בזכות בתי-הספר

בחודשי הקיץ, לצד תלונותיהם של הורים שמתקשים לבלות את החופש הגדול עם ילדיהם (עצה מבעלת ניסיון – תנו להם לראות טלויזיה כאוות נפשם, זו אופציה זולה וטובה מרבות אחרות, ובאמת שאין בה שום נזק), שמעתי גם, בתכניות טלויזיה וכתבות בעיתונות, לא מעט ביקורת על מוסד בית הספר, שהוא שמרן ומאובן והורג את היצירתיות הטבעית שיש לילדים ולא מתאים למאה העשרים ואחת, ועוד כהנה וכהנה. אני רוצה דוקא לדבר בזכותם של בתי הספר ולימוד החובה, שהוא בעיניי, לצד הירידה בתמותת תינוקות ויולדות, ההישג הגדול ביותר של החברה המודרנית: מערכת חינוך שכוללת את כל הילדים, ושלכל ילד נמצא בה מקום, כדי שיוכל לבלות את ילדותו בלימודים, לא בעבודה כדי לסייע לפרנסת המשפחה, לא בטיפול באחים הקטנים, וכמובן לא בשוטטות ברחובות והידרדרות לפשע, אלא בלימודים, שזה בעיניי העיסוק הטוב ביותר לילדים ולנוער.

העובדה שאין זה כלל ברור מאליו שילדים יוכלו לבלות את ילדותם בבית-הספר ולעסוק בלימודים, והתוצאות של מצב שבו ילדים מועסקים בעיסוקים אחרים ומנועים מלבקר בסדירות בבית-הספר, מוכרות לי לא רק מלימוד היסטורי ומקריאה על מציאות העולם השלישי. אני שבה כעת מביקורי השבועי בשוק מחנה-יהודה, ובדוכנים שאני פוקדת מדי שבוע עומדים נערים שמוכרים לי ירקות ופירות ותבלינים ובכך מסייעים להוריהם. אני מכירה את משפחותיהם, הן גדולות ומרובות ילדים, ולעבודתם יש ערך כלכלי רב חשיבות למשפחתם. זה לא שאינם לומדים דבר בעבודתם: הם מקבלים סחורה, מסדרים אותה, שוקלים ומחשבים, מקבלים תשלום ומחזירים עודף, רובם מנומסים ואדיבים ללקוחות, הם אחראים ומחויבים ואלה ערכים חשובים מאד לכל אדם. אבל יותר הייתי רוצה לראות אותם בספסל הלימודים, מעתיקים תרגילים במתמטיקה מן הלוח. צר לי, אבל אינני רואה כיצד תגביר העבודה בשוק את היצירתיות שלהם, כיצד תפתח את מחשבתם. נדמה לי שחבריהם הלומדים, שכלואים לכאורה בכיתות בית הספר, יתפתחו טוב יותר וייצרו לעצמם עתיד מבטיח ומרתק יותר מן הנערים העובדים בשוק.

לבקר את בתי הספר קל, ולפעמים למבקרים יש בטן מלאה מרירות מחוויותיהם כילדים במערכת החינוך או אפילו כהורים. כאם גרושה ומעוטת-אמצעים סבלתי לא מעט מראוותנות לשמה, סחטנות כלפי הורים והשפלה של תלמידים עניים, תופעות שחוויתי בבתי הספר של בנותי ושיקפו היטב את החברה הסובבת בארצנו, שהפכה בעשורים האחרונים חמדנית, ראוותנית ואטומת-לב. אבל אלה תופעות לוואי שליליות של היות בתי –הספר ראי של החברה שבה הם פועלים, והן אינן מבטלות את חשיבותם של בתי הספר להתפתחותם של הילדים, דוקא בגלל אופיים השמרני, שחבל שאיננו שמרני עוד יותר, חבל שאין מצניעים לכת יותר ואין מדגישים יותר את חשיבותם של מורה, לוח וגיר, כפי שאמר יפה שר-החינוך לשעבר, תלמידים, לוח וגיר הם מה שצריך מורה כדי ללמד היטב, לא מחשבים יקרים ולא טכנולוגיה נוצצת, רק אהבה ולב פתוח לילדים וידע, הרבה ידע במקצועות הלימוד, ידע מן הסוג שמתאכסן במוח ולא במכשירים, ידע שעליו אמרו הקדמונים "מה שלמדתי שום גנב ושום שודד לא יקחו ממני". היה זה הנוירולוג שלימד אותנו בחוג לחינוך שיעור מטלטל על הפתולוגיה של המוח, שהסביר לנו את חשיבותו של הזיכרון האוטומטי, זה שמוגן אפילו מפני התקפי שבץ קשים: תנו לילדים ללמוד הרבה בעל-פה, הוא הסביר לנו, למדו אותם בעל-פה את השירים ואת לוח-הכפל, כך לא יימחו מזיכרונם לעולם. זכרתי היטב את שיעורו. מן הלימוד המתקדם ביותר של המוח האנושי הוא למד בראש וראשונה לכבד את דרכי הלימוד העתיקות.

