הגוש וגם בהרבה חיילים, ולכן שמחתי כשפינו אותו, כי חשבתי שמדינת ישראל לא יכולה להגן כראוי על יהודים שגרים בעזה וחבל על כל חייל שנהרג שם, כי לא מספיק חשוב, לדעתי, למדינת ישראל, לקיים שם ישובים. בכל הזדמנות וגם במלחמה הנוכחית, או מבצע צוק איתן כמו שקוראים לה בינתיים, תושבי גוש קטיף לשעבר ואנשים אחרים שהתנגדו להתנתקות אומרים שהחמאס בעזה הוא תוצאה של פינוי גוש קטיף, מה שכמובן לא נכון, כי החמאס היה שם גם קודם, ורצח הרבה אזרחים וחיילים, ואם היו שם יהודים היו שם הרבה מקרי רצח של אזרחים וחיילים ישראלים שהיו הולכים ומחמירים עם הזמן ועלולים להסתיים גם במעשי טבח גדולים. לכן שמחתי ועדיין אני שמחה שפינו את גוש קטיף ושאין אזרחים ישראלים בעזה, כי עזה איננה מקום ליהודים לחיות והיא אפילו לא ארץ ישראל שנקנית ביסורים כי היא ארץ פלישתים. אני מבינה כמובן את האנשים שבנו את חייהם בגוש קטיף שהיה להם שבר מאד גדול לעזוב את בתיהם וישוביהם אחרי עשרות שנים. אני יכולה בהחלט להבין כמה לבם מר וכמה כעס הם מרגישים. זה לא אומר שאני לא מפחדת מהם כשהם מדברים על לחזור לגוש קטיף. היום ראיתי בטלויזיה רופא שהתגורר בגוש קטיף ועכשיו נלחם בעזה, והוא סיפר כמה לבו נשבר כשהודיעו שיוצאים מעזה, ופתאם חשבתי על משהו שאף אחד לא דיבר עליו וגם אני לא העליתי אותו בדעתי קודם לכן, שאולי נתניהו מפחד לכבוש את עזה ולהפיל את החמאס כי הוא מפחד שבמקרה כזה הוא לא יוכל לעמוד בפני המתנחלים המאורגנים שירצו מיד ליישב את גוש קטיף בחזרה ושוב יצטרכו לשלוח חיילים להגן על יהודים שיחיו בתוך רצועת עזה והילדים שלהם יסעו לבית הספר באוטובוס ממוגן עם ליווי של חיילים מקדימה ואחורה כדי שאנשי החמאס לא יהרגו את החיילים וגם את הילדים אבל דוקא בגלל שהם יסעו ככה אנשי החמאס דוקא יהרגו גם את החיילים וגם את הילדים. המחשבה הזאת, שאולי שיקול מרכזי של נתניהו בהחלטות שלו איך להתמודד עם החמאס הוא החשש שלו מהפנאטיות של המתנחלים, המחשבה הזאת די מזעזעת אותי, שאולי נתניהו מפחד מהמתנחלים יותר ממה שהוא מפחד מהחמאס, ואולי הוא מציאותי בעניין הזה, למרות שאני יודעת שנתניהו גם הרבה פעמים מגזים בסכנות כי הוא די פחדן, שזה כמובן סימן לחכמה להיות פחדן, כי המציאות היא די מפחידה. במלחמה הזאת מאד קשה לי עם עצמי ובכלל כי כל מי שמדבר בטלויזיה מעצבן אותי, כמעט בלי הבדל מה דעתו. עו"ד טליה ששון עיצבנה אותי כשבאמצע הקרבות היא הציעה לדבר עם החמאס וללכת לקראתם, שזה די מפחיד שעורך-דין שאמור לדעת איך מנהלים משא ומתן מציע דבר כזה, לתת פרס למי שיורה עלינו כדי שילמד שכדאי לירות עלינו, וח"כ יריב לוין שנשאל אם לא צריך לדבר עם אבו-מאזן אמר שאין עם מי לדבר, כדי שנבין שאבו-מאזן הוא בדיוק כמו החמאס, שזה הדבר שהוא הכי נגד האינטרס של מדינת ישראל עכשיו, להתייחס לאבו-מאזן כמו לחמאס, כאילו