"משפחתי המאושרת" הוא סרט של קיץ, סרט
שבו לובשות הנשים שמלות פרחוניות וחולצות קלות, שמשקה דובדבנים אדמוני וקר נשפך בו
כמים, ושירי אהבה גרוזינים נפלאים מושרים בו, שירי התמסרות ותשוקה, אבל הוא איננו
סרט על אהבה אלא על שקריותה של האהבה, על הויתורים שאנשים עושים כדי לזכות בה, על
המחיר שהם משלמים גם מבלי לזכות באהבת אמת, על שברון לב, ועל הכמיהה לחופש, לשקט,
לבדידות שהיא חירות, חירות בסיסית מאד, לבחירות היומיומיות הבנאליות ביותר, שנראות
לכאורה חסרות חשיבות, אבל הן אלה שמאפשרות לאדם לחוש חופשי ולברוח מתחושת המחנק
שהחיים, ובמיוחד בני האדם שסביבנו, כופים עלינו לא פעם.
מנאנה היתה התלמידה המצטיינת בכיתתה, והיא למדה באוניברסיטה והפכה
למורה בעצמה. היא נישאה לסוסו היתום ומאז היא מתגוררת איתו בבית הוריה, שאותו לא
עזבה בעצם מעולם. הוריה אימצו את סוסו כבן והוא חש בביתם בן בית. גם ילדיה הבוגרים
של מנאנה, בתה הנשואה וחתנה ובנה הסטודנט מתגוררים באותו בית. אל הבית הזה מגיעים
לעתים קרובות גם אחיה של מנאנה רֶזוֹ, עם אשתו וילדיהם, גם חבריו של בעלה. בבית
הצפוף, שלאיש אין בו פינה משלו, שהוא תמיד רועש והומה ממריבות משפחתיות, מנסה
מנאנה למצוא פינה שקטה לעצמה, אבל אין לה סיכוי אפילו לאכול פרוסת עוגה מבלי שאמה
תנזוף בה מדוע היא אוכלת בצד עוגה במקום להצטרף לארוחה המשפחתית.
בגיל חמישים פלוס מחליטה מנאנה שהיא לא יכולה יותר ושוכרת לה דירה קטנה
משלה, לשם היא עוברת לגור לבדה. זו דירה קטנה ומוזנחת בעלת עבר טראגי, שמנאנה עמלה
קשות כדי להופכה ראויה למגורים, אבל יש בה מרפסות, ואפשר לשבת בה על המרפסת, להביט
על העצים המתנועעים ברוח, ולאכול פרוסת עוגה מבלי שאיש ינזוף בך, וזה כל מה שמנאנה
רוצה לעצמה – מעט אוויר לנשימה. ילדיה, שבעצמם לא היתה להם מעולם טיפת פרטיות,
מגלים הבנה למצוקת אמם, אבל הוריה ואחיה נוהגים בה כאילו היתה נערה המשרכת את
דרכיה, ומתקשים לשמוט מידיהם את תחושת השליטה בגורלה של הבת והאחות, שמעולם לא
חדלו להתייחס אליה כאילו היתה ילדה. קל לייחס את התנהגות משפחתה של מנאנה לתרבות
הפטריארכלית הגרוזינית, אבל מצוקתה של מנאנה היא מצוקתן של נשים בכל העולם, נשים
שבני משפחתן ולא רק הם, מצפים מהן כל חייהן למלא רצונות של זולתן, שאיפות של
זולתן, ולא מוכנים להתייחס בכלל לרצונותיהן שלהן, ולו הקטנים והצנועים ביותר.
לכאורה חרדים בני משפחתה של מנאנה לשמה הטוב ולשמם הטוב שלהם, אבל בעצם מפחידה
אותם יכולתה לסגור בפניהם את הדלת, ולחיות את חייה הצנועים ללא פיקוחם המתמיד,
הרחק מעינם הצופיה.
