לאה גולדברג - מכתבים מנסיעה מדומה

כתבתי על לאה גולדברג ונזכרתי ברשימה ישנה שכתבתי לפני מספר שנים, כשקראתי לראשונה את "מכתבים מנסיעה מדומה" בהוצאה מחודשת ב"ספריית פועלים", שהתקינו אברם קנטור וגדעון טיקוצקי. ואף כללו בו שני פרקים גנוזים, ויפה עשו. שמחתי כל כך בספרון הזה, אבל בה בעת הפריע לי מאד גודש ההערות והביאורים, שחלקם, למרות הכוונות הטובות, שגויים, וחלקם מכבידים כמו משקולות על הספר הקטן הזה שלכאורה מפרש הכל, ובה בעת מסתיר, אבל נדמה לי שההסתרה כאן היא חלק מן הכתיבה המרומזת, המגלה טפח ומסתירה טפחיים, ואין צורך לקרוע ביד חזקה מדי את מסך המיסתורין. אמנם זהו ספר ביכורים שכתבה גולדברג בראשית שנות העשרים לחייה, אבל גם קסמה וגם עומק מחשבתה של המחברת כבר ניכרים בו, שלא לדבר על אופקיה הרחבים, ויש בו אמירה שכדאי להקשיב לה.

זהו ספר געגועים ופרידה מאירופה, במיוחד מגרמניה ומהתרבות הגרמנית, שנכתב לאחר עליית הנאצים לשלטון, ובנסיעה המדומה הזו מדמיינת לאה גולדברג את ברלין שממנה נפרדה זמן לא רב קודם לכן – בתחילת שנות השלושים למדה לאה גולדברג באוניברסיטאות של ברלין ובון, והספיקה לסיים את לימודיה ולחזור לליטא, משם עלתה בשנת 1935 לארץ-ישראל – כשברלין בדימיונה מכוסה כעת בצלבי-קרס, כשהיא מודעת לכך שלברלין בשלטון הנאצים, ברלין שעד כה היתה עטופה מבחינתה בחמדת הזיכרון הסטודנטיאלי שאנשים שומרים למקומות לימודיהם, לא תשוב, וכשהיא מרגישה שכעת גם על התרבות הגרמנית שאהבה צריך להסתכל במבט שונה, כי עליית הנאצים לשלטון שינתה הכל, וצר לה על כך שברלין נפלה לידי הנאצים – "אני חסתי על הקיקיון הזה שלא עמלתי בו, שאבות אבותי לא נטעו אותו." היא אומרת – כי ברלין אבדה לעצמה ואבדה גם לה, למי שבתקופת לימודיה חרשה את רחובותיה ובתי הקפה שלה, וכעת איננה עוד לאה אלא רות היא, שעזבה לנצח את עמה ואת מולדתה ואימצה לה ארץ אחרת ועם אחר. עד עליית הנאצים נראתה העלייה לארץ-ישראל כמשהו שיש חזרה ממנו, אפשרות השיבה לאירופה עמדה פתוחה בפני העולים-המהגרים. עם עליית הנאצים לשלטון נחתמה הפרידה מאירופה, הפכה ממשית וכואבת. הגשר המחבר לאירופה קרס והעלייה לארץ הפכה לדרך אל-חזור. ודוקא הסופרת הצעירה הזו, בשנות העשרים המוקדמות שלה, ביטאה את האימה שעוררה הפרידה מאירופה באופן כה כן, שסופרים מבוגרים יותר לא העזו לבטא, מחשש שגעגועיהם לברלין שהפכה נאצית יהיו ללעג, והרי אי אפשר שלא יהיו לאנשים געגועים לארצות מולדתם ונעוריהם ולימודיהם ויצירתם וחייהם, והלעג אין לו מקום. גדולה היא האימה שחש אדם כשמקום שהיה חלק מזהותו נקרע ממנו ומתנכר לו. השאלה האם רות קיימת היא השאלה האם יכולה לאה גולדברג להתקיים בלי המקומות שעיצבו את זהותה ושתרבותם היא תרבותה, האם היא אכן יכולה להפוך מלאה לרות, ומה הדבר אומר על קיומה של לאה, כי סופר שמפקפק בקיום הדמות שהוא רוקם, מפקפק בקיומו שלו, מפקפק בזהותו.

