מיין קאמפף

לפני שנים נפגשתי עם מנכ"ל הוצאת ספרים גדולה בעניין עבודה שעשיתי עבורו, ודרך אגב הוא שאל אותי מה דעתי: הציעו לו להוציא לאור תרגום של "מיין קאמפף" לעברית, והרי יש לזה ערך תרבותי עצום, הוא אמר. אמרתי לו שדוקא ערך תרבותי אין לזה, יש ערך היסטורי-תיעודי, אבל רק למקור, כי היסטוריון איננו יכול לסמוך על תרגום. ידעתי מהקשר השיחה שהמציעים הם אנשי גוף של ממשלת גרמניה שפעיל מאד בקידום אינטרסים גרמניים בישראל. שאלתי את המנכ"ל האם הוא מתכוון להציג על הכריכה את דיוקנו של היטלר, כמו במקור, כי אולי כמה אנשים יתעלפו מזה. כמה שנים אחר כך הוצג הדיוקן על כריכת ספרו של יאן קרשו על היטלר, שלא התחשק לי לקרוא. בכל אופן אותו מנכ"ל וגם עמיתיו לא הוציאו לאור תרגום לעברית של "מיין קאמפף", וביודעי את סדר גודל הסכומים שממשלת גרמניה מציעה לגורמים שונים בישראל כדי לקדם את מטרותיה, אני מצדיעה להם על כך. מצד שני יכול להיות שהם פשוט חששו מתגובת הציבור בישראל. לחוקרי האנטישמיות שימשו מכירות ה"מיין קאמפף" במשך שנים רבות מדד למצב האנטישמיות: עלייה במכירות תאמה בדרך כלל עלייה במופעי האנטישמיות בעולם. ממשלת גרמניה שאפה שנים רבות לשנות את היחס למכירות ה"מיין קאמפף", שכל פירסומיו עד כה היו בלתי חוקיים, ובכל זאת מעולם לא היה קושי למעוניינים להשיג את הספר, ומטבע הדברים הקונים אינם נמנים עם אוהבי ישראל. בזמנו הנחתי שהניסיון הגרמני ליזום הוצאה לאור של תרגום עברי מלא ל"מיין קאמפף", נועד לספק תשובה ניצחת לטענה שעלייה במכירות הספר – ולא רק בגרמניה – מייצגת עלייה ברמת האנטישמיות. עכשיו אני יודעת שהסיבה אחרת: בגרמניה כבר תיכננו את הוצאתו לאור של "מיין קאמפף" עם תום זכויות היוצרים על הספר, שהוחזקו בידי ממשלת בוואריה, מבלי שהדבר עמד אי פעם למבחן משפטי: על פי הדין הנהוג, זכויות היוצרים היו אמורות לעבור לאחר מותו של היטלר לידי קרובי משפחתו, או קרובי משפחתה של רעייתו אוה בראון, שלה נישא רשמית בטרם התאבדותם. מכל מקום זכויות אלה פוקעות בשנה שלאחר מלוא שבעים שנה למותו של היטלר, בינואר 2016 הבא עלינו לטובה, ובמועד זה תצא לאור מטעם המכון להיסטוריה בת-זמננו במינכן מהדורה מדעית מוערת של "מיין קאמפף", שתסביר שמדובר בספר גזעני ואנטישמי, למי שהתקשה לנחש. הגרמנים קיוו ככל הנראה שיצליחו לשכנע מישהו בישראל להוציא תרגום לעברית לפני שהספר יתפרסם רשמית בגרמניה ויהפוך כצפוי לרב-מכר, כדי שהפירסום בעברית ישמש כאליבי להוצאה הבהולה של הספר בגרמניה, מיד ברגע פקיעת הזכויות. בהעדר תרגום לעברית כאליבי, נאלצו הגרמנים להסתפק בתירוץ השני במעלה: פירסומה של מהדורה ביקורתית מוערת, ימנע פירסומים "בלתי-אחראיים", והנאצים שיוכלו כעת לרכוש את המהדורה הביקורתית המכובדת בחנויות, בוודאי יתפכחו מהערצתם להיטלר מיד עם קריאת המבוא המדעי לספר. ארבע שנים שקדו אנשי המכון להיסטוריה במינכן על הכנת הספר לדפוס, ולקראת יציאתו לאור בחודש הבא התפרסמו כמה מאמרים, שאני מתרגמת פה מתוכם. 


