פרקליטים ועבריינים אחרים

עוד לפני שצפיתי אתמול בערוץ 10 בתכנית "המקור" על אהוד אולמרט ושולה זקן וניסיונותיו של אולמרט לשבש את החקירות והמשפטים נגדו, חשבתי שזה יהיה מרתק, אבל לא חשבתי שזה כל כך יעציב אותי, ולא בגלל חשיפת המאמצים של אולמרט להשפיע על שולה זקן לשתוק, להעלים ראיות, לקחת על עצמה את אשמתו ולשבת במקומו בכלא תמורת תשלום, כל הדברים האלה שלכשעצמם מחייבים עונש הרבה יותר חמור מזה שהוטל על אולמרט בעסקת הטיעון – חצי שנת מאסר שירצה בחפיפה עם העונש המופחת שנגזר עליו במשפט הולילנד – ושכבר ידעתי אותם קודם לכן, ועוד לפני שידעתי, הבנתי שיש משהו כזה, כמו שהרבה אנשים אחרים הבינו את זה ובמיוחד השופט דוד רוזן שכעס מאד והטיל עונשים בהתאם, ובצדק. מה שהעציב אותי יותר מכל הוא מה שהשתמע מדברי סניגוריה של שולה זקן, שאם הבנתי נכון יש עורכי-דין שעכשיו מחרימים אותם, או גם אם לא ממש מחרימים אותם, מסתייגים מהם ולא מדברים איתם, בגלל שהם מסרו לפרקליטות את הקלטות של שולה זקן, שחשפו לא רק את השחיתות של אולמרט, אלא גם את ההתנהגות הפסולה של עורכי-דין מפורסמים ומכובדים כמו נבות תל-צור, שנפגש עם שולה זקן מטעמו של אולמרט וניסה להשפיע עליה לסרב  לעסקת טיעון, שהיתה טובה בשבילה אבל גרועה לאהוד אולמרט. הסניגור של שולה זקן, עופר ברטל, אפילו התנצל, שהוא היה חייב למסור לפרקליטות גם את הקלטת שמפלילה את נבות תל-צור, אחרת זו עבירה של העלמת ראיות, כאילו הוא זה שצריך להתנצל שעורכי-דין אחרים ניסו לשבש הליכי משפט לרעת מרשתו. ההתנהגות הזאת, שמעציבה אותי מאד אבל לא באמת מפתיעה אותי, מראה שאין הבדל גדול בין הפושעים לבין עורכי-הדין שלהם: אלה כמו אלה חושבים שהפשע הכי חמור הוא הלשנה על עבירות של עמיתים למקצוע, וזה לא באמת משנה אם המקצוע הוא לגנוב ולשדוד או לסייע לבית-המשפט ולהוצאת הצדק לאור, שזה לכאורה תפקידם של עורכי-הדין. המוסר הנוהג בשתי הדיסציפלינות הוא מוסר זהה: תפשע כאוות-נפשך, אבל לעולם אל תלשין.

