נכתב ב-2008
כשקראתי את "אודות שמידט" של לואיס ביגלי נזכרתי מיד בשירתו של גבריאל פְּרַייל. אני זוכרת שורות של גבריאל פרייל, "בספטמבר הזהב ואוקטובר הסגול", נדמה לי שזה גבריאל פרייל, סוף הקיץ האינדיאני, אצלו פגשתי את המושג לראשונה לפני שנים רבות. אבל בקובץ הקטן שלו "שירים משני הקצוות" שמצאתי בשבוע הספר האחרון בדוכן של הוצאת שוקן, ספרון תפור בחוט, שנת תשל"ו, איני מוצאת את השיר הזה, וכבר אינני בטוחה, אם כי ספטמבר מזהיב הוא מאד מאד גבריאל פרייל, משורר הסתו:
ספטמבר, יקחני סתו אמריקני
שטרם הזהיב וקרירותו
עוברת בי חמימה ופתוחה.
[עַלְוַת גִילִים]
Ostkueste Amerikaner, אמריקאים מן החוף המזרחי. כינוי גרמני אנטישמי ליהודים. למדתי אותו כשכתבתי על האנטישמיות של יירג היידר, שבעצם לא היתה שלו אלא של הימין הגרמני, אנטישמיות שהיה בה משהו ישן ומשהו חדש, משהו שאוּל ומשהו כחול, ציוד כלולות שלם. עכשיו אני נזכרת בכך. החוף המזרחי של ארצות הברית הוא גיבורו של הספר לא פחות ממר שמידט, ואני, שלא הייתי בו מעולם, מתבלבלת בין השמות ובוודאי מחמיצה כמה רמיזות שנונות לעניין גיאוגרפי כזה ואחר או לעניינים אחרים. והספר הזה שנון מאין כמוהו. ומפתיע. מתחילתו ועד סופו אינו חדל להפתיע אותי. והוא מתרחש בתחילת שנות התשעים, בקדנציה של ג'ורג בוש הראשון. זמן כל כך קרוב שאפשר לגעת בו. לואיס ביגלי שכתב אותו הוא עורך דין ידוע באחת הפירמות הנחשבות בניו יורק. גם הגיבור שלו שמידט הוא עורך-דין ידוע בפירמה נחשבת. אבל לואיס ביגלי הוא יהודי יליד סטריז' בפולין, כיום באוקראינה, 1933, שרד את השואה בעזרת תעודות מזויפות, התיישב בארצות הברית בשנת 1947. אבל אלברט שמידט הקרוי בפי כל שמיטי הוא אנטישמי. הוא לא חושב שהוא אנטישמי. כמה מטובי ידידיו הם יהודים, במיוחד אחד, מפיק הסרטים הנחשב גיל בלקמן, חברו לחדר מלימודיהם בהרוארד. עכשיו הבת של שמיטי עומדת להתחתן והוא לא מרוצה מהחתן. הוא מנסה להסביר לגיל בלקמן:
- לא משנה, זה לא איזה עיבוד למחזה של איבסן שאתה עומד להסריט. אם אתה רוצה לדעת על ג'ון, הוא בסדר גמור, אבל לא מה שציפיתי, לא בתור חתן ולא בתור אבא של הנכדים שלי או בתור בן אדם שאני רוצה לגור איתו בבית שמבחינה מוסרית שייך לבת שלי.
- בוא נזמין עוד קפה, אמר גיל. אולי יועיל לנו ברנדי. אני לא עובד אחר הצהרים והפגישה הזאת עוד תימשך זמן מה. מה הבעיה עם ג'ון? הרי הוא בדיוק הטיפוס שלך, אותו בחור שאתה היית בגילו – עורך דין צעיר בדרכו לתהילה והון?
- לא השגתי לא את זה ולא את זה. לא, אני לא הייתי כמו ג'ון. לא בתוך תוכי – דוקא אתה, מכל האנשים, לא צריך להגדיר אותי על פי המקצוע שלי. אני אגלה לך סוד מביש: כשהייתי בקולג' הייתי רומנטיקן. כשנפגשנו הייתי יותר רומנטי ממך, ואף פעם לא הפסקתי להיות רומנטיקן. ג'ון אף פעם לא התחיל. זה שוני מהותי. יש לו כל מה שצריך כדי להיות שותף במשרד עו"ד W&K, אבל יש דברים אחרים שלW&K לא אכפת מהם ולי אכפת. כמו ערך מוסף להצלחה חומרית. אולי זה הרקע שלו, הנושא שהוא טאבו במשרד!
