גרמניה והסרט "גן עדן עכשיו"

לרגל מלאת ארבעים שנה לטבח הספורטאים היהודים במינכן, ולגילויים החדשים על התנהלות הגרמנים וקשריהם עם הטרוריסטים הפלשתינים, החל ממעורבות נאצים גרמנים בפעולת הטרור וכלה בקשרים שבנתה ממשלת גרמניה עם הפלשתינים תמורת הימנעותם מהתקפות נוספות בשטחה, אני מפרסמת שוב רשימה זו על הסרט "גן עדן עכשיו" ותפקודם של גורמים ממלכתיים בגרמניה בקשר אליו, שפירסמתי בעבר בכמה גירסאות, אך ללא שינוי בעיקרי הדברים.

הסרט "גן-עדן עכשיו" היה פרי הפקה גרמנית-צרפתית-הולנדית-ישראלית-פלשתינית. בספטמבר 2005, עם יציאת הסרט לאקרנים, פירסם "המרכז הפדרלי לחינוך פוליטי" בגרמניה, Bundeszentrale fuer politische Bildung, גוף הכפוף למשרד הפנים הגרמני, חוברת שהעמידה את הסרט "גן-עדן עכשיו", במרכזו של פרוייקט חינוכי. החוברת הופצה בחינם באולמי הקולנוע ובבתי הספר ולכל דורש. חלוקת החוברת הופסקה רק לאחר מחאה של שגריר ישראל בגרמניה ושורת מאמרים ומחאות של עיתונאים וארגונים יהודים. בין הגרמנים שהשמיעו קול מחאה ראוי להזכיר את ההיסטוריון מתיאס קונצל Matthias Kuentzel שמתח ביקורת חריפה על אופיה האנטישמי של החוברת. למרבה הצער הקולות הגרמניים נגד החוברת היו מעטים, והמחאות הגיעו בעיקר מגורמים יהודים.

מאמר זה עוסק בסרט "גן עדן עכשיו" כפרוייקט שהובל בראש וראשונה על ידי ההפקה הגרמנית, ובחוברת שהופקה לכבודו, ומשקפת את האופן שבו מבקשת החברה הגרמנית, באמצעות גוף ממלכתי, לבטא ולעצב את יחסה לרצח יהודים בידי מחבלים מתאבדים פלשתינים.

ההקשר הנוצרי והמחבל כמרטיר

הקשר הגרמני-נוצרי של הסרט "גן עדן עכשיו" אינו מצטמצם למימון והפקה. שם הסרט נלקח מסדרת תצלומים בשם זה מאת הצלם הגרמני הורסט ואקרבארט (Horst Wackerbarth), שהוכנה בשנים 1994/5 כפרסומת לבגדיו של יצרן האופנה אוטו קרן, ועוררה בזמנו מחאות נרחבות מצד חוגים נוצריים. בסדרה צולמו צעירים לבושי ג'ינס וארוכי שיער שפלג גופם העליון חשוף, יושבים סביב שולחן ארוך במתכונת תמונת הסעודה האחרונה של ליאונרדו דה-וינצ'י, כאשר במרכז השולחן צעיר ארוך-שיער ומזוקן בדמותו של ישו באיקונוגרפיה הנוצרית. (ייתכן גם שואקרבארט הושפע מסרטו של מרסל קרני "ילדי גן העדן"). בסרט "גן עדן עכשיו" משוחזרת תמונת הסעודה האחרונה של ליאונרדו, כאשר במרכז התמונה, במקומו של ישו, יושבים המחבלים המתאבדים. כך מקבל מושג ה"שהיד", ה"קדוש" בערבית, את האסוציאציה הנוצרית של המרטיר, הקדוש המעונה, גלגולו של ישו הנוצרי, שהיהודים אשמים בצליבתו. המחבלים המתאבדים שרוצחים יהודים הופכים באופן זה לקדושים מעונים נוצריים שהיהודים אשמים במותם, כפי שהם אשמים במותו של ישו. החוברת הגרמנית של "המרכז הפדרלי לחינוך פוליטי" דאגה להביא לידיעת הנוער הגרמני את הרקע הנ"ל לשמו ומשמעותו של הסרט, וכמנהג האנטישמים "הכשירה" את המסר מבחינתה בהוספת תמונתו של הצלם הישראלי עדי נס "ללא כותרת", שאף בה מופיעה סעודה אחרונה נוסח ליאונרדו, שבה הוחלפו השליחים בחיילי צה"ל. בנוסף ליצירת ההקבלה בין המחבלים הפלשתינים לישו ושליחיו, נוצרה כאן כמובן הקבלה נוספת, בין חיילי צה"ל לבין המחבלים. המקום הרב שתופסת תמונתו של ליאונרדו בתרבות ההמונים העכשווית, כאשר הדוגמה המובהקת לכך היא כמובן "צופן דה-וינצ'י", היא חלק מן העיסוק המרובה במוטיבים נוצריים סביב מיפנה האלף שיש לו כמובן השפעה מובהקת על השיח האנטישמי.

