מכס ברוד נעלב מלאה גולדברג

ביוני 1943 העלתה הבימה את המחזה "בת-יפתח" מאת חוה בושויץ בעיבודו של מכס ברוד. הקהל קיבל את המחזה בהתלהבות, אבל המבקרים התלהבו פחות. כך כתבה לאה גולדברג, בכינויה "לוג" על המחזה ב-6 ביולי 1943 בעיתון "דבר":

http://www.jpress.org.il/Default/Scripting/ArticleWin_TAU.asp?From=Search&Key=DAV/1943/07/06/2/Ar00204.xml&CollName=DAV_1935_1944&DOCID=357591&PageLabelPrint=&Skin=%54%41%55%48%65&enter=%74%72%75%65&Publication=%44%41%56&AppName=%32&Hs=%61%64%76%61%6e%63%65%64&AW=%31%33%32%37%35%31%34%35%32%30%31%32%32&sPublication=%44%41%56&tauLanguage=&sScopeID=%41%6c%6c&sSorting=%53%63%6f%72%65%2c%64%65%73%63&sQuery=%u05de%u05db%u05e1%20%u05d1%u05e8%u05d5%u05d3%2c%20%u05d1%u05ea%20%u05d9%u05e4%u05ea%u05d7&rEntityType=&sSearchInAll=%66%61%6c%73%65&ViewMode=HTML

מכס ברוד בטורו הקבוע בעיתון "דבר", "פנקס קטן", ענה לביקורות של לאה גולדברג ב"דבר" ושל חיים גמזו ב"הארץ":

http://www.jpress.org.il/Default/Scripting/ArticleWin_TAU.asp?From=Search&Key=DAV/1943/07/16/3/Ar00303.xml&CollName=DAV_1935_1944&DOCID=358228&PageLabelPrint=&Skin=%54%41%55%48%65&enter=%74%72%75%65&Publication=%44%41%56&AppName=%32&Hs=%61%64%76%61%6e%63%65%64&AW=%31%33%32%39%38%34%34%34%38%39%35%38%39&sPublication=%44%41%56&tauLanguage=&sScopeID=%44%52&sSorting=%53%63%6f%72%65%2c%64%65%73%63&sQuery=%u05d1%u05ea%20%u05d9%u05e4%u05ea%u05d7&rEntityType=&sSearchInAll=%66%61%6c%73%65&sDateFrom=%25%33%30%25%33%37%25%32%66%25%33%30%25%33%36%25%32%66%25%33%31%25%33%39%25%33%34%25%33%33&sDateTo=%25%33%30%25%33%37%25%32%66%25%33%33%25%33%31%25%32%66%25%33%31%25%33%39%25%33%34%25%33%33&ViewMode=HTML

תגובה מנומסת זו לא שיקפה את רגשותיו האמיתיים של ברוד, שאותם פרש בהרחבה במכתבו לעורך "דבר" זלמן שניאור רובשוב, לימים נשיא מדינת ישראל שז"ר. ממכתב זה אנו למדים בין השאר שלאה גולדברג תירגמה את מאמריו של ברוד מגרמנית לעברית לצורך פירסומם ב"דבר" במדורו "פנקס קטן". המכתב מצוי בעזבונו הספרותי של שז"ר בארכיון "גנזים", 748-2500/2, ולהלן תרגומו:

13 ביולי 1943

מר רובשוב היקר,

היום בטלפון לא יכולתי להבהיר את עצמי היטב, לא יכולתי להסביר לך בדיוק מדוע נעלבתי מגברת גולדברג עד עמקי נפשי.

גם ב"פנקס קטן" שלי אינני מדבר על כך – שם הגבלתי את עצמי בתגובתי לגברת גולדברג לדברים ענייניים וכפיתי על עצמי מתינות. לך לעומת זאת אני רוצה לומר את כל מה שמעיק עליי, כי אתה אחד המעטים שרחשת לי ידידות לא רק בהתחלה, כשהגעתי הנה, אלא גם שמרת על רגש זה כלפיי.

ובשל כך, בשל נאמנות זו, אני אסיר תודה לך. ובשל כך אני מדבר עמך ביושר גמור. – מה שבתשובתי הפומבית לגברת, שבלי שום סיבה עלבה בי עד עמקי נפשי, לא ביטאתי, ברצוני לומר לך – ומבחינה זו מכתבי הוא השלמה נחוצה לתשובתי הפומבית המאד מרוסנת.

מעולם לא קרה לי בקריירה האמנותית הארוכה שלי, שמבקרים האשימו אותי ב"סילוף" [סילוף נכתב בעברית]. זכות ראשונים זו שמרה לעצמה הגברת גולדברג!