די צייט, גיליון 49, 3 בדצמבר 2015

ה"פיהרר" הדפיס בעצמו

תמיד פיקפקו בכך, שהיטלר חיבר לבדו את יצירתו הידועה לשמצה. האם יש אמת בשמועות?

מאת פולקר אולריך (היסטוריון, מחבר ביוגרפיה מקיפה על היטלר)

לו היה לו מושג, שיהיה פעם קנצלר של הרייך, לא היה כותב את "מיין קאמפף", אמר היטלר בהזדמנויות שונות. אבל זו היתה התיַפיְפוּת. מנהיג המפלגה הנאצית התגאה בבירור ביצירתו ושמח להעניק אותה בליווית הקדשה אישית. הספר לא רק הפך אותו לאיש עשיר, הוא היה גם חשוב לקריירה שלו, מפני שסייע לו לבסס את תביעת המנהיגות שלו בימין הקיצוני העממי ולבנות את דמות עצמו כמושיע: פוליטיקאים כמותו, שהינם בה בעת אנשי מעשה ואנשי הלכה, מופיעים בהיסטוריה העולמית רק לעתים רחוקות ביותר, הוא הכריז בפה מלא.

אבל באיזו מידה בכלל "מיין קאמפף" (מאבקי) הוא יצירתו של היטלר? האם גם אחרים השתתפו בכתיבה או לפחות השפיעו על כתב-היד? מכיוון שדמגוג מרתפי-הבירה ממינכן לא התבלט קודם לכן כסופר (למרות שכבר בשלב מוקדם תיאר את עצמו ככזה), הועלו השערות על כך. והתהוותו המסובכת של הספר עודדה אותן.

העובדה שמנהיג הפוטש היושב מאז נובמבר 1923 בכלא לנדסברג עובד על ספר, נודעה לציבור בראשית יולי 1924 בהודעה לעיתונות. בהודעה זו ביקש היטלר מחסידיו, שבחודשים הקודמים עלו לרגל במאותיהם למצודת הכלא בלֵך, להימנע מביקורים להבא, כי ברצונו להקדיש את עצמו כליל להשלמת כתב-היד.

ההכנות לכתיבה החלו בשבועות הראשונים למעצרו. כבר בחקירתו הראשונה על ידי פרקליט המדינה באמצע דצמבר 1923 הודיע היטלר, שברצונו לחבר ספר הגות מקיף, שבו "יקרע את המסכה" מעל פני יריביו. ספר הגות זה איננו בנמצא, אך אפשר להסיק על תוכנו מן הנאומים הפרועים שנשא הנאשם בהליך שהתנהל בבית המשפט העממי במינכן מסוף פברואר עד ראשית אפריל 1924, כשהוא מנצל את חבר השופטים כבמה לדברי הסתה. תחילה חשב היטלר להתחשבן קודם כל עם כל אלה בפוליטיקה הבווארית שתמכו בו בתחילה, אבל אחרי ניסיון הפוטש בתאריך ה8-9 בנובמבר 1923, התנערו ממנו כמתפוח-אדמה לוהט. [הפוטש התבצע בתאריך כניעתה של גרמניה לבעלות הברית בסוף מלחמת-העולם הראשונה, כניעה שהיטלר כדרכו האשים בה את היהודים שלחמו במסירות בשורות צבא גרמניה. תאריך הכניעה היה תאריך מפתח עבור היטלר, ולימים התבצעו בו פרעות ליל הבדולח, ע.פ.].    

בראשית יוני 1924 הודיעה ההוצאה לאור של המפלגה הנאצית, הוצאת Eher, בעלון פירסומי, על הופעתו כבר ביולי של הספר שכותרתו: "ארבע וחצי שנות מאבק נגד שקרים, טמטום ופחדנות. התחשבנות מאת אדולף היטלר." אבל הפירסום התעכב, כי היטלר החליט להרחיב את הספר לשילוב של אוטוביוגרפיה ותכנית-פעולה. דבר זה איפשר לו לפרש מחדש את שנותיו הפחות מהוללות כצייר מזדמן לפני 1914, שעליהן נפוצו שמועות משמועות שונות, כשליחות היסטורית לממש כמנהיג התנועה את גאונותו האמנותית שחושלה על ידי החיים.

