הויכוח על מילת ילדים בגרמניה

ההליך המשפטי שבסיומו הכריז בית המשפט המחוזי בקלן על מילת ילדים כפגיעה גופנית אסורה הוא הליך תמוה ומפוקפק מתחילתו ועד סופו. פסק הדין ניתן בעירעור של המדינה על זיכויו של רופא מוסלמי שביצע מילה בילד בן ארבע לבקשת הוריו, בהרדמה מקומית וללא כל הוכחה לרשלנות רפואית, למרות שהילד דימם מאוחר יותר ונזקק לאישפוז לצורך עצירת הדימום. התביעה הוגשה כנגד הרופא על "שימוש בכלי מסוכן לצורך התעללות ופגיעה בבריאותו של אדם אחר". קשה לומר שזהו תיאור אובייקטיבי של מילת ילד במרפאה בהרדמה מקומית לבקשת הוריו – זהו ניסוח מקומם של תביעה נעדרת תום לב לצורך מטרה זרה, ואכן בית המשפט קבע שסכין מנתחים בידיו של רופא איננו "כלי מסוכן", אחרת צריך היה להרשיע את כל המנתחים בגרמניה בתקיפת אנשים אחרים באמצעות כלים מסוכנים. בית המשפט זיכה את הרופא מכל אשמה, אך הכריז שביצוע מילה בקטינים היא הליך אסור שפוגע בזכות הילד לשלמות גופנית, ובזכותו להחליט מאוחר יותר בעצמו על השתייכותו הדתית, ולעומת זאת זכות ההורים לחינוך ילדם לא תיפגע אם ההורים ימתינו עם המילה עד שהילד יהיה בגיר ויוכל להחליט עליה בעצמו. העילה להכרזות אלה היתה שלילת אחת ההגנות שהרופא טען להן – שההורים ביקשו ממנו לבצע את המילה. להלן מובאות מתוך פסק-הדין:

"להזמנת המילה בידי ההורים אין לייחס השפעה מצדיקה, כי לזכות ההורים לחינוך דתי של הילד אין עדיפות על זכות הילד לשלמות גופנית ולהגדרה עצמית, כך שבהסכמה למילה יש סתירה לטובת הילד. בה בעת ההליך המנוגד לטובת הילד והבלתי מוצדק איננו יוצא דופן מבחינה חברתית, מוסכם על הכלל ומקובל היסטורית ולכן איננו בר-עונשין."

לכאורה על פי דברים אלה לא אסר בית המשפט על המילה, וגם לא היה צורך באיסור מפורש, כי די היה בהגדרת המילה כפגיעה גופנית בילד כדי להטיל אימה על הרופאים שחוששים כעת לבצע מילה, ובכך הושגה המטרה.

ועוד מתוך פסק-הדין:

"מעשהו של הנתבע איננו מוצדק עקב ההסכמה. הסכמה של הילד בן הארבע באותה עת לא היתה וגם לא באה בחשבון עקב העדר בשלות הבנה מספקת. הסכמה של ההורים היתה, אבל אין בה כדי להצדיק את הפגיעה הגופנית ."

"גוף הילד משתנה עקב המילה באופן מתמיד ובלתי ניתן לתיקון. שינוי זה מנוגד לאינטרס של הילד להחליט מאוחר יותר בעצמו על השתייכותו הדתית. לעומת זאת זכות החינוך של ההורים לא תיפגע באופן בלתי סביר, אם ייאלצו להמתין, אם הילד מאוחר יותר, כשיהיה בגיר, יחליט בעצמו על מילה כאות להשתייכות לאיסלם".

ההסמכה של עניין הפגיעה הגופנית בילד לטענה התמוהה שהמילה פוגעת בזכותו של הילד להגדרה עצמית דתית בעתיד, טענה שלו היה בה ממש צריך היה לאסור גם על טבילת תינוקות, מטרידה במיוחד. עולה ממנה רצון למנוע מילדיהם של מהגרים מוסלמים לגרמניה את הזכות לגדל את ילדיהם על פי המסורת הדתית שלהם, והשארת פתח להתנצרות של הילדים בעתיד. עצם הבעת החשש – המופרך לכשעצמו – שעצם המילה כופה על הילד להישאר מוסלמי ומונעת ממנו לבחור לו בעתיד דת אחרת – מבהירה שאין מדובר כאן בחשש אמיתי לפגיעה גופנית בילד, אלא ברצון להקשות על גידול הילד כמוסלמי, מתוך מחשבה על הסיכוי להמרת דתם של ילדי מהגרים מוסלמים לנצרות, מחשבה מתועבת לכשעצמה.