כך חשתי בקריאה ראשונה של הספרון המקסים הזה וכך אני חשה ביתר שאת, כשאני כותבת לאחר שנתוודעתי לאותה ביקורת שכתבה לאה גולדברג כשבע שנים מאוחר יותר על המחזה "בת-יפתח" שהיא ביקורת מטלטלת של מי שמצוי היטב בתרבות הגרמנית, אבל חש שהנאציזם מחייב גישה שונה ומחשבה שונה לדברים, שדברים שהיו יכולים להתקבל ללא הצל המאיים הזה, אינם יכולים להתקבל עוד.

ככל שיש בלאה גולדברג נוסטלגיה, הרי ברלין שלה, כמו שאר ערי אירופה שהיא מתארת, כלל איננה מקום נוסטלגי:

"בלילה, ליד חלונות בית-המסחר סובבו זונות מצוחצחות, עטופות פרוות, נעולות נעליים גבוהות המגיעות עד ברכיהן. אדומות, צהובות, שחורות. זוכרת אני, כמה נדהם מוחי בן התשע-עשרה, כשנודע לי כי כל צבע נעליים סימן הוא ל"סוג" מסוים של זונות. השחורות – לסדיסטים, הצהובות – למזוכיסטים, האדומות – "סתם". המיון הזה רדף אחרי כחרפתי הפרטית. רבות לא יכולתי אז לסלוח לו, לאדם. עכשיו לא היה הדבר מדהים אותי, אף כי עודני, לתמהונך הנצחי, שייכת לטיפוס האנשים היודעים להשתומם ולהתבייש. פנימיותי לא הפכה עדיין בית-חרושת לחיוכים סקפטיים על כל צרה שלא תבוא. אך דברים כמו אלה --- בצפון העיר ועל כיכר נולנדורף מטיילים נערים מקושטים ומפורכסים ומחכים לקונה. הם יכלו עוד לשמוע את אגדת אמא על נקמת העז בזאב ולהאמין, כי יש בעולם עזים ישרות ומנצחות. הם יכלו לשבת על ספסל בית-ספר ולקרוא את המאמר הראשון על האנרכיזם --- בבתי-מרזח המסואבים, במזרח העיר בוכות ילדות קטנות, כשמכים אותן אהוביהן על שהיו "מובטלות" במשך הלילה: שותות בירה ובוכות, בוכות ושותות בירה – אלה ואלה – מה נורא יותר?"

ברחובות חסרי-הרחמים של ברלין הלילית שבהם היא מטיילת בדימיונה, רודף אחריה שירו של אריך קסטנר, שאולי הוא רֶמֶז שגולדברג שותלת בסיפורה, כשהיא מצטטת רק את שלוש השורות הראשונות שלו:

Nachts sind die Strassen so leer

Nur ganz mitunter

Markiert ein Auto Verkehr

והנה אני מתרגמת לכם כאן את השיר בשלמותו:

אֶרִיךְ קֶסְטְנֵר / לֵיל סְתָו לְדֻגְמָה

בַּלַּיְלָה הַרְחוֹבוֹת כֹּה רֵיקִים

רַק לִפְרָקִים

מְכוֹנִית כְּאִלּוּ שָׁטָה.

חַשְׁרַת עָלִים צִבְעוֹנִים

מְרַשְׁרְשִׁים לָהֶם מַטָּה.

הֶעָלִים זֶה אֶת זֶה רוֹדְפִים

בְּלִי רוּחַ הֵם עָפִים

מְרַשְׁרְשִׁים כִּנְּיָרוֹת וְרוֹדְפִים

וּלְחֻקִּים סוֹדִיִים מְצַיְּתִים

לַמְרוֹת שֶׁהֵם כְּבָר מֵתִים.