- רקע? הוא בן של שני דוקטורים, ואתה אפילו לא מכיר אותם! אני מתחיל לחשוב שחג ההודיה שלהם הוא משהו שאתה צריך להודות לאלוהים עליו. תלך לארוחה ברוח טובה, וכשתהיה שם תנסה להתנהג כמו שצריך. ההורים יפלו בקסמך המתפוגג. זה וארוחה ביתית יוציאו אותך מהפינה שלך.
- אני מפקפק בכך.
ואז כבר לא היה אכפת לשמידט אם הוא שבר אחד מהכללים של גיל ושלו.
- גיל, הוא אמר, אני בודד ואבוד. אל תרגיז אותי. אני כבר מרגיש טיפש מספיק גדול. מארי לא היתה נותנת שזה יקרה. בלעדיה אני חסר משמעות.
- אני חושב שנשתה את הברנדי הזה.
גיל שתה את שלו, הזמין אחד נוסף, ואמר לשמידט, אתה צודק. אתה אבוד – אני מתכוון ברגשות שלך – בלי מארי. כנראה שאתה צודק גם לגבי הבית. אם יהיה לך מקום חדש לגור, מקום שאתה תארגן לעצמך, יהיה לך פחות מסובך להתחיל התחלה חדשה. תוכל להגיע במכונית למשרה החדשה שלך בתור בייביסיטר. אבל משהו קורה בינך לבין רייקר שהוא כמו עלילת מישנה שאני לא מבין. מה יש לך נגדו? האם אני שומע מלות צופן? הורים פסיכואנליטיקאים? רקע? לא רומנטי? שמיטי, האם אתה רומז שהבחור הוא יהודי?
- הוא יהודי.
- וזה מדכא אותך, שאחרונת השמידטים מרחוב גרוב מתחתנת עם יהודי?
- זה הדבר הכי קטן.
גיל סיים את כוסית הברנדי השנייה.
- שמיטי, אתה מותח אותי. עכשיו אתה צריך להיזכר פתאם שאתה מדבר עם יהודי. אתה צריך להסמיק ולהגיד, אופס, אני לא מתכוון מישהו כמוך, אתה כל כך שונה!
- לאמיתו של דבר, אתה שונה.
- אתה מתכוון שאני מפורסם, שאתה מכיר אותי ארבעים ושלוש שנים, והעיקר, אני מין אמן!
- זה לא יותר טוב?
השיחות האלה, שבהן אתה צריך לשמוע מה חושבים על יהודים. לא עליך, כמובן. אתה בכלל לא דומה להם. אתה ממש יהודי, משני הצדדים? לא יכול להיות. אתה בכלל לא נראה יהודי. אבל הספר הזה מיוחד, כי הוא כתוב מנקודת מבטו של האנטישמי, לא בלי אמפטיה. ביגלי קצת מרחם על שמידט. ורק דרך בני שיחו של שמידט אנחנו מקבלים זווית אחרת. לא קשה להזדהות עם שמידט. צריך לחשוב רגע כדי להבין כמה הוא מרושע כאשר הוא מציע לתת לבתו ובעלה את הבית ולעבור למקום אחר, רק כדי לא לבלות איתם סופי שבוע תחת אותה קורת גג, בבית מפואר שיש בו די והותר מקום לזוג צעיר ולאלמן זקן. ובכל זאת ביגלי חומל על שמידט. יהיה סוף טוב, עם ירושה גדולה ומפתיעה שמגיעה באיחור מה. מה שמזכיר לי ספר אמריקני אחר שאהוב עליי מאד, "הגברת שאהבה בתי שימוש נקיים" של דונליווי, ואני חושבת כמה ספרים אמריקאים הם אמריקאים, עם כל כך הרבה עיסוק בכסף וירושה גדולה ומפתיעה בתור סוף טוב, למרות שהספר של דונליווי נגמר באוירה די קודרת:
וזה מדהים. ואפילו קצת מצחיק. איך כשמישהו יכול להרשות לעצמו את המותרות של להתחיל את החיים מחדש – כל מה שהוא חושב לעשות זה לשים לזה סוף.
[דונליווי, "הגברת שאהבה בתי שימוש נקיים",תרגום אורית קרוגלנסקי להוצאת בבל].