איסור המילה שייך למסכת החקיקות האנטי-מוסלמיות בשנים האחרונות במדינות שונות באירופה: איסור שחיטה כשרה, איסור לבישת בורקה, איסור תפילה ברשות הרבים, איסור בניית מסגדים או צריחי מסגדים, איסור חבישת כיסוי ראש בבתי הספר. למרבה הצער רבים לא הבינו שמדובר במידרון חלקלק, והסכמה לאיסורים קלים עודדה את המשך המגמה, עד לפגיעה האנושה דוקא באפשרות לחיי קהילות יהודיות באירופה, עם איסור המילה שמתפשט בכל הארצות הגרמניות במהירות שמצביעה על כך שאין מדובר בשום אופן בהליך מקרי שנבע ממקרה מזדמן, אלא במדיניות מתוכננת שחיפשה לה תואנה. להכרזה של הפרלמנט הגרמני על תמיכתו במנהג המילה אין הרבה השפעה, כי מטרתו של ההליך המשפטי להטיל אימה על הרופאים ולהרתיעם ממילת ילדים הושגה בהצלחה יתרה.

הפגיעה החמורה בזכויותיהם של קהילות דתיות לגדל את ילדיהן על פי דתן, עוררה התנגדות גם בכנסייה הקתולית הגרמנית, שחוששת מאד להתערבות המדינה בענייניה של הכנסייה, כפי שקרה בארצות הקומוניזם, שהקנצלרית הנוכחית היא תוצר שלהן, ובוודאי אין זה מקרה שפסיקה כזו מופיעה דוקא בזמן כהונתה של קנצלרית שהתחנכה בדיקטטורה המזרח-גרמנית. אני מביאה כאן את ביקורתו של הפילוסוף הקתולי רוברט שפמאן על הפסיקה ופגיעתה הקשה בזכויותיהן של משפחות דתיות, ואת תגובתו של משפטן גרמני שעל פי הסקרים מבטא למרבה הצער את דעת הרוב בגרמניה, שהייתי מכתירה אותה במלים "עורלת לב". כמי שאיננה מתלהבת בדרך כלל מן הכנסייה הקתולית, אני מוצאת דוקא במקרה זה פתח לשותפות יהודית ומוסלמית עם הכנסייה הקתולית במאבק נגד הגזירה. 

על הרקע הלותרני לאיסור ברית-המילה ראו רשימתי "מרטין לותר על ברית-מילה".

רוברט שְׁפֵּמַאן Spaemann, יליד 1927, הוא אחד הפילוסופים החשובים ביותר בגרמניה כיום. הוא קתולי מאמין ומקורב מאד מזה שנים רבות לאפיפיור הנוכחי בנדיקטוס ה-16. הוא מרבה לעסוק במוסר נוצרי ובזכויות אדם. מאמרו נגד הפגיעה בזכות ההורים למול את ילדיהם פורסם בשבועון "די צייט" גיליון 28, 5 ביולי 2012.

החלום על העדר הגורל

בית משפט גרמני אוסר על מילה ופוסק שהינה פגיעה גופנית. זוהי התקפה חסרת תקדים על זהותן של משפחות דתיות

מאת רוברט שְׁפֵּמַאן

בית המשפט המחוזי של קלן הכריז על מילה של ילד קטן כבת-עונשין. פסק-דין זה הינו או לפיד מאיר לשיחרורם של מיליוני ילדים בכל העולם, או שהוא אחת המפלצות בתחריטו האניגמטי של גויה "חלום התבונה מוליד מפלצת". במקרה זה הוא צריך להפוך שוב ללפיד מאיר, כומר להתנגדות למגמה רבת-עוצמה בקרב העולם המערבי.

פסק-הדין עורר כצפוי פולמוס ער. בדיונים מסוג זה תלויות התוצאות לרוב בחלוקה מראש של חובת הנימוק, כלומר של עול ההוכחה. היא מוטלת, כאשר עוסקים בעניינים משפטיים, על מי שרוצה להעלות תביעה כנגד נורמליות קיימת. אחרת זה לא יכול להיות. כל דבר שהינו אינו זקוק להצדקה להפרכת הנימוקים שמעלים נגדו. אחרת החיים יהיו בכלל בלתי אפשריים. מי שטוען נגד נורמליות תרבותית מבוססת, נותן בדרך כלל תוקף לנורמליות ולנורמטיביות שונות, כלומר ה"טבעיות". זה במיוחד המקרה באירופה, שבה מאז היוונים במאה החמישית לפני ישו מבחינים בין הדברים התקפים על פי משפטי האנשים ומסורותיהם לבין "הזכויות הטבעיות".  

