עכשיו
אני קוראת את "הנערה הקבצנית" The Beggar Maid. זה הקובץ האחרון של
אליס מונרו שאני קוראת. את כל האחרים כבר קראתי ואני לא יודעת מה אעשה כשייגמרו לי
הסיפורים שלה, הבודדים שדילגתי עליהם, לא יותר מאחד לקובץ. ואז אולי אתחיל לקרוא
את הסיפורים מחדש. אחד כבר קראתי פעמיים כי כל כך אהבתי אותו. הוא בקובץ "הירחים
של כוכב שבתאי" והוא נקרא "גברת קרוס וגברת קיד". הוא מספר על שתי
זקנות שמכירות עוד מגן הילדים ונפגשות בבית אבות, ומבלות את זמנן ביחד עד שאחת מהן
מקבלת על עצמה פרוייקט חינוכי שנראה בתחילה מבטיח אבל בסופו של דבר נכשל קשות,
ולמרות שנראה שהחברות ביניהן נסדקה, בסופו של דבר היא עומדת במבחן. זה סיפור על
הטוב שבאדם ולכן כל כך אהבתי אותו, אבל אני לא יכולה להגיד שהוא אופייני לאליס
מונרו, שחוקרת הרבה יותר את הרוע האנושי מאשר את הטוב. ובכל זאת אני לא יכולה
להפסיק לקרוא אותה ואת כל סיפורי הרצח והאלימות שלה, שכמו שג'ונתן פרנזן כבר ציין,
אף פעם לא תופסים בהם את הרוצח. הפשע אצלה די משתלם.
את
פשר שמו של הקובץ "הנערה הקבצנית" אני עוד לא יודעת, כי הסיפור שנקרא
בשם זה הוא באמצע הספר, ובינתיים קראתי רק את שני הסיפורים הראשונים, ששניהם
עוסקים בחינוך קצת בעייתי, כלומר באלימות כלפי ילדים, בעצם כלפי ילדות, שכנראה יש
משמעות לכך שהן בנות ולא בנים: בסיפור הראשון יש מכות ובשני אלימות בבית-ספר, וגם
אונס של ילדה נכה או מפגרת, לא ממש ברור, בבית הספר, לעיני התלמידים. בעתיד הילדה
הזאת תיאנס שוב ושוב, תיכנס להריון שוב ושוב, ולבסוף תמות מדלקת ריאות, או כך
לפחות יגידו. זה לא הסיפור כאן, זה רק הרקע לסיפור. גם בסיפור הראשון יש מישהו
שמוכה למות ואומרים שהוא מת מדלקת ריאות. דלקת ריאות היתה כנראה כיסוי טוב לרצח,
כי פעם, לפני האנטיביוטיקה, המון אנשים מתו מדלקת-ריאות.
חשבתי
שמוזר שקראתי דוקא היום את הסיפור השני שנקרא Privilege, כי בבוקר קראתי בגלריה
על הסרט "עמק" של הבמאית סופי ארטוס, שעבדה שנה כמורה בבית ספר לילדים
בעייתיים, ועל הניסיון הזה, שהשפיע עליה מאד קשה בחיים, היא ביססה את הסרט. אני לא
יודעת אם יהיה לי אומץ לראות את הסרט הזה, אבל חשבתי כל הבוקר על התקופה שהייתי
מורה חיילת, התקופה הראשונה, כשעבדתי בבית ספר איזורי בגליל שהיו בו ילדים ממושבים
ונשלחתי להיות מחנכת של הכיתה המיוחדת, שהיו בה ילדים בכל הגילאים עם כל הבעיות
האפשריות, ואף לא אחד מהמורים וגם המנהל לא רצו ללמד את הכיתה הזאת. דיברתי עם
המורה הקודמת שעזבה באמצע השנה כי היא לא יכלה לסבול יותר. היא היתה אשה גדולה
מאד, שמנה מאד ויפה מאד, שישבה בכסא גדול ואמרה לי תלכי מחר למנהל ותגידי לו שבשום
אופן את לא לוקחת את הכיתה הזאת. תסתכלי עלי ותסתכלי עלייך, היא אמרה לי. הגובה
שלי אף פעם לא היה הרבה מעל מטר וחצי, ובאותם ימים הייתי גם רזה מאד, אחרי שתי
התקפות פראטיפוס שכמעט חיסלו אותי. נראיתי כעלה נידף לעומתה, והיא אמרה תסתכלי
עליך ותסתכלי עלי, ואני לא יכולתי להתמודד איתם, ואני בוגרת סמינר. אני לעומתה סיימתי
רק קורס מורות של חודשיים בצבא, אבל הייתי חיילת, ולא רציתי לעשות בעיות, אז
נכנסתי לכיתה וניסיתי לעשות כמיטב יכולתי. עוד הייתי צעירה מאד והיה לי המון רצון
לתקן את העולם.
