תיקון אלמנה וכלה שהיא כלי

בספרה "כלה" פורשת אורה אחימאיר את סיפור חייה של אמה, שמתה בדמי ימיה ממחלת לב, או אולי משברון לב על מות בעלה ואהובה הראשון שנרצח ארבעה ימים אחרי חתונתם, בחודש ספטמבר 1938, בימי הפרעות, כנראה בידי צלף ערבי. הוא היה שוטר במשטרה הבריטית בצפת, צעיר יהודי שעלה לבדו מהונגריה לישראל, והמחברת לא שמעה על כך דבר עד שנודע לה העניין במקרה  בהיותה כבר אשה מבוגרת. עד אז האמינה שאביה, שגם את סיפור חייו העצוב היא מגוללת בספר, היה בעלה היחיד של אמה.

לאט לאט הצליחה אורה אחימאיר לשחזר את קורות חייה של אמה שמתה עליה בהיותה ילדה בת עשר, וזמן רב לפני מותה היתה חולה. לא הכל התפענח עד הסוף, אבל די כדי לשבור את הלב: אהבתם הגדולה של אמה וחתנה, התנגדות משפחתה החרדית לנישואיהם והניסיונות להשיאה לאחר, בן הישוב הישן, האהבה שגברה על כל המכשולים רק כדי להיפרם במות הנורא, המסע להונגריה כדי לקבל חליצה מידי אחיו הצעיר של בעלה, מסע שבו פגשה האם את משפחת בעלה לראשונה ולאחרונה – בני המשפחה נרצחו בשואה, והאחות היחידה ששרדה נמלטה לארצות-הברית ושם אבדו עקבותיה – המחברת לא הצליחה לאתרה, הנישואים החדשים שלא היה בכוחם לרפא את הלב השבור, שלוש הלידות שהאחרונה בהם דירדרה את מצבה לחולי קשה ולמות, לאחר שידעה אושר קצר בזכות לידת בנה אחרי שתי בנות, כי כפי שאמר בעלה והיא חזרה אחריו, "בת זה לא בן". גם האמירה הזו היא מפתח לגורל אמה.

פה ושם, נזכרת המחברת, היא כן שמעה משהו בילדותה, ראתה תמונה בלתי מובנת, שמעה חילופי דברים מוזרים בין סבה לסבתה כשביקרו אצלם בצפת, ואמה נעלמה לשעות ושבה בעיניים נפוחות מבכי ואז הסתגרה בחדרה. הסב והסבתא הם אלה שכפו על אמה ואביה לבצע לפני חתונתם טקס "תיקון אלמנה".

אינני זוכרת ששמעתי על קיומו של מנהג קבלי זה לפני שקראתי את הספר. אולי לאור הטרגדיות הרבות שהספר מגולל לא הייתי צריכה להזדעזע דוקא מתיאור המנהג הזה, אבל הוא היה הדבר שזיעזע אותי יותר מכל, יותר מטקס החליצה שאף הוא מזעזע. אבל טקס החליצה מזעזע מפני שעיקרו השפלת נותן החליצה, שבשל כך מושפלת גם האשה הנחלצת. טקס תיקון אלמנה זיעזע אותי מפני שלא רק אנשים חיים מעורבים בו, אלא גם רוחו של הבעל המת. זו הסיבה שבהודו, אם לא שרפו את האלמנה, נידו אותה לחיי בידוד וסיגוף במקדש, ללא זכות להינשא מחדש ולחזור לחיים – האמונה שרוח בעלה המת אוחזת בגופה. האם משם התגלגלה למקומותינו האמונה הנוראה הזו?

"ידוע ומפורסם כי כל איש מניח באשתו בביאה ראשונה רוחא ואותו הרוחא נשאר בגוף האשה להיות בנין אב לכל הבנים הנולדים ממנה". כך מתחיל סדר תיקון אלמנה שתיקן הרש"ש.