אבל מר שמידט דוקא מאד אופטימי למשמע בשורת הירושה, וכבר מתכנן את חייו החדשים והמפתיעים, שלפתע הכל הסתדר בהם. ואני חושבת שלואיס ביגלי הוא אדם די אופטימי וכמו רוב הסופרים הוא לא יכול שלא לאהוב קצת את הגיבור שלו, שהוא אלמן מזדקן שמשתוקק לנערות צעירות ולא כל כך אוהב יהודים. אני לא ממש בטוחה מה לואיס ביגלי רצה לומר בספר הזה, אבל נהניתי לקרוא אותו, למרות כמה קטעים דוחים של בינו לבינה. המין בספר הזה הוא מהסוג העלוב, כזה שמעורר יותר בחילה מאשר תשוקה, וכל הנשים המבוגרות הן דוחות והצעירות מושכות, וגם מזנקות על הגברים הזקנים בלי שום מעצורים. קצת דחה אותי ובסופו של דבר לא הייתי בטוחה מה ביגלי רצה לומר, להעליב את הנשים המזדקנות, או לצייר דיוקן לא ממש מחמיא של גבר מזדקן, או לתאר את הנשים כנימפומניות בלי הבדל גיל ודת, או לסגוד לנעורים או בעצם לא. אינני יודעת. זה היה החלק בספר שהיה קשה לי איתו, ואני חושבת שאולי בגלל שלא ברור איפה עומד ביגלי בעניין, הסרט היה כל כך גרוע. זאת אומרת, לא היה ולו קשר קלוש בין הסרט שנקרא "אודות שמידט" בכיכובו של ג'ק ניקולסון לבין ספרו של לואיס ביגלי "אודות שמידט" שעליו הוא כביכול מבוסס.
את לואיס ביגלי הכרתי מן העיתונות הגרמנית, וממנה התברר לי שהוא סופר מוערך וגם פופולרי, בארצות הברית וגם באירופה. בישראל למיטב ידיעתי לא תירגמו את ספריו, והרהרתי ביני לביני אם הייתי רוצה לתרגם את "אודות שמידט" במלואו: אינני בטוחה בכך, למרות שהוא ספר מרתק שחודר לנפש גיבוריו באופן שמותיר את הקורא חסר מלים. הייתי רוצה לקרוא את ספרו של ביגלי על קפקא שזכה למחמאות בעיתונות הגרמנית, ספר שלא הצלחתי להשיג בינתיים. במקרה צפיתי לפני שבועיים בערך בסרט "אודות שמידט". די נהניתי, אולי בגלל אהבת נעוריי לג'ק ניקולסון, מאז "רסיסי חיים" שלו, שאחריו אמרתי ללא הרף Alaska is cleaner. אינני משוכנעת שהבנתי את הסרט כשצפיתי בו לראשונה בגיל שש עשרה, או את "אדם בעקבות גורלו" שראיתי כמדומני שנה לאחר מכן. ובכל מקרה, עכברי בית מסוגי אינם מתקשים להינות מצפייה בסרט בכבלים, שאינה דורשת לבוש מהוגן ויציאה מן הבית. מה שאני מנסה לומר בעצם, שאחרי שראיתי בסוף הסרט שהוא מבוסס על ספר של לואיס ביגלי והשגתי את הספר וקראתי אותו עכשיו, אני קצת מתביישת שנהניתי מהסרט, למרות שבלעדיו כנראה לא הייתי קוראת את הספר, או אולי בעצם הייתי קוראת תחילה את ספרו של ביגלי על קפקא שאולי אצליח להשיג במוקדם או במאוחר ואולי זה היה עדיף. זאת אומרת, אני שואלת את עצמי איך ביגלי הסכים שיהרסו לו ככה את הספר, או אולי הוא חשב שבכל מקרה הסרט יגרום לאנשים לחפש ולקרוא את הספר, כמו במקרה שלי. באמת אינני יודעת. זאת אומרת, בסרט שמידט הוא גבר צנוע למדיי שמתחיל רק עם איזו אשה מבוגרת, ואשתו מארי היא זו שבוגדת בו עם ידיד המשפחה, דבר שבכלל לא קיים בספר ואין שום רמז בספר שאפשר בכלל להעלות על הדעת דבר כזה. כל העניין הוא ששמיטי נורא מתאבל על מארי והקורא חושב כל הזמן בינו לבינו האם זה אבל אמיתי או מזויף, כי שמיטי כל הזמן בגד במארי כשהיא היתה חיה, ובעצם חיה למענו ולמען בתם שרלוט, זאת שמתחתנת עם היהודי, ולא בשביל שום דבר אחר, שלא לדבר על כך שאחרי מותה שמיטי עסוק למדי בלדפוק את המלצרית מהקפה, ולגמרי לא ברור מה ביגלי חושב על שמידט, שהוא אדם שבגד באשתו אבל בכל זאת אהב אותה מאד וקשה לו להתמודד עם מותה, שזה דבר אפשרי בתיאוריה, אם כי לא בהכרח מציאותי, או שביגלי בעצם חושב ששמידט הוא חתיכת צבוע שמגלגל את שם אשתו על הלשון בתור תירוץ לכל מיני דברים, בזמן שכל מה שמעניין אותו זה לזיין את המלצרית הפורטוריקנית, שבאופן עקרוני מזדיינת עם כל אחד, למרות שאפילו יהודיה זקנה יכולה להדליק אותו, שהרי בעצם גם בחייה של מארי הוא לא החמיץ שום הזדמנות לקפוץ למיטה עם אשה אחרת.