אפשר היה לומר על עו"ד נבות תל-צור ועל עורכי-דין אחרים שהם שירתו את הלקוח שלהם, למרות שגם לטובת הלקוח יש גבולות – אסור לשבש הליכי משפט גם אם השיבוש הוא לטובת הלקוח. אבל כשאני חושבת על הניסיון האישי העגום שלי עצמי עם עורכי-דין, הרי שלא תמיד הם משרתים את טובת הלקוח. לפעמים הם משרתים את ידידיהם ואת בעלי הממון, וכמובן שהרבה פעמים ידידיהם ובעלי הממון הם אותם אנשים, כי הרבה עורכי-דין אוהבים להיות ידידים של בעלי ממון. כשהלקוח איננו בעל ממון, קשה לו מאד למצוא עורך-דין שבאמת ידאג רק לו ולטובתו ולא לשום דבר אחר. כשגיליתי שבעלי בוגד בי פניתי לעורך-דין שהיה ידיד של שנינו ושירת באותה יחידת מילואים עם בעלי. עוד לא ידעתי מה אני רוצה לעשות והסכמתי שהוא יתווך בינינו. במהרה החלטנו להתגרש ואז אותו עורך-דין התקשר אלי ואמר לי שאני חייבת למצוא מיד עבודה – קודם לכן לא עבדתי בצורה מסודרת, כי בעלי התנגד לכך וסירב לסייע לי לטפל בבנות – וכמו כן מעכשיו עלי למשוך מחשבון הבנק רק סכום מוגבל כדי ש"אראה איך אני מסתדרת". הייתי המומה וצעקתי עליו איך הוא מעז לומר לי דברים כאלה, שנועדו ליצור מצג שוא של אשה עובדת שאיננה סמוכה על שולחן בעלה, כדי להפחית במידה ניכרת את גובה המזונות המגיעים לי, לאחר עשור שבו טיפלתי בבנותי ובכל ענייני הבית לגמרי לבדי ללא כל עזרה, ועם כל הויתורים המתחייבים מכך בתחום המקצועי. עורך-הדין קצת נבהל ואמר שיותר לא ייצג איש מאיתנו, אבל במהרה התברר שהוא כן מייצג את בעלי. לימים הוא הפך לשופט שלום ואחר כך לשופט מחוזי, ואפילו ישב בדין באחד ממשפטי אולמרט. לא פעם שאלתי את עצמי, אם הוא מסוגל לשפוט בצדק ולא להעדיף את אלו שאיתם רצוי לו לשמור על יחסים טובים. אחר כך מצאתי עורך-דין אחר שסייע לי במסירות במשך שנים רבות, עד שאבי נהרג וביקשתי ממנו לייצג אותי גם בעניין עזבונו של אבי. הוא עצמו דיווח לי בדיעבד על כמה ביקורים שערכו אצלו קרובי משפחתי, שלדבריו באו להראות לו שהטיפול בעזבונו של אבי בסדר גמור. ומיד הבנתי שמשהו איננו כשורה – אם הכל כל כך בסדר, מדוע נפגש עם קרובי משפחתי ללא ידיעתי ומאחורי גבי, מבלי לבקש את אישורי לפגישה ומבלי להזמינני אליה? רק אחרי שנים התאמת חשדי, כאשר התברר לי שנכס שאבי הוריש לבנותי וצריך היה להירשם על שמן, לא נרשם בטאבו על שמן במשך שתים-עשרה שנים. כאשר הדברים התבררו לי כבר לא היה לי קשר עם אותו עורך-דין, בעקבות התנהגותו בעניין אחר שחשבתי לבלתי ראויה. לימים אף הוא התמנה לשופט שלום, ואני מתפללת שכשופט הוא נוהג ביתר הגינות מכפי שנהג עמי. אם קוראי שואלים את עצמם מדוע לא התלוננתי על התנהגותם של שני עורכי-הדין האלה, הרי לגבי הראשון הגשתי תלונה ללשכת עורכי-הדין והתלונה נגנזה, ולגבי השני העדפתי לא להגיש תלונה כי לא הייתי מסוגלת לעמוד בעימות איתו שהיה מחייב אותי להעלות מחדש את האירועים הקשים והכואבים ביותר בחיי, שהשאירו עלי את רישומם לכל החיים. וגם למדתי מן הניסיון, שסילוקו של אדם בלתי ראוי, איננו מביא בהכרח למינויו של אדם ראוי יותר תחתיו. לפעמים נופלים מן הפח אל הפחת. הרי גם אהוד אולמרט קנה תחילה את תהילתו כלוחם בשחיתות.

היה קשה מאד למצוא עורך-דין שייצג אותי ואת בנותי בענייני הירושה נגד קרובי משפחתנו העשירים, שעל סמך הניסיון כבר הנחנו מראש שינסו להעביר לצדם כל עורך-דין שייצג אותנו, וכך אכן קרה. בלית ברירה החלטנו לייצג את עצמנו. אחר כך בתי הבכורה גם למדה משפטים, והיום היא עובדת בעצמה כעורכת-דין, אבל בניגוד לעופר ברטל היא הגיעה למקצוע כדי להגן על עצמה ועל משפחתה, ולא מתוך אשליות, וכך היא מתייחסת אליו, כמקצוע שיכול לסייע לאדם להגן על עצמו ועל משפחתו מפני דורשי רעתם.