אחת האגדות העקשניות ביותר בקשר להתהוות "מיין קאמפף" טוענת, שהיטלר הכתיב את הטקסט לשותפו לכלא רודולף הס – אחרי 1933 ממלא מקומו – שהדפיס אותו במכונת כתיבה. מקור הגירסה הזו בזיכרון של סוהר לשעבר וביוגרפים רבים אימצו אותה מבלי לבדוק. למעשה הדפיס היטלר את כתב-היד בעצמו: כמו בהכנות לרבים מנאומיו הוא ציין לעצמו קודם מלות מפתח. רודולף הס עדיין לא תיפקד, לא כמזכיר, כפי שמשערים לעתים, ולא כמחבר-שותף. במכתביו מהכלא תיאר הס בדייקנות, מה היה תפקידו: כאשר היטלר סיים לכתוב פרק, הוא בא אליו והקריא אותו לפניו.

היטלר לא חיפש איפוא עצה אצל הס, אלא אישור, ואת זאת חלק לו חסידו הנאמן בשפע. גם הקונספציה של הספר מקורה בהיטלר לבדו. בתאו המצויד בנוחות הקים לו האוטודידקט ספרייה מרשימה. אמנם רק בקושי אפשר לשחזר מה בדיוק קרא ומאלו מקורות שאב, כי הוא שתק על כך במודע – לכן מרתק לדעת מה תגלה המהדורה הביקורתית המוערת של "מיין קאמפף" שתופיע בינואר.

כאשר שוחרר היטלר ב-20 בדצמבר 1924, רק תשעה חודשים אחרי המשפט, הושלמה מרביתו של החיבור. אך בכל זאת נדחתה הופעתו – מסיבות פוליטיות. היטלר לא רצה לסכן את מאמציו לביטול האיסור על קיום המפלגה הנאצית וליסודה מחדש. בהקשר זה יש לראות לא רק את ריכוך הכותרת (מאז פברואר 1925 היא מופיעה רק בצורה המקוצרת מיין קאמפף), אלא גם שינוי משמעותי נוסף: מכרך אחד לשניים. היטלר החליט לסיים את הכרך הראשון עם הכרזת מצע המפלגה ב-24 בפברואר 1920, ולשמור כמה מן הפרקים הפרוגרמטיים שכבר הושלמו לחלק השני. הוא צריך היה להוביל עד לשנת המשבר 1923, אבל לא לתאר את הפוטש של נובמבר.

בספרות אודות היטלר מצויים שמות רבים של שותפים, שלכאורה סייעו להיטלר בעריכה הסופית של החלק הראשון ושכתבו קטעים שלמים. אבל מתועדים רק שיתוף הפעולה של יוזף שטולצינג-צ'רני, מבקר מוסיקה בעיתון המפלגה הנאצית פֶלקִישֶׁר בֶּאוֹבַּכְטֶר, ושל Ilse Proehl, חברתו ולימים אשתו של רודולף הס. תרומתה הצטמצמה בעיקרה לתיקונים סגנוניים.

הכרך הראשון של "מיין קאמפף" יצא לאור ב-18 ביוני 1925. היטלר היה כעת עסוק בהקמתה מחדש של המפלגה הנאצית ובמריבות הפנימיות במפלגה על דרכה. רק בסתיו 1926 הוא מצא זמן להכתיב במשכנו באוברזלצברג את חלקיו האחרונים של החלק השני. רודולף הס, מאז אפריל 1925 מזכירו האישי, לקח על עצמו את עבודות ההגהה. ב-11 בדצמבר 1926 יצא הספר.

מיין קאמפף הוא איפוא לגמרי יצירתו של היטלר. בו הוא איחד את מה שקרא לעצמו והכריז באינספור נאומיו – כעת מתוך יומרה לעצב "השקפת עולם" מוגמרת. רודולף הס ניבא שלאחר הפירסום "יחלוף בגרמניה גל של תדהמה, זעם והערצה". אך על כך אי אפשר היה לדבר בתחילה. הספר, במהדורה ראשונה בת 10,000 עותקים, נמכר בעצלתיים. רק בשנים 1929/1930 הפך מיין קאמפף לרב-מכר, בטרם הפך, משנת 1933 ואילך, לתנ"ך של הגרמנים. 

עוד על מיין קאמפף ראה:

האם הגרמנים קראו את מיין קאמפף?