מחשבה זושל חוק הטבע היתה מכרעת לסכולסטיקנים של ימי הביניים. היא החישה את ההשכלה האירופית, עד שהרלטיביזם התרבותי במאה ה-19 העמיד אותה בספק. זכויות היסוד של חוק היסוד הגרמני הינן כאלה, כו גם הקודיפיקציה החלקית של הזכות הטבעית. השלמות הגופנית ממלאת בכך תפקיד מיוחד, כי על הפגיעה בה קל יותר להשיג הסכמה כללית מאשר לפגיעות מעודנות יותר.

בפסק-הדין בקלן מדובר בעימות גלוי בין שתיים או גם שלוש זכויות יסוד. זכויות יסוד לעולם אינן מוחלטות. הן מוגבלות על ידי זכויות יסוד אחרות. עקרון היסוד של חופש האמנות אין משמעו שמותר לצייר על קירות זרים ללא הסכמת בעליהם. זכות היסוד של חופש המדע אין משמעה זכות לניסויים בבני-אדם או חקר עוברים שהוצאו. בלתי מוגבלת הינה רק החובה לשמור על כבוד האדם. זכות זו איננה מתנגשת עם כבוד האדם של הזולת. היא רק אומרת שכאשר פוגעים בחיי הזולת, חייבים להתייחס אליו כאילו הוא עצמו בעל שיקולים סבירים. "כל אחד נחשב" – על נוסחה פשוטה זו אפשר לבסס את עקרון כבוד האדם.

זכויות יסוד לעומת זאת מבוססות לעתים קרובות על שיקולי טובה: כך גם מקרה המילה. חייבים לשקול את זכות ההורים לחינוך, את חופש הדת ואת הזכות לשלמות גופנית. הגבלת זכות ההורים כבר נקבעה בחוק היסוד. אפשר לשלול זכות זו, כאשר הורים אינם ממלאים – במסגרת יכולתם - את חובת החינוך והקידום של ילדיהם, כך למשל, כאשר החלטותיהם לגבי הילד אינן מביאות בחשבון את טובת הילד.

כטקס כניסה מעניקה המילה הצטרפות לקהילה הן דתית והן לאומית מיוסדת על מסורת היסטורית, למשל לעם היהודי ולקהילה הדתית היהודית. עבור יהודים מאמינים ממלא מעשה רב משמעות זה אחר רצונו המפורש של האל.

כעת אבל מעשה זה קשור בפגיעה גופנית, כמו גם כל חיסון. אבל הפגיעה היא מזערית. היא שקולה בחומרתה למשל לחיסון נגד חצבת, שחלק מהרופאים דוחים במודע ושלהורים יש זכות להחליט לאיזו אסכולה הם יצטרפו לטובת ילדם. כאשר מדובר במילת בנות, היא משמשת למטרת מניעת הנאה מינית מהאשה. במקרה זה הדברים ברורים. מי שמאמין שזהו רצון האלהים, צריך להיות נתון לסמכות האכיפה של של חוק היסוד. כאן אי אפשר לגלות סלחנות. בדומה לכך לגבי המנהג הסיני הקדום לקשור את רגלי הילדות, מלבד בנות האיכרים. או אם נחשבו על סירוס במטרה למנוע את החלפת הקול אצל גברים.

מילת בנים אינה מסוג זה. היא איננה גורמת כאבים עזים, היא איננה גורמת השחתה גופנית וטראומה נפשית. לעתים קרובות היא מבוצעת מסיבות היגייניות ללא כל רקע דתי: למשל אצל בנים פעוטים עקב היצרות קשה של העורלה. כל אלה הן פגיעות גופניות, שאצל מבוגרים מותר לבצע רק בהסכמת הנוגע-בדבר, אבל אצל ילדים במקום זאת בהסכמת ההורים. לאור משמעותה העמוקה של המילה עבור קהילות דתיות, אין כלל משקל לפגיעות הגופניות הכרוכות בה, כך שבמקרה שבכלל מעלים את העניין לדרגת עימות בין זכויות יסוד, השיקול יכול ליפול רק לטובת החופש של ההורים, הרי זה כאילו ראה השופט את ההורים, עקב דבקותם במנהג, בלתי אחראים למעשיהם. בית המשפט התעלם כליל מההיבט הסוציולוגי, התרבותי-אתני וביצע התקפה חסרת-תקדים על זהותן של משפחות יהודיות.

