בעת הרעה

קשה לכתוב על המלחמה וקשה גם לכתוב על דבר אחר כשכל הזמן חושבים על המלחמה. במיוחד כשהמחשבות מיטלטלות מכאן לכאן וגם הרגשות, ולפעמים יש תחושה שהכל נטרף, שמי שהיה קרוב אליך בדיעות מקומם אותך כל כך שאתה מלא כעס עליו, ומי שרחוק ממך בדיעות נראה לך פתאם הרבה יותר הגיוני וקרוב ללבך, ואז פתאם מישהו אומר משהו שממלא אותך חלחלה, ושוב מישהו אומר משהו שממלא אותך כעס, ואתה חושב אם לא עדיף בכלל לשתוק בזמן הזה, כמו שאמר הנביא המשכיל בעת ההיא ידום כי עת רעה היא, כי נדמה שאש גדולה בוערת ומאכלת הכל וכל מי שמדבר עלול להוסיף שמן למדורה ואולי עדיף פשוט לשתוק ולא לומר דבר, אבל כמו שאמרה בתי היכן האנשים הנורמלים, אלה שלא רוצים לשמוע קריאות מות לערבים ולא רוצים שירדפו כל שמאלני שכתב משהו בפייסבוק, אבל נמאס להם לשמוע שישראל ששה למלחמה וישראל רק חיכתה להזדמנות להכות בעזה כאילו אנחנו ביקשנו שיירו עלינו טילים ולא יפסיקו לרגע לירות עלינו טילים, כאילו ממשלה יכולה בכלל במצב כזה שיורים על אזרחיה מאות טילים להימנע מפעולה צבאית ולומר לאזרחיה שיסבלו בשקט את הירי הזה, או כאילו בעזה או בכלל בציבור הפלשתיני רוצים רק לחיות חיים טובים ואם רק יהיו להם חיים טובים הם לא יפגעו בנו לעולם, כשדובר החמאס בעצמו מודיע שהם רוצים לחסל את כל הציונים, וכששעה אחר שעה מתגלות המנהרות שנראה כי שלטון החמאס השקיע בהן את כל משאביו, במנהרות שתאפשרנה להם לבצע פעולות חבלה ולהרוג ולחטוף אזרחים ישראלים שעל כך תפארתם. עד כמה אפשר להעמיד פנים שכל מי שעומד מולנו אלה מסכנים שוחרי טוב, כשהם עצמם חוזרים כל העת על כך שמטרתם היא לחסל אותנו, כשהם קוראים לאזרחיהם לעשות הרבה פיגועים ומתפארים שהם יירו טילים עד חיפה, ואיך אפשר בכלל לומר שמי שאיננו מפסיק לירות טילים ולשלוח לוחמים חמושים לבצע פעולות בראש וראשונה נגד אזרחים הוא מסכן? האם מישהו שתוקף ללא הפסקה אוכלוסיה אזרחית, ואפילו בתנאי נחיתות צבאית, יכול לקרוא לעצמו מסכן ולבקש רחמים?

ולמה להגיד שישראל ששה לקרב ושמחה להכות בחמאס כשכל האנשים מסביב עצובים, וצריך להיות עיוור וחירש כדי לא לראות ולשמוע את זה, את הפחד והצער של אזרחי ישראל, ואת החשש של רבים שנוסף על המחיר בדם יהיה גם מחיר כלכלי גבוה לרבים מאד שפרנסתם נפגעה קשה בגלל המלחמה ותוצאותיה, הרבה מעבר למעגל הישובים שנפגעים ישירות מהמלחמה. וזה לא אומר שמישהו שמח שהורגים אזרחים בעזה, אבל איך אפשר לתקוף את ממשלת ישראל וצה"ל על כך שהם תוקפים בעזה, בזמן שמעזה יורים עלינו טילים ללא הפסקה, ולא על חיילינו אלא על אוכלוסיה אזרחית. מה ממשלת ישראל אמורה לעשות במצב כזה? להציע לחמאס הצעות לטובתם, כפי שמציעים אחדים? האם מישהו יכול באמת להאמין שאם נציע לחמאס ויתורים כאשר הם יורים עלינו טילים, הם מיד יחדלו לירות ויהפכו לשכנים טובים? האם לא ברור שהתנהגות כזו תיתפס אצל החמאס כניצחון תוקפנותם נגדנו, ותגרום אך ורק לכך שהם ימשיכו לירות עלינו כדי להשיג אולי עוד ויתורים, וגם יכריזו שרק דרכם, דרך ההתנגדות, היא הדרך הנכונה, והרשות הפלשתינית שאיננה יורה על ישראל טילים היא בוגדת ומשת"פית וראויה גם לשנאה וגם לבוז? האם האינטרס של ישראל הוא להפוך דוקא את אירגון החמאס ודרך הטילים והטרור שלו למנצחים, ולהציג את הרשות הפלשתינית ככלי ריק?