בתקופה הקצרה שבה חיה מנאנה לבד, היא לא רק חווה לראשונה חופש בחירה,
שלכאורה הוא בנאלי לגמרי: מה לאכול ומתי, עם מי להיפגש, ועם מי לא, אלא נדמה כאילו
הוסר מסך, שעד כה הסתיר מעיניה הכל: היא מגלה אמיתות כואבות על נישואיה שלה, על
נישואי בתה, על אופיו של אחיה ויחסו הרודני אליה, דברים שלכאורה יכלה לדעת מזמן,
אבל נדמה כאילו רק יציאתה מאותו כלא משפחתי חונק מאפשרת לה לראות ולכאוב. כאילו רק
כעת נגלה לעיניה הפצע, מקור הכאב הבלתי מובן שחשה קודם לכן, כאילו רק כעת היא
יכולה לחזות במציאות כפשוטה. לא שהצופה מתקשה במיוחד להבין מדוע מנאנה עזבה את
הבית, אבל ככל שהסרט מתקדם שואל הצופה את עצמו יותר ויותר כיצד חיכתה שנים כה
רבות. כיצד לא חשבה קודם לכן לעזוב את בית הוריה ואת בעלה.
הצופים מלווים את מנאנה במסע הכואב שלה לגילוי אמיתות חייה, ובמאבק
שהיא נאלצת להיאבק על חירותה כנגד קרובי משפחתה שמסרבים להניח לה ולכבד את רצונה.
הצופים צחקו הרבה למראה אמה ההיסטרית של מנאנה ואחיה הביריון. אני לא צחקתי. יותר
מדי הזכירו לי הסצינות האלה דברים שחוויתי בחיי, את הביריונות והסחטנות הרגשית שמרשים
לעצמם קרובי משפחה להפעיל כלפי גברים ונשים כאחד, אבל הרבה יותר כלפי נשים, ובפרט
נשים בודדות. היותה של מנאנה אשה בשנות החמישים לחייה, משכילה ומנוסה, מבליטה היטב
את עוצמת הדיכוי והסחטנות המופעלים על נשים במסוה של קשרי משפחה, ואת ההתעקשות
הנפוצה כל כך להתייחס לנשים בכל גיל שהוא כאילו היו ילדות קטנות, ולדרוש מהן לציית
למשוגות בני משפחתן כאילו אין להן כלל זכות לרצון משלהן, ולו הקטן ביותר. אולי
מוזר לומר זאת על סרט שעוסק באשה בת חמישים פלוס, אבל זהו בהחלט סיפור חניכה. מנאנה
אולי כבר איננה זקוקה לתהליך של התבגרות, אבל היא בהחלט עוברת תהליך של התפכחות
לגבי מציאות חייה. היא כבר איננה אותו אדם שהיתה.
הסרט איננו רומז לנו מה יקרה למנאנה בעתיד. הוא משאיר אותנו לתהות
כיצד תחיה את המשך חייה, ואיזה אופי ילבשו מכאן ואילך יחסיה עם בעלה ובני משפחתה.
אבל די ברור שהחיים האלה יהיו שונים מהחיים שחיתה, לאו דוקא בגלל מה שעתיד לקרות
למנאנה, אלא בגלל השינוי שחל בתודעתה. יכולתם של בני משפחתה להשתנות גם כן, נותרת
בסימן שאלה.
זהו סרט יפהפה ששחקניו מפליאים לעשות ומעל כולם שחקנית התיאטרון
בתפקיד מנאנה שאינני יודעת לצערי את שמה. הסרט לדברי אחד ממפיקיו נרכש על ידי
נטפליקס, ולכן לא יוקרן בבתי הקולנוע אלא בפסטיבלים בלבד. הוא יוקרן עוד פעמיים
בפסטיבל הקולנוע בירושלים, ואני ממליצה לכל מי שיכול להגיע לא להחמיץ את החוויה.
מועדי הקרנה נוספים של "משפחתי המאושרת":
יום ה' 20 ביולי 19:00 ביס פלאנט 8
יום ו' 21 ביולי 16:45 בסינמטק 3