אבל מאחורי פסק-הדין, ובראש וראשונה מאחורי ההנמקה של מגיניו ברבים, מסתתר מניע נוסף, שלדעתי הוא אפילו המניע העיקרי, כי אי אפשר פשוט להניח שבית המשפט חשב ברצינות שהפגיעה הגופנית נטולת התוצאות כל כך חמורה. לו היתה מילת הבנים באמת כה שערורייתית, הרי חייבים לשאול, מדוע כל מגיני פסק-הדין בקלן שתקו במשך עשרות שנים על המפלצתיות הזו. נראה לי שטיעון היסוד העיקרי שמסתתר ברקע הוא, שחינוך דתי של ילדים צריך להיעלם לגמרי, כי הוא קובע מראש ופוגע בהגדרה דתית עצמית מאוחרת יותר.   

זהו נושא אחר וגדול יותר, כי הטעות היסודית כאן היא בעצם פטאלית. מומחה צרפתי-גרמני למדע-המדינה אמר לי פעם שהוא אגנוסטיקן, אבל הכיס את ילדיו למוסד קתולי, כדי שיוכלו להחליט פעם בחופשיות – אדם איננו יכול להחליט אם את אחת משתי החלופות, חיי האמונה, לא הכיר מעולם.

מאחורי דחיית ההטבעה הדתית בילדות עומדת החשיבה על העדר הגורליות של איכות החיים. בארצות המערב יכול אדם לעזוב קהילה דתית, אבל החופש איננו נעוץ בכך שהוא יכול לבחור מנקודת אפס. איש איננו יכול להעלים את עברו, הוא שייך לאדם כך או כך, ואדם צריך להתנהל איתו כך או כך. "אל תשאל," כותב ברטולד ברכט, "מה עשו ממני? שאל מה עשיתי אני, ממה שעשו ממני".

אין נקודת אפס. מי שמרחיק ילדים מחיים ברקע של מימד אלהי, מטביע בהם אתאיזם. עולם ללא אלהים הוא הטבעה כמו עולם עם אלהים. המחשבה שצריך להגן על ילדים מ"הגדרה זרה", מתעלם מכך שללא הגדרה זרה ראשונית לעולם לא תוכל להיות הגדרה עצמית. ההגדרה הזרה הראשונה שלנו היא השפה. היא מעצבת מראש את חשיבתנו. אני יכול מאוחר יותר לבחור במקום שפת אמי שפה זרה. אבל ההטבעה הראשונית באמצעות שפת האם היא בלתי הפיכה. לו רצינו להמתין עד שהילדים יהיו במצב לבחור את השפה שתעמוד לרשותם כשפת אם, לעולם לא היה הילד לומד שפה, ולכן לעולם לא היה מגיע לשימוש בתבונתו ולהגדרה עצמית. הילדים שהקיסר פרידריך השני לבית הוהנשטאופן שלל מהם את לימוד השפה, לא התחילו, כפי שהקיסר שיער, לדבר עברית. במקום זה הם מתו.

דבר אחד אמנם אפשר ללמוד מפסק-הדין של קלן. הוא עוסק במילה – לאיזו מטרה שלא תהא – בפגיעה גופנית, ולו גם מזערית ונטולת תוצאות. לרופא שמתכנן לבצעה, אם הוא איננו מוצא כל טעם לכך. במקרה כזה ישתמשו בו באופן אסור.

נשיא ארצות-הברית ברק אובמה ביטל למרבה הצער את זכות הרופאים להימנע מביצוע הפלה מסיבות מצפוניות. לכן בארצות-הברית לא יהיו יותר גניקולוגים קתולים. בגרמניה, שבה הימנעות מצפונית כזו תקפה, יש להרחיבה על רופאים, שאינם רוצים למול. ומכיוון שמדובר בטקס דתי, יהיה זה ההגיוני ביותר אם רופא יהודי או מוסלמי יבצע את הטקס. או שהקהילות הדתיות הנוגעות בדבר תוכלנה שוב למנות מוהלים מטעמן עם עם הכשרה כירורגית ממשלתית מורשית. כך יתבטל העימות לבעלי הרצון הטוב באופן החלטי וטוב יותר מאשר על ידי מהפכת התרבות בקלן.
סוף מאמרו של שפמאן

רולף דיטריך הרצברג, יליד 1938, הוא פרופסור בגימלאות לחוק פלילי באוניברסיטת הרוהר בבוכום. תגובתו למאמרו של רוברט שפמאן התפרסמה בשבועון "די צייט" גיליון 29, 12 ביולי 2012.      

