כשלונו הנוסף של נתניהו

 

מאז שצפיתי בסרטונים של אביתר דוד ורום ברסלבסקי שמורעבים למוות, אני רואה אותם כל הזמן לנגד עיניי, בין אם עיני פקוחות ובין אם אני עוצמת אותן, המראה של הבחורים הגוססים מרעב איננו מניח לי, ואין גבול לאימה ולחוסר האונים שאני חשה. בעצרת למען החטופים במוצאי שבת ביקשו לא לקרוא בוז לנתניהו ולא לצעוק, ולמרות שהקריאו את מגילת איכה שמלותיה לגמרי מתאימות למצב, הרגשתי שאפילו למגילת איכה אין לי סבלנות, רק לצעוק צעקה גדולה ומרה, צעקה שקורעת את השמיים. הרבה יותר אנשים מהרגיל באו לעצרת, שנמשכה כפול זמן מהרגיל, אבל אחרי יותר משעה או שעה וחצי ראיתי שדוקא נשים שבאות כל שבוע לעצרת ועומדות קרוב לבמה וצועקות בכל הכוח קמו והלכו, וחשבתי שאולי הן הרגישו כמוני שעכשיו לא צריך לדבר יפה אלא דוקא לצעוק בכל הכוח. איזה מין דבר זה להיות מנומסים מול הרעבה למוות של אנשים? האם מי שמדבר בנימוס כשאנשים גוססים מול עיניו הוא אדם ראוי, או שהוא סוג של שמחה רוטמן ובצלאל סמוטריץ' – אנשים ששכחו להיות בני אדם.

וחייבים להזכיר שוב ושוב, מול צונאמי השקרים והתעתועים השוטף אותנו, כאילו חמאס מסרב לעסקה, שלקראת השבעתו  של דונלד טראמפ בינואר האחרון, חמאס הסכים לעסקה שהיתה אמורה להשיב את כל החטופים בשלושה שלבים תמורת נסיגה ישראלית מעזה, וגם קיים את השלב הראשון שבו הושבו לישראל עשרים וחמישה חטופים חיים ושמונה חללים, וציפה לדון בהמשך העסקה, אבל בנימין נתניהו הפר את ההסכם וחזר להילחם במבצע שהוא כינה "מרכבות גדעון", וכרגיל שיקר לגבי מטרתו השקופה בחזרה ללחימה: השבת בן-גביר לממשלה וביצור שלטונו, העניין היחיד שהוא עוסק בו. בכך גזר את גורל החטופים בדם קר.

ומה היו תוצאותיה של השיבה ללחימה, שהוצגה כדרך למוטט את חמאס סופית? מוות מיותר של עשרות חיילים, בעיקר תוך כדי פעילות של הריסת מבנים בעזה שכבר כמעט לא נותר בה מתום, ובלי שום שיפור במצבה האסטרטגי של ישראל, ההיפך מכך: אובדן לגיטימציה גמור ללחימה הנמשכת של ישראל בעזה, והתארגנות של מדינות חשובות מאד לישראל להכרה במדינה פלשתינית בספטמבר הקרוב, שאני שמחה על כך, אבל זו בוודאי לא היתה כוונתו של נתניהו. זאת בנוסף לכפי שנכתב היום ב"דה-מארקר" על מבצע "מרכבות גדעון": "כישלון בעלות של 25 מיליארד דולר", שנגרעו מתקציב המדינה שזקוקה להשקעות ענק בשיקום וריפוי של תושביה הפצועים, שהפקרת החטופים קורעת את לבם השבור ממילא. גם כסף רב ירד לטמיון, אבל מה מחירם של חיי אדם שאבדו - בישראל ובעזה – מה מחיר דמם השפוך של כל כך הרבה אנשים? מי יפצה על מחיר הדמים?

זהו כישלון נורא נוסף של נתניהו, אחרי הפקרת עוטף עזה וטיפוח החמאס, הנמר שגידל נתניהו מעבר לגבול כדי להחליש את הרשות הפלשתינית, ושכח שתושבי ישראל יהיו הראשונים ליפול כטרף לנמר הנורא שהוא גידל והזין מעבר לדלת. גם על הכישלון הזה יסרב נתניהו לקחת אחריות. כל עוד הוא יושב על כסאו, והמשך הישיבה על כסאו היא עניינו היחיד, הוא ימשיך להביא עלינו אסונות שעולים בחיי אדם, ויאשים את חמאס ואת כל מי שאפשר, מלבד את עצמו, שורש אסוננו.

וכל מה שהיה לו לומר הוא שחמאס רוצה לשבור אותנו. חמאס כבר שבר אותנו בטבח הנורא, ושברינו עדיין מוטלים על הארץ, מתקשים להתאחות. אבל לא פחות מחמאס רוצה נתניהו לשבור אותנו, להפוך אותנו למתים מהלכים. לרוחות רפאים נטולות דעה וקול, והשבר הזה מכאיב ושובר אפילו יותר.