יום חמישי, 21 באוגוסט 2014

עושק הזכויות



עוד כאשר בית המשפט העליון התיר בזמנו את הפגנת ההתגרות של אנשי כהנא באום אל-פחם, חשבתי שזו טעות משפטית ומוסרית. טענתו של איתמר בן-גביר בבית המשפט היתה שגם מצעד הגאוה מרגיז אנשים, ואם מתירים לקיים אותו, חייבים להתיר גם את קיום הפגנותיהם של אנשי כהנא כנגד ערבים. בית המשפט העליון עשה לעצמו מלאכה קלה והעניק לאנשי כהנא את הזכות לצעוד באום אל-פחם ולהסית נגד תושביה הערבים, ופטר את עצמו מהחובה להבחין בין הפגנות לגיטימיות למען זכויות לגיטימיות לבין הפגנות שכל מטרתן ומהותן היא הסתה, ביזוי ושלילת זכויות כמו כל פעילותם של אנשי כהנא, שקיום מפלגתם נאסר על פי חוק אך הם ממשיכים לפעול במסגרות ובכינויים אחרים. למרבה הצער מושפע בית המשפט העליון בישראל כבר שנים רבות מבית המשפט העליון בארצות-הברית, שהתיר הפגנה של נאצים בשכונה יהודית. גם בית המשפט העליון בישראל איננו מבחין בין הזכות להפגין למען מטרה לגיטימית לבין הפגנות שמטרתן היא התגרות, הסתה וקריאה לשלילת זכויות לגיטימיות ואפילו לרצח, כמו הקריאה "מות לערבים" שקראו אנשי כהנא, אותם פרצופים מוכרים של מיכאל בן-ארי ואיתמר בן-גביר עם כמה עשרות מחסידיהם, בקרבת אולם החתונות שבו חגגו מחמוד הערבי ומורל היהודיה את טקס נישואיהם.
הזכות להינשא לבחיר לבך איננה רק זכות אזרחית אלא היא אחת מזכויות האדם הבסיסיות, והיא זכות מוחלטת, בניגוד לזכות הדיבור וההפגנה שהיא זכות מותנית, מפני שלא כל דיבור מותר: אסור להסית, אסור להמריד, אסור לאיים, אסור לבזות, אסור לפגוע בפרטיות ואסור לדבר לשון הרע. כל האיסורים האלה הופכים את זכות הדיבור לזכות מותנית, או כפי שהגדיר זאת נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר, חופש התנועה נגמר במקום שבו מצוי אפו של הזולת. חופש הדיבור מאפשר להרגיז ולקומם את הזולת, אבל לא לפגוע בו פגיעה ממשית, לא לאיים עליו ולא להסית נגדו. לכן צריכה להיות אבחנה ברורה בין הפגנות למען זכויות לבין הפגנות של הסתה, ביזוי ושלילת זכויות, שצריכות להיאסר על פי חוק, אם כי לדעתי יש כבר מספיק חוקים קיימים שמאפשרים לאסור עליהן. אינני יכולה לקבל כלגיטימית הפגנה שתוכנה הוא קריאות "מוות לערבים" ו"ערבי הוא בן-זונה", לדעתי כאשר נשמעות קריאות כאלה צריכה המשטרה לפזר את ההפגנה מיד. יתרה מכך, אינני מסכימה לכך שמותר להפגין נגד נישואיהם של זוג אנשים פרטיים זה לזה, להטריד ולבזות אותם ביום חתונתם ליד אולם החתונות. אני חושבת שההיתר שהעניק בית המשפט להפגנה, ברוח התקדים האומלל שקבע בית המשפט העליון בהיתר הפגנת השיטנה באום אל-פחם, הוא תקדים אומלל בפני עצמו. האם כעת צפויים זוגות מעורבים נוספים לסבול מאנשי כהנא, שכמו בסיפור על החייל הבודד שהניס המון אויבים כאשר התבצר במבצר ורץ לירות מחלון לחלון, כדי ליצור את הרושם שהמבצר הומה חיילים, כך מדלג איתמר בן-גביר מאירוע לאירוע ויוצר את הרושם שכנופיית הביריונים הקטנה שהוא מנהיג כוללת המונים. והיכן יושם הגבול? מתי התכנסות לצורך קריאות "מוות לערבים" ו"ערבי הוא בן-זונה" למול אירוע של אנשים פרטיים תיחשב להטרדה אסורה? השופטת ורדה אלשיך ביקשה בזמנו לאפשר לשופטים להמתין לטיסה לחו"ל בחדר מיוחד, כדי שלא יוטרדו במהלך ההמתנה על ידי אנשים שחייבו בדין. האם אנשים פרטיים שאינם שופטים אינם זכאים לשום הגנה מפני ביריונות כאשר הם חיים את חייהם הפרטיים?