      

אלישבע פדרמן מתלוננת על הטרדה מינית

באמצעות ה"סימניה" של נעמה כרמי, אני נחשפת להרבה מאמרים ופוסטים שאחרת לא הייתי מגיעה אליהם, ואני מודה לה על ההפניות לשני פוסטים של בת-עמי נוימאיר-פוטשניק, שנכתבו מתוך אותה השקפה, אבל המציאות הקשה הופכת אותם בעיני לסותרים זה לזה. הפוסט הראשון מתייחס להתבטאויות ברשת שרחלי רוטנר, שפוסט שלה בפייסבוק חשף את ההתבטאויות הגסות של ינון מגל כלפיה וגרר חשיפות נוספות שהביאו להתפטרותו מהכנסת, כבר לא מעניינת. בת-עמי נוימאיר-פוטשניק אומרת קצר ולעניין שהדבר היחיד שמעניין הוא רחלי רוטנר והנשים האחרות, שינון מגל ביצע בהן לכאורה מעשים מגונים, ולא רק הטריד מילולית: חשוב לציין, (גם נוימאיר-פוטשניק מעירה על כך), שנגיעה מכוונת של גבר בישבן של אשה היא מעשה מגונה ולא הטרדה מינית, מונח שמציין את העבירה הקלה ביותר בסולם עבירות המין, וכיום מדביקים אותו לצערנו גם לעבירות חמורות בהרבה. הנשים האלה מעניינות כי הן נתונות להטרדות ואיומים וחוששות לחייהן. זה נכון מאד ומזעזע. הפוסט השני של נוימאיר-פוטשניק מספר שאלישבע פדרמן הגישה למשטרת חברון תלונה על הטרדה מינית נגד אריאל וייסמן, בעלה של רחלי רוטנר, שהתבטא התבטאות גסה וסקסיסטית כלפי סטטוס שלה בפייסבוק, (היא איננה הנפגעת היחידה מגסותו), ונוימאיר-פוטשניק מברכת על כך, בתקוה ששתי התלונות תגרומנה לטיהור הספירה הציבורית מהתבטאויות שמבזות נשים.

אני מכבדת את העמדה העקרונית שאומרת שמה שחשוב הוא שהתלונה מוצדקת ולא המניע של המתלונן, ובהרבה מקרים, למשל כשעבירות של שוד וגניבה נחשפות בגלל ריב בין הגנבים לבין עצמם, אני מברכת על כך שהאמת יצאה לאור, אבל במקרה הזה אני פחות מתלהבת מתלונתה של אלישבע פדרמן, ויש לכך שתי סיבות: הסיבה הראשונה היא שהתלונה הזו נועדה להתנקם ולפגוע לא באריאל וייסמן אלא ברחלי רוטנר, והיא חלק מהסיוט שעוברת כל מתלוננת על עבירת מין, שאין שום סיבה לברך עליו, והסיבה השנייה מטרידה בעיניי עוד יותר: מפני שאלישבע פדרמן היא רעייתו ושותפתו לדרך של נעם פדרמן, שבימים אלה ממש דנה התקשורת לא מעט במדריך שחיבר לנחקרים בעבירות ופשעים לאומניים כנגד ערבים, כיצד לשתוק בחקירה ולא לאפשר לרשויות החוק  בישראל להגיע לחקר האמת בפשיעה לאומנית כלפי ערבים. הפנייה של אלישבע פדרמן לאותן רשויות חוק שבעלה, ומן הסתם גם היא עצמה, מתייחסים אליהן כאל רשויות בלתי לגיטימיות של שלטון שהם שוללים את הלגיטימיות של פעילותו לאכיפת חוק על מתנחלים פורעי-חוק, איננה מצביעה על כך שהזוג פדרמן החליט פתאם להכיר בסמכות אכיפת החוק במדינת ישראל, אלא מסמנת לצאן מרעיתם שעל רחלי רוטנר, וגם על בעלה שתמך בדבריה על ינון מגל, חל דין מוסר ורודף, ולכן מותר לעשות נגדם את מה שאסור לעשות נגד אנשי שלומנו (כמו ינון מגל): למסור אותם לידי השלטון הזר של מדינת ישראל, שהם עצמם אינם מכירים בו, כדי שיפעיל את מערכת חוקיו שהזוג פדרמן איננו מכיר בהם, ויתנקם ב"מוסרים", ובכך ישרת את עניינם. צריך להכיר את המסורת הנוראה של רדיפת "מוסרים" בקהילות יהודיות, כדי להבין את עוצמת הזדון והאיום שמאחורי תלונתה של אלישבע פדרמן, גם אם משטרת ישראל לא תמצא כאן כל בסיס לחקירה פלילית, וכדברי נוימאיר-פוטשניק כל זה יגרום רק רעש תקשורתי. זו כמובן איננה הפעם הראשונה שבה מנצלים אנשי כך, ונעם פדרמן בפרט, את הדמוקרטיה הישראלית שאינם מכבדים.