גן עדן עכשיו וההזדהות עם המחבלים

הסרט "גן עדן עכשיו" הוא דיון בטרור הפלשתיני כשם ש"צופן דה-וינצ'י" הוא דיון בתיאולוגיה הקתולית. פעולת הטרור הנועזת והמושקעת ב"גן עדן עכשיו" נראית כמו המשחקים בתנועת הצופים, והדיונים המתנהלים לאורך כל הסרט דומים אף הם לדיונים בפעולה בתנועה, בעד ונגד פיגועי התאבדות. הדמויות משוללות כל היגיון פנימי – הצעירים המתנדבים להתאבד "כי הישראלים לא השאירו לנו שום פיתרון אחר" נראים מאושרים למדי, עד ששולחים אותם להתאבד, ואז הם עוטים פרצופים נדכאים ונזכרים לפתע שהם אדוקים בדתם ומצייתים לרצון האל – מבלי שקודם לכן נראה סימן קלוש לכך. שכם נראית צבעונית ותוססת כאילו יצאה מסרטיו של אמיר קוסטוריצה, ומבטו של הבמאי שגדל בישראל וחי בהולנד אינו מצליח להשתחרר מן האופן הפסטורלי שבו נוטים פלשתינים – כמו גם ישראלים - המתגוררים בחו"ל, להשקיף על מולדתם, וכך, בהעדר סבל אמיתי על המסך, חוזרים השחקנים ומזכירים לנו בנאומים מגוחכים ומדוקלמים כמה הישראלים רעים וכמה הם סובלים מהם, על פי רשימת הקלישאות של התקשורת האירופית בדיווחיה על ישראל. בתסריט המופרך מפלרטט המחבל המתאבד עם נערה חילונית למראה וגלוית ראש, מגיע לביקור פתע בביתה בארבע לפנות בוקר, והנערה הרווקה, המתגוררת לבדה, מזמינה אותו להיכנס ולשתות כוס תה, ומנהלת עמו דיון נוסף, הפעם כמין עובדת סוציאלית, שהרי היא מייצגת בסרט את האירופים שמטפלים בפלשתינים המסכנים מעמדת עליונות מובהקת, וכדי לא להשאיר את הקהל וחצי תאוותו בידו, בהמשך העלילה הם גם מתנשקים במכונית, שבה נוהגת הנערה לבדה ומעניקה טרמפים לגברים הרווקים. בקיצור, הסרט "גן עדן עכשיו" מיועד לאנשים שמתגוררים רחוק מאד מישראל ומפלשתין ואין להם שמץ מושג קלוש על המציאות שהסרט מתיימר לעסוק בה.

