יעל דיין מפליגה מכאן

התלבטתי הרבה אם לכתוב על הראיון שערכה נרי ליבנה בעיתון "הארץ" עם יעל דיין ביום ו' האחרון, 7 בספטמבר. מצד אחד אני חושבת עליו כל הזמן, ומצד שני זה מסוג הראיונות שמרגיזים אותי במיוחד דוקא מפני שיעל דיין מהרבה בחינות קרובה אליי בעמדות, וזאת לא הרגשה נעימה להתווכח דוקא עם מישהו שקרוב בעמדות, במיוחד כשהמחלוקת איננה רק על דיעות, אלא על עמדות וגישות. ואולי הבעיה היא במראיינת, שאני דוקא מאד מחבבת בדרך כלל, אבל הריאיון נעשה מעמדה מעריצה מדי, בלי לשאול שאלות קשות, ויעל דיין תוקפת בו הרבה אנשים ומדברת על עמדותיה הבעייתיות כאילו דרך אגב, מבלי שהמראיינת תתעמת איתה על כך, ותציג את העמדות המנוגדות ואת המחלוקות. יעל דיין עזבה את מפלגת "העבודה" לטובת מר"ץ, ואחר-כך פרשה גם ממר"ץ ונבחרה לעיריית תל-אביב בסיעתו של חולדאי. העוינות שלה לנשות מר"ץ בולטת מאד בכתבה, ונרי ליבנה אינה שואלת אותה על כך אלא פשוט נותנת לה במה לומר את כל אשר על לבה. זה לא ממש ריאיון, יותר מונולוג של יעל דיין עם הרבה שאלות על הרכילות המשפחתית הכל כך מוכרת וכל כך מיותרת, ובלי שום עימות או בקשת הבהרה.

יעל דיין רוצה לקצר את ההתיישנות על עבירות מין, שלדעתה תופסת רק לגבי קטינים, אבל לא לגבי נשים בגירות שצריכות לדעתה להתלונן מיד, ואם היא היתה שופטת, היא אומרת, השאלה הראשונה שהיתה שואלת את המתלוננת היא: "למה חיכית?"

בתור אשה שחיכתה בערך עשרים וחמש שנה בשביל לכתוב על האונס שעברתי בצעירותי, להתלונן לא רציתי אף פעם, אבל לכתוב על זה לקח לי עשרים וחמש שנה, ולדבר על כך עדיין אינני מסוגלת,  הרבה פעמים העדתי ונחקרתי בבתי משפט. זה קשור לעבודתי ואני די טובה בזה. אבל על האונס לא הייתי מוכנה להעיד ולהיחקר בבית משפט אפילו היום, למרות שאני זוכרת אותו בצלילות רבה. הדברים של יעל דיין מקוממים אותי מאד. אני יכולה להבין שיש בעיה כשיש תלונה פלילית, כי צריך להגן גם על זכויות הנאשם, ואולי זה מצריך פגיעה בזכויות המתלוננת, אינני יודעת מה הפיתרון הצודק לזה, אבל השאלה הזאת "למה חיכית?" לנפגעת אונס היא שאלה שצריכה לעבור מן העולם.

יעל דיין מתגאה בצדק בתיקון שביטל את הצורך בהוכחה פיזית לאונס. אבל מה עושה אונס לנפשן של נשים שנפגעו אין לה מושג, והדברים שלה הם בדיוק מסוג הדברים שגורמים לנפגעות אונס שלא להתלונן לעולם. יש בהם התנשאות ותוקפנות קשות מאד כלפיי נשים שהן קורבן.

יעל דיין מעולם לא היתה נערה רגילה או אשה רגילה. תמיד היא היתה בתו המפורסמת של הגנרל המפורסם דיין. לא שהייתי רוצה חלילה להתחלף איתה, אבל יש בה התנשאות גדולה כלפיי נשים שאינן באות מהרקע שלה, התנשאות שנדמית לה עצמה כל כך טבעית שהיא כלל איננה מודעת לה.

והיא רוצה לעזור, להומוסקסואלים למשל, אבל בדרך שפוגעת בצורה קשה ביותר בנשים החלשות ביותר, בקידום החוקים הנוראים של תרומת ביציות ופונדקאות, שבישראל הם נוראים במיוחד, כי כדי לרצות את הרבנים הם חלים רק על אמהות חד-הוריות, המגזר הכי חלש, הכי עני והכי נרמס באוכלוסיה. כל אישור של תרומת ביציות או פונדקאות אולי יעזור לזוג אומלל, אבל יקריב לשם כך את בריאותה וגופה של אשה חלשה ואת בטחונם של ילדיה שלרוב אימם היא ההורה המתפקד היחיד. מדינת ישראל ומחוקקיה מוכנים להפקיר את הנשים האלה כדי לספק את צרכיהם של זוגות שאולי גם הם אומללים, אבל הם חזקים יותר כלכלית וחברתית, והם יכולים לפתור את בעיותיהם על ידי ניצול נורא של אחרים שמדינה הגונה בשום אופן איננה צריכה להתיר.