מה פשר הדברים האלה "להיות בנין אב לכל הבנים הנולדים ממנה"? האם האמינו המקובלים שזרע הבעל החדש יתערב בזרע קודמו? ומדוע מונחת הרוח דוקא בביאה ראשונה? במה היא שונה מהביאות הבאות? ומדוע הרוח הזו מסוכנת דוקא אצל אלמנה? הרי לא מבקשים מן המבקש לשאת גרושה לפייס את רוח בעלה, או אולי די בטקס הגירושין כדי לסלק את אותה רוח? או שמא הרוחות מסוכנות רק כשהן שייכות למי שכבר עבר לעולם המתים, והמות הוא מפחיד לאין קץ? מי שעבר לעולם המתים פגיעתו רעה, הוא עלול למשוך את ידם של החיים ולהעבירם לשם. לכן מתפלל המבקש להינשא לאלמנה שרוח בעלה שנותר בה לא יזיק לו בשום דרך.

טקס תיקון אלמנה הוא טקס גירוש שדים. הוא נועד להשביע את רוח המת שלא תזיק לבעלה החדש של אשתו. רק אלמנה צריכה לתיקון, אלמן איננו צריך לכך. אשה איננה משאירה רוח בבעלה, רק הבעל משאיר רוח באשתו, כי האשה היא כלי, לזרעו ולרוחו, ורוחו נותרת בה. הכלה היא כלי להכלה.

והטקס הזה לא עבר זמנו. מצאתי באתר "הידברות" שמציעים לאלמנה לעשות טקס כזה בשנה הזאת, בימים האלה. אלה הדברים שקורים מתחת לאפינו אבל איננו רואים אותם. אולי הציעו מפני שהיא עצמה הרגישה שעדיין היא קשורה בקשר רוחני עם בעלה המת. פתאם חשבתי כמה המלים האלה "קשר רוחני עם בעלה המת" הן דו משמעיות. הרב הציע לה איפוא לגרש את הרוח. כי הבעל החדש צריך את כל המקום בנפשה של אשה, ואין מקום לרוחו של הבעל הקודם. גבר זקוק לבלעדיות על אשתו.

ואולי זה הפחד, שהאלמנה, בניגוד לגרושה, איננה רוצה באמת לסלק את רוח בעלה. הרי לא הסתלק ממנה מרצונה, בעל כורחה נלקח ממנה.

אבל תודה לאל לא הכל מצדדים בקיום טקס תיקון אלמנה, ויש אפילו המברכים על נישואים לאלמנה, ודוקא אם לילדים, שבכך מקיימים מצוה גדולה וגואלים אלמנה ויתומים.     

ואותי לא המחשבה על המתים מפחידה, אלא המחשבה על החיים כמי שרוחות המתים אוחזות בהם, כמי שקשורים לעולם המתים, כמי שאין בינם לבין עולם המתים שום חציצה. וגם המחשבה על האשה שהיא כלי לרוח בעלה, המחשבה על האשה שהיא בעיקר כלי.

ואורה אחימאיר חשבה בעיקר על כך שאמה דבקה ברוח בעלה האהוב ומעולם לא רצתה להיפרד ממנה וטקס תיקון האלמנה גרם לה לחוש כבוגדת בבעלה יותר מן הנישואים החדשים. ובעלה השני השתדל למנוע ממנה לנסוע לצפת ולבקר בקבר בעלה הראשון, ואת כל המעשה קבר מבלי להזכירו, ואפילו שנים רבות אחרי מותה ביקש להימנע מלדבר עליו.

אולי דוקא ההימנעות הזאת היא שקרעה את לבה ונפשה. אולי קל יותר לאלמנה אם נותנים לבעלה המת מקום של כבוד בחייה החדשים. אולי הלב נשבר פחות אם יש לו מקום להביע את געגועיו וכאבו.

ומדוע בכלל לחשוב שהמת מקנא ורוצה לאחוז באשתו גם אחרי המות, מדוע לא להאמין שהמת רוצה בטובתה של אשתו אהובתו ושמח בנישואיה החדשים ובבניין ביתה החדש? מדוע מי שמפחדים מרוחות תמיד מניחים שיצר לב האדם כל כך רע ומבקש רק להרע?

ואולי זה בעצם שורש הבעיה.