אני, שכה אוהב את התנ"ך וחושבו לקדוש – שכל ימי חיי עסקתי בתנ"ך, שבין השאר ספרי "פגניות, נצרות, יהדות" הוא ההוכחה המובהקת, צריך שיגידו לי בעיתון שכל כך קרוב ללבי כמו "דבר":

"והרי דברים כאלה אינם באים לפי הזמנה או קפריסה"

האם זה נכון? האם זה ולו רק הוגן?

מעולם בחיי לא עשיתי דבר מה בהזמנה – אמנותי היא עבודת-האל שלי – ואם הגברת גולדברג לא יכלה לדעת אלא מתוך מאמריי הקטנים שהיא תירגמה, היא לא היתה צריכה לומר לי דבר כזה, שסותר את כל אופיי ואת הדימוי הרם שיש ליצירה האמנותית בעיניי.

גם מחזה זה כתבתי מתוך דחף פנימי והשראה – זה בהחלט איננו רק עיבוד!! אלא זה דם מדמי ובשר מבשרי. והרי ספרה של הגברת בושויץ נמצא מודפס, כך שהגברת גולדברג יכלה להשתכנע ממבט אחד בספר זה, מהי יצירתי כאן.

אין זה נכון, שניסיתי לטהר את המיתוס הישן האכזרי. המיתוס בכל זוועתו נותר במחזה, לא ריככתי דבר וגם לא עשיתי זאת ב"נוסח קירקאגארד" [כך במלים עבריות, כלומר בנוסח קירקגור כפי שנכתב בגרמנית]. לו קראה הגברת גולדברג אי פעם את קירקגור. לא היתה מעירה הערה כזו שהיא באמת סילוף. [המלה סילוף נכתבה בעברית].

במחזה אומר יפתח מילולית כדלהלן: "כאשר דרשת מאברהם את בנו, נתת לו אַיִל כפיצוי. היכן האַיִל שלי? אני דופק על שער האַיִל ומבקש את האַיִל. ואם אינך נותנו, אינך עוד אלוהַי. הינך אֱלִיל."

אני שואל אותך, מר רובשוב היקר, האם יש במלים מועטות אלה משהו, שאיננו עולה מן הדיווח בתנ"ך – הרי זה הפשוט ביותר, הבסיסי ביותר, שאדם כְּיפתח יכול להעלות בדעתו, שלשם כך באמת אין הוא חייב ואין לו צורך בקירקגור. בנוסף לכך עוסק קירקגור בהיפך מכך, באמונתו הטהורה של אברהם, ומכך אני מסיק שהגברת כלל איננה מכירה את קירקגור, ורק כדי לבזותני היא מזכירה את קירקגור – כלומר, רק כדי שיחשבו, שאינני שומר על הגבולות בין פילוסופיה לאמנות!

אין זה נכון, שיש במחזה דיבורים וויכוחים – על הבמה אין אומרים דבר שאיננו מקדם את העלילה. במובן זה אני תמיד מקפיד ובאירופה קיצצתי מתוך המחזות שלי יותר מאשר הבמאי. כל המחזה עם הפרולוג וארבע התמונות הוא מהקצרים ביותר ש"הבימה" העלתה. הוא נמשך בקושי שעתיים.

עם כמה מעט רצון טוב נכתבה הביקורת, רואים כבר מן השורה הראשונה. כל השמות מהמלחין עד גרטרוד קראוס נימנו. מדוע לא גם הספר והחשמלאי? זה נעשה בכוונה, כדי שאפשר יהיה להתחיל את הביקורת במלים "רבים, רבים מאד עמלו" – וזה באמת סילוף!! האם על מחזות אחרים לא עובדים יחד גם צייר ובמאי ומתרגם וכוריאוגרף?? כאן בסך הכל השתתף עוד אדם נוסף, כלומר גם מעבד. כלומר מלבד השחקנים עבדו על המחזה 6 אנשים, כלומר מחבר, מתרגם, במאי, מלחין, צייר, כוריאוגרף – הפעם היו 7 – אינני מוצא שההבדל כה עצום, אבל כל הפיסקה הראשונה של הביקורת התכוונה לכך, שבדיוק הפעם טבחים רבים הקדיחו את התבשיל. בעצם היו 7 במקום 6. די בפרט זה בביקורת להוכיח את הכוונה הרעה של הגברת, שלא חשבה זאת כלל לנחוץ להזכיר את היתרונות הבלתי ניתנים להכחשה של העיבוד שלי, את גדולתו ההרואית, את עושרו, את העקביות הדרמטית וכיו"ב, אלא רק קרעה אותי לגזרים מא' עד ת', כאילו הייתי איזה מתחזה עלוב. – מה שעניתי פומבית הוא באמת רק מינימום ממה שהיה לי לומר, ואני מבקש ממך להעריך זאת.

במיטב הברכות, מכס ברוד

תוספת

כעת קיבלתי מברק שמחזה נוסף שלי התקבל לביביסי בלונדון.