הרצון לשאת חן בעיני הקהל האנטישמי באירופה, שהוא הלקוח העיקרי של הסרט, אך גם בעיני קהלים אחרים, הוא הסיבה העיקרית למופרכות העלילה, שנראית כאילו נתפרה בידי ועדה לשיפור תדמית המחבל הפלשתיני. הפיגוע אינו יכול להתרחש בירושלים – זה לא יישמע טוב בעיני הקהל שמוקיר את עירו של ישו, למרות שירושלים היא היעד העיקרי לפיגועי טרור במציאות, בין השאר משום סמיכותה הגיאוגרפית לגדה המערבית. הפיגוע גם לא יתרחש בערים הקרובות לקו התפר כמו חדרה, עפולה או נתניה, כפי שקורה במציאות, שכן ערים אלה אינן מפוארות וסמליות מספיק כמו תל-אביב, העיר המזוהה עם "ממשלת תל-אביב", כפי שנקראה מדינת ישראל שנים רבות במדינות ערב. והרי מסר חשוב של הסרט, שאותו מקדמים יוצריו בכל הזדמנות הוא: תראו כמה תל-אביב מפוארת לעומת שכם, ובכל אשם הכיבוש הישראלי. קשה להעביר מסר כזה כאשר הפיגועים מתרחשים בחדרה או בעפולה. צריך גם להראות לקהל האירופי שהפלשתינים המסכנים פוגעים ביהודים עשירים, מסר שמתאים לדימויים האנטישמיים הרווחים, ש"ליהודים יש כסף", למרות שבמציאות המחבלים פוגעים דוקא ביהודים עניים, אלה שקונים בשוק ונוסעים באוטובוסים, ולרוב אינם מתגוררים בתל-אביב. והחשוב מכל: צריך להראות לאירופים שהמחבלים אינם פוגעים בשום אופן בילדים, אלא רק בחיילים, לכן המחבל מסרב לעלות על אוטובוס עם נשים וילדים – ועולה רק על אוטובוס מלא חיילים, ולא סתם חיילים – צנחנים! שהרי כולנו יודעים שהמחבלים הפלשתינים אינם רוצחי ילדים ונשים, אלא לוחמי גרילה מוסריים המקפידים לפגוע בחיילים בלבד. הסצינה שבה מסרב המחבל לעלות לאוטובוס לאחר שהוא רואה ילדה קטנה בפנים היא סצינת תעמולה מן הסוג השקרי והנחות ביותר, והיא מציבה את הסרט מבחינה מוסרית ואמנותית כאחת במדרגה נמוכה יותר מן ההערות האנטישמיות הנשמעות בו לפרקים. הבמאי והשחקנים שבעקבות הקרנת הסרט הירבו להתראיין ולהאשים את הישראלים בטרור הפלשתיני, חסרים את האומץ להראות את הטרור כפי שהוא ולהתמודד עם הבעיות המוסריות העולות ממציאות הטרור כפי שהינה בפועל, ולא כפי שרצוי להציגה במדינות שנושאות על מצפונן רצח של ששה מיליוני יהודים. הסרט איננו דן בטרור הפלשתיני אלא מנסה בכל דרך ליפות אותו ואת מחולליו, עבור קהל שממילא נוטה ליפות רוצחי יהודים.

דא עקא שהצורך לבצע פיגוע בתל-אביב מעמיד את העלילה בפני קושי אמיתי: קצת קשה להגיע משכם לתל-אביב ברגל, ודרוש לשם כך סיוע של ערבי בעל רשיון כניסה לישראל, או של ערבי ישראלי. שתי האופציות האמיתיות האלה לא היו רצויות למפיקי הסרט: הרי כפי שמכריז המחבל המתאבד המיועד חאלד בנאומו, הוא יוצא לפיגוע רק כי ישראל אינה מסכימה לשתי מדינות לשני עמים, ולכן לא כדאי להראות ערבים ישראלים מסייעים לפיגוע בישראל. גם ערבי מהגדה שמנצל את רישיון העבודה בישראל כדי לסייע למחבלים לא יעביר כראוי את המסר המתחסד של הסרט. לכן כדי להסיע את המחבלים מן הגדה לתל-אביב המציאו סייען שאינו יודע ערבית, ומדבר עם המחבלים באנגלית ישראלית, ואף מאחל להם בעברית "בהצלחה!". שמו של הסייען שאינו דובר ערבית, הנראה כלקוח מסיפורי דני דין ומלחמתו הנועזת בקצין הערבי עראק זחלווי, הוא "אבו-שבאב".