בַּלַּיְלָה הָרְחוֹבוֹת כֹּה רֵיקִים.

הַפָּנָסִים כְּבָר אֵינָם דּוֹלְקִים.

הַהוֹלֵךְ מַקְשִׁיב רֹב קֶשֶׁב 

יָכֹל הָיָה לִשְׁמֹעַ אֶת הָעֵשֶׂב גָדֵל

לוּ צָמַח בָּרְחוֹבוֹת עֵשֶׂב.

הָרָקִיעַ קַר וְרָחָב

יָרַד שֶׁלֶג בִּשְׁבִיל הֶחָלָב

אָדָם שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹל צְעָדָיו

כְּאִלּוּ הָיוּ צַעֲדֵי אֶחָיו

וְצוֹעֵד עִם עַצְמוֹ יַחְדָיו.

בַּלַּיְלָה הָרְחוֹבוֹת כֹּה רֵיקִים

הָאֲנָשִׁים נִרְגְּעוּ

עַכְשָׁיו הֵם יְשֵׁנִים שְׁנַת יְשָׁרִים

וּמָחָר שׁוּב יִקְרְעוּ

אִיש אֶת רֵעֵהוּ לִגְזָרִים.

עכשיו, כשאני קוראת בעקבות לאה גולדברג את השיר הזה, אני חושבת שוב על מה שמטריד אותי כבר זמן מה: כתבתי על הכללתם של פרנץ קפקא ומכס ברוד ב"רשימת הסופרים המזיקים והבלתי רצויים" שהתקין הרייך השלישי, וכשחיפשתי את שמו של קפקא מתחת לאות K מצאתי שם גם את אריך קסטנר, ותמהתי לעצמי מה היה להם לנאצים כנגד מחברם של "לוטה [אורה] הכפולה" ו"אמיל והבלשים", אולי נראה להם אנושי מדי, ועכשיו אני חושבת כמה מעט אני מכירה את שיריו הנשכניים שאני מתוודעת אליהם אט אט, וכעת אני חושבת שאף דמותה של לאה גולדברג, מבקרת מחמירה וחמורה שכמותה, הפכה אצלנו, שגדלנו על "איה פלוטו" ו"דירה להשכיר" ו"אורי כדורי", למין דודה חביבה שכזו, ואנחנו שומרים לה חיבה כאילו היתה מין גננת מיטיבה, שזה נחמד לכשעצמו, אבל מאד מצמצם את אישיותה ופועלה.

והרי תמיד היתה בה היכולת הזו, להביט על עצמה מן הצד, להיות תמימה ובה בעת ללגלג על תמימותה שלה, כמו בחמשיר ששירבטה לדבריה בעת טיול משותף על חופי הריין עם ידידה ההודי שנתהילל, שבמיפגשם הדימיוני בקלן הוא מצטט לה אותו:

Sie schauten traumerisch in die Ferne,

Ich streichelte das Gras mit zaertlicher Hand.

Sie dachten an eine Josephine, Karoline oder Erne,

 Ich suchte am taeglichen Himmel die Sterne

Und war veraergert weil ich keine fand.

מַבָּט חוֹלְמָנִי שָׁלַחְתָּ הַרְחֵק מֵהֵנָה

אֲנִי אֶת הָעֵשֶׂב בְּרֹךְ לִטַּפְתִּי

חָשַׁבְתָּ עַל יוֹזֶפִינֶה, אוֹ קָרוֹלִינֶה, אוֹ אֶרְנָה

אֲנִי אֲחַרֵי כּוֹכָבִים בִּשְׁמֵי הַיּוֹם רָדַפְתִּי

וּכְשֶׁלֹא מְצָאתִים כְּלָל, זָעַפְתִּי.