כשהגעתי לאוניברסיטה, כמו רבים, עם בטן מלאה על סבלות בית-הספר, זה היה כבר אחרי שירותי הצבאי כמורה חיילת, ושם למדתי לראשונה שיש מציאות אחרת מזו של ילדים לומדים: בעבודתי כמורה חיילת בחינוך המיוחד פגשתי הורים שהעדיפו להשאיר את ילדיהם בבית, ילדים בגילאי עשר עד חמש-עשרה, כדי שיאספו ביצים מן הלול ויסדרו אותן בתבניות, כדי שיפזרו מזון ברפת ובלול, וכדי שיטפלו באחיהם הקטנים בזמן שההורים עסוקים בעבודה. המשימה האחרונה הוטלה בעיקר על הבנות הבכורות והשניות במשפחות מרובות הילדים. הילדה המבוגרת ביותר בכיתתי הגיעה ללימודים רק לעתים רחוקות: היא היתה המטפלת של שבעת אחיה הקטנים ממנה. כשמישהו מהם חלה היא נשארה בבית לסעוד אותו, בימי ששי מעולם לא הגיעה לבית הספר כי נאלצה לסייע בהכנות לשבת, ולפני חגים נעדרה ימים רבים. מפורים עד פסח, כאשר במושבים נהגו לא רק להוציא את הרהיטים ולנקות היטב את החדרים, אלא גם לסייד את הבית כולו בלבן, נעדרו רבים מן הילדים כדי לסייע בהכנות לפסח. כן, הם ידעו לטפל באחיהם הקטנים וגם בעופות ובבהמות, הם ידעו לסייד ולנקות ולבשל ולחתל ועוד מלאכות מועילות רבות שחשוב לדעת, אבל יצירתיות לא ראיתי אצלם, בעיקר ראיתי פיגור סביבתי, נחשלות, צרות אופקים, מחסור בידע ובכישורי למידה. התלמידה הבוגרת שהיתה לכאורה בשנת לימודיה השמינית התקשתה לקרוא. היא גם לא היתה מנומסת וכנועה כפי שאפשר היה לחשוב: היא היתה חצופה מאד, גסה ואלימה, אולי מתוך תסכול, ואולי משום שלא הכירה מעולם בחייה מציאות של רוך, ושל חלומות נעורים. בכלל נוכחתי בתקופת עבודתי כמורה חיילת, שילדים שאינם לומדים הם חצופים ואלימים יותר ממה שמכנים היום "חנונים". שום דבר איננו משפר את האישיות, את היצירתיות ואת הנימוסים הטובים כמו לימוד שיטתי, שדרכו לומדים אנשים גם לרצות ולשאוף ולחלום, דרכו מתרחב עולמם מעבר לכפר מגוריהם אל הארץ והעולם והחלל – כבר אמרתי שאל תמנעו מהילדים לצפות בטלויזיה, הם לומדים ממנה הרבה יותר מכפי שאתם משערים, למדתי זאת מבנותי.

בכל העולם נלחמים מיליוני בנים, ועוד יותר מיליוני בנות, על הזכות הבכלל לא מובנת מאליה ללכת לבית הספר וללמוד. גם אצלנו מתחת לאף יש המון ילדים כאלה, שלימודים סדירים כלל אינם מובנים מאליהם עבורם. אני שמחה מאד ששר-החינוך הבטיח לדאוג גם לנושרים ממערכת החינוך, להושיט להם יד ולהשקיע בהם את ההשקעה הנוספת שהם זקוקים לה כדי שלא יפגרו אחרי האחרים ויפלו לצד הדרך. ילדים צריכים לבלות את ימיהם בבתי-הספר וללמוד. יותר ממחשבים הם זקוקים לתשומת לב ואהבה והם זקוקים ליידע. יידע איננו מעניק רק השכלה. הוא מעניק ביטחון, הוא מרחיב אופקים, הוא מפתח את האישיות, הוא מעניק בסיס שממנו אפשר להמשיך הלאה. החברה שלנו זקוקה לבתי-ספר. תמיד יהיה טוב לשפר את בתי-הספר, את השכלת המורים ואת היחס לתלמידים, אבל לתאר את בתי-הספר כמוסד מיותר שאין בו צורך, זו התפנקות של חברת שפע שאיננה רואה נכוחה, לא את המתרחש מחוצה לה וגם לא את המתרחש מתחת לאפה.