בכל הסרט אין תמונה אחת של מסגד, כל שכן של תפילה במסגד – מסגדים אינם אהודים כעת באירופה, כל שכן בארצות-הברית. בבתי המחבלים ובמסעדה בה הם סועדים את לבם אין תמונה אחת של השיך יאסין או יאסר עראפת, והס מלהזכיר בן-לאדן, שהרי גם הליברלים האמריקנים הנועזים ביותר היו מתקשים להעניק פרסים למעריצים של בן-לאדן. המחבלים המיועדים שעומדים להקריב את חייהם למען מאבק פוליטי שומעים רק מוסיקה קלה – הם אינם מתעניינים כלל בפוליטיקה, אינם שומעים חדשות ואינם מתייחסים לשום אירוע קונקרטי – למשל ה-11 בספטמבר, כיבוש עיראק או הפיגועים נגד אמריקנים בעיראק, נושאים שעצם איזכורם בלבד היה מחסל את סיכוייו של הסרט בארצות-הברית, אפילו בקרב הבוהמה ההוליוודית המתנגדת למלחמה.

אבל עבור הגרמנים, כפי שעולה מן החוברת הממלכתית שהפיק "המרכז הפדרלי לחינוך פוליטי", הכוללת סקירה של מדיניות החוץ הגרמנית במזרח-התיכון וקטע מעמוס עוז, מטהר האויר הרשמי של האנטישמיות הגרמנית המתחסדת, הסרט "גן עדן עכשיו" הוא אמצעי חינוכי ליצירת הזדהות בין הנוער הגרמני, שעבורו נוצרה החוברת, לבין המחבלים המתאבדים: "הסרט מציג את המחבלים המתאבדים לפני הפעולה כאנשים נורמלים: סעיד וחאלד אינם שונים בחיצוניותם מצעירים אחרים בני גילם. הם אינם אדוקים מדי ולא קנאים דתיים, שחולמים על גן העדן ועל 72 בתולות. (כאמור לעיל, הם מזוהים יותר עם הקדושים הנוצרים מאשר עם פנאטיות מוסלמית.)

ואכן הסרט "גן עדן עכשיו" עוצב באופן שיעורר הזדהות עם המחבלים אצל הצופה הגרמני, הרגיש מאד למראה חיצוני. לתפקיד המחבלים נבחרו שחקנים בהירים יחסית שהולבשו בחליפות אירופיות שלא הפלשתינים ולא הישראלים נוהגים ללבוש, ולכוכב הסרט נבחר השחקן יפה-התואר קייס נאשף, שהוא בן לאם גרמניה. נאשף עצמו סיפר בראיון ל"מעריב" כי המלהקת של הסרט לארה זועבי, כיום רעייתו, חיפשה אותו ושידלה אותו כמה פעמים לבוא לאודישן, כי חשבה שהוא ממש מתאים. זהותו של נאשף והשימוש שהוא עושה בה היא עניין בפני עצמו. על הזהות הגרמנית, ועל הבעייתיות הכרוכה בכך שבן לאם גרמניה משחק תפקיד מרכזי בסרט שמעודד הזדהות עם רוצחי יהודים אין לו דבר להגיד, ואיש אינו שואל אותו על כך. גם העיתונאים הישראלים שאלו אותו רק האם הוא ישראלי או פלשתיני. על שאלתו של כתב מעריב אסי עזר (סופשבוע, 3.2.06) ענה נאשף בכנות רבה: "אני ישראלי כי קראתי את מאיר שלו ועוד סופרים ישראלים ואני לא יכול להתכחש לזה, ואני גם גרמני כי אמא שלי גרמניה, ואני בעיקר פלשתיני, כי יותר מרשים וקולי לדעתי להשתייך למאבק שחרור מאשר למאבק כיבוש". נאשף נמנע כמובן מלומר שהרבה יותר מרשים וקולי להיות קורבן פלשתיני של רשע יהודי מאשר צאצא לעם שרצח ששה מיליון יהודים וצריך להתמודד עם האשמה.

