ארוחה של פרפרים - על יוסל ברגנר ז"ל

הם היו שלושה חברים: יוסל ברגנר ויוסל בירשטיין ונסים אלוני, ואני אהבתי מאד את שלושתם, אבל רק את יוסל בירשטיין היכרתי אישית, כי הוא גר מאד קרוב אליי וראיתי אותו מטייל בכל יום עם אשתו, ולפעמים גם פגשתי אותו יושב בפתח המחלקה לכתבי יד בספריה הלאומית ומשרת בנועם את הבאים, וכשקראתי את הסיפורים שלו יכולתי לשמוע את קולו מספר. את יוסל ברגנר ראיתי רק בטלויזיה, אבל התמונות שלו ליוו אותי מאז ילדותי – לא האמיתיות, כמובן, רק העתקים, את האמיתיות ראיתי רק בתערוכות, אבל הדמויות שלו תמיד מקיפות אותי עם פני המסכה שלהן, העיניים הגדולות והאף הישר, ועם הפרפרים הגדולים, והעששיות המעופפות והפומפיות הנודדות ויש לי גם קורקינט אחד שהוא ילד או ילדה ומדבר עם פח זבל, או אולי זו תיבת מכתבים, וישנם הציורים ל"משפט" של קפקא שמהם זכורה לי דוקא התרנגולת שאינני יודעת איך היא קשורה לסיפור, אבל היא נקשרה לו בדימיוני. נסים אלוני, שהיה הצעיר מביניהם, מת ראשון, לא ראיתי מחזות שלו על הבמה, רק את סרט הטלויזיה על פי המחזה שלו "הכלה וצייד הפרפרים", עם גילה אלמגור בתור הכלה מי ויוסי בנאי בתור הצייד. ראיתי אותו שוב ושוב, ושוב ושוב הוא הקסים אותי – הוא היה החלום של נסים אלוני על הציורים של יוסל ברגנר, שהדמויות שלו תמיד מציגות תיאטרון: יוסל ברגנר הוא צייר תיאטרלי, וכל מה שהוא מתבונן בו הופך לתיאטרון: הפומפיות והעששיות הן שחקניות ורקדניות, והן אנשים, והן יהודים שיוצאים ממצריים, ותמיד יש בציורים שלו משהו עצוב, עצוב כמו בית שנהרס ותכולתו נזרקה לרחוב, וכל הכלים והרהיטים הזנוחים מציגים תיאטרון רחוב ומבקשים על עצמם רחמים. נפשם של שלושת החברים נקשרה זה בזה, ובכל אחד מהם היה משהו מרעיו: שלושתם היו ציירים ושלושתם היו מספרים ושלושתם היו מחזאים, כי בכל תמונה של יוסל ברגנר יש תיאטרון קטן והאנשים מציגים על רקע של תפאורה שתוחם אותם בתוך עולמם הבדוי, אפילו כשהתפאורה היא טבע פתוח, עדיין היא במת תיאטרון שעל פניה משחקות הדמויות משחק של מסכות ומסתורין, ולכל תמונה יש סיפור, למרות שיוסל ברגנר סיפר בעיקר בעל פה. פעם סיפר על עלייתו לארץ ישראל, כיצד ירד בחיפה מן האניה וראה שם מוכר מדחומים יושב על הארץ עם מרכולתו וצועק יידן קאופן, זולן נישט בדארפן, שזה יהודים תקנו כדי שלא תצטרכו, ממש כמו בעיירה היהודית. יוסל ברגנר חשב שישראל היא רק עיירה יהודית גדולה, והיתה בזה הרבה אמת, כי היהודים שעלו לארץ לא יכלו באמת להשתנות, הם רק בנו עיירה יהודית גדולה, וכדרכם של קבצנים הם בנו אותה ממה שטילטלו איתם בדרכים וממה שמצאו: כלים ישנים, מעוקמים ושבורים, שמה שמונע מהם להתפרק ולקרוס הוא החלום, החלום היה שלד הבית והבית ריחף סביבו, וכשלא היה מה לאכול, אכלו פרפרים. באמת כשיוסל היה ילד הוא אכל הרבה פרפרים. אביו משורר היידיש מלך ראוויטש לא כל כך השתכר כסף, אבל תמיד היו לו פרפרים בראש, הוא נסע לאוסטרליה וחיפש שם מקום להקים מדינה