ריקי כהן / על השעות השבורות

 

ספרה של ריקי כהן שורץ צפעונים. הם בכל מקום: זוחלים על גופה במיטתה ומתחת למיטתה, מתחת לרצפת הבית, על העץ שבחצר. דוגמת המעוינים שעל גופם מרצדת סביבה כל העת. לא היא ולא הקורא יודעים כמה מהם ממשיים, וכמה מהם רק מענים את נפשה. בדרך פלא שום נחש איננו מכיש, אבל הם רוחשים סביבה כל העת כאיום מתמיד, מטילים את אימתם על הכותבת ועל הקוראים.

בסצינת מפתח בספר מרוצצת האם ברגליה את ראשו של צפע שמגיח מתחת למיטת הבנות, אבל הסצינה הזו, שבה מגלה האם עוצמה ופעלתנות בלתי צפויה, אינה סצינה מגוננת, אלא סצינה של אימה וחרדה לשלומה של האם, שבאותה עת היתה בריאה עדיין, אבל מחלת הנפש שלה רחשה מתחת לרצפת הבית, כמו הצפעונים. אט אט היא פלשה לחיי הילדות וריסקה אותן ואת ביתן.

אבל לא המחלה היא הטרגדיה של הילדים אלא העזובה, הנטישה, העדרה של האם, הוצאתם מחוץ לבית למקומות שבהם לא זכו לא לביטחון ולא לאהבה. אט אט מתגלה שההזנחה והעזובה אינם רק פרי מחלתה של האם. שוב ושוב ניצלו הילדים בנס מאסונות משום שהושארו לבדם או בהיעדר השגחה ראויה. האם החולה חווה בדידות אינסופית, וילדיה כמו יורשים את בדידותה ואת פגיעותה. מחלתה של האם מוצגת כחשוכת מרפא: היא תבלה את חייה במוסדות, באופן כמעט בלתי נתפש. הרי במחלות נפש יש התפרצויות והפוגות. אבל בספר מצטיירת האם כמי שמחלתה כרונית, אין בה עליות וירידות אלא נוכחות קבועה של המחלה, כשלא ברור אם המחלה גורמת למצבה, או הטיפול הבלתי ראוי, שהאם עצמה מואשמת בו. ריקי כהן תוהה על הסיבות למחלת אמה, אבל נראה שהיא ממעטת לשאול על איכות הטיפול שקיבלה אמה, ומה היתה תרומתו של טיפול גרוע למצבה המידרדר ללא תקנה. עיקר מאמציה מכוונים לשמור על שפיותה שלה, כשלאורך חייה היא נאבקת בצפע הארסי מכולם: אימת התורשה, הפחד המצמית להשתגע כמו אמה, שמתגלגל בפחד ללדת ילדים, בפחד להיות אם חולה, מטורפת ומזניחה, פחד שמענה אותה ואת אחותה. הפחד הזה לא יתממש, אבל יטיל את צלו זמן רב על חייה.

נדמה שמותה של האם בטרם עת מעורר רגשי אשמה על הפניית העורף כלפיה, אבל גם תחושת הקלה. בהיעדרה של האם נדמה שגם הפחד להיות כמותה מתעמעם, ומפנה מקום לחמלה. בעוד אחותה מבקשת לקבור סופית את הזכרונות הרעים, ריקי מבקשת להיזכר ולהבין. היא ידעה תמיד שסבתה, שילדה את אמה בגיל 16, שנאה אותה והרחיקה אותה כל חייה, ומעולם לא העניקה לה אהבה. האם עצמה היתה משוכנעת שאילו זכתה באהבה היתה יכולה להיות אדם נורמלי ולהגשים את חלומותיה. ריקי חושבת שאולי מקור הטרגדיה בנישואים ולידה בטרם עת. בצורך לתפקד כאם בגיל צעיר מאד, בגיל שהנפש עוד מבקשת להיות ילדה.

אבל הספר איננו מצליח לפענח הכל, וגם איננו יכול לעשות כן ממרחק הזמן, ולאחר מותם של רבים מהעדים. וגם ההסבר איננו יכול להסביר באמת. הרי בעבר נישאו נשים וילדו בגילאים צעירים, ובכל זאת הצליחו רובן לתפקד כאמהות ולהעניק לילדיהן חום ואהבה. ריקי כהן מודעת לאפשרות שאולי הכל, אפילו המחלה, שיקפה יותר מכל את אישיותה הפגועה של אמה, שלא ברור עד כמה היא פרי נסיבות חייה, ועד כמה היא תוצאה של אופי מולד, חוסר הבגרות וחוסר האונים המובנה שלה. היא מצטיירת כאשה רבת כשרונות: תופרת מוכשרת ורבת דמיון שתפרה לילדיה בגדים יפהפיים ותחפושות מרהיבות, ואשה רגישה שכתבה בסתר ובלשון פיוטית יומן שהוסתר מעין רואה. כל כשרונותיה היו רק הבטחות, שאף לא אחת מהן התממשה: ההתרחשויות הקשות נדמות כבלתי נמנעות, ההידרדרות כגורל בלתי נמנע.

ואי אפשר שלא לשאול היכן היתה החברה, אם הרשויות ואם השכנים שמסביב. כיצד לא נמצא איש שהושיט יד למשפחה הלא מתפקדת, לילדים המוכשרים שהוזנחו כל כך, ונעזבו להיאחז בציצית ראשם ולהוציא את עצמם מן הבור שאליו הוטלו. כמעט קשה להאמין שהכל התרחש בשנות השבעים והשמונים, ולא במאה התשע-עשרה, שסיפור כל כך דיקנסי התרחש בימים כל כך קרובים בארצנו הקטנה, ואולי מתרחשים סיפורים כמותו גם בימים האלה, ואין עין שמביטה ורואה.

 

ריקי כהן / על השעות השבורות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מודה לחברים שמציינים קישורים לבלוג ולרשימות בו, ומסייעים לי בכך להתגבר על החבלות.