רק כעס את מרגישה

רק כעס את מרגישה, רק כעס ושום דבר אחר לא. ודוקא היית רוצה להזדהות ולהצטרף, אבל את לא מסוגלת. המים האדומים במזרקות ועל הכבישים, הנשים השוכבות כגוויות, מזכירים לך סדרות פשע בטלויזיה. הן מלאות בתמונות כאלה של נשים נרצחות. גם של גברים, אבל בעיקר של נשים שנרצחות מבלי שאת מצליחה להבין למה, אפילו לפי ההיגיון של הסיפור. את מסרבת לצפות בהן, אבל את התמונות הנוראות כבר מגניבים לך פה ושם ואת רואה מבלי שתרצי. נדמה לך שהן רק מרגילות את העיניים לראות דם שפוך של נשים. גם הנעליים מרגיזות אותך. במיוחד אלה בקידמת התמונה, נעלי עקב אדומות מבהיקות, שמזכירות לך את נעלי המכשפה הרעה מהקוסם בארץ עוץ, זאת שנפל עליה הבית ורק הנעליים נשארו, אדומות וזוהרות. דוקא שמחת כשצפית בזה, כי היו בחייך לא מעט מכשפות חיות. נעליים אדומות וסנדלים אדומים סירבת לנעול, למרות שאמך ניסתה תמיד להכריח אותך. מנעה ממך להרוויח כסף כדי שלא תוכלי לקנות דברים לעצמך, אבל כשהתגייסת לצבא התחלת לקנות דברים לעצמך, חסכת מהמשכורת הצבאית, העדפת לרעוב כדי שתוכלי לקנות לך דברים בעצמך, כחולים או שחורים, שני הצבעים שאהבת במיוחד. טרור כלכלי ועלבונות ספגת גם מנשים. הן לא הגנו עלייך. ושם בכיכר היו כל אלה שרוצות למכור את רחמך לגברים עשירים: יעל גרמן, רוית הכט, אלה שקוראות לך פונדקאית כאילו היית צמח והעובר טפיל, ואינן מבינות איך את בכלל מעזה להתקומם על הסחר בגופן של גרושות עניות כמוך, כי את דרכם של גברים למרכז החברה סוללים על גבן של נשים כמוך, נשים כמוך תמיד ירצפו את דרכם אל לב החברה, והן תשתפנה פעולה עם הגברים ותמכורנה אותך ברצון, כי בשבילן אין לך פנים, גם אם יש לך שם. ומה הן בכלל יודעות על נשים כמוך? מה הן יודעות על העלבון להימכר כמו סחורה? הרי אפילו בדימיון זה לא יקרה להן לעולם. הן תמיד בצד הקונה, לעולם לא בצד הנמכר. ואילו ביקשת מהן עבודה היו מסלקות אותך בוודאי. או צוחקות לך, כמו העובדת הסוציאלית והפסיכולוג בבית המשפט למשפחה, כשאמרת להם שלפעמים את מקבלת קצת שכר סופרים, סכומים קטנים, אבל בשבילך כמה מאות שקלים זה גם כסף. את הצחוק חסר השליטה שתקף אותם למשמע הדברים, את הלעג האינסופי שבו שאלו אותך: על מה את מקבלת שכר סופרים? לא תשכחי לעולם, הם נצרבו בבשרך, כי לא נראית כמוהם, לבשת את בגדי העוני שלך ושערך הקצוץ והלא צבוע, המכוסה כובע זול, רק עורר בהם דחייה, ממש לא נראית כמוהם, ומי שאיננו נראה כמוהם לא ייתכן שיקבל שכר סופרים, ולא שהם לא צדקו, הרי מעולם לא יכולת להתפרנס מכתיבה, לא נראית כמו מי שמתפרנסת מכתיבה וגם לא כתבת כמוהם, גם הכתיבה שלך היתה ספוגה בעליבות ועוני, ולא היה לך שום צורך לצבוע אותה באדום, השחור שירת אותך די הצורך, השחור עטף אותך ברחמים, הרחמים היחידים שידעת. גם עליהם את כועסת, על כולם את כועסת. את מצליחה להרגיש רק כעס. וזרות, זרות נוראה. את יודעת שתמיד את לבד. ושתמיד תהיי בעצם לבד.

אפילו לספר את לא יכולה, כי מי יבין. הן רק מזכירות לך את הדודה שהתקשרה כדי להגיד לך שאמא שלך אוהבת אותך, בזמן שבעלה עזר לאמך לאיים עלייך ולהתעלל בך. והדודה האחרת שהתקשרה ושאלה הרבה שאלות ואמרה לך שתהיו בקשר כי אנחנו משפחה. אף פעם הם לא זכרו שאת משפחה כשיכלו לתת לך משהו, רק כשרצו לקחת ממך את מה ששלך וכבר לא יכלו להשיג אותו, כי הכעס שלך כבר שרף אותך ואותם. הבת שלך אמרה לך שאת די מפחידה ואמרת לה שלא מספיק. לא היית מפחידה מספיק כדי שמישהו יתחשב בך או יפעל לטובתך. היית מפחידה רק די הצורך להרחיק ממך את אלה שכבר פגעו בך. נהיית מפחידה רק כשהכעס בער בך כל כך שכבר התקשו להזיק לך. גם כעס יכול להגן. הוא שמר עלייך יותר מהרחמים, מה גם שלא היו יותר מדי רחמים, אבל כעס היה בשפע.

מה שנתן לך כוח בחיים היה כעס וזעם ושנאה. אחרת היית כבר מזמן מתה, לולא הכעס. הכעס השאיר אותך בחיים. הוא גרם לך לקום בבוקר ולעשות דברים. אמא שלך אמרה שאת יוצרת כי את סובלת, אבל את הסבל היא גרמה לך. והיא אהבה כל כך אדום. בגדים אדומים, נעליים אדומות, שפתיים אדומות, כתונת הלילה האדומה שאת זוכרת, כנראה זיכרונך הראשון. ואמרו לך ללכת משם. תמיד אמרו לך ללכת משם ואחר כך התרגזו שהלכת לתמיד. חשבו שאם יאמרו לך ללכת יוכלו גם לומר לך לחזור, אבל זה עבד רק בכיוון אחד. כשאמרו לך ללכת תמיד הלכת, אבל לחזור מעולם לא חזרת, אולי גם בגלל זה נשארת בחיים. אלה שחוזרות מתות. הגאולה היחידה היא לברוח, לברוח ולא לחזור לעולם. אבל רק מעטות בורחות. הרוב נשארות, כי לברוח קשה מדי ולא תמיד יש לאן. ואחרי חיים שלמים של כעס אין כבר תקוות, רק זרות, ושנאה, וכעס. הכעס, זה מה שנשאר.