אי אפשר שלא לחוש בכתבה בזילזול של יעל דיין בכל מי שמתנגד לה או איננו מסכים איתה. היא בטוחה בדרכה, אבל בעניינים כה רגישים, כה הרי משמעות, צריך לגלות קודם כל רגישות לבני אדם, ואי אפשר לפעול כמו בולדוזר, כי את המחיר משלמות הנשים שאינן שייכות למגזר החברתי של יעל דיין, ויעל דיין נטועה בלעדית בחוג החברתי שלה. היא ממש איננה הטיפוס שיורד אל העם. אין לה חברים שתומכים במתקפה על איראן ואני מנחשת שגם אין לה חברות שמועמדות לתרום את ביציותיהן או את רחמן.

ובימים הנוראים היא לא תהיה איתנו. היא אוהבת לבלות בהפלגות, והיא תפליג לים האדריאטי ולים השחור, ויום אחרי יום כיפור הם שוב יעגנו בונציה, וזה תיזמון מושלם.

גם בשוודיה יש המון אנשים שמבלים את חג המולד בתאילנד, והמון אמריקאים נוסעים לבלות בקריבים, אבל לא הפוליטיקאים, לא אנשי הציבור. אלה רואים חובה לעצמם לבלות את החג עם חיילים, עם יתומים, עם קשישים בבתי אבות, להיות חלק מהחג של כולם. ראש השנה הוא חג משפחתי כזה, שבו גם אנשים חילוניים מבלים עם משפחתם. אבל יעל דיין בורחת מכאן ומאיתנו, האנשים שחיים בישראל את יהדותם ורוצים לחיות בישראל מפני שזה המקום שבו נוח ונעים ביותר לחיות את יהדותם.

ודוקא ראש השנה ויום הכיפורים יש להם תוכן כל כך יפה. כל כך יפה הרעיון לעצור ולערוך חשבון נפש בתום שנה ובראשיתה של שנה חדשה. אילו ברחה מחגיגות פורים או אפילו מחנוכה, אבל לברוח דוקא מראש השנה ומיום הכיפורים, חגים של התרחקות מהחומר והתמסרות להגיגי הנפש, ליסורי המצפון, לסליחה ומחילה, לחיבוטי המוסר.

אבי שילון שכתב ביוגרפיה של בגין פירסם לאחרונה מאמר ב"הארץ" שלא זכה להתיחסות למרבה הצער. הוא כתב על התנכרותו של השמאל ליהדות, שהיא אחת הסיבות לניכורו מהעם שהיהדות חשובה לו.

הייתי רוצה לכתוב שהכי הרגיזו אותי הדברים על האונס, התמיכה בתרומת ביציות, היוהרה כלפי העמיתות-היריבות, הזילזול במחאה החברתית שנציגיה חדרו לישיבת המועצה של יעל דיין, שמאד כעסה שמפריעים לה, ופיזרה את הישיבה.

אבל בעצם מה שהכי הרגיז אותי זה הסיפור כבדרך אגב על בילוי החגים בשיט בים האדריאטי ובים השחור, ועל העגינה בונציה יום אחרי יום הכיפורים, בתיזמון מושלם.

כי אני אינני בת של גנרל מאד מפורסם ואני לגמרי חלק מאותו העם שבסקר שאבי שילון התייחס אליו התגלה כבעל עמדות שמאליות אבל איננו יכול לשאת את השמאל.

כי על עמדות וגישות ותפיסות, אפילו מוטעות ופוגעניות, ועל הכוונות הטובות שמובילות לגיהנום אפשר איכשהו לסלוח. קשה יותר לסלוח על המסר הזה, שאנחנו איננו חלק מכם, אתם כאן ואנחנו שם. על קדירת הצימעס הלאומית הזו שלא נאה לכם לאכול כאן איתנו ביחד, ולפיכך אתם מפליגים מכאן.

ועם ישראל ימשיך להצביע לאלה שנשארים כאן איתנו ביחד ואוכלים את הצימעס ביחד עם כולם.