אינני חושב לנכון, ששלום [המשורר ש. שלום] יכתוב כעת על המהדורה הספרדית של "ראובני" שלי. אולי פעם מאוחר יותר.

זה ייראה כאילו שמו לי פלסטר על הפצע.

אינני גאוותן, זה לא רק עניין אישי, אלא זה נוגע ליצירה וזה נוגע לצדק.

"בת יפתח" הוא מחזה טוב והצגה טובה – זה גם מחזה חשוב, כי זו הדרמה התנ"כית הרצינית הראשונה על הבמה העברית. מאחר שכל המשתתפים בהצגה ביצעו את תפקידם, חלקם באמת נפלא, וחלקם לפחות בצורה מכובדת – התוצאה היא כאילו מישהו חדר לקן-צרעות!!!! וזה מה שמעציב אותי. לא כל כך שנעשה לי אי צדק, אלא שנעשה אי צדק ליצירה טובה... ובנוסף לכך בארץ-ישראל, ועל ידי כותבים עבריים, שתמיד כה הערכתי כקבוצה!

אתה עצמך, מר רובשוב היקר, אינך לגמרי נקי מאשמה. כי בכך שפירסמת ב"דבר" מיד לאחר ההצגה את מאמרו של שופמן, האמינו כולם שהמחזה הוא "הפקר" [נכתב בעברית באותיות לטיניות]. כולם ייחסו את מאמרו של שופמן רק ל"בת יפתח". שופמן עצמו, כך סיפרו לי, התפאר בכך: "אני נתתי את האות והאחרים הלכו בעקבותי".

למחזה הזה, ליצירה ולהצגה, נעשה עוול הזועק לשמיים. – ושום הערה על "ראובני" אינה יכולה לתקן זאת! אלא אם כן אתה רוצה לתת פיצוי צודק על כך, זה יכול לקרות רק דרך ביקורת שנייה על המחזה מאת כותב אובייקטיבי. חייבים להיות גם כאלה! אם תטיל עליי את המשימה, אחפש אחד כזה. שוב ברכות, שלך, ברוד

על חלקו הרב של ברוד בתמליל המחזה שהוצג מעידים שניים ממכתביו לידיד-נפשו המשורר ש. שלום, שמצויים בעזבונו בארכיון גנזים, להלן תרגומם:

מכתב א-31153

יום חמישי, 27,11 [ללא ציון שנה, צ"ל 1942]

חבר יקר,

לשמחתי אני יכול להודיע לך כבר היום, שצ'מרינסקי [הבמאי] קרא את תרגומך מיד – ושהוא מאד מצא חן בעיניו.

חברי הנהלת "הבימה" נמצאים כעת בסיבוב הופעות – אבל הם חוזרים ביום שני, אז תתקיים ישיבה ותקבל תשובה סופית.

תחושתי הסובייקטיבית היא, שיקבלו את הצעתך וישלחו לך בהתאם חוזה ומיקדמה.

כמובן אני תמיד יכול לטעות – לעתים קרובות אמרתי לך, כמה קשה לעבוד עם אנשי הבימה!! – בכל מקרה צ'מרינסקי הסכים בעיקרון עם תרגומך. אתה רק צריך לשים לב לכך (כך הוא אמר לי), שהשפה צריכה להיות קלה להבנה ושטוב יהיה לשנות מעט את המשפטים לקצרים יותר, ישירים יותר – אבל השפה התנ"כית צריכה להישמר תוך כדי כך! בוודאי זו בעיה קשה – על כך כולנו מסכימים.

כפי שאמרתי לך, יהיו עוד תוספות ושינויים לתרגם, שייווצרו תוך כדי העבודה, אולי פרולוג קצר יותר – ההסכמות על כך נמצאות בכל חוזה שהבימה חותמת עם מתרגמים.

יש לי עוד בקשה: הגברת בושויץ, מחברת הטקסט הראשון, לא צריכה לקבל את הטקסט החדש – זה ברור שהשינויים שלי רק החיו את הטקסט שלה, כל אחד יכול להשתכנע בכך, כי בחוסר זהירותה היא מסרה את הטקסט שלה (בתרגומו של שלונסקי) להדפסה.

למרות שכך הדבר, היא עלולה לגרום קשיים. צריך להסביר לה את זה לאט. שלך, מ.ב.