לא
היו בכיתה בעיות אלימות קשות ומפחידות כמו בסרט "עמק" ובסיפור
"פריוילגיה" של אליס מונרו. היו רק המון הפרעות וקשיי ריכוז, והיה קושי
עצום ללמד, והיו תלמידים שהתגרו בי בלי הפסקה. אחד שאני זוכרת במיוחד, ילד שבלט
דוקא בניקיונו האישי, בלבושו הנקי והמסודר, שאמרו לי וגם נוכחתי בעצמי מאוחר יותר שזה
היה מיוחד לו, שבביתו ובמשפחתו דוקא שלטו אי הסדר והליכלוך וההזנחה, נעמד פעם
בכיתה ואמר: "תני לי סטירה, מורתי, תני לי סטירה". נתתי לו סטירה עזה
ולרגע הוא נדהם ואז השתתק. אחר כך שמעתי אותו מתגאה בי לפני חברים מכיתה מקבילה:
"תיזהר ממנה, זאת יכולה לתת לך סטירה בלי שתרגיש." זאת היתה המחמאה
היחידה שקיבלתי במשך אותה שנה. מבין המורים הצעירים – רובם היו צעירים בתחילת דרכם
המקצועית שהגיעו מרחוק - היה רק מורה אחד שמצאתי איתו שפה משותפת. גם הוא מצא את
עצמו מכה תלמידים מחוסר ברירה. שנאנו את עצמנו. רצינו להיות יאנוש קורצ'אק אבל
בפועל היינו כל מה שלא רצינו להיות. בסוף השנה ביקשתי בכל מחיר לעבור משם. לא
רציתי לזכור משם כלום, אבל אני זוכרת המון, גם אחרי יותר מארבעים שנה, וכנראה
אזכור כל חיי. לא רק את הילדים המופרעים והמפריעים. גם כמה בנות שקטות, בעלות
קלסתר פנים מובס, שנצמדו אליי, ייחלו למעט חום. אני חושבת הרבה מה עלה בגורלן ואלו
נשים הן צמחו להיות, אבל מעולם לא היו לי הכוח והאומץ לחפש ולראות. לא שבתי לשם
מעולם.
אליס
מונרו מתארת משחק אחד שהבנות בבית הספר הזה, ששכן בצד הגרוע של העיירה, שיחקו בו,
משחק לוויה. אחת הנערות הגדולות והנחשבות היתה שוכבת כמתה, והנערות האחרות היו
עורכות טקס לוויה, שרות הימנון אֵבֶל ומכסות אותה בפרחי העונה. זה היה משחק שהן
שיחקו באביב, כשהשלג נמס והפרחים פורחים. אני מנסה לאמץ את זיכרוני אבל אני
משוכנעת שמעולם לא נתקלתי במשחק בנות כזה בישראל. אולי מפני שאצלנו הלוויות אינן אסתטיות
כל כך, הגופות נעטפות בתכריכים ומכוסות בבד ונישאות על אלונקה ומושלכות לבור ללא
ארון. טקס קבורה אכזרי. הנוצרים מלבישים נערות מתות במיטב בגדיהן, בשמלות מפוארות,
מאפרים אותן ומקשטים בפרחים. זה מה שדיבר כנראה ללב הנערות, השמלות היפות והאיפור
והפרחים. את משמעות המות טרם הבינו, טרם תפסו.
הכמיהה
הזאת ליופי, לניקיון, במקומות ששולטים בהם הכיעור והעזובה, זה מה שמפליא וגם
מכאיב. רק דבר אחד יפה, מספרת מונרו, היה באותו בית ספר: תמונות צבעוניות של
ציפורים קנדיות שמישהו תלה גבוה מעל הלוח, וכך נשמרו במקום שכל דבר בו חובל ונקרע,
הרכוש והגוף. ציפורים קנדיות שאינני מכירה, הסתכלתי באינטרנט כדי לראות כיצד הן
ניראות: נקר אדום-ראש, שונה מהנקרים המוכרים לי, עוד ציפור צהובה שהזכירה לי
בולבול, אבל אולי היא ממין אחר, עורבני כחול שיפה בהרבה מבן דודו העורב ואווז קנדי
דק צואר שראשו וצוארו שחורים. זה הזכיר לי את הפוסטר של ציור טיטוס של רמברנדט
שתליתי על קיר דירתי במקום השירות הבא שלי, בבית שאן, וכל מי שביקר בדירתי הסתכל בו
בהתרגשות. הוא תלוי עד היום בסלון דירתי ויקר ללבי מאד. כשביקרתי בבתי הספר של
בנותי הצטערתי תמיד אם היו מכוערים. תמיד נדמה לי שליופי יש כוח מאלף, שיופי גורם
לילדים המופרעים ביותר להירגע ולהתבונן. אבל אולי אני רק משלה את עצמי, כמו שחשבתי
אז שדי ברצון טוב ועבודה קשה כדי לחנך ילדים שהחיים התאכזרו אליהם? פעם באסיפת
הורים בבית הספר של בתי הבכורה – כמה שנאתי את האסיפות האלה שבהן צריך לשבת על
כסאות של ילדים ולהקשיב למורה – פעם הרמתי את ידי ואמרתי שבית הספר נראה כל כך רע,
ואני מבינה שאין הרבה כסף, אבל אפשר לפחות לתלות במסדרונות ציורים של ילדים. המורה
אמרה שהם מדברים על זה וינסו לשפר. היו הורים שתמכו אבל נדמה לי שהרוב חשבו שאני
משונה שדוקא זה אכפת לי, הכיעור שבו הילדים נמצאים כל היום ולומדים. כשנולדו לי
בנות משלי כבר לא כל כך רציתי להיות יאנוש קורצ'אק, רק אם לבנותי. בבית תליתי את
הציורים שלהן על הקיר.