והחוברת ממשיכה להסביר את מניעי המחבלים: "עבור חאלד ממלא דימוי גן העדן רק את המטרה, לברוח מן החיים הבלתי נסבלים ('עדיף גן עדן בראש, מאשר לחיות בגיהנום הזה'). הסרט מייחס את המניע של סעיד וחאלד לכיבוש הישראלי ולרגשי ההשפלה והנחיתות הכרוכים בכך. גם פסיכולוגים ישראלים ופלשתינים מציינים פטליזם, סבל אישי ואובדן פרספקטיווה כמניעים מרכזיים של המחבלים המתאבדים – והרצון להמיר את חוסר האונים המתמשך לבסוף ברגע של כל-יכולת." עד כאן הטקסט הגרמני. הפסיכולוגים הישראלים והפלשתינים לא הוזכרו בשמם, מה שמעורר את החשד שיותר מן הפסיכולוגים העלומים רוצים המחברים הגרמנים של החוברת, קלודיה הנן והד"ר מנפרד ריסל מן "המרכז הפדרלי לחינוך פוליטי", להסביר כך את פעולתם של רוצחי יהודים - מחבלים שאינם דתיים במיוחד, שרק הישראלים גורמים להם להתאבד, ולא חלילה תעמולה מוסלמית פנטית. שלילת רקע של קנאות דתית, כמו העדר כל תודעה פוליטית מגובשת אצל המתאבדים בסרט, הוא מחושב. בראיון ל"ידיעות אחרונות" (7 ימים, 3.3.06) התעקש אבו-אסעד שלא הדת דוחפת את הצעירים להתאבד אלא הכיבוש הישראלי בלבד, וכי במצבם של הפלשתינים, כל אדם אחר היה מתאבד ללא קשר לדתו ותרבותו. תיאורם של המתאבדים כלא דתיים מדי נועד איפוא להדגיש את האחריות הבלעדית של היהודים למותם, אלא שהמסר אינו עקבי, שכן בתהליך הכנתם להתאבדות הם בכל זאת מתפללים.

התוצאה הבלתי נמנעת מן המאמץ התעמולתי היא היעדר היגיון ואמינות בהתנהגותן של הדמויות. הבמאי עצמו חש זאת ולכן מרבה לשלב בסרט התבטאויות על היהודים הרעים שהופכים את חיי הפלשתינים לבלתי ראויים, מבלי שהצופה רואה שום דוגמה לכך.

ייתכן שדוקא העדר הסבל הפלשתיני בסרט, דוקא הסתמיות של רצח היהודים, היא זו שעוררה את ההזדהות הגרמנית עם הסרט ביתר שאת. אולי נוח לגרמנים להזדהות עם רוצחי יהודים דוקא כאשר הרצח הוא סתמי, ויכול לשמש מטפורה מוצלחת לסתמיות של השמדת היהודים בשואה, שהרי הפלשתיני משמש דרך קבע בשיח האנטישמי כמושא העברה לרוצחי היהודים הגרמנים, ולכן דוקא הצגתו כרוצח יהודים ולא כקורבנם של היהודים היא זו שמעוררת הזדהות, שכן היא קרובה יותר לאופן שבו מתארים הגרמנים את עצמם כקורבנותיהם של היהודים דוקא בהיותם רוצחיהם של היהודים. כפי שנראה בהמשך, החוברת אכן עושה שימוש בסרט כדי לאפשר לגרמנים לזהות את עצמם כקורבנותיהם של היהודים באמצעות ההזדהות עם המחבלים הפלשתינים. 

בהתאם למסר הרצוי הקפידו הבמאי האני אבו אסעד והשחקן קייס נאשף להטיל את האשמה לפיגועי ההתאבדות על היהודים. כך האני אבו-אסעד בראיון ל"ידיעות אחרונות" (7 ימים, 3.3.06): "פיגועי ההתאבדות הם ריאקציה לטרור שלכם. אם אתה רוצה לקרוא לזה במונח הכי מדויק, אז מדובר בפעולה קונטרה-טרוריסטית. המתפוצץ המתאבד מגיב על טרור ולכן הוא לא מחבל. ואתה לא יכול לשים בפי מלים שאני לא מאמין בהן. מבחינתי זו תשובה לטרור האמיתי, והטרור האמיתי הוא הכיבוש", וקייס נאשף בראיון ל"מעריב" (סופשבוע, 3.2.06): "פיגוע מעורר בי זעם לא כלפי החמאס אלא זעם כלפיך, כלפי העם שלך. כל פיגוע מזכיר לי את ההתנהלות הלא נכונה של ישראל".  