אז למה לעזאזל בסרט שמידט הוא מין מסכן כזה שלבתו אין זמן אליו לא בגלל שהיא מתחתנת עם יהודי שהוא סולד ממנו, כי בסרט לא ממש ברור שהיא מתחתנת עם יהודי, למרות שהחליפו את שם בעלה המיועד מג'ון רייקר, שם שאיננו יהודי אופייני, לרנדל הרצל, שם מוזר ויהודי לגמרי, אבל מעבר לכך אין שום דיבורים על יהודים והחתונה היא לגמרי נוצרית ובלי שום רבי. בספר לא מגיעים בכלל לחתונה אבל אמור לבוא רבי, לא ממש בשביל לחתן, רק בשביל לברך, כי שרלוט עוד לא הספיקה להתגייר, למרות שהיא מתכננת. עכשיו אני נזכרת שגם שרלוט מ"סקס והעיר הגדולה" התגיירה בשביל להתחתן עם יהודי מכוער. אולי הם העתיקו את הרעיון מ"אודות שמידט" כי זאת סדרה די מעתיקנית, למרות שמשום מה כל הזמן אמרו כמה היא מקורית וחדשנית ופמיניסטית. גם כן פמיניסטית. ויש גם האמא הדוחה של החתן הדוחה בסרט שמנסה להתחיל עם שמידט בכוח, שזה דוקא קצת דומה למה שקורה בספר, אבל בסרט עשו אותה גרושה, וקייתי בייטס, גם היא שחקנית שאני מאד אוהבת, אפילו אומרת שגרושה ואלמן זה זיווג מצוין, למרות שבספר האמא החרמנית של החתן היא לגמרי נשואה אבל בוגדנית להפליא. וכמובן בסרט אין שום דיבורים על אנטישמיות. הס מלהזכיר. זאת אומרת, עשו סרט לפי הספר "אודות שמידט" של לואיס ביגלי, שהוא ספר על שלושה דברים בסדר הבא: אנטישמיות, מין, וכסף, אבל שלושת הדברים האלה פשוט לא קיימים בסרט, והדבר היחיד שדומה בספר ובסרט זה השם והחתונה של שרלוט שאביה האלמן הטרי שונא את חתנה המיועד. ואין לי מושג איך אפשר להסביר את הסרט הזה: תקינות פוליטית שנמתחה עד אבסורד, צדקנות מחורבנת, שאז למה בכלל לעשות סרט שמתיימר להיות לפי הספר שכל כך מנסים להסתיר את תוכנו האמיתי, או אולי, מכיוון שמדובר באמריקה, פשוט ניסיון לעשות כסף מספר שהצליח, אבל בלי לגעת בשום עניין בעייתי, אנטישמיות, או מין, או כסף, שבעצם הפחד הנורא הזה לגעת בהם במינימום של אומץ והגינות חושף את חומר הנפץ שעדיין טמון בנושאים האלה בחברה שכאילו התגברה עליהם. הייתי מאד רוצה שהספר הזה יתפרסם גם בעברית כפי שהוא, עם מה שאהבתי בו ומה ששנאתי.