התלונה הזו חושפת למרבה הצער גם את הקשר שבין מפלגת הבית היהודי למתנחלים הקיצוניים והמסוכנים ביותר, אלה שמאיימים על קיומה של ישראל כמדינת חוק. יש קו שמחבר בין ח"כ מוטי יוגב מהבית היהודי, שקורא לעלות על בג"ץ עם דחפור, לבין מי שמדריך רוצחי תינוקות כיצד להימלט מעונש, ומשני אלה יחד לא תבוא הישועה לנשות ישראל הסובלות מאפליה ומהתנכלות על רקע מינן. סביר יותר שמשטרת ישראל תצטרך לאבטח את רחלי רוטנר ובעלה, שאינם נמצאים רק על הכוונת של שונאי הנשים האלימים, אלא מהווים מטרה גם לאנשים שמסוגלים לפשעים הנוראים ביותר, ואחר כך שותקים בחקירה לפי המדריך שחיבר עבורם נעם פדרמן.

על סרטים ועל פליטים

השבוע ניסיתי לצפות בדיון בערוץ עשר בין נציגת עמותת "זוכרות" לבין נציג עמותת "אם תרצו". השיחה היתה על "פסטיבל סרטי הנכבה", שאינני יודעת אם זה שמו הרשמי, כי פירוש המלה "נכבה" בערבית הוא שואה, מה שהופך את החיבור עם המלה "פסטיבל" למוזר, והניסיון להכניס את המלה "נכבה" לשיח הישראלי הוא ניסיון מתוחכם להשוות בין היהודים לנאצים ובין הפלשתינים שגורשו מישראל במלחמת השיחרור לקורבנות השואה, שזה השיח האנטישמי הנפוץ בעשורים האחרונים, מאז שהכחשה טוטאלית של השואה הפכה פחות מקובלת ולעומת זאת השוואת היהודים לנאצים הפכה לשיח מוביל. נציגת עמותת "זוכרות" דיברה מאד בעדינות ואמרה שחייבים לזכור מה קרה לפלשתינים, ואני תמיד מסכימה שחייבים לזכור אירועים היסטוריים, ואני גם מסכימה שבכל זיכרון יש מימד של פרשנות ועיצוב ערכי של המציאות שזה דבר בלתי נמנע, כי התפיסה שלנו את המציאות קורית תמיד מתוך העמדה הנפשית והערכית שלנו כלפיה, אבל אני אינני יכולה להיות שותפה לתפיסת זיכרון שיוצרת הקבלה בין היהודים לנאצים, ונוצרה שנים רבות אחרי האירועים עצמם, כי בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל דיברו וכתבו בחברה הפלשתינית על "הכיבוש הציוני", על "אובדן פלשתין", על ה"תבוסה". מושגים ששמעתי הרבה מאד מאז ילדותי. במונח "נכבה" נתקלתי רק בגיל מבוגר ואינני זוכרת ששמעתי בצעירותי מישהו משתמש בו, כפי שההשוואות בין יהודים לנאצים לא היו מקובלות בחברה הערבית בעשורים הראשונים למדינה, והפכו לנפוצות רק בעשורים האחרונים, ולו מהסיבה שלא היה בחברה הערבית יחס שלילי כלפי הנאצים, ורק כאשר דור חדש של פלשתינים משכילים החל לחקות את השיח האנטישמי האירופי, כפי שגם ציבור לא מבוטל של משכילים יהודים נוטה לחקות אותו כתוכי, הפכו ההשוואות בין יהודים לנאצים למרכיב מרכזי בשיח הפלשתיני, וגם בשיח של ציבורים מסוימים בחברה היהודית, שכל אחד מהם נוהג להשוות את יריביו הפוליטיים לנאצים. קשה מאד להילחם בתופעות כמו ההשוואות בין יהודים לנאצים, בין אם הן בוטות ובין אם הן מרומזות, ואני מאד פסימית לגבי האפשרות לשנות את השיח הזה, אבל אינני מוכנה להשתתף בו בעצמי. כאשר נקודת המוצא לדיון היא ניסיון להשוות בין היהודים לנאצים, אני מעדיפה להתרחק ממנו, גם כאשר הניסיון הזה מוסוה היטב.