ובתרגום בהוצאה המחודשת תורגמו בטעות השורות המתייחסות לגבר בלשון נקבה, וניטשטשה ההבחנה החדה בין אתה, הגבר, לאני, האשה, אתה שנמשך לנערות הגרמניות, ומתייחס אליי המאוהבת רק כאל ידידה, שזה סיפור חייה של לאה גולדברג. ומיד אחר כך הם פוגשים במסעם הדימיוני בקלן את אנשי פלוגות הסער שרים שיר נאצי – והמחשבה על המתרחש במה שנהייתה גרמניה מעכירה את זיכרון הטיול עם שנתהילל האהוב, שלאה גולדברג הצעירה חשבה לגבר אקזוטי וקינאה במשיכתו לנערות הגרמניות, והוא נהנה לעורר את קנאתה.

ציטוטי השירה המרובים בספר אינם התפארות ריקה, אלא דרך לומר את הדברים שקשה לה לנסח בעצמה כפשוטם, ובהם האמירות הקשות ביותר, על עצמה ועל זולתה ועל המצב בכללו:

Cest livret voult dicter et faire escripre

Pour passer temps, sans courage villain;

Ung simple clerc, que l'en appelle Alain.

Qui parle ainsi d'amour pour oyr dire.

"את הספר הזה הכתיב והעתיק / כדי לבטל את הזמן, הנבזה וחסר העוז,/ קלריקוס פשוט אשר שמו נקרא אלן, / והוא מדבר על האהבה ממשמע אוזניים בלבד..."

כך מתרגמת לאה גולדברג את "אותה אהבה המתוארת בספר השירים העצוב ההוא, שיכול לשמש מוטו לכל סִפרִי ונכתב לפני חמש-מאות שנה" – ספרו של אלן שרטיה, מחנכו של מלך צרפת לואי האחד-עשר. תרגום זה אינו מתחייב כלל. אפשר להבין את הדברים גם כך:

"את הספר הזה הזמין והורה לכתוב / כדי לבלות את הזמן, עם-הארץ עלוב-נפש / כומר פשוט אשר שמו נקרא אלן / שמדבר איפוא על אהבה למען ישמעו."

תרגומה של לאה גולדברג, תרגום אפשרי אם כי חופשי למדי, כמו ציטוטיה ותרגומיה האחרים בספר מיצירות אהובות, רובן שגורות מאד בפי המשכילים בני הזמן, אינו רק קביים לקוראים שאינם מבינים צרפתית עתיקה או צרפתית חדשה או גרמנית – הוא חלק מדרכה המעודנת להעביר מסרים לקורא הקשוב. אלא שאת האירוניה הדקה של הכומר הכותב על אהבה מפי השמועה הרג המהדיר שתירגם בהערה "קלריקוס", clerc בטקסט הצרפתי, מן הסתם בהשפעת האנגלית המודרנית, כ"פקיד". וכך איבד הקורא העברי דימוי מרכזי בספרון היפהפה ושובר-הלב הזה, שהמחברת מציגה כמוטו אפשרי לספרה – הריהי ככומר שכותב על אהבה.

לתוך הציטוטים בספר שוזרת לאה גולדברג באורח שובר-לב את נפשה שלה. כך השורות מתוך שירו הידוע של רילקה "יום סתיו" שהיא מסיימת בו את המכתב הרביעי בספרה:

Wer jetzt kein Haus hat, baut sich keines mehr

Wer jetzt allein ist – wird es lange bleiben,

Wird lesen, Wachen, lange Briefe schreiben

מילולית אומרות השורות:

מִי שֶׁאֵין לוֹ בַּיִת, לֹא עוֹד יִבְנֶה בֵּיתוֹ   

מִי שֶׁבּוֹדֵד כָּעֵת, תֶּאֱרַך לוֹ בְּדִידוּתוֹ

יֵעוֹר, יִקְרָא, מִכְתָּבִים אֲרֻכִּים יִכְתֹּב.