יום חמישי
שרלוט היקרה,
לא מצאתי הרבה הכרת תודה והתנצלות במכתב שלך, אבל אני לא אריב איתך על זה, לא כשאני כותב גם על החתונה שלך.
מצ"ב ההמחאה שלי לכסות את הפיקדון ב"נוסטרדמוס". האם את מכירה את ספר הנבואות המהולל של הפילוסוף מן המאה השש עשרה שהמסעדה חייבת להיות קרויה על שמו? אולי ישעשע אותך להיוועץ בו. אולי זה יהיה גם בחכמה לעשות כך. לי קשה לעשות זאת למענך, כי בספריה בבריג'המפטון הספר חסר. דרך אגב, אני מניח שג'ון עבר על כל הרשימה המפורטת של מה שכלול במחיר הכל כלול.
את צודקת: היומן שלי פנוי מהתחיבויות צולבות. אני מתכוון להיות שם בעשרים ביוני.
מכיוון שעדיין אינני מת, אני לא חושב שתקבלי כעת את כלי הכסף של אמא ושלי. אני אשלח פמוטים, מגשים, ודברים כגון אלה שהיו שייכים לדודה מרתה. אולי את לא זוכרת, אבל אמך העניקה את כלי הכסף של מרתה לאחד מעוזריה כמתנת חתונה. זה היה לפני חמש שנים בערך. מאותה סיבה – היותי חי עדיין – אצטרך לעבור על רשימת הרהיטים שאת רוצה ולהחליט מה אני יכול לשלוח לך מבלי לשנות את מראה החדרים כאן. אני מקוה שמרפי אמר לג'ון שבקניית חלקך בבית אני קונה גם את תוכן הבית, אני מתכוון לזכותך עליו לאחר מותי, כי עד מותי כל הריהוט שייך לי ממילא. הם כלולים במחיר. אני מקוה גם שהוא אמר לג'ון שהכסף מוכן. אנחנו יכולים לסגור את העסקה בכל עת שתרצי.
אני לא זוכר אם אמרת לי בטלפון מה התכניות שלך ושל ג'ון לשבועות הבאים. אם תרצו לבוא הנה לסופשבוע, אתם רצויים בהחלט, אבל אשמח לקבל התראה של כמה ימים מראש. ייתכן שתהיינה לי התחייבויות בעתיד.
שלך, אבא
ועוד גבריאל פרייל. על כסף, אבל כסף מסוג אחר. הזכיר לי את לורקה:
כֶּסֶף
א.
הַלַּיְלָה מַעֲשֵה כַּסָף
אַחַר חָלְמוֹ חֲלוֹם כֶּסֶף
וְעוֹד לֹא נִתְפַּכַּח.
הַלְּבָנָה – דַּג כֶּסֶף
צָדוּהוּ רִשְתּוֹת עָלִים:
הַלְּבָנָה – צִפּוֹר כֶּסֶף
בֵּין עֲפָאִים לָה בָּנְתָה קֵן:
הַלְּבָנָה – אֲגַם כֶּסֶף
בַּחַלּוֹן נָח, עַל קִיר מִזְדַּהֵר.
שְבִילֶיהָ בְּכֶסֶף סְלוּלִים,
מְצֻפֵּי כֶּסֶף גְבִיעֵי שוֹשַנִּים.
ב.
הָגוּתִי כַּכֶּסֶף גַם בַּעֲלוֹת שֶמֶש
וַאֲוִירוֹן בָּה יַתִּיז שַבְרִירִים:
עִם עֶרֶב אֹהַב כְּלֵי כֶּסֶף רַכֵּי צְלִיל,
כֶּסֶף שֶלֶג אוֹפֵף תָּר גַּלְמוּדֵי פַּנָסִים:
וְנִצָּן מַכְסִיף בַּגָּן, מַבְטִיחַ
וְכֶסֶף דְוֵי זֹרַק בַּשֵעָר.
וְאָנֹכִי לֹא אֶתְפַּכַּח.
לִי מִנָּה גוֹרָל שִכְרוֹן לֵב
עַד רֶדֶת הַשַּלְוָה כִּמְטַר כֶּסֶף –
עַל קִבְרִי.
גבריאל פרייל, חשון תש"ה
גבריאל פרייל, ליטא-תל אביב – ניו יורק, 1911 -1993. נפטר בירושלים בעת ביקור בישראל.
ההספד על גבריאל פרייל בניו יורק טיימס:
