בגיליון
4 משנת 2017 של הIllustrierte
Neue Welt- סיפר גיאורג מרקוס על הידידות
שנקשרה במחנה הריכוז מאוטהאוזן בין סימון ויזנטל לבין מהנדס פולני קתולי, אדמונד
סטנישבסקי (Staniszewski) שבאוקטובר 1939 נאסר בעירו פוזן ונשלח
למחנה על ידי הגסטאפו, לאחר שהשמיע ביקורת על המשטר הנאצי. גם סימון ויזנטל היה מהנדס
ואדריכל במקצועו, והוא הגיע למאוטהאוזן בשלהי המלחמה ב-9 בפברואר 1945, לאחר
שהיטלטל בין כמה וכמה מחנות עבודה ומחנות ריכוז.
ב-12
בנובמבר 1960 כתב ויזנטל לסטנישבסקי בשפה הפולנית:
"אדז'ו
שלי! קבלתי את מכתבך. לא תוכל לתאר כמה שמחתי... לאחר המלחמה עסקתי שנים רבות
ברדיפה אחר פושעי מלחמה, ורבים מהם עצרנו... אני יודע שאני חייב לך את חיי, הודות לאצילות
נפשך ועזרתך החברית... ללא עזרתך אני בטוח שהייתי מגיע לתאי הגזים. כשקבלתי את
מכתבך הראיתי אותו לאשתי ולבתי. זה מכתב מאדם אמיץ לב שאני חייב לו את חיי. בבקשה
כתוב לי על עצמך, האם יש לך בנים או בנות ובני כמה הם. אני מבקש ממך שתכתוב לי אם
חסר לך משהו. תהא זו שמחה גדולה עבורי אם אוכל לעשות שירות כלשהו למענך. אדי יקר, אני
מבקש שנישאר בקשר. אני מברך ומנשק אותך מעומק לבי וגם את אשתך וילדיך. סימון
שלך."
אדמונד
סטנישבסקי נפטר בשנת 1984 בגיל 75, אך אלמנתו איזבלה חיה בפוזן, וגיאורג מרקוס פגש
אותה בשנת 2015, כשהיתה בת 91, והיא סיפרה לו כיצד הציל בעלה את חייו של ויזנטל:
"במאוטהאוזן
היה תפקידו של בעלי למסור מדי יום להנהלת המחנה את מספרי האסירים החולים והנפטרים.
הוא הציל את ויזנטל על ידי כך שהעניק לו את מספרו של אסיר שנפטר, וכך לא ידעה
הנהלת המחנה שויזנטל עדיין בחיים. כיהודי פולני בקושי היה לו סיכוי לשרוד."
ועוד
סיפרה האלמנה: "יום אחד שאל ויזנטל את בעלי: מה תרצה לעשות אם נצליח לשרוד את
המקום הזה? בעלי ענה: החלום שלי הוא לפתוח בית קפה גדול עם בר חלב ומועדון קלפים.
תדאג לי לנייר ועיפרון, אמר לו ויזנטל: אני אצייר לך את התכניות למקום."
סטנישבסקי
הצליח לקבל מאסיר שעבד במשרד של הנהלת המחנה נייר ועפרונות, וויזנטל שרטט את בית
הקפה. "ויזנטל שמח", סיפרה האלמנה, "באווירת האימים של מאוטהאוזן,
להצליח לבצע עבודת מחשבה." בית הקפה הותאם לבניין אמיתי בעל שלוש קומות בפוזן
שהיה שייך למשפחתו של סטנישבסקי.
לאחר שחרורו
ממאוטהאוזן סיפר סטנישבסקי לרעייתו וילדיו על פגישתו עם ויזנטל והראה להם את
השרטוטים, אבל אלמנתו אומרת שלא שש לדבר על חוויותיו במאוטהאוזן, שממנו היו לו
זכרונות מחרידים. השרטוטים של בית הקפה שמורים אצל בתו של סטנישבסקי איוונה
סבובודה ובעלה גרהרד שחיים בוינה, למעלה משמונים דפים על נייר המחנה הגס. ויזנטל
צייר פרטים רבים, ביניהם מראה בית הקפה מבפנים ומבחוץ., שולחנות וכסאות, מדי
המלצרים, הטבח ומוכר הסיגריות. ויזנטל צייר אפילו שעון לבית הקפה וכרטיסי הזמנה לפתיחה,
ושלט לבית הקפה שסטנישבסקי תכנן להעניק לו את השם "אס" כמו הקלף.
ויזנטל
הצליח לצייר את בית הקפה במחנה מכיוון שבימים שלפני השחרור כבר שרר במחנה כאוס והאסירים
כבר לא יצאו לעבודת הפרך במחצבה באבנזה (Ebensee) שמרבית האסירים לא שרדו אותה. רק כך אפשר
להסביר את העובדה שויזנטל יכול היה לצייר. מלבד התכניות לבית הקפה של חברו צייר
ויזנטל ציורים נוספים שתיעדו את האווירה במחנה מאוטהאוזן.
הקפה שתכנן
סימון ויזנטל מעולם לא הוקם, כי הקומוניסטים הפקיעו את בית משפחת סטנישבסקי בפוזן.
אך השרטוטים נותרו כעדות לידידות שצמחה בין שני אנשים ששרדו יחדיו את הגיהנום של
מאוטהאוזן.
לאחר
שחרורם בשנת 1945 איבדו השניים קשר. סטנישבסקי שב לפוזן ונשא לאשה את איזבלה שילדה
לו בת ושני בנים. ויזנטל עבר עם אשתו צילה ובתו פאולינה ללינץ ואחר כך לוינה. שני
החברים מצאו זה את זה מחדש בשנת 1960 ושמרו על קשר עד מותו של סטנישבסקי. בכל פעם
שנסע סטנישבסקי לוינה, ביקר את ויזנטל. לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, בשנת 1994,
הוחזר למשפחת סטנישבסקי הבניין שבו תכנן אדמונד עם חברו ויזנטל להקים את בית הקפה,
עשור לאחר מותו של אדמונד. כיום פועל במקום סופרמרקט.
הייתי
רוצה לראות פעם את כל הציורים של בית הקפה שתכנן ויזנטל, שמוכר לציבור כצייד
הנאצים ולכך הקדיש את חייו, והיה מעורב בהרבה מאבקים ציבוריים, ורק מסיפורו של
גיאורג מרקוס למדתי לדעת שהיו לו גם חלומות אחרים, ואולי גם הדימיון עזר לו לשרוד
את אימי המקום הארור מאוטהאוזן, שעליו כתב הסופר והמחזאי היווני יקובוס קמבנליס,
אף הוא אסיר המחנה, את אחד הספרים היותר מופלאים שנכתבו על השואה, וקרא לו פשוט
"מאוטהאוזן". (תורגם לעברית בידי אמיר צוקרמן ויצא בהוצאת כתר).
ערב יום השואה תש"ף
ערב יום השואה תש"ף