כמו השחקן והבמאי מקפידים גם מחברי החוברת להאשים בכל את היהודים: החוברת מספרת כי צוות ההסרטה נאלץ לעזוב את הגדה המערבית עקב ירי טילים ישראלי. בראיונות לעיתונות סיפר הצוות שאכן נאלצו להימלט מן הגדה המערבית, אך לא עקב ירי טילים ישראלי, אלא  עקב איומי המיליציות החמושות בשכם. השקר הזה מתגמד לעומת האשמה המרכזית שמטילה החוברת על היהודים:

על פי החוברת הגרמנית אחריות היהודים לפיגועי ההתאבדות איננה רק אחריות עקיפה: בעמ' 17 בחוברת מופיעה "היסטוריה קצרה של פיגועי ההתאבדות". וכך מתחיל הטקסט: "פיגוע ההתאבדות ידוע כבר מן העת העתיקה ומוזכר בברית הישנה (ספר שופטים, פרק ט"ז)." בפרק ט"ז בספר שופטים מתוארת כמובן פרשת "תמות נפשי עם פלישתים", שמשון הממוטט את בית דגון על ראש הפלישתים, "ויהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו". הרי לכם גילוי: את פיגועי ההתאבדות המציאו בעצם היהודים! ולא זו בלבד שהם, היהודים, המציאו אותם, אלא שהם המציאו אותם כדי להרוג פלישתים! והרי מן הפלישתים נגזר שמם של הפלשתינים, ורבים מן הנוצרים אינם מבדילים כלל בין הפלישתים לבין הפלשתינים: האם לא את דלתות שער העיר עזה אחז שמשון וייסעם עם הבריח על כתפיו? הרי לכם פעולת תגמול יהודית כנגד הרשות הפלשתינית! והרי אפילו הנשיא קלינטון, אדם דתי האמון על כתבי הקודש, אמר באחד מנאומיו כי הפלשתינים הם עם עתיק, והתכוון כמובן לפלישתים. ובכן - היהודים הם אלה שהמציאו את פיגועי ההתאבדות נגד הפלשתינים, ומה להם להלין על כך שהפלשתינים גומלים להם מידה כנגד מידה?

והחוברת החינוכית הגרמנית אינה מסתפקת בגילוי המסעיר על אבותינו היהודים שהמציאו את פיגועי ההתאבדות בימי קדם: היא דואגת להצביע גם על האחריות היהודית המודרנית לתופעת הפיגועים. על פי החוברת הסוציולוג היהודי-צרפתי אמיל דירקהיים (בחוברת הוא מוצג כ"סוציולוג צרפתי"), ניתח את ההתאבדות כ"טוב אידיאלי עליון", וכינה אותה "התאבדות אלטרואיסטית". אמיל דירקהיים כתב אמנם מחקר קלאסי על התאבדות ובו כלול גם פרק על "התאבדות אלטרואיסטית", שמתייחס לחיילים שמקריבים את חייהם למען המולדת. דירקהיים לא חלם אפילו על מחבלים שרוצחים אזרחים, אבל זה לא מפריע לחוברת הגרמנית לספר לנו כי אנשי הקמיקזה היפנים פעלו בהשראת דירקהיים! ובכן הסכיתו ושמעו: לא רק את המוסלמים לימדו היהודים להתאבד, אלא גם את מסורת ההתאבדות היפנית קיבלו היפנים מן היהודים! 

לאחר שהסבירו כי היהודים הם האחראים לפיגועי ההתאבדות ואילו המחבלים אינם שונים מן הנוער הגרמני בן-גילם, לא נותר למחברי החוברת הגרמנית אלא להשלים את תהליך ההזדהות בין הנוער הגרמני לבין המחבלים הפלשתינים. לצורך זה שולב בחוברת הנאה גם דף עבודה לתלמידי בית הספר, ובו שלוש משימות. תלי תלים של מאמרים שנכתבו על ההתמודדות הגרמנית עם זכר השואה אינם יכולים לבטא את קצהו של המסר העולה משלוש המשימות האלה. והנה הן לפניכם:

משימה 1: אבו עזאם: "מי שמפחד מהמות הוא כבר מת."

              חאלד: "בלי מאבק אין חירות".

              סוהא: "להתנגדות יכולות להיות צורות רבות".

הרכיבו קבוצות קטנות לכל אחת מהציטטות. איספו את הנימוקים בעד ונגד ההתבטאויות והוסיפו להם דוגמאות. הציגו את התוצאות לבחירתכם בפלקט או בדיון. בדיון זה ששה תלמידים יציגו את דעותיהם, בעוד הכתה מאזינה ומלוה את הדיון בתגובות.

