פרנץ קפקא / רצח אח

הוכח שהרצח התבצע באופן הבא:

שְׁמַאר, הרוצח, התייצב לקראת השעה תשע בערב בליל ירח בהיר באותה קרן רחוב, שבה וֶזֶה, הקורבן, חייב היה לפנות מן הרחוב שבו נמצא משרדו אל הרחוב שבו התגורר.

קר אוויר הלילה המצמרר, אך שמאר לבש רק בגד כחול דק: מעליו כיפתר את המקטורן. הוא לא חש שום קור. מלבד זאת היה כל הזמן בתנועה. יותר ויותר הוא הידק את אחיזתו בידית נשק הרצח שלו, חצי פיגיון, חצי סכין-מטבח, שהחזיק לגמרי חשוף. הוא התבונן בסכין באור הירח: הלהב ניצנץ: לא מספיק עבור שמאר. הוא היכה בו באבני הרחוב עד שעלו ניצוצות: אולי התחרט על כך, וכדי לפצות על הנזק, החליק אותו בדומה לקשת של כינור על סוליית מגפו, בעודו עומד על רגל אחת, רכון קדימה, האזין בה בעת לצליל הסכין על מגפו ולסימטה הרת-הגורל.

מדוע סבל את כל זאת הפּרִיבַט פּאלאס, שראה הכל בקרבת מקום מחלונו בקומה השנייה? לך הבן את טבע האדם! צווארונו מוגבה, חלוק-השינה חגור סביב גופו הרחב, נד בראשו, הוא התבונן מטה.

ובמרחק חמישה בתים משם, בקו אלכסוני מולו, תרה הגברת וֶזֶה, פרוות השועל מעל כתונת-הלילה שלה, אחר בעלה, שהיום התמהמה שלא כדרכו.

לבסוף צילצל פעמון הדלת לפני משרדו של וֶזֶה, בקול רם מדי לפעמון דלת, מעל העיר, עד השמיים, וּוֶזֶה, עובד הלילה החרוץ, יצא שם מן הבית, עדיין בלתי נראה ברחוב זה, רק פעמון הדלת מבשר אודותיו: מיד מנתה המדרכה את צעדיו השלווים.

פאלאס רכן קדימה: אסור לו להתעכב. הגברת וֶזֶה שצלצול הפעמון הרגיעה, סוגרת את חלונה המקרקש. שמאר כורע ארצה: מכיוון שכרגע אין לו עוד חלקי גוף חשופים, הוא לוחץ את פניו וידיו לנגד האבנים. היכן שהכל קופא, שמאר לוהט.

בדיוק בגבול המפריד בין שני הרחובות נותר וֶזֶה לעמוד. רק נשען על מקלו באותו רחוב. מצב-רוח. שמי הלילה פיתו אותו, הכחול הכהה והזהוב. מבלי דעת הוא מתבונן בהם, מבלי דעת הוא מחליק על שערו מתחת לכובעו המורם: דבר אינו מצטופף שם למעלה, כדי להראות לו את עתיד כל הלילות: הכל נותר על מקומו חסר הטעם, הנפלא מחֵקֶר. לכשעצמו נבון היה שוֶזֶה ילך הלאה, אבל הוא הולך אל סכינו של שמאר.

"וֶזֶה!" צועק שמאר, עומד על קצות אצבעותיו, זרועו מורמת, הסכין נוטה בחדות מטה, "וֶזֶה! לשוא תחכה לך יוליה!" וימינה בצוואר ושמאלה בצוואר ובשלישית עמוק בבטן דקר שמאר. עכברושי מים, כאשר משסעים אותם, משמיעים קול דומה לזה שהשמיע וֶזֶה.

"גמור", אמר שמאר והשליך את הסכין, משא היתר המדמם, מול חזית הבית הקרוב. "חדוות הרצח! הקלה, התעצמות באמצעות שפיכת דם זר! וֶזֶה, צל לילה זקן, חבר, עמית לספסל הבירה, נעלם בקרקעית הרחוב האפלה. מדוע אינך פשוט נעלם לגמרי, בועה מלאת דם, כשאני קם עליך? לא הכל התגשם, לא כל חלומות הפּריחה הבשילו, השארית הכבדה שלך מונחת כאן, בלתי נגישה לכל צעד. מהי השאלה האילמת, שאתה שואל כך?"

פאלאס, כל הרעל חונק את גופו, עומד בדלת ביתו הנפתחת לשניים. "שמאר! שמאר! ראיתי הכל, דבר לא נעלם." פאלאס ושמאר בוחנים איש את רעהו. פאלאס מרוצה מכך ששמאר אובד עצות.

הגברת וֶזֶה עם המון אדם משני צדדיה חשה בפרצוף שהזקין כולו מרוב בעתה. פרוותה נפתחת, היא קורסת על וֶזֶה, הגוף הלבוש בכתונת לילה שייך לו. הפרווה הסוגרת על הזוג כמו מדשאה מעל קבר שייכת להמון.

שמאר כובש במאמץ את בחילתו. הוא לוחץ את פיו אל כתפו של השוטר שמוביל אותו משם ברגל קלה.

הסיפור פורסם לראשונה בדו-ירחון מרסיאס Marsyas, שנה 1, חוברת 1, בספטמבר 1917, ואחר-כך בקובץ "רופא כפרי" בשנת 1920.

תחילה קרא קפקא לסיפור "רצח" ואחר כך שינה ל"רצח אח". היה מי שטרח למצוא מקבילות לקין הרוצח את הבל. אבל אח כאן הוא פשוט מישהו שמכירים היטב, מישהו מהשכונה. כל הדמויות בסיפור מכירות היטב זו את זו, וגם המספר היודע כל, הצופה כל, בשונה מהרושם שמתעורר מן המשפט הראשון, איננו מדווח נייטרלי.

מיהו פאלאס? פירוש תוארו Privat נעלם ממני. חשבתי שאולי מדובר בדרגה צבאית או משטרתית, כמו שPrivate הוא כינוי לטוראי בארצות דוברות אנגלית, אך לא מצאתי דרגה כזו באוסטרו-הונגריה. גם אחרים התחבטו בשאלה, חשבו שאולי מדובר בצורה מקוצרת של Privatier, גימלאי. אבל אולי בעצם פאלאס הוא שוטר, אולי הוא השוטר שמוביל את שמאר משם?

מדוע רצח שמאר את וזה? איננו יודעים, אנו יודעים רק שהרצח גורם לו סיפוק רב, שמשמחת אותו העובדה שרעיית הנרצח תחכה לו לשוא. אולי היא סיבת הרצח? אפשר לפרש כך את הסיפור. אבל יוליה נשארת נאמנה לבעלה המת. שמאר יבוא על עונשו. הוא קיוה להינות מן הרצח, אבל נתקף בחילה למראה הגופה.

