לאחרונה
שוב נזכרתי בספרה של מיכל רום "אז איך קוראים לך עכשיו?" שדן בשמות המשפחה
שנשים בוחרות עם נישואיהן. נתקלתי בשם רוזנהק, שפירושו "גדר ורדים" או
"גדר שושנים", וחשבתי על כל היהודים שיש בשמם ורדים: רוזנגרטן - גן
ורדים, רוזנטל -עמק ורדים, רוזנברג – הר ורדים, רוזנפלד – שדה ורדים, ובכל זאת הם
רוצים להחליף את שמם לשם עברי, למשל לקצר אותו ל"רוזן", ובעצם השם
הגרמני הרבה יותר יפה. מיכל רום כתבה שאנשים מעדיפים שם עברי יפה, רצוי עם ניחוח
ישראלי, כמו גולן, ירדן, כרמל, שרון, נגב, או שמות עצים כמו ארז, אלון, אורן, או
שמות כמו ברק וסער ושחק וזוהר – יש עדיפות לשמות קצרים ומצלצלים על אלה שארוכים
ומתנגנים, והשמות היהודים-גרמניים הם דוקא ארוכים ומתנגנים. היא סיפרה על זוג בשם
גרינבאום שהחליף את שמו לשם עברי, ואני חשבתי לעצמי שגרינבאום, שפירושו "עץ
ירוק" הוא שם יפה, למרות שאפשר כמובן לעברת אותו ל"אילן". כך
"צדרבוים" הוא ארז, ו"טננבאום" הוא אשוח, בירנבאום הוא עץ אגס,
ואפפלבאום עץ תפוח, מנדלבאום הוא שקד ומנדלבליט הוא ניצן שקד, כפי שרוזנבליט הוא
ניצן של ורד. גרינבלאט הוא עלה ירוק, גרינוולד
הוא יער ירוק, גרינפלד הוא שדה ירוק, וגרינברג הוא הר ירוק. שנפלד הוא שדה יפה,
ושנברג הוא הר יפה, וייסברג הוא הר לבן ושוורצברג הוא הר שחור. בלומנטל הוא עמק פרחים, וליליינטל הוא עמק
שושנים, ורוזנטל כבר כתבתי – עמק ורדים, ברנטל הוא עמק דובים ולוונטל הוא עמק אריות,
לוונברג הוא הר אריות, ולוונהרץ הוא לב ארי. וישנם כמובן המוזהבים – גולד שפירושו
זהב, וגולדמן שהוא זהבי וגולדברג שהוא הר-זהב וזילבר שהוא כסף וזילברמן שהוא כספי
וזילברברג שהוא הר-כסף וקופפרמן שהוא נחושתאי ואייזן שהוא ברזל ואייזנברג שהוא הר
ברזל, ודיאמנט הוא יהלום ורובינשטיין הוא אבן אודם וגרינשטיין היא אבן ירקן ואולי
הן מאבני החושן שכבר אין יודעים מהן ומה צבען. וכולם כולם שמות אופייניים של
יהודים שסופר גרמני אחד חשב שהגרמנים מקנאים בהם בגלל שמותיהם היפים. אבל בישראל
הפכו השמות האשכנזים לדחויים, וצלילם נחשב לגלותי, וישראלים עדיין מרגישים רע עם
מוצאם הגלותי ומעדיפים למחוק אותו ולהחליף אותו למרות שאיש כבר איננו מכריח אנשים
לעברת את שמותיהם כפי שבן-גוריון ושרת דרשו מכולם שם עברי וגם נתנו דוגמה אישית
והפכו מגרין ושרתוק לבן-גוריון ושרת, ובן ציון מיליקובסקי הפך לבן ציון נתניהו וזה
קצת חבל לי שהעבר נמחק, אפילו אם השמות העבריים יפים להפליא.