ליהודים, בקימברלי שבאוסטרליה, כי כבר שמו לב שבארץ ישראל גרים ערבים, אבל עוד לא שמו לב שבאוסטרליה גרים אבוריג'ינים. אחר כך יוסל ברגנר בעצמו היגר לאוסטרליה, ובאניה הוא פגש את יוסל בירשטיין ומיד הם נהיו חברים לכל החיים. במלחמת העולם השנייה שניהם התגייסו לצבא הבריטי אבל נשארו באוסטרליה וגרו יחד באוהל, ויוסל ברגנר צייר שם את האבוריג'ינים. ראיתי את הציורים האלה בתערוכה בתל-אביב, נדמה לי שהייתי עדיין נערה, אבל אולי זה היה מאוחר יותר. רק אז הבנתי שהיה ליוסל ברגנר פרק אוסטרלי מאד חשוב בחיים, ושהוא היה מראשוני הציירים הלבנים שתיעדו את האבוריג'ינים, אבל אני חושבת שהוא לא חשב על עצמו כל כך בתור צייר לבן שמצייר ילידים, אלא יותר בתור יהודי שברח מאירופה ורואה אנשים שגם החיים שלהם קשים. זה קצת דומה לאחי שכתב הרבה על הצוענים בשואה, כי הוא אמר לי שזה יותר קל מלכתוב על יהודים, אבל בעצם כשהוא כתב על הרצח של הצוענים הוא חשב על המשפחה שלנו, על אלה מבני המשפחה שלנו שלא הצליחו להימלט, והם היו הרוב. יוסל ברגנר צייר את האבוריג'ינים בחיים הקשים שלהם במדבריות האוסטרלים, וכשהוא רצה לצייר יהודים הוא צייר פומפיות ורהיטים יוצאים ממצריים, והציורים שלו נראו לי עצובים, כי הם הזכירו לי בית שנהרס וכל תכולתו נזרקה לרחוב, והמראות האלה הזכירו לי את השואה שמשפחת ברגנר הצליחה להימלט ממנה אבל היידיש שלהם לא כל כך הצליחה להימלט ממנה כי היא נרצחה עם הדוברים שלה בתאי הגזים ובבורות, ועכשיו בעיקר קוראים את השירים של מלך ראוויטש בתרגום לאנגלית, ומאד קשה למצוא אותם במקור. פעם יוסל בירשטיין סיפר על שיר שהיתה בו רק מלה אחת "ארובות", ואני כבר לא זוכרת אם הוא כתב את השיר או מישהו אחר, והקריא אותו לאנשים באוסטרליה אחרי השואה. נדמה לי שזה היה באוסטרליה, ובשיר היתה רק המלה "ארובות", והוא חזר עליה הרבה פעמים וכל הקהל בכה. משהו מהבכי הזה יש בציורים של יוסל ברגנר, אבל תמיד יש גם קצת צחוק, בעיקר החפצים צוחקים, הפנים של האנשים קפואים כמו מסכות, אבל החפצים יכולים גם לבכות וגם לצחוק וגם לעוף. משורר היידיש מלך ראוויטש, האבא של יוסל ברגנר, אהב את הסיפורים של קפקא ותירגם מהם ליידיש, וגם יוסל ברגנר אהב את קפקא כל חייו ואהב לקרוא בו ולקרוא בו ולצייר ממנו. רוב הציירים שציירו על פי קפקא ציירו ציורים שחורים וקודרים, אבל יוסל ברגנר צייר את קפקא בהמון צבעים, צבעים שקפקא לא הזכיר בסיפוריו אף פעם, כי הסיפורים שלו הם די בשחור-לבן, אבל יוסל ברגנר מצא בהם הרבה צבעים, צבעים חזקים, כחול וירוק ואדום, שהוא ראה בסיפורים של קפקא. יוסל ברגנר היה מסוגל לקרוא את קפקא בצבעים ולשמוע פומפיה בוכה ולראות עששיות עפות ולאכול פרפרים. הוא היה ידיד נפש של יוסל בירשטיין ונסים אלוני ונפשם דבקה זה בזה, אבל שניהם מתו מזמן, ועכשיו גם יוסל ברגנר מת בשיבה טובה, ואני אתלבש יפה ואערוך יפה שולחן עם צלחות וסכינים ומזלגות ואושיב שם את שתי הפומפיות השבורות, וכולנו ביחד נאכל ארוחה של פרפרים.