כיצד התבונן וֶזֶה בשמיים דוקא ברגע הסכנה? כאילו נכנע לגורלו.

"בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא בעד האשנב מדוע בושש רכבו לבוא, מדוע איחרו פעמי מרכבותיו" תמיד חשבתי שהפסוק הזה אכזרי במיוחד. דמות האשה המביטה בעד החלון, תרה אחר בעלה הנרצח, הזכירה לי אותו. נדמה לי שאין לסיפור הקשר תנ"כי, לבד משמו המעלה בתודעה את קין והבל. זהו סיפור על רצח המתרחש בשכונה מתחת לאף שאולי אפשר היה למנוע. רצח שקורה בקלות רבה מדי, רצח שבו אפילו הרוצח מתקשה להתמודד עם מעשה ידיו.

ספר תרגומי קפקא שלי

יורדים ועולים

כשהייתי ילדה והיה בישראל מיתון כבד שקראו לו "המיתון", אני חושבת שהמציאו בשבילו את המלה "מיתון", כי לפני זה לא היה משהו שקראו לו ככה, דיברו כל הזמן על אנשים שיורדים מהארץ, והיו אומרים כל הזמן שהאחרון שיעזוב יכבה את האור. בישראל היו אז שני מיליון אנשים בערך ועכשיו יש יותר משמונה מיליון, ועדיין כולם היסטריים מזה שאנשים יורדים מישראל. תמיד יהיו אנשים שיעזבו את ישראל למקומות שהם מרכז העניינים כמו ניו יורק ולונדון ופריז. ישראל היא ארץ קטנה ונידחת ומי שרוצה להצליח בגדול נוסע למקומות ששם קורים הדברים הגדולים, והם לא קורים בארץ קטנה ונידחת, אפילו לא כזאת שנולד בה אלהים. אפילו אלה שעובדים בהובלות רוצים לעבוד בהובלות בארץ ענקית כמו ארצות-הברית שהיא כמעט יבשת שלמה, ולא בארץ קטנה כמו ישראל. זה בסדר שלאנשים יש חלומות ושהם רוצים להצליח בגדול, ולא צריך להתעצבן מזה, כי ישראל לא עומדת להתמוטט מזה שצעירים עוזבים אותה, וארץ של יותר משמונה מיליון אנשים יכולה לסבול את זה שכמה אלפים עוזבים כל שנה. סופסוף לא רק עוזבים, יש גם כאלה שבאים, ובעיקר יש כאלה שנולדים, בערך מאה וחמישים אלף תינוקות בשנה נולדים בישראל, אז אם עוזבים אותה עשרת אלפים או עשרים אלף איש בשנה, לא קורה שום אסון. כמובן שאלה שעוזבים הם מוכשרים ובעלי יוזמה, להם קל יותר לעזוב, אבל רובם נשארים בקשר עם ישראל, וישראל גם מרוויחה מהקשרים הבינלאומיים שלהם. זה שקשה להסתדר בישראל זה נכון, אבל זה לא אומר שבמקומות אחרים באמת יותר קל. לצעירים קשה היום בכל מקום, וגם באיטליה ובספרד אנשים צעירים נשארים לגור עם הוריהם כי יש אבטלה גבוהה וקשה לצעירים להתפרנס ולרכוש דירה, ויש פחות נישואים ופחות לידות והחיים לא קלים. זה לא חכמה להסתכל על ארצות עשירות במיוחד ולהגיד כמה טוב לחיות שם, וגם זה לא בדיוק מדויק, כי באירופה הרבה דברים יותר זולים מישראל, אבל שכר הדירה דוקא גבוה מאד, הרבה יותר גבוה מאשר בישראל, והחינוך הגבוה איננו נגיש לרבים, וצעירים מיואשים פוגשים בכל מקום, וגם בצרפת ובבריטניה פרצו מהומות קשות בשנים האחרונות, ולא רק בקרב מהגרים.

מה שקצת מוזר זה שעדיין יורדים מרגישים צורך להצטדק. הרבה מההאשמות שהם מטיחים במדינת ישראל נובעות מהצורך הזה להצטדק, להגיד שזה לא אשמתנו שירדנו, תעשו משהו. זה שהממשלה צריכה להתאמץ קצת יותר כדי לשמור על רמת מחירים סבירה, ולהילחם קצת יותר במונופולים ובקרטלים, על זה אין ויכוח, במיוחד למען אלה שכן נשארים, אבל גם כשישראל היתה ארץ מאד זולה, אנשים ירדו מהארץ, ואפילו באופן יחסי יותר מאשר היום. תופעת הירידה תמיד תלווה אותנו, וצריך לקבל אותה בהבנה. צריך לקבל אותה בהבנה במישור הלאומי, כי אין בה שום אסון, וצריך גם לקבל אותה בהבנה במישור הפרטי, למרות הקושי להורים מבוגרים להיות רחוקים מהילדים. כשמגדלים ילדים צריך לדעת שיום אחד הם ילכו לדרכם, ולפעמים הם גם יסעו לארץ אחרת. אם ילדים היו תמיד נשארים לצד הוריהם, לא היתה בכלל ציונות ולא היתה בכלל מדינת ישראל.

וזה לא אומר שיהודים אוהבים לנדוד וכל מיני תיאוריות כאלה שבעצם חוזרות על קלישאות אנטישמיות. יהודים אף פעם לא אהבו לנדוד, פשוט גירשו אותם מכל מקום, ולפעמים גירשו אותם שוב ושוב. גירוש זה כמובן המקרה הטוב יותר, כשלא רצחו אותם. עכשיו יש ליהודים מדינה והם יכולים לגור במקום שלא יגרשו אותם ממנו. מי שזה חשוב לו נשאר בארץ, ולרוב האנשים זה מאד חשוב. גם לאלה שיורדים וגם לאלה שמעולם לא עלו חשוב שיש מדינת ישראל שתמיד תקבל יהודים, אבל אף פעם לא תהיה אמריקה ולא תתחרה בכוח המשיכה של אמריקה, למרות שנולד בה אלהים. לנסות להתחרות באמריקה זה מאד טפשי, ומאד מיותר. ישראל יכולה להציע רק את היתרון היחסי שלה ליהודים, שזה לחיות במדינה יהודית בחברה יהודית בתרבות עברית בלשון עברית בלוח שנה יהודי, שאלה דברים שלא חשובים לכל אחד, אבל כן חשובים להרבה יהודים, ובגלל זה רוב האנשים שנולדים פה יישארו פה, ולא רק שרוב אלה שנולדים פה יישארו פה, אלא באים לכאן הרבה יהודים אפילו מאמריקה, ובירושלים שומעים כל הזמן אנגלית וספרדית בכל מקום, כי בשקט בשקט באים כל הזמן המון עולים חדשים, שלא כולם נשארים אבל די הרבה נשארים.