משימה 2: סעיד מוצא את עצמו בתחילת משימתו בתחנת אוטובוס , ובסוף הסרט בתוך אוטובוס.

הרכיבו שני צוותים. כתבו עבור אחת מהסצינות מונולוג פנימי מנקודת מבטו של סעיד. התמקדו בשאלות המנחות הבאות: מה חושב סעיד לנכון? כיצד הוא מרגיש? מה הוא חושב? אלו החלטות עליו לקבל? ממה מושפעות החלטות אלו? אלו תוצאות יש להחלטות אלה עבורו ועבור אחרים?

השוו בין המונולוגים לאחר שהרציתם אותם אלה בפני אלה. עירכו דיון, האם המוטו שסעיד מבטא לעתים קרובות, "זה רצון האל", בסיטואציות אלה, יכול היה לשחק תפקיד. הרהרו, כיצד הייתם מתנהגים בחיי היומיום שלכם לנוכח איומי טרור. [את המשימה שבמשפט האחרון הכניסו כדי להיות "מאוזנים" כזנב משימה. לא מצאו לנכון להציב משימה נפרדת שתתמקד כולה בקורבנות היהודים של הטרור, ע. פ.].

משימה 3: סוהא וחאלד מתווכחים במכונית לקראת סוף הסרט:

"סוהא: למה אתה עושה את זה?

חאלד: כי אין שום פיתרון אחר. בחיים יכולים ליטול מאיתנו את כבודנו, אך לא במוות.

סוהא: אם אתה כל כך מרחיק לכת, שאתה רוצה למען השוויון להרוג וגם למות בעצמך, מדוע אינך מעדיף להשתמש בכוח הזה כדי למצוא פתרונות של שלום?

חאלד: איך? עם האירגון לזכויות האדם שלך?

סוהא: זאת יכלה להיות דרך! לפחות לא היינו נותנים לישראלים עילה להמשיך להרוג בנו!

חאלד: את כל כך נאיבית. בלי מאבק אין חירות! כל אחד חייב לעשות זאת, להקריב את עצמו נגד אי-צדק.

סוהא: נכונות להקרבה? זאת נקמה! אתה הורג ואתה נהיה בדיוק כמוהם. אז איפה ההבדל בין קורבנות ורוצחים?"

סכם את המניעים של חאלד לפעולת טרור במלות מפתח. בעזרת הביטויים של סוהא חבר דברי שכנוע שכותב בן משפחה של מחבל מתאבד נגד פעולה כזו.

אלו הן שלוש המשימות שבאמצעותן מכניסים את הגרמנים הצעירים לנעלי המחבלים. קשה למצוא ביטוי בוטה יותר להזדהות הגרמנית עם רוצחי יהודים, במקרה זה המחבלים הפלשתינים, שנתפסת אצל מחברי החוברת כמובנת מאליה. סוהא – דמות של נערה אירופית שהושתלה בסרט בתפקיד פלשתינית, מסכמת את המסר הרצוי: פיגועי התאבדות הם נקמה, ומי שעושה אותם נהיה כמו היהודים, שהרי כפי שיודע כל נוצרי היהודים הם נקמנים, ובגלל הנקמנות הם רצחו את אלוהים שהתגלם בבשר, הלא הוא ישו המשיח. מי שהורג נהיה כמו היהודים, שהרי היהודים הם הרוצחים, והפלשתינים – שהגרמנים משחקים את תפקידם ומזדהים איתם – הם הקורבנות. כך, באמצעות הזדהות עם הפלשתינים, מעניקים הגרמנים לקורבנותיהם היהודים את תפקיד הרוצחים ולעצמם את תפקיד הקורבנות. האיסטרטגיה הנפוצה ביותר של הכחשת השואה, היפוך הקורבן והרוצח, מונחלת כאן לנוער הגרמני, באמצעות דיון כביכול בסכסוך הישראלי-פלשתיני, בידי מוסד גרמני המתיימר לחנך את הנוער. החוברת הגרמנית לסרט "גן עדן עכשיו", ואולי גם הפקת הסרט עצמה, מאפשרת לנו להתבונן באופן שבו פועל המימסד הגרמני בפועל, בניגוד גמור ליומרות המוצהרות "להתמודד עם העבר".