המלה lange חוזרת פעמיים, פעם כשם תואר, ארוך, ופעם כתואר הפועל במשמעות "זמן רב, זמן ארוך".

והנה בהערה מביאים המהדירים תרגום שהתקינה גולדברג לשיר שנים לאחר מכן:

"אֲשֶׁר אֵין בַּיִת לוֹ – לֹא עוֹד יִבְנֶה בֵּיתוֹ,

אֲשֶׁר בּוֹדֵד עַכְשָׁיו – לַנֶּצַח בְּדִידוּתוֹ,

תִּדַּד שְׁנָתוֹ, יִקְרָא, יִכְתֹּב אִגֶּרֶת."

"לנצח בדידותו" מכה בקורא כאגרוף - בדידות החורף של רילקה שמאפיינת את ימי הקור בצפון אירופה, הפכה אצל לאה גולדברג לבדידות נצח, בדידותה האינסופית שלה. קדרותו של החורף הקרב הפכה למצב קיומי, שנוסך עצבות על הפרק שדן דרך סיפורו של המחזאי גרהרד האופטמן בעליית הנאצים, ובעצם בהתמודדות הקשה מאד לאנשי הרוח היהודים עם המציאות שבה אנשי התרבות הגרמניים הנערצים עליהם השלימו עם עליית הנאצים, והותירו את עמיתיהם היהודים בבדידות גמורה מול ההסתה האנטישמית הפרועה שהחלה מיד עם עליית הנאצים לשלטון, עוד בטרם ננקטו צעדים ממשיים לפגיעה ביהודים. לא נבואה של לאה גולדברג יש כאן, כפי שנכתב באחרית הדבר, אלא תיאור המציאות כהוויתה – אימת הנאצים נפלה על היהודים זמן רב בטרם הפכה לרצחנות כפייתית. וגם עניין זה אפשר שהרחיק מן הספר את האינטליגנציה הציונית, שהתקשתה מאד להתמודד באותם ימים עם התנכרותה הגוברת והמאיימת של התרבות הגרמנית – תרבות שהיהודים ראו אותה כשלהם ואת עצמם כשייכים אליה, וכעת התברר להם, כמו בפרשנותה של גולדברג לשירו של רילקה, כי בדידות הסתיו והחורף היא בדידות נצח. והרי גם בימים אלה מתקשים המשכילים הישראלים להכיר בניכור שמתנכרת אליהם התרבות האירופית, שעדיין הם רואים את עצמם כחלק בלתי נפרד ממנה.

בדומה לכך חולקת אני גם על פרשנותו של גדעון טיקוצקי בסוף הדבר כי פשר הנסיעה המדומה הוא עיצוב ספרותי לעלייתה של לאה גולדברג לארץ-ישראל, מסע שהוא עצמו מספר כי תחילתו ומסלולו היו שונים. הנסיעה המדומה היא אכן בעיניי נסיעה מדומה של לאה גולדברג לברלין, עיר לימודיה וחוויות נעוריה היפות, וכעת בירתם של הנאצים. נסיעה שמתרחשת בדימיון וחוזרת אל המקומות שהכירה היטב לא מנסיעה אלא ממגורים ממש, וכעת שוב אין איש מחכה לה שם ואף אינה רצויה שם כלל, ולא נותר לה אלא לדפדף בדימיונה באותם מסמכים שנותרו לעם היהודי מהשקעות הנדל"ן האבודות שלו בתרבות הגרמנית, עדות יחידה לזמנים אחרים – השירים הגרמניים שיהודים כה רבים ידעו על פה, יצירות התרבות שנותרו בזיכרון, כאותו אדון לשעבר במחזהו של גורקי "בשפל", הנאחז בספל החרסינה היחיד שנותר לו מימי אדנותו. ואכן כאב לבה של גולדברג על אי ההתקבלות של יצירתה דומה לכאבו של מי שהתקין לאהוביו בשקידה אלבום נאה של תמונות עבר יפהפיות, וגילה כי לא מצאו חפץ בהתרפקות על עברם האבוד. המכתבים שנכתבו אל הקורא הארץ-ישראלי לא נתקבלו באהדה, ואל הקורא שמעבר לים כבר לא היה טעם לכתוב. לא רק הנסיעה מדומה. גם האהבה מדומה, שכן מושאה רחוק מלהשיב אהבה. כל מושג האהבה מגוחך בהקשרה של מערכת היחסים הזו, שדומה לפיכך לעיסוקו באהבת הבשרים של הכומר.