לכן צריך לקבל את הירידה כתופעה טבעית ולחיות איתה בשלום, ולא צריך לגנות לא את מדינת ישראל שאנשים יורדים ממנה, ולא את היורדים, במיוחד מאד לא נעים שאנשים שהם מאד מצליחים ומאד עשירים מגנים את היורדים ומטיפים להם מוסר, כי לכל אחד יש זכות להגשים חלומות, ולכל אחד יש זכות לנסות את מזלו היכן שהוא רוצה, ומי שהצליח גם לחיות בישראל וגם להיות מפורסם ועשיר, שלא תהא עינו צרה באלה שצריכים להרחיק מכאן בכדי להצליח. לישראל יש יתרונות משלה וכוח משיכה משלה. היתרונות האלה אינם בלתי מוגבלים, ואף אחד לא אשם בזה, זו המציאות ואלה החיים. את רוב המאמרים שנכתבו לאחרונה בנושא לא היה לי נעים לקרוא, לא את אלה שדיברו סרה בישראל והיללו בהתרפסות ובלא מעט בּוּרוּת את מדינות הניכר, ולא את אלה שדיברו סרה ביורדים, שהם ציבור של אנשים במצבים מאד שונים, חלקם נשואים לאזרחי מדינות זרות ולבני עמים זרים, וגם זה בסדר גמור. העם היהודי לא יתמוטט מזה. תרגיעו, חברים.

דב הלברטל אינו רוצה לראות נשים

מאיפה להתחיל? ביום שלישי השמיני באוקטובר, למחרת פטירתו של הרב עובדיה יוסף, קראתי ב"הארץ" את מאמרו של דב הלברטל "הדרת חרדים" וממש התרגזתי. לכאורה יכולתי להתעלם מאדם ששנאת הנשים שלו ובוזו כלפיי נשים כה בוטים שהם ממש קופצים מן הדף, אבל קשה לשלוט ברוגז. בפעם האחרונה התרגזתי ככה כשגבר זר פנה אליי ברחוב ושאל איך אשה דתייה מגדלת כלב, שזו חיה טמאה. אם היו שואלים אותי מראש איך אתנהג הייתי חושבת שלא אומר דבר ופשוט אסתלק משם, ואם כבר אענה לו אומר לו בנחת שגם אשה זו חיה טמאה לפי ההלכה, אבל ממש התרגזתי והתחלתי לצעוק עליו, צריך לסלק את כולכם מפה שאפשר יהיה לחיות, מה שהיה דוקא טוב, כי הוא בעצמו נבהל מזעמי והסתלק מבלי לומר מלה נוספת. אחר כך סיפרה לנו חברתנו יהודית ורשבסקי ז"ל, בעצמה בתו של רב, שזיכתה בסטירה מצלצלת מישהו שהעיר לה על לבושה. כזו היתה יהודית שהלכה מאיתנו ואין עוד כמותה.

הלברטל ליגלג במאמרו על הנשים שמתמודדות בבחירות לעיריית ירושלים שמחו על השחתת תמונותיהן בשלטי הבחירות, משום שלטענתו הצבת שלטי החוצות היא הנוגדת את הצו המוסרי, לא פחות. ומדוע? מפני שלטענתו רוב תושבי ירושלים הם חרדים, דתיים, מסורתיים וערבים, וכל אלה מתנגדים לטענתו לתמונות נשים בשלטי חוצות.

אנשים המחזיקים בדיעות קדומות נוטים תמיד להניח כי כולם חושבים בדיוק כמוהם ורק נמנעים מלומר זאת מטעמי נימוס. אבל רק החרדים מתנגדים להופעת נשים בשלטי חוצות. דתיים ומסורתיים ואפילו אם הם ערבים, ציבור שדב הלברטל מתקשה להסתיר את שנאתו כלפיו, גם אם בעקיפין, באמצעות הטענה ששוחרי הפמיניזם והליברליזם נודעים ברגישותם הרבה לכל פגיעה ברגשות הערבים, וברור מדבריו של דב הלברטל שרגישות לפגיעה בערבים, ממש כמו רגישות לפגיעה בנשים, היא עניין נלעג, אם לא פסול ממש, "נוגד את הצו המוסרי" כדבריו.

וכל כך למה? כי שלטי החוצות לדבריו, הם "וולגריים וחומרניים", ולכן כדאי להוריד את כולם. אבל מאמרו של הלברטל איננו קורא להסרת כל שלטי החוצות מטעמים אסתטיים, הוא קורא להסרת תמונותיהן של נשים משלטי החוצות, שכן לדבריו רצונן של נשים להופיע בשלטי חוצות הקוראים לבחירתן נובע  מ"חוסר הטקט וחוסר ההתחשבות של אותן נשים, שברצונן להתבלט, להתפרסם ולעורר פרובוקציות, אינן נרתעות מרמיסת רגשותיהם של רבים כל כך, ועוד מתלוננות בצדקנות על הדרתן". לא הופעתם של מועמדים לבחירות, רובם גברים כמובן, בשלטי חוצות בולטים, מפריעה לדב הלברטל, אלא הופעתן של נשים בשלטים אלה, שאיננה לטעמם של החרדים, שהוא מספח אליהם את רוב תושבי ירושלים שלדעתו כולם שונאי נשים כמותו. נשים שרצות למועצת העיר ירושלים צריכות לדעת דב הלברטל לעשות זאת בסתר, ולהסתיר את פניהן מהציבור, או אולי כוונתו האמיתית היא שנשים אינן צריכות לרוץ למישרות ציבוריות, שכן אלה צריכות להישמר לגברים בלבד?

ומדוע תמונות נשים פוגעות ברגשות החרדים? פעם, כשחרדים עסקו יותר בלימוד תורה ופחות בפוליטיקה ובאלימות נגד נשים, נמנעו החרדים מלהצטלם ולהתראיין, הסתירו את פניהם מן המצלמה, ובוודאי שלא הפיצו תמונות של רבנים בדואר ישראל. הסיבה לכך היתה פרשנות מחמירה לדיבר השני:

לא תעשה לך פסל וכל תמונה, אשר בשמיים ממעל, ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ.  ד לא תשתחווה להם, ולא תועבדם:  כי אנוכי יהוה אלוהיך, אל קנא פוקד עוון אבות על בנים על שילשים ועל ריבעים לשונאיי. ה ועושה חסד, לאלפים לאוהביי ולשומרי מצוותיי. 