אנשים עלולים להסיק מדבריי שאין לי אמון בעורכי-דין ובמערכת המשפט, וזה ממש לא נכון. יחסית למערכות אחרות בחברה, בתי משפט הם הרבה יותר הוגנים ושיוויוניים, וכמובן הרבה יותר שקופים ומבוקרים ממערכות אחרות, שבהן הכסף והכוח והקשרים לבדם מדברים ללא בושה, ורק קולם נשמע. כהיסטוריונית הבהירו לי מורי בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית, שהדבר הכי חשוב באקדמיה הוא להשיג כספים, ולכן צריך להתחנף כל הזמן לבעלי המאה ובמיוחד חשוב לא להרגיז את ממשלת גרמניה שנותנת הרבה כסף למחקרים שמוצאים חן בעיניה, ורצוי להשוות את ישראל לנאצים, שאת זה ממשלת גרמניה ואזרחיה במיוחד אוהבים לשמוע. אני סירבתי לאמץ את התורה הזאת וגם הבעתי בכתב ובעל-פה את דעתי עליה, וכמובן זכיתי גם לתביעות דיבה וגם לחרמות של עמיתים מסוג זה שמתאר עופר ברטל, אבל לי זה לא אכפת במיוחד. למזלי היסטוריון איננו נזקק באמת לקשר עם עמיתים, וגם לא לכסף רב. כדי לכתוב היסטוריה צריך רק נייר ועיפרון (לא עט, כי עטים עלולים להזיק לכתבי יד עתיקים). חוץ מנייר ועיפרון היסטוריון צריך הרבה אומץ והרבה יושר, והדברים האלה אינם נקנים בכסף, למרות שלמרבה הצער, לא פעם הם נמכרים בכסף. כמובן שגם עורכי-דין צריכים הרבה אומץ ויושר, ואלה אינם דברים שנקנים בכסף, אבל לא פעם הם נמכרים בכסף.

ובכל זאת קשה במיוחד לפגוש עורכי-דין שמשבשים הליכי משפט, שהרי משפטים, בניגוד למחקרים בהיסטוריה, עלולים לשלוח אנשים לכלא, ואם הם כבר שולחים אנשים לכלא, רצוי מאד שישלחו לכלא את האדם הנכון, ולא מישהו שקיבל ממנו כסף כדי לשבת בכלא במקומו, או שאפילו לא קיבל כסף, והסכים להפליל את עצמו מתוך פחד, ובמקרה הזה מדובר באשה שהתבקשה לקחת על עצמה את האשמה, כדי לפטור מאשמה את מעסיקה ופטרונה. היום אותם עורכי-דין ששידלו אותה לשקר למען לקוחם, מאשימים אותה משום שזמן רב אכן שיקרה למענו, עד שהמחיר היה גבוה מדי עבורה, וכאשר הם מגנים אותה כשקרנית, הם דומים לרוצח הוריו שביקש רחמים כי הוא יתום. מה שחשוב לציבור לדעת הוא שאנשים עשירים אכן קונים לעצמם לא פעם את עורכי-הדין ואת פסקי-הדין הרצויים להם, ושלא תמיד הדבר נחשף, ולכן מה שקרה עם אהוד אולמרט ושולה זקן איננו עצוב אלא שמח, מפני שבסופו של דבר האמת יצאה לאור, מפני שלשולה זקן נמאס, וזאת בשורה נעימה, גם לגבי כוחן של נשים שהגברים חושבים שתמיד יוכלו לסובב על אצבעם, ופתאם קמות ואומרות עד כאן, וגם לגבי יהירותם של עבריינים חזקים ועורכי-דינם, שידעו שאולי לא תמיד, אבל לפעמים, מעשי העוולה נחשפים, והצדק יוצא לאור.