אם ישראל צריכה לעשות כעת מחוות זה כלפיי אלה שאינם יורים עלינו, ולא כלפיי אלה שיורים. צריך להיות מינימום של היגיון בהתנהגות של מדינה, בדיוק כמו שאנשים פרטיים ביחסיהם החברתיים אינם צריכים ואינם מצופים להיטיב עם מי שמירע איתם ולהרע למי שמיטיב עמהם. וצריך גם לראות דברים נכוחה: את האומללות והיאוש של תושבי ישראל, מפני שעליונותינו הצבאית המוכחת על החמאס ועל הפלשתינים בכלל איננה אומרת שאין בכוח החמאס למרר את חיי תושבינו, את העובדה שיש פלשתינים רבים, וגם ערבים ישראלים, ששנאתם ליהודים היא מטרה לעצמה ולא רק תוצאה מהמצב ולכן פחות ניתנת לשינוי, וגם את העובדה שלא כולם כאלה ושכן יש עם מי לדבר, ושאי אפשר לעשות כל הזמן הכללות, לא על יהודים, לא על ערבים, לא על ימנים ולא על שמאלנים, שאזרחים משלמים מחיר כבד על מדיניות השלטונות שלהם ואין מנוס מכך, כי מדינה מחויבת קודם כל להגן על חיי אזרחיה, גם במחיר פגיעה באזרחי האויב – זו איננה זכותה אלא חובתה לאזרחיה, שאין שום צביעות בניסיון לפנות אזרחים כדי להקטין את הפגיעה בהם – זה מה שחייבים לעשות, ויש לכך גם מחיר כבד בחיי חיילינו שמאבדים את יכולת ההפתעה בקרב, שלא מוכרחים להגיד כל מה שחושבים אם זה פוגע באחרים, אפשר לשמור חלק מהדברים בלב, וצריך לשאול את עצמנו תמיד האם אנחנו מביעים את דעתנו מפני שהדברים בוערים בנו, או מפני שכך אנחנו מקווים להרשים את מי שאנו רוצים להרשים וממתגים את עצמנו במקום ובמעמד הרצויים לנו, ובכך איננו שונים ממי שמתהדר בחליפת מעצבים, שאז עדיף לנו לשתוק. בעיקר צריך להבין שלהיות אדם הגון וטוב זה לא דבר פשוט, ואין דרך אחת מוכחת לעשות את זה, לכן אדם איננו צריך להלל את עצמו ולפסול אחרים מראש, ומה שאומר הנביא בהמשך דבריו, "דרשו טוב ואל רע" הוא לפעמים ברור מאליו, ולפעמים ממש לא, ממש לא ברור מהו הטוב ומהו הרע, וצריך להודות בכך שאם יש דרך טובה ונכונה יותר איננו יודעים מהי.

עמוס פרק ה, י"ג-ט"ו:

לכן המשכיל בעת ההיא ידום כי עת רעה היא: דירשו טוב ואל רע למען תחיו ויהי כן ה' אלהי צבאות אתכם כאשר אמרתם: שינאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט, אולי יחנן ה' אלהי-צבאות שארית יוסף.