תמונה בדיבר השני היא כמובן צלם אלילים של עובדי עבודה זרה, ולכן היא אסורה, אבל על פי פרשנות מחמירה ומקובלת בקרב יהודים אסורה כל תמונה, ולכן נמנעו יהודים במשך דורות רבים מעיסוק בציור ובפיסול. הימנעות כוללת כזו מעשיית תמונות ומתצלומים אפשר להבין, אבל היא חלה על דיוקנאות גברים ונשים כאחד.

עם הקמתה של מפלגת ש"ס ותחת כנפיו הרחבות של הרב המנוח עובדיה יוסף, החל עידן חדש. אנשי ש"ס שמלכתחילה ביקשו לפנות לקהל רחב יותר מהציבור החרדי הספרדי, הבינו היטב את כוחה של הטלויזיה, והירבו להופיע בה, וכך החלו גם יריביהם האשכנזים להופיע בטלויזיה, ובריחת החרדים ממצלמות שזכורה היטב לבני דורי ולמבוגרים ממני הפכה לריצה אל הטלויזיה, ואברכים צנועים כבר מזמן אינם מליטים את פניהם בידיהם כשקרבות אליהם מצלמות. הם אפילו מתייצבים מולן בגאון ומשמיעים את דברם לאומה.

במקום לא תעשה לך פסל וכל תמונה, הופיע דיבר חדש שלא מצאנו בתורה: לא תעשה לך פסל אשה וכל תמונת אשה. תמונת גבר מותרת כעת ואף מומלצת: באדיבות שר התקשורת הקודם, איש ש"ס, נמכרו תמונות רבנים גם בסניפי הדואר, והוצעו ללקוחות במבצע.

וכך שנאת ואפליית הנשים התלבשה לה באדרת דתית צבועה במיוחד: כאשר מדובר בתמונות גברים ובקידום ענייניהם של גברים, הדבר כשר. אבל תמונות נשים הן פריצות, גם אם אין שום דבר בלתי צנוע בתמונה. שהרי לדעת שונאי הנשים שהלברטל קיבל על עצמו לשמש להם דובר, אשה היא התגלמות היצר הרע, וכדאי שתסתיר את עצמה היטב, ובעצם כדאי שתתרחק ממישרות ציבוריות ותשאיר אותן לגברים, שהרי אלה שאינם רוצים תמונות נשים על שלטי חוצות, גם אינם רוצים נשים במישרות ציבוריות, ולדעתו של דב הלברטל שונאי הנשים זכאים להתחשבות ברגשותיהם, ואוי לנשים שאינן מתחשבות ברגשות פגועים אלה, ואינן מבינות צניעות מהי. שכן כשאובדת הבושה והגברים רצים להצטלם לטלויזיה וזֵכֶר לא תעשה לך כל תמונה נשכח מהם, לא נותרה אלא טענת הצניעות כדי להלקות בה את הנשים. מנהג ידוע של בעלי דיעות קדומות הוא להציב בפני הציבורים המופלים דרישות מוסריות שאינם מציבים בפני עצמם.

והנה הפלא ופלא, רק הדלקתי את הטלויזיה בערבו של אותו יום עצמו, ומי הופיע על המירקע בתכניתם של לונדון וקירשנבאום, אם לא המומחה לצניעות דב הלברטל בכבודו ובעצמו, כדי להסביר לירון לונדון במה גדולתו של הרב עובדיה יוסף המנוח. ובכן זה האיש, אמרתי לעצמי, הבה אנהג בצניעות ואכבה את הטלויזיה למען לא יחזו פני הוולגריים והחומרניים את דיוקנו הצנוע.

קצת התפלאתי, למען האמת, שדוקא הלברטל נקרא להסביר את תורת הרב עובדיה, שכידוע זכה לתהילה כרב ספרדי דוקא, אבל חשבתי שאולי מדובר בתלמיד חכם גדול כל כך שגם בהלכות אשכנז הוא בקי וגם בהלכות ספרדים. בעיתון כתבו שהלברטל מרצה למשפט עברי ושימש בעבר כראש לשכת הרב הראשי, ואף זה ייחוס נאה, ובכל זאת קצת התפלאתי מדוע זכה דוקא האיש הזה להשמיע את דבריו באותו יום עצמו ובעניינים שונים זה מזה גם מעל דפי "הארץ" וגם מעל מסכו של ערוץ 10. גלגלתי מעט בגוגל ומרגע לרגע גדלה פליאתי. מסתבר שאותו הלברטל זכה לקיתונות של בוז מפי חרדים ומתנחלים גם יחד, קצת משום שטען שהיה מקורב לרב אלישיב המנוח שרבים חלקו על כך, והרבה משום שטען שההתנחלויות גורמות לשנאת ישראל בגויים. מסתבר כי שונא הנשים והערבים עשה לו שם בתקשורת דוקא כמתנגד להתנחלויות, ובכך קנה את חיבתם של אנשי תקשורת מן השמאל. כל כך קנה את חיבתם שהפך לאורח קבוע על במתם בכל עניין ועניין שמעניינו ושאינו מעניינו, וכל שנאותיו וגידופיו וחרפותיו כנגד נשים וערבים נשכחו לו. ומה שהיה חביב במיוחד שמתברר כי אותו הלברטל עצמו הואשם בידי מתנחלים וחרדים שהוא חובב פירסום וכל רצונו להתבלט, להתפרסם ולעורר פרובוקציות, ובקיצור הפוסל במומו פוסל.

לכעוס כבר אינני כועסת, אפילו כמה פעמים חייכתי לעצמי כששוטטתי ברשת ועקבתי אחרי מעללי הלברטל שדומה כי ידו בכל ויד כל בו. ובכל זאת אני חושבת שראוי לעיתון "הארץ" שיהיה מעט בררני יותר במה שהוא מפרסם. סופסוף יש לו גם לא מעט קוראות, והתנגדות להתנחלויות היא אמנם מעלה גדולה וחשובה, אבל איננה כה גדולה שתכסה על השתלחות בנשים הגובלת בלשון הרע ובהסתה למעשים פליליים.

על אליס מונרו 

ספר תרגומי קפקא שלי

גץ אלי על האוותנסיה

הראיון עם ההיסטוריון גֵץ אַלִי שאת תרגומו אני מביאה כאן התפרסם בגיליון "דר שפיגל" מתאריך 22 באפריל 1913 (מס' 17), והחלטתי להביאו כאן השבוע במיוחד בגלל אירוע מחריד בעיניי שהתרחש בבלגיה ועורר סערה: רופאים המיתו, על פי בקשתו, גבר בלגי שהיה במקור אשה ועבר ניתוח לשינוי מין שכשל, או שהוא עצמו לא היה שבע רצון ממנו, חש את עצמו כמפלצת וביקש את נפשו למות. הרופאים טענו שסבלו הנפשי הצדיק את ההיענות לבקשתו להמית אותו, למרות שהיה רק בן 44 שנים.