סבי מצד
אבי בעצם עברת את שמו מבלי דעת, למרות שחשב שפשוט המשיך לשאת את שמו המקורי: כשעלה
לארץ החל לבטא את שמו אברהם מרגלית, במקום ההיגוי האשכנזי המסורתי
"מרגולייס" שהוא בעצם מרגליות ולא מרגלית. מרגליות הוא שם יהודי עתיק וכשכתבתי
על ספקי צבא יהודיים בקיסרות האוסטרית מצאתי את מסמכיו של יהודי החצר וולף שלזינגר
עם חתימותיו בעברית "בנימין זאב יפה מרגליות" ומאד התרגשתי, כי הבנתי
שהוא קרוב משפחה. את השם "יפה" מבטאים במבטא אשכנזי "יופה",
וגם זה שם ידוע. סבי מצד אמי שמר על שמו המקורי שטרסברג, ואחיה של סבתי שמרו על
שמם המקורי מֶרפֶלד, שפירושו שדה-ים. זה שם נדיר יחסית בקרב יהודי אשכנז והוא מאד
יפה בעיני. כשנישאתי חשבתי תחילה לשאת את שני שמות המשפחה ולהיקרא ענת פרי-מרגלית,
אבל במשרד הפנים אמרה לי הפקידה שאני יכולה לשנות את שמי רק לשם בעלי פרי, שעוברת
מן השם הגרמני פרוכטר שפירושו מוכר פירות, כך שהשם העברי איננו רחוק במשמעותו
מהמקור. הפקידה במשרד הפנים אמרה שאם אני רוצה שם אחר מענת פרי, אני צריכה לכתוב למשרד
הפנים מכתב ולהסביר למה. היו לי דברים אחרים לעשות וויתרתי על שמירת שם נעורי. גם
באופן מעשי נוכחתי ששמירת שני השמות מבלבלת אנשים. בשיעור ההתעמלות כתבתי את שמי
ענת פרי-מרגלית, והמורה כל הזמן התבלבלה וקראה לי מרגלית במחשבה שזה שמי הפרטי,
ואני מעדיפה שיקראו לי ענת ולא מרגלית. לאט לאט שכחתי את שם נעורי ופעם ראיתי בין
המועמדות לתחרות מלכת היופי צעירה יפהפיה בשם ענת מרגלית וחשבתי לרגע מדוע השם
מוכר לי, עד שנזכרתי שפעם היה זה שמי. זה היה קצת מוזר, להרגיש ניכור כזה לשם
נעורי, אבל מכיוון שנישאתי בגיל צעיר ממילא התחלתי לפרסם כבר בשם ענת פרי, אז שינוי
השם לא ממש שינה לי. רק חברי ילדות עוד זוכרים שהייתי פעם ענת מרגלית ואני עצמי
כבר אינני רוצה לחזור לשם הזה. את כל האפיזודה במשרד הפנים שכחתי לגמרי עד שקראתי
בספרה של מיכל רום בפרק התשיעי כיצד כפה משרד הפנים על נשים לשנות את שמן עם
נישואיהן לשמו של הבעל, ואלו מאבקים נדרשו כדי לשנות את החוק בשנת 1996 ולאפשר
לנשים נשואות לבחור את שם המשפחה הרצוי להן. לאכזבתה היא גילתה שנשים מחליפות את
שמן או מבקשות לשמור עליו לאו דוקא משיקולים פמיניסטים, אלא כדי לזכות בשם שמטענו
החברתי-תרבותי מוצלח יותר: שם עברי עדיף על שם לועזי, ושם עברי ישראלי עדיף ממנו,
שם אשכנזי עדיף על שם מזרחי ושם צברי עדיף משניהם. וכך התברר כי לא הפמיניזם,
החירות וזכויות הפרט עומדים מאחורי בחירת השמות, אלא הדעות הקדומות, הגזענות והדימויים
החברתיים. אינני יכולה לשכוח איך אמנון אברמוביץ' קרא למירי רגב, הנשואה לאשכנזי,
מירי סיבוני, כדי לבזות את מוצאה המרוקאי, וזאת היתה הפעם היחידה שבתור נתע'לה פרוכטר-מרגולייס
הזדהיתי איתה ורחשתי לה אהדה.
מיכל רום
/ אז איך קוראים לך עכשיו? על הבחירה של נשים וגברים בשם המשפחה אחרי הנישואים,
הוצאת פרדס תש"ף 2019