זהו פִּשרה של האהבה הספרותית – לאירופה האבודה, יותר מאשר לגבר כלשהו, וזהו פשרה של הספרות כמשקפיים – הספרות היא הקשר האחרון שנותן עדיין טעם לאהבת גרמניה הנכזבת. השימוש בספרות כמשקפיים לאהבת אירופה אינו פגם נפשי אלא היאחזות בקש של מי שהאחיזה הממשית ניטלה ממנו. שכן מבט הפרידה של לאה גולדברג באירופה אינו מבט ספרותי כלל, ובולטת בו דמותן של ילדות – ילדות מפרנסות, ילדות זונות או ספק זונות, דמויות שמזכירות משהו מתמונת ברלין של כריסטופר אישרווד – תמונות של רעב וניצול מיני שמזכירות כי הימים הנחשקים של העבר כבר נשאו ברחמם את זרע הפורענות.

והנה שני הציטוטים הקטועים, מקסטנר, ומרילקה, מתכתבים יפה זה עם זה: הראשון לקוח משירו של קסטנר "ליל סתו לדוגמה", ואילו השני משירו של רילקה "יום סתו". הסתו האירופי, שלא כמו הסתו הישראלי, קוטע את ימי הקיץ באחת, וכולו שלכת של עלים מתים ורוח פרצים שמבשרת את החורף הארוך, החורף הארוך שבו שקעה אירופה עם עליית הנאצים לשלטון. עוד לא ידעה לאה גולדברג את הבאות, אבל בתרגומה למילותיו של רילקה כבר נפרדה מאירופה ושקעה בנצח בדידותה, כפי שכתבה בהקדמה: "המכתבים האלה הם פרי בדידותה של רות, פרי בדידותי הם." דברים אלה דברי אמת הם ואינם צריכים פירוש.

ואני מסיימת בתרגומי לשירו של ריינר מריה רילקה "יום סתו":

רַיְנֶר מַרִיָה רִילְקֶה / יוֹם סְתָו

אֵלִי, זֶה הַזְּמַן. הַקַּיִץ הָיָה אָרֹךְ עַד מְאֹד

הַטֵּל צִלְךָ עַל שְׁעוֹנֵי הַשֶּׁמֶשׁ

שַׁחְרֵר אֶת הָרוּחַ בַּשָּׂדוֹת.

מַלֵּא עָסִיס אֶת עוֹלְלוֹת הַפְּרִי

וְתֵּן לָהֶם עוֹד שְׁנֵי יְמֵי דָּרוֹם

הָאֵץ בָּם לְהַבְשִׁיל עַד תֹּם

וּמְזֹג אֶת הַמְּתִיקוּת הָאַחֲרוֹנָה לְיֵין צֳרִי.

מִי שֶׁאֵין לוֹ בַּיִת, לֹא עוֹד יִבְנֶה בֵּיתוֹ   

מִי שֶׁבּוֹדֵד כָּעֵת, תֶּאֱרַך לוֹ בְּדִידוּתוֹ

יֵעוֹר, יִקְרָא, מִכְתָּבִים אֲרֻכִּים יִכְתֹּב

וּבַשְׂדֵרוֹת הוּא יְשׁוֹטֵט לוֹ עַד אֵינְסוֹף

לְלֹא מָנוֹחַ, כְּשֶׁעָלִים נוֹשְׁרִים לַרְחוֹב.