במקרה זה ישנן שתי התערבויות רפואיות אגרסיביות שהראשונה – שינוי מין, היא הליך מאד בעייתי בעיניי מבחינה רפואית ומוסרית, והשני הוא בעיניי פשע של רצח שאין לו כפרה, גם אם החוק הבלגי מתיר אותו בדוחק, ובכך חושף את האופי המסוכן של התרת המתות חסד, שמידרדרת בקלות לרצח אומללים וחסרי ישע. הבעייתיות של ניתוחים לשינוי מין שכבר דנתי בה ברשימתי "שינוי מין או בריחה מהומוסקסואליות?" מקורה בעובדה שניתוחים אלה מתבססים על כך שגברים ונשים שאינם תואמים את התפיסה החברתית הסטריאוטיפית לגבי מינם, נחשבים בעיניי עצמם או זולתם למי שחיים בגוף הלא נכון, ובמקום שהחברה תגלה סובלנות כלפי השונות שלהם, משנים את מינם על ידי ניתוח, כדי "לתקן" אותם. נושא שינוי המין החל להטריד אותי במיוחד בעקבות מאמר שסיפר כי דוקא בארצות שייחסן להומוסקסואלים שלילי במיוחד, כמו סרביה ואיראן, יש יחס ליברלי לניתוחי שינוי מין, עניין שחשבתי שהוא אומר דרשני. אנשים שגופם גורם להם אומללות הם אנשים שסובלים ממצוקה נפשית וזקוקים לעזרה נפשית, ולאו דוקא להליכי שינוי מין שגורמים סבל גופני קשה, אובדן פוריות, שימוש רב ומסוכן בטיפולים הורמונליים וניתוחים מסוכנים שלא תמיד תוצאתם רצויה, ולעתים, כמו במקרה זה, הם אף מחמירים את מצבם הנפשי הקשה של המנותחים. השתלשלות העניינים שבה שינו הרופאים את מינו של אדם שברור שמצבו הנפשי היה מעורער מאד עוד קודם לכן, ואז המיתו אותו, היא מחרידה ובלתי נסבלת, ובעיניי היא איננה מראה על חברה מתקדמת אלא על ההיפך הגמור מכך. החברה צריכה לקבל אנשים כפי שהם ולסייע להם למצוא את אושרם מבלי שיצטרכו לעבור ניתוחים וטיפולים מסוכנים, ורופאים צריכים להחיות ולא להמית.

על עיסוקו של ההיסטוריון גץ אלי בשואה יש לי ביקורת קשה, משום שהוא מסתמך לא פעם על מקורות מפוקפקים שמבוססים על תעמולה נאצית, תפיסותיו רוויות בהנחות אנטישמיות והוא מרבה ליצור הקבלה בין רצח היהודים בשואה לבין גירוש הגרמנים ממקומות מושבם במזרח-אירופה אחרי המלחמה, הקבלה שבעיניי גובלת בהכחשת השואה. אלי מנסה גם להסביר את רצח היהודים בידי הנאצים כנובע לא מאנטישמיות אלא מרצון למודרניזציה או משאיפה להעשיר את העם הגרמני מנכסי היהודים וכיוצא בזה הסברים שמסלפים את המציאות ששררה בתקופת המשטר הנאצי ומתעלמים מאופיה הנפשע של האידיאולוגיה הנאצית. יחד עם זאת אני חושבת שהראיון שלהלן, שבו הוא דן בעיסוקו בהשמדת נכים וחולי נפש בידי הנאצים שהונע לדבריו מהיותו אב לבת שסובלת מנכות קשה,הוא מעניין וחשוב, ובפרט התייחסותו בהקשר זה להמתת החסד המותרת כיום בהולנד, בלגיה ולוכסמבורג, ויש לצערי גם בישראל מי שמצדדים בה.

מתוך כתבת דר שפיגל, 22.4.1913, גיליון 17, "כל זה הוא חלק מהחיים":

ההיסטוריון הברלינאי גץ אלי, בן 65, הוא אב לילדה נכה. שמה קרלינֶה והיא בת 34. בראיון הוא מספר על השמחות והמצוקות שמביאים חיי היומיום עם ילד נכה. במשך 32 שנה חקר אלי את האוותנסיה. [רצח נכים וחולי נפש בידי המשטר הנאצי, ע.פ.] ספרו Die Belasteten "הנושאים בנטל" הופיע כעת בהוצאת ס. פישר (359 עמ', 22.90 אירו). את הראיון ערכה העורכת סוזאנה באייר.

שפיגל: מר אלי, חקרת את מה שמכונה אוותנסיה – רצח הנכים וחולי הנפש במשטר הנאצי, ואתה אב לבת נכה. האם הנושא אינו קרוב אליך מדי?

אלי: כמובן שאני יודע, שבאותם ימים בתי היתה מועמדת להמתה. אבל מחלתה של קרלינה לפני 34 שנים היתה גם הגורם לעיסוקי בנושא זה. ייתכן שזו היתה גם צורה לעבד את הדברים. כך הגעתי לחקר הנאציונלסוציאליזם. זה לא מפריע לי שנושאים קרובים אליי, להיפך: זה לא נעים בעיני שגרמנים רבים שכותבים על התקופה הנאצית, נוהגים כאילו אין להם נקודת מבט אישית. אני צוחק על כך לעתים ושואל עמיתים מבוגרים יותר: "אז מה עשה אביך במלחמת העולם השנייה?"

שפיגל: ספרך על האוותנסיה מוקדש לקרלינה, ואתה גם כותב כמה משפטים עליה. למרות זאת בביקורות ובראיונות בתך בקושי מוזכרת. האם יש רתיעה?

אלי: זהו ספר מדעי. על פי אמות-מידה אלה דנים בו. היסטוריונים גרמנים מטפחים את מה שקרוי אובייקטיביות. הם מדמים לעצמם שהם יכולים לסלק את הסובייקטיבי וכך לסלק גם את מה שמפריע. אבל בכל זאת יש פרופסור גרמני להיסטוריה ששואל אותי בקביעות מה קורה עם קרלינה, וזה הנס מומסן. זה מבדיל אותו מאחרים.

שפיגל: כיצד משפיעה הרתיעה מהאישי על המדע?