מי שיורה על כל הערים שלנו רקטות ויוזם פיגועים רצחניים ומי שמנסה להסדיר את היחסים איתנו במשא ומתן ומדבר באומץ נגד חטיפת ורצח הנערים בגוש עציון הם בדיוק אותו הדבר, ואם הרשות הפלשתינית תקבל מאיתנו אותו יחס כמו החמאס, איזה אינטרס יהיה להם להתנהג אלינו אחרת מהחמאס? פתאם חשבתי ששני האנשים האלה, שהם מתנגדים פוליטים ואנשים לא טפשים בכלל, מכירים כל אחד רק סיסמה אחת שהם מדקלמים אותה בכל הזדמנות בלי לנסות בכלל להתבונן במציאות ולהתאים את הניתוח שלהם למורכבות של המציאות, ואז נחמן שי שגם היה בפאנל בתור השפוי המאוזן, אמר פתאם שהוא לא מוכן לקבל מציאות כזאת שתמיד יהיה בינינו לפלשתינים עימות, הוא לא מוכן לקבל את זה, ולא הבנתי מה הוא רוצה להגיד בזה. הרי יכול להיות שזו תהיה המציאות, אז מה זאת אומרת שלא נקבל אותה? פעם אבא שלי, שבניגוד לי מעולם לא חי מחוץ לישראל ולדעתי גם לא היה מסוגל לכך, אפילו לעבור מחיפה לירושלים הוא לא היה מסוגל, אמר לי שאם לא יהיה פה שלום עדיף שנלך מפה, ואני שכבר חויתי את החיים בגולה אמרתי לו לאן? אין לנו לאן ללכת, ואת המציאות חייבים לקבל בכל מקרה ולהתאים את עצמנו אליה. אבל יותר מכל האנשים האלה שהם קצת חד-ממדיים הרגשתי היום פחד מהרופא מגוש קטיף שאמר שהוא בטוח יחזור לשם, שאין בכלל ספק בדבר, וחשבתי שאולי גם נתניהו מרגיש בדיוק את הפחד הזה מהמתנחלים, ובדיוק הפחד הזה גורם לו לא להיכנס לעזה ולא להפיל את החמאס, שלפעמים אני מפחדת שאולי בסוף לא תהיה לישראל ברירה אלא לעשות את זה, כי החמאס עלול להביא למצבים שאי אפשר יהיה להמשיך לחיות ככה ויהיו מוכרחים לכבוש את רצועת עזה ולסלק אותם מהשלטון שם. אני מאד מקוה שלא נגיע לזה ולא נצטרך להתמודד עם התוצאות הלא רצויות של כיבוש מחדש כזה. קשה מאד להיות ראש ממשלה בכל מדינה ובוודאי בישראל, ואני מעריכה את נתניהו על המאמצים שהוא עושה ואני שותפה לפחד הזה שעלה בדעתי הערב וגרם לי להרגיש תחושה משונה ומאד לא נעימה. בכלל אני מחכה בדריכות רבה למחר בבוקר, לראות אם החמאס שוב יירה. אני מקוה שישראל תנצור את האש בינתיים גם אם החמאס יירה ושלפני שממשלת ישראל וצה"ל יעשו משהו שקודם כל יחשבו טוב טוב, כי כבר פגענו בעזה קשה מאד ואולי עכשיו צריך פשוט סבלנות ואיפוק, לא לירות אבל גם לא להיענות לשום דרישה מופרכת של החמאס, במיוחד אחרי שהם התנדבו להראות בטלויזיה שיש להם עוד הרבה מנהרות לאיים על חייהם של תושבי עוטף עזה, ולחכות בסבלנות שגם הם יתחילו להכיר במציאות, שאנחנו חיים פה ואנחנו יותר חזקים מהם. מאד לא קלה ההתמודדות הזאת אבל רוב האנשים בישראל הם אנשים מפוכחים ומאופקים ובכל מקרה לרובנו אין לאן ללכת, אז אנחנו נישאר פה ונתמודד עם המציאות מה שהיא לא תהיה, כי המציאות היא לא תכנית כבקשתך אלא משהו שצריכים ללמוד לחיות איתו, ורצוי מאד לעשות את זה בחכמה ולא בטיפשות.