פסק הדין הנכון!

מילה? הנוגעים בדבר חייבים להחליט בעצמם. תגובה מאת רולף דיטריך הרצברג

בית המשפט המחוזי בקלן, כפי שדווח, אסר על מילה של בן ארבע שנים. ההורים המוסלמים רצו בזה כטקס דתי, רופא מוסלמי ביצע זאת. פסק הדין מבחין: המעשה מנוגד לחוק, אבל המבצע איננו נושא בכל אשמה. בפסק-דין זה רואה רוברט שפמאן "התקפה חסרת-תקדים על זהותן של משפחות דתיות (די צייט 28/2012). [למעשה כתב שפמאן "התקפה חסרת תקדים על זהותן של משפחות יהודיות", אבל בכותרת המישנה של המאמר רוככה ההתבטאות ל"משפחות דתיות", כדי לטשטש את האשמה המובלעת באנטישמיות]. מה מניע אותו לבקר את פסק-הדין באופן כה חריף?

את התשובה הוא נותן מיד במשפט הראשון. הוא רואה "מגמה רבת-עוצמה בקרב העולם המערבי", שמוצאת את ביטויה בפסק-הדין, ותובעת "התנגדות" כלפיה. כי המניע "העיקרי", לדעת שפמאן, שעומד "מאחורי פסק הדין ובראש וראשונה מאחורי ההנמקה של מגיניו ברבים", הוא זה: "נראה לי שטיעון היסוד העיקרי שמסתתר ברקע הוא, שחינוך דתי של ילדים צריך להיעלם לגמרי, כי הוא קובע מראש ופוגע בהגדרה דתית עצמית מאוחרת יותר."

אני חולק על כך. שלושת השופטים, פרקליט המדינה, "המגינים ברבים" על פסק-הדין – בין כל אלה כנראה אין אפילו אחד, שיש לו משהו נגד חינוך דתי. מה שהם אוסרים, זה רק המעטת ערך חסרת רחמים של מה שעושים לילדים חסרי מגן עם המילה, והזלזול הכרוך בכך בזכות היסוד לשלמות גופנית. "שללא הגדרה זרה ראשונית לעולם לא תוכל להיות הגדרה עצמית" (שפמאן), זה ללא ספק נכון – אבל זה אינו נימוק לזכות של ההורים למול את עורלת בנם. מי שחולק על זכות זו, בהחלט יכול להיות בעד שהורים יחנכו את בניהם ל"חיים של אמונה".

גם איש איננו רוצה למנוע את ה"הצטרפות לקהילה דתית מיוסדת". כמה יהודים ומוסלמים נוטלים בהחלט חלק בחיי הקהילה, אבל נרתעים מקטיעת העורלה ורוצים להשאיר אותה להחלטה מאוחרת יותר של בנם. אנשי הדת בוודאי לא יסרבו להנחיה דתית לילד. אם ההורים ייתקלו באי סובלנות כזאת, אפשר רק לייעץ להם, להתעלם ולהישאר נאמנים לעמדתם.

לשופטים ולמגינים על פסק-הדין בקלן אין שום דבר נגד ש"טקס כניסה" יקדים את החינוך הדתי. מילה סמלית, למשל על ידי מגע בעורלה בסכין, תהיה מוסכמת בדיוק כמו יציקת מים בטבילת הילד. בקיצור, שפמאן חושד בעוינות ל"חינוך דתי של ילדים" כאשר יריביו בעצם רק דורשים כבוד לזכויות יסוד וציות לחוקים.

שפמאן מזלזל בזכות לשלמות גופנית, כאשר הוא שוקל אותה כנגד "חופש הדת" ו"הזכות לחינוך". זה נכון רק כאשר צריכם לשקול, אם אחת מזכויות אחרות אלה מתירה לבצע את הפגיעה הגופנית, למרות שאין לה סיבה רפואית. במה שנוגע לחופש הדת, מבהיר סעיף 140 בחוק היסוד, כי "זכויות וחובות אינן מותנות ואינן מוגבלות על ידי קיום חופש הדת". משמעות הדבר: קיום הדת שלנו איננו מתיר לנו ולו את הפגיעה המזערית ביותר בזכויות זרות ואיננו פוטר אותנו משום חובה חוקית. מכאן נובעת העבירה של אי הגשת עזרה של מי שממשיך להתפלל את מחזור התפילות שלו, למרות שמקרה אסון תוע את עזרתו.