אלי: אני נמצא בשולי החוגים האקדמיים ובמתיחות איתם – מתיחות, שממנה אני שואב אנרגיה, רעיונות וושאלות. המפעל הזה עסוק בעצמו בצורה מטופשת, לכן נכתב מספר גדול של טקסטים סטריליים – לעתים קרובות בבזבוז שלא ייאמן של כספי ציבור – שהם דוגמה מאלפת לכך איך מבריחים קוראים ודוחקים הצידה דיונים היסטוריים. מחקר הנאציונלסוציאליזם הוא בחלקו הגדול מדע של הרחקה וגירוש-שדים. לכן מעמידים פנים כאילו האנשים בנאציונלסוציאליזם היו מפלצות – כאילו הם היו לגמרי שונים מאיתנו היום.

שפיגל: היכן הדברים המשותפים?

אלי: כותרת המישנה של ספרי היא: היסטוריה חברתית. אני מתבונן לא רק ב-500 הרוצחים ומאתיים אלף קורבנות האוותנסיה, אלא מנסה לזרוע אור על הסביבה שביניהם: כיצד התנהגו קרובי משפחה ושכנים? אז נתקלים בתגובות, שהן כלל אנושיות: חולים כרונים ונכים יכולים להפוך לנטל על המשפחה. ההתנסות הזו אינה זרה לאיש.

שפיגל: לכן כותרת ספרך היא: "הנושאים בנטל". הם מוכיחים, שהרצח ההמוני לא היה אפשרי לולא הסכמתם השקטה של קרובי המשפחה.

אלי: אינני מדבר על הסכמה. מארגני הרצח באוותנסיה בדקו בשיטתיות, מי מבקר את החולים ובאיזו תדירות. כאשר הם התרשמו, שהקשר המשפחתי איננו הדוק, החולה היה נשלח אל מותו הרבה יותר מוקדם מאחיו לסבל, שזכה לביקורים סדירים. לאחר הרצח קיבלו הקרובים תעודת פטירה רשמית עם סיבת מות שקרית. הרוב הסתפקו בכך, הם קיבלו את הצעת המדינה, שאינם צריכים לדעת את סיבת המות האמיתית. על אותו בסיס חברתי – חצי במחשכים, בהנחה שאנשים יפנו את מבטם הצידה, יכלה לצאת לפועל גם השואה. הרוצחים שהחלו בשנת 1939 באוותנסיה, הופתעו כמה מעט התנגדות נותרה. זה נבע מהבושה של הרבה קרובי משפחה.

שפיגל: בושה שעד היום לא נעלמה.

אלי: כל גרמני שמיני שחי היום הוא קרוב משפחה ישיר של אחד מקורבנות הרצח הזה. ואם מוסיפים לכך קרובי משפחה מנישואין, כמעט כל אחד ימצא מישהו. אבל ברוב המשפחות אין מדברים על כך. הנרצחים נשכחו.

שפיגל: קרובי המשפחה יכלו לחקור בארכיונים.

אלי: המוסדות שמחזיקים היום במסמכי הקורבנות, אינם מפרסמים לרוב את השמות – למרות שאין לכך סיבות חוקיות של הגנת הפרטיות. שאלתי את נשיא הארכיון הפדרלי ואת הממונה על הגנת הפרטיות בגרמניה מדוע. שניהם ענו: "בבקשה תתחשב בקרובי המשפחה שעדיין חיים." במקרה של היהודים מעולם לא הסתרנו שמות, אבל לגבי המכונים משוגעים פתאם אנחנו רוצים להגן על הקרובים שחיים היום. למה? לשם מה?

שפיגל: זהו פחדם של קרובי המשפחה, שבהם עצמם דבק משהו שאיננו נורמלי.

אלי: כן. כמו שלפני עשרים שנה כשהוקמו אתרי הזיכרון הראשונים והגיעו לשם המכתבים הראשונים מקרובי משפחה, שאלו לפני הכל: האם יש לנו מחלה תורשתית במשפחה?

שפיגל: בספרך אתה מצטט התבטאות של אב, אשר בתקופה הנאצית ציפה ממנהל מוסד שישחרר אותו מן האחריות לילדו. קרירות קיצונית כזו בכל זאת נראית לנו היום מוזרה.

אלי: ההתנהגות הקיצונית כן, אבל התחושה הבסיסית של הנטל לא. אבי היה במשך שנים רבות דמנטי, ואז הוא נכנס למוסד. אנחנו ידענו שזה לא אידיאלי, אבל זה לא הלך אחרת. ועוד דוגמה: לפני 35 שנה שלחה הקומונה שלנו אחד מאיתנו למרפאת עצבים. עד היום אנחנו נפגשים ומדברים, אבל לא עליו. איננו יודעים אם הוא עדיין חי. זה לא פשוט עם חולי נפש. כשילד סובל ממחלת נפש, יכולים להתעורר במשפחות חילופי האשמות.

שפיגל: ישנן הרבה הפלות של נכים. מצד שני יש מאמצים לשלב נכים. בתי ספר נדרשים לכך. עד כמה שונה החברה של היום מזו של אז?

אלי: ככה זה. קרלינה ואנו הוריה קיבלנו הרבה מאד עזרה מן המדינה, יחס מאד ידידותי מאנשים פרטיים ומאנשי מקצוע. לעתים קרובות אומרים שלא עושים מספיק, אבל זה לא נכון. אני יכול רק לומר תודה. מבחינה זו אנו חיים במדינה בת-מזל. כאב לילדה נכה אני יודע, כמה התמיכה חשובה לאיזון הפנימי. במשטר הנאצי חשו קרובי המשפחה את לחץ התעמולה, חשו עול גם מבחינה תורשתית, רובם חיו בתנאי מצוקה חומרית, בנוסף לכך התנהלה מלחמה. את זה שאנשים התערערו במצב כזה אני מבין.

שפיגל: בתך קרלינה נולדה בריאה וחלתה מספר ימים אחרי הלידה. מה קרה?

אלי: ביום השלישי לחייה היא נפגעה מסטרפטוקוקים ולא רצתה לשתות יותר. אצל 30 אחוז מן הנשים ההרות יש סטרפטוקוק B, כאשר מבחינים בכך מוקדם ונותנים אנטיביוטיקה, לא קורה דבר. בשנות השבעים בדיקות אלה לא היו נהוגות. מלבד זאת זו היתה תקופת הלידות העדינות, קרלינה באה לעולם במרפאה פרטית – רופא הילדים נשאל בטלפון וביטל את הבעיה כקדחת-שתייה. קרלינה התמוטטה כל שעה, בבוקר היא עוד היתה פורחת ובערב אפורה, חיוורת ומקומטת. עבר יותר מדי זמן עד שהיא הגיעה למרפאת ילדים.

שפיגל: כישלון רפואי?