ועוד מכתב מברוד בעזבון ש. שלום בגנזים ללא תאריך, אבל מאותה תקופה – סוף 1942 או 1943:

תיק 97, א- 31179

יום ששי

חבר יקר,

אתמול קיבלתי את מכתבך – וכמו כן היום, את מכתבך השני – מה שהגברת בושויץ דורשת, כך אני מאמין, על עניין זה אנו יכולים להתנחם במחשבה על כך שגם שייקספיר יצר רבים ממחזותיו כגון המלט, ליר, אותלו, על בסיס מחזות קודמים שעיבד. – ואם תשווה פעם את המקור של בושויץ עם מה שיש עכשיו, אז תראה, שקיבלתי רק כמה גירויים. וגם אותם אפשר היה להשמיט, כך שהמחזה שלי היה עומד לגמרי בזכות עצמו. אבל מצד שני זה שוב יכול היה להיות לא לגמרי נכון, כי יצרתי זאת בכל זאת בהשראת המחזה הקודם ולעולם לא הייתי יוצר זאת, לולא המחזה הגרוע של גברת בושויץ (שעם זאת יש בו כמה רגעים טובים – אותם אמנם הצלתי). ברצוני איפוא להכיר במצב דברים זה ולזכות ברצון את הגברת הזקנה בכבוד המחברת ולהסתפק בתואר "מעבד". בזמנו, כאשר הגברת בושויץ הביאה לי את המחזה, אפילו כתבתי לו הקדמה, השויתי אותו עם "איפיגניה" – כהומניזציה של אגדה ברברית עתיקה. אז (לפני שלוש שנים) לא חשבתי כמובן על הצגה, וראיתי במחזה דרמה ספרותית.

על מה שאתה כותב על סצינת עֶצְבּוֹן [אחי יפתח בהצגה] ובני עמון, אני רוצה לחשוב. בעצם הכל נמצא כבר בתוך המחזה – זו רק הבלטה, הדגשה – בתור שכזו כמובן דרמטית! תן לי לחשוב על זה! בינתיים רוצה גם צ'מרינסקי שינויים כה רבים, שאט אט מתחילה האדמה לרעוד תחת רגליי.

המחזה התקבל איפוא סופית. אתמול אמר לי צ'מרינסקי שהיום הוא רוצה לקרוא את סיומך למערכה הראשונה ולסדר שביום ראשון ישלחו לך חוזה וחמש לירות.

אני רוצה מאד לבקש ממך, לשלוח את המשך התרגום. ככל שתקדים כן ייטב! יש סכנה שישבצו קודם מחזה רוסי אקטואלי, שהופיע פתאם. זה שוב ידחה את ההצגה שלנו בחודשיים!!! זה יהיה איפוא טוב מאד, אם התרגום שלך יהיה מוכן מיד – כי אם העבודה עליו (עם השחקנים) תתחיל, ידחו את המחזה הרוסי ולא את שלי.

בלבביות, מכס

בטורו ב"דבר" וגם במכתבו לשז"ר נדמה כאילו חשש ברוד מלהתמודד עם החלק החריף ופוגע באמת בביקורתה של לאה גולדברג:

"אם אגדה היא זו ואם זכר מעללי ימי קדם – הדברים כפשוטם, באכזריותם הבראשיתית, בנימה הנוגעת עד הלב – הכל מתקבל על הדעת, ואילו כאן לפנינו הסברות ופסיכולוגיה, ואידיאולוגיה מלוא הכף – ואין הדבר מתקבל על הדעת כלל ועיקר. הרגשה אי-נעימה תוקפתך כששומע אתה, כיצד משתדלים המחברים להצדיק את הכל, לפרש את הכל על הצד הטוב ביותר, שלא יפגע חלילה ברגש המוסר שלנו. זו הפרקליטות לגבי ההיסטוריה היהודית, זה הניסיון לעשות מתולדותיו של עם "טלית שכולה תכלת". האמנם קיימים עמים שההיסטוריה שלהם כזאת, וישראל היו תמיד צדיקים גמורים, אף בשנים האכזריות ההן, רבות הפעולה ודלות המחשבה? אפשר להסכים, כי קשה להעלות היום על הבמה שלנו מיתוס עתיק אשר ביסודו הונח המעשה בקורבן אדם, ולו גם משום כך שקיים עתה עם גדול ו"תרבותי" באירופה, שהיה מתגאה ביותר אילו מצא בהיסטוריה שלו פרק אשר כזה, והיה מעלה אותו על במתו בלי חשש לפגוע ברגשי המוסר של אנשיו בדורנו, אדרבא, הרי יש בכך משהו מן הדת של הפשיזם שלהם עתה. וההבדל בינינו לביניהם שעכשיו בימים אלה, אין מוחנו משיג את הדברים כלל ואנו לא נוכל להצדיק את העולה הזכה של בת יפתח בשום הצדקה שבעולם. וזה העיקר. לכן, איפוא, היה מוטב אולי להניח לחומר הזה, עם כל הקסם הדרמטי שבו, ולא לנגוע באותן השאלות שיד כל הפילוסופיה שלנו בימים אלה קצרה מלהשיגם."

תודתי לארכיונאיות "גנזים" דבורה סתוי והילה צור על עזרתן.