שפמאן מדגיש בצדק, שזכות ההורים לקבוע את "טיפול וחינוך ילדיהם" (סעיף 6 פסקה 2), מוגבלת ל"טובת הילד" (סעיף 1627 בספר החוקים האזרחי). לפגוע בילד גופנית ללא צורך רפואי מכוון כמובן נגד טובתו. כאן מסתמכים רק מעטים על כך שהנזק הגופני של המילה מתאזן על ידי היתרונות הנפשיים והחברתיים של ההשתלבות הדתית. אבל אין להכיר בהשתלבות זו כדרישה של טובת הילד, ולכן היא אינה יכולה להכשיר את מעשה המילה. רואים זאת כבר מכך, שבית המשפט למשפחה לעולם איננו מעריך אי השתלבות כ"סיכון של טובת הילד" ולעולם איננו מציג את הטבילה או את המילה כחובה.

החלטות הוריות שנוגעות לדתו של הילד ונמצאות בתחום חוק היסוד, הן חיוביות והן שליליות, הן נטולות השפעה על טובת הילד. הן ניטרליות, כי אין לדעת מה יתרום בטווח הארוך להתפתחות הילד, אם ההורים קושרים אותו לקהילת מאמינים או דוקא נמנעים מכך.                

את ה"התקפה חסרת התקדים על זהותן של משפחות דתיות", ששפמאן טוען לה, היה בית הדין גורם בכל מקרה, אילו הגביל את חירות ההורים למול את בנם בניגוד לחוק ולזכות. שפמאן מכיר בכך ומנסה להציג את המילה כדבר של מה בכך, השקול לחיסון נגד חצבת. שבמקרה שבכלל מעלים את העניין לדרגת עימות בין זכויות יסוד, השיקול יכול ליפול רק לטובת החופש של ההורים".

שיקולים בלתי מוטים על בסיס חוק היסוד מוכיחים בדיוק להיפך את חובת ההורים להימנע מן המילה. הם מאשרים את פסק-הדין של קלן, שרפאל זליגמן [סופר יהודי גרמני] ליגלג עליו כעל "מהתלה פרובינציאלית". אבל אחרים משבחים אותו, למשל ממט קיליץ', דובר האינטגרציה הפוליטית של הירוקים: "אני מבין את פסק-הדין כמהלומה מחשבתית, שבהחלט הולמת את השיפוט במדינה חילונית. כאשר כל הדתות במשותף יוצאות נגד פסק הדין, אני חושד שהן מגינות על תחום הכוח שלהן. קהילות המאמינים שמתייחסות לאב הקדמון אברהם, נקראות להשתמש בתבונה. כלומר: תובנות חדשות מתירות לשנות פרקטיקות עתיקות."

מה יוצא מכך? מי שתופס ללא דיעה קדומה את הבעיות עם הסרת העורלה ויש לו אומץ לבקר את מסורת המילה, חייב להתנגד לזלזול של שפמאן. "הסרת העורלה", כך למשל מתיאס פרנץ, מומחה לרפואה פסיכוסומטית באוניברסיטת דיסלדורף, "גורמת טראומה ויכולה להוביל לתסביכים ניכרים גופניים, מיניים ונפשיים ולמצבי סבל עד לגיל מבוגר."

שום דבר נגד המילה! רק שהתבונה והחוק התקף דורשים להגביל אותה למקרים של צורך רפואי ולהניח לנוגע בדבר להחליט בעצמו, מיד כאשר הוא מסוגל להיות אחראי לכך. לכל אחד יש זכות לשלמות גופנית. כך אומר חוק היסוד, שמחייב את כולנו שחיים בגרמניה – בלי קשר לדת ולהשקפת עולם.

סוף המאמר

אין לי כמעט דבר להוסיף על דבריו של הפרופסור הרצברג שמסביר בצורה כה בהירה את משמעות החיים בגרמניה עבור יהודים ומוסלמים, חוץ מזה שבאמת אי אפשר לדעת מה יועיל לילדים בעתיד, ושאם הגרמנים יחליטו שוב לרצוח את כל היהודים, אולי עדיף ליהודים שהחליטו לחיות ולגדל ילדים דוקא בקרב עם הרוצחים, שילדיהם לא יהיו נימולים.