אלי: כן, אבל גם אנחנו ההורים רצינו לידה רכה. בכל זאת דברים כאלה קורים שוב ושוב בדרך כזו או אחרת. הנכויות הן חלק מחיינו, רק הצורות משתנות. גם אם מקרים כמו זה של קרלינה היום נדירים יותר, גם אם מפילים היום 90 אחוז מן העוברים הלוקים בתסמונת דאון, יש היום למשל יותר נזקים כתוצאה מלידות פגים. ויש יותר זקנים במצב קשה של בילבול.

שפיגל: איך הגיבו הרופאים במקרה שלך?

אלי: הרופא האחראי במחלקת טיפול נמרץ במרפאת האוניברסיטה לקח אותי אחרי שלושה ימים הצידה ואמר: "אם בתך תשרוד את הלילה הבא, היא תהיה נכה מאד קשה". אני הבנתי זאת כשאלה מוצפנת, ואני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול.

שפיגל: כשאלה האם הרופאים צריכים לדאוג לכך, שקרלינה לא תשרוד את הלילה? מה אמרת?

אלי: שהוא צריך לעשות הכל כדי שהיא תשרוד.

שפיגל: עוד לפני לידתה של קרלינה תוכנן, שהיא תחיה אצל אמה. האם, מורלינד טומלר, היתה אם לילד מקשר אחר. אתה עצמך אב לשלושה ילדים מנישואיך. איך קרלינה שינתה את חייך?

אלי: את הרוב, אני רוצה להדגיש, לקחה על עצמה אמה של קרלינה. בשנה הראשונה היא עזבה את עבודתה, אבל לאחר שנה החלה שוב לעבוד כמורה. בית הספר שלה הפך אז לבית ספר אינטגרטיבי. ואני קיבלתי מקרלינה את הדחף לעבודתי.

שפיגל: אתה נראה מאושר כשאתה מדבר על קרלינה, ובכל זאת החיים עם ילד נכה הם תובעניים.

אלי: קרלינה אינה יכולה לדבר, היא יושבת בכסא גלגלים, יש לה תנועות בלתי רצוניות, חייבים לתמוך בפלג גופה העליון, ויש לה לעתים התקפים אפילפטים.

שפיגל: חייבים להאכיל אותה, לחתל אותה, ולעתים גם לשאת אותה?

אלי: כן, אבל היא עדינה וקטנה, שוקלת רק עשרים קילו, זה יתרון. אני לא חושב שחיים עם ילד נכה תובעניים יותר מהחיים עם ילד שאיננו פגוע כה קשה. אני חושב אפילו, שלהורים יש קשיים הרבה יותר גדולים להסתגל לנכויות בינוניות. הם עושים מאמצים במשך שנים ומנסים עשרות טיפולים, עד שהם משלימים עם כך שילדם הינו כפי שהינו.

שפיגל: במקרה של קרלינה היה ברור מהתחלה, שלא יהיה הרבה שיפור?

אלי: לאחר שנה בערך. וכך היה יותר קל לנו לומר: טוב, ננסה לעשות את חייה של הילדה קלים ככל האפשר. זה לא בלתי רגיל שהורים מפתחים לגבי ילד נכה תוקפנות, אפילו משאלות מות – זה קורה עקב עומס יתר, הזנחה או יאוש. רגשות אמביולנטים כאלה מעיקים מאד על המצפון, כי הם מכוונים כלפי אנשים קרובים, ובנוסף לכך לגמרי חסרי אונים. הפרוגרמה הנאצית של בריאות וכושר חיזקה את הרגשות האמביוולנטים האנושיים האלה, כאן מתחילה הפוליטיקה של הרצח.

שפיגל: הורים רוצים לראות בילדיהם את בבואתם, כך גם נוצר קשר. כאשר הילד מוכשר, ההורים מאמינים ברצון שזה בזכותם. לראות את בבואתך בילד נכה צריך להיות קשה יותר. איך זה עבורך?

אלי: זה בהחלט עובד. קרלינה מאד עדינה ומאוזנת. את זה היא קיבלה בוודאי מאמה. היא יפה. היא צוחקת ובוכה, היא אוהבת מוסיקה, אוכל טוב וחברה. היא גם שותה לפעמים בירה. לפעמים היא נראית ערמומית. אז אנחנו אומרים: היא נראית מאד אינטליגנטית.

שפיגל: בתך היתה בגן הורים, אז בבית-ספר מיוחד וכיום חיה במוסד טיפולי. מה דעתך על השאיפות החדשות לשילוב, שכל בתי הספר יהיו פתוחים לכל הילדים? מבקרים טוענים, שבבתי ספר רגילים ילדים נכים ירגישו יותר שהם סוטים מהנורמה, וזה יוסיף להם מועקה.

אלי: ישנם ילדים ששמים לב שיש להם תפקיד מיוחד והם נהנים מזה, אבל ישנם רבים ששמים לב שאינם אינם מסוגלים כמו האחרים, ושמחים להיות בבית-ספר מוגן. זה תלוי באישיות. לכן צריכה להיות אפשרות בחירה.

שפיגל: הדרישה לבתי ספר משולבים באה יותר מן הצד השמאלי של החברה. אתה עצמך היית פעם אוהד של השמאל, אבל כעת מסתייג מכמה דברים. בספרך אתה כותב שהאידיאולוגיה שהובילה לאוותנסיה קיבלה את השראתה מתנועת הרפורמה, כלומר בעצם משמאל. איך הגעת להכרה זו?

אלי: לא היתה התנגדות מן הצד השמאלי והחילוני לרציחות האוותנסיה. הדימוי של חברה בריאה, של אנשים שמסוגלים לפעול ולהינות, נוצרה בחוגים הבורגנים-ליברלים והלא כנסייתיים של החברה. רעיונות האוותנסיה לא באו מן הימין הקיצוני ולא מן הקונסרבטיבים. היא היתה והינה חלק מן המחשבה המודרנית והמתקדמת – רק שהחשיבה הזו בשום מקום בעולם לא הוצאה לפועל בקיצוניות כזו כמו במשטר הנאצי. בכמה חברות אירופיות, שמאד מכוונות למודרניות, מקבלים סיוע להמתה יותר כמובן מאליו.

שפיגל: לאלו מדינות אתה מתכוון?

אלי: לאחרונה פגשתי עמיתה הולנדית. היא סיפרה שהיא בדיוק טילפנה לאחיותיה, כי הן מחפשות מועד, שבו תומת אמן חולת הסרטן מות יזום. בנה של מלכת הולנד, שמאז תאונת סקי נמצא בתרדמת, מטופל בבריטניה, כי בהולנד כמעט אין יותר מוסדות שבהם מטפלים בחולים כאלה.

שפיגל: הולנד היא הארץ הראשונה בעולם שהתירה סיוע פעיל להמתה.