רצה הגורל שדוקא השבוע הציג ערוץ 10 את סידרת הכתבות של ברוך קרא על המונופול הרבני על נישואים בישראל, מונופול שמונע ממאות אלפי אזרחים ישראלים את מימוש זכויות האדם שלהם להינשא לבחירי לבם. אי אפשר שלא לחשוב על הנדיבות של בית המשפט העליון בהגנה על החופש לצעוק מות לערבים בפתח חתונתו של זוג מעורב, לעומת דחיית כל העתירות להנהגת נישואים אזרחיים בישראל, גם אם בית המשפט העליון הרחיב מאד את זכויות הידועים בציבור כתחליף לכך, הרחבה שיוצרת מצדה בעיות חדשות. כמובן שהאחריות העליונה איננה על בית המשפט העליון אלא על הכנסת. מצב זה מעורר לא מעט מחשבות, על האופן שבו חברות דמוקרטיות שומרות על זכויות אזרחיהן. כיצד בישראל דוחקת זכות הדיבור, שהיא זכות מותנית, את הזכות המוחלטת, זכות האדם הבסיסית להינשא לבחיר לבו, לא מפני שחופש הדיבור יקר יותר, אלא מפני שמימושו הוא זול יותר, משום שמימוש זה איננו פוגע באינטרסים כלכליים, במקרה זה אינטרסים של המימסד הרבני שמתפרנס ממונופול הנישואים. במחשבה שנייה גם המגבלות על חופש הדיבור, למשל בטענת לשון הרע, נאכפות כאשר בעלי ממון וכוח חשים את עצמם נפגעים ומגישים תביעות שרבות מהן הן תביעות מופרכות לצורך הטלת אימה והשתקה, ואילו פרטים וציבורים חלשים שנפגעים מהסתה של ממש מתקשים לזכות להגנה המגיעה להם. האם גם מימוש זכויות בישראל, ולו הבסיסיות ביותר, הוא נגזרת של עוצמה כלכלית וחברתית, בדומה למתרחש בארצות-הברית, והאם זהו אופי המישטר שבו מעוניינים אזרחי ישראל? האם מצב זכויות האדם במדינה, כמו מצב הכלכלה, מעניק משקל בלתי סביר לבעלי העוצמה הכלכלית ולאינטרסים הכלכליים שלהם, או במלים אחרות, האם בדומה לעושק הצרכנים הקטנים כדי להגן על אינטרסים כלכליים מונופוליסטים של בעלי הון, מתקיים בישראל גם עושק של זכויות הפרטים הקטנים, כדי להגן על אינטרסים כוחניים וכלכליים של החזקים? נדמה לי שהגיע הזמן לדבר על זכויות האדם הנשללות במונחים של עושק, על הזכות העשוקה להינשא לבחיר לבך, וגם על הזכות העשוקה לחיות חיים בטוחים כזוג הומוסקסואלי או כזוג ערבי-יהודי מעורב, מבלי לסבול מן הביריונות של איתמר בן-גביר.