בכל זאת הקשבתי לנציגת עמותת "זוכרות", כי היא דיברה בצורה נעימה ולא פוגענית, וכי אני מסכימה שצריך לזכור הרס של ישובים פלשתיניים במלחמת השיחרור שהביאה בפועל לסילוקם של מאות אלפי פלשתינים מהשטחים שהפכו למדינת ישראל, בין אם גורשו או ברחו ביוזמתם, שלדעתי זה לא משנה, כי גם אדם שברח מאיזור מלחמה הוא פליט, ולא רק אדם שגורש בזדון. לגבי שאלת המימון של משרד התרבות לסרטים כאלה ואחרים ולמוסדות כאלה ואחרים, יש לי עמדה מאד אמביוולנטית, כי אני מבינה שקשה לקיים מוסדות תרבות גדולים כמו תיאטראות ותזמורות ומוזיאונים בלי מימון של המדינה, ומצד שני רוב העשייה התרבותית במדינת ישראל, כמו בכל מדינה בעולם, איננה ממומנת מתקציב המדינה וגם איננה יכולה להיות ממומנת ממנו, ובניגוד לרבים שמקוננים מרה על מימון זעום או העדר מימון, שבלעדיהם אין כביכול תרבות, אני מאמינה שתרבות תמיד תתקיים, כי יצירה היא חלק מהאופי האנושי, ולא תלויה במימון של המדינה, ואני גם מאמינה שלולא היו האמנים מוכנים ברובם לעבוד ללא שכר ולסבול, היתה מעט מאד אמנות בעולם, אפילו אם המדינות כולן היו מכפילות ומשלשות את תקציבי התרבות שלהן.

אחר כך ענה לנציגת עמותת "זוכרות" נציג עמותת "אם תרצו", ואמר שהמטרה של עמותת "זוכרות" על ידי הקרנת הסרטים האלה היא לקדם את זכות השיבה ולהביא לישראל מיליוני פלשתינים, והוא חזר על כך פעמיים, שהמטרה של עמותת "זוכרות" היא להביא לישראל מיליוני פלשתינים, ולמרות שחשבתי שאולי כדאי שאמשיך להקשיב, לא הייתי מסוגלת להמשיך להקשיב וכיביתי את הטלויזיה, כי הדברים של נציג "אם תרצו", למרות שנאמרו כביכול במתינות, נשמעו כמו "הערבים נעים בכמויות עצומות לקלפי", אמירה שכנראה לא תימחק מזיכרוני, ובכל פעם שאני נזכרת בה, היא מזעזעת אותי ברישעות ובגזענות שבה, למרות שהיועץ המשפטי אמר שזו איננה אמירה גזענית פסולה, ובכך אני חולקת עליו, למרות שהוא אולי צודק מבחינה משפטית, אבל הוא בשום אופן לא צודק מבחינה מוסרית.

כיביתי את הטלויזיה והרגשתי מוטרדת גם מהעניין עצמו וגם מהצורה שבה תמיד מתנהלים דיונים בטלויזיה וברדיו, כמעט תמיד יש שתי עמדות שהן כביכול מנוגדות ומייצגות את כל האפשרויות הקיימות, אבל שתיהן דוחות אותי, כל אחת מסיבה אחרת, ואולי בעצם מאותה סיבה, ששתי העמדות מכילות עמדה גזענית כלפי ציבור שלם, שיש לו טענות צודקות. אני גם לא מפחדת מהכרה ישראלית בזכות השיבה, ואני לא מאמינה שהיא מסוכנת למדינת ישראל כפי שחושבים. היא גם מתרחשת ממילא, כי החיים בישראל טובים יותר מהחיים בגדה המערבית וברצועת עזה, לכן פלשתינים מהגדה המערבית ומעזה שמחים להשתקע בישראל, ואני חושבת שישראל מסוגלת לקלוט שש מאות אלף פלשתינים, שזה בערך מספר הפליטים הפלשתינים שעזבו אותה במלחמת השיחרור, ולהישאר עדיין מדינה יהודית חזקה, ולדרוש בתמורה שהמדינה הפלשתינית, שצריכה לקום בשטחי הרשות הפלשתינית, תאפשר ליהודים שמתגוררים בשטחה ומעוניינים בכך להמשיך להתגורר שם, שזה יהפוך את פיתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני להרבה יותר פשוט, אם גם המדינה היהודית וגם המדינה הפלשתינית שתקום, יסכימו לקלוט בשטחן את בני העם השני, וכבר הרבה זמן אני חושבת שיש בעיה מוסרית עם הטענה שהמתנחלים חייבים להסתלק עד האחרון שבהם מהרשות הפלשתינית, ןשטענה כזאת עלולה לחזק דוקא את היהודים הלאומנים, שרוצים לסלק את ערביי ישראל. בכלל העולם מאד משתנה, יש תנועה גדולה של מהגרים ממדינות עניות ומסוכסכות למדינות עשירות ושליוות יותר, ואנשים בכל העולם, וכמובן גם בישראל, צריכים להתרגל לאוכלוסיה מגוונת יותר, שקשה יותר למצוא לה מכנה משותף. במדינת ישראל יש כיום, מלבד יהודים וערבים, גם קהילות של הודים, פיליפינים, תאילנדים ואפריקאים ממדינות שונות באפריקה. היום יש גם קהילות גדולות של מהגרים ערבים ומוסלמים בכל העולם, שסובלים משנאה ומאפליה, במיוחד עכשיו, כשמאשימים את כל המוסלמים בטרור האיסלמי. לכאורה הקיום של מיעוטים מוסלמיים רבים במדינות העולם שמקורם בהגירה היה צריך לשנות את היחס של הפלשתינים ליהודים, אבל הוא לא משנה את היחס הזה. הרבה פלשתינים מדברים על הציונות כתנועה קולוניאלית ואומרים ליהודים בישראל לחזור לאירופה, למרות שכמחצית מהיהודים בישראל באו ממדינות ערב ואין להם שום אפשרות לחזור אליהן היום אפילו לו רצו בכך. גם הפליטים הפלשתינים לא יחזרו ברובם לשטחי מדינת ישראל, כי אנשים שמהגרים, גם אם בכפייה, בונים לעצמם חיים בארצות הגירתם, ורק חלק מהם חוזרים, כפי שקורה גם עם ישראלים שמהגרים לחו"ל – רק חלק מהם חוזרים. אני כן מאמינה שאפשר לפתור אפילו בעיות מאד קשות, אם יש רצון טוב ופתיחות, אבל רוב הדיונים בטלויזיה מתנהלים בנוסח: אתם כמו הנאצים, ואתם רוצים להרוס את מדינת ישראל, והערבים נעים בכמויות עצומות לקלפי ושלטון הימין בסכנה. כשאלה הטיעונים וזה הדיון, אני מעדיפה לכבות את הטלויזיה.    

היינריך היינה / מתוך "אביב חדש"

                            

                    לבתי ניצן ביום הולדתה

עֵינֵי הָאָבִיב הַכְּחֻלּוֹת

מִן הָעֵשֶׂב מַעְלָה מִסְתַּכְּלוֹת

אֵלֶה סִגָּלִיּוֹת חֲבִיבוֹת

אֲשֶׁר אֶשְׁזֹר לְזֵר עָבוֹת.

אֲנִי קוֹטֵף אוֹתָן וְחוֹשֵׁב

וְאֶת כָּל הַמַּחְשָׁבוֹת בַּלֵּב

אֲשֶׁר בַּסֵּתֶר מִתְנַגְּנוֹת

שָׁר הַזָּמִיר בְּקוֹל עַנּוֹת.

כֵּן, אֶת אֲשֶׁר אֶחְשֹׁב הוּא שָׁר

בְּקוֹל תְּרוּעָה כְּקוֹל שׁוֹפָר:

וְאֶת סוֹדִי שֶׁכֹּה נִשְׁמַר

יוֹדֵעַ כָּל הַיַּעַר כְּבָר.

*

כְּשֶׁעֵינַיִךְ הַכְּחֻלּוֹת

בְּחִבָּה בִּי מִסְתַּכְּלוֹת

אָז כְּמִתּוֹךְ חֲלוֹם אֲנִי חָשׁ

שֶׁאֵינֶנִּי יָכוֹל לְדַבֵּר מַמָּשׁ.

בְּעֵינַיִךְ הַכְּחֻלּוֹת

אֶזָכֵר בַּאֲשֶׁר אֵלֵךְ:

יָם שֶׁל זִכְרוֹנוֹת כְּחֻלִּים

עַל לִבִּי יִשָׁפֵךְ.