אלי: זה עקבי מבחינה היסטורית. ההולנדים יצרו את המדינה האזרחית המודרנית הראשונה באירופה. הם התבססו מוקדם על חופש בחירה, על אושר ורווחה בעולם הזה.

שפיגל: התנגדות להשמדת מה שנקרא "חיים חסרי ערך" הגיעה מצד הכנסייה, מצד קלמנס אוגוסט גראף פון גאלן, שמשנת 1933 עד 1946 היה בישוף מינסטר. גאלן היה מאד שמרן. זה מראה שבקושי אפשר להתייחס לאוותנסיה בקטגוריות של ימין ושמאל.

אלי: באותה דרשה שבה הוקיע הגראף גאלן את האוותנסיה כפשע חמור, הוא גינה יחסי מין לפני הנישואין. מניעי התנגדותו של הגראף גאלן זרים לנו היום, ובכל זאת ראוי גאלן להוקרה על התנגדותו הייחודית, האמיצה.

שפיגל: רוב האנשים רוצים חיים של חופש בחירה, ולהתיר הפלות וסיוע להמתה בתנאים מסוימים. עם זאת אנו יודעים, שהדימוי של המושלם הופך אותנו לאכזרים. הכנסייה מאבדת את השפעתה, אין יותר קוי יסוד מוסריים. האם אנו זקוקים לאתיקה חדשה?

אלי: כן, אנו חייבים לנסח מחדש אמות מידה מוסריות. אנשים מוכרחים להציב גבולות להתנהלותם ולמאוויהם. בתנ"ך ישנו המשפט היפה, המאד רדיקלי: כל אדם הינו צלם אלהים – לא משנה עד כמה הוא חולה, עני או פגוע. היינו צריכים לנסות לקבוע את העיקרון הזה בהבנה העצמית המעשית והחוקית שלנו.

סוף הראיון

כבר כמה פעמים קראתי את הראיון הזה והוא מוסיף לעורר בי רגשות עזים. קשה לי מאד עם גץ אלי, עם האופן שבו הוא מרדד את האידיאולוגיה הנאצית ואת ייחודה הנורא, את תורת הגזע הנאצית ואת דימוי הגוף הגרמני המושלם שלא הותיר מקום בחברה לנכים ופגועים בגוף או בנפש, כאילו לא האידיאולוגיה המחרידה הזו, אלא רגשות הדחייה והרצון להתנער מהקרובים הפגועים מילאו תפקיד מרכזי בהשמדתם. אלי תמיד מאד מנסה לקרב ולהבין את פוליטיקת הרצח הנאצית, להסביר אותה בקנאה, בחמדנות, בקושי לטפל בנכים, הסברים אנושיים רגילים שבשום מקרה אחר לא הביאו לקיצוניות של רצח ההמונים הנאצי. גם ראייתו את הרצח ההמוני כביטוי למודרניות, שכך הסביר בספריו גם את השואה, כמיזם של קידום המודרניות על ידי סילוק ורצח היהודים, מזעזע ומקומם ברשעותו ואווילותו. הרי רצח תינוקות פגועים נהג גם בספרטה העתיקה ולא רק בה, והדת הנוצרית, בהשפעת התפיסה היהודית, היא זו ששמה קץ לרצח תינוקות פגועים בארצות הנצרות. ובכל זאת יש עוצמה גדולה בראיון הזה, שהכאב הפרטי וגם רגש האשמה הפרטי על הרשלנות והטיפשות שהביאו למצבה של הבת גוברים בו על התיאוריות שטמונות בכל התבטאות של גץ אלי כמנגינת רגע מתמדת. אחי שביקר אצלו בבית סיפר לי כיצד ישבו במטבח עם קרלינה ודיברו בעוד גץ אלי מאכיל אותה. אחי, בעצמו אב לחמישה ילדים, התקשה לשפוט את אלי לחומרה בגלל החוויה האנושית הזאת של טיפולו המסור בבת הנכה, למרות התחושה הקשה שמשאירים ניסיונותיו לתאר את הנאציזם כהקצנה של התנהגות אנושית רגילה, כאילו אין קו מאד ברור שמבחין בין רגשות קשים ודימיונות רצח שבני אדם שוגים בהם במצוקתם ובזעמם לבין ביצוע רצח בפועל, ולו גם רצח של אדם בודד, כל שכן רצח מיליונים. אבל המחשבות הקשות מכל הן אלה שנובעות מן החשד שמא אלי צודק לפחות בחלק מדבריו: בכך שהמודרניות והערצת החיים הטובים כמטרה וחופש הבחירה האישי המתלווים אליה מובילה לפוליטיקה של רצח חסרי ישע, כמו זו שהפכה חוקית במדינות הולנד ובלגיה, באופן דומה לאידיאולוגיה הנאצית, שאף היא ראתה את עצמה כמהפכנית, למרות שניזונה מסיפורי עלילות דם מימי הביניים. בכך שכפי שחששו רבים, ההתנערות מן הדת עלולה להפוך את האדם לרוצח נטול עכבות. עלה בראשי זכרה של טרי שיאבו, האשה פגועת המוח ונטולת ההכרה, שבהוראת בית המשפט האמריקאי הופסקה הזנתה עד מותה לאחר כשבועיים, והוריה שביקשו להשאירה בחיים לא יכלו למנוע את הריגתה האכזרית. למרות שהכל ידעו שבעלה רק רוצה להיפטר מן העול הזה, וכל הדמוקרטים והליברלים תמכו ברצח הזה ולעגו לרפובליקנים שהתנגדו לו, וגם בעיתון "מעריב" שנהגתי לפרסם בו מאמרים באותם ימים סירבו לפרסם מאמר שבו טענתי שהפסקת הזנתה של טרי שיאבו היא רצח לכל דבר, ועוד רצח של חסרת ישע, כי עורכי העיתון באותם ימים חשבו שליברלים כפי שהם ראו את עצמם חייבים לתמוך ברצח הזה שכל הליברלים בארצות-הברית תומכים בו ולא להתנגד לו בשום אופן, וגם כתבו לאחר שטרי שיאבו מתה ברעב שהיא נגאלה מיסוריה, למרות שקודם לכן טענו תומכי הרצח שהיא אינה חשה דבר. בינתיים גם עיתון מעריב נגאל מיסוריו. באותם ימים הבנתי שלמרות שחשבתי תמיד שלו הייתי אזרחית אמריקנית הייתי בהכרח תומכת בדמוקרטים, שהדברים אינם כה פשוטים, שהרבה פעמים אמצא את עצמי דוקא במחנה הרפובליקני, צופה בתדהמה ברוע ובעדריות ששוטפים את המחנה שחשבתי למחנה הטבעי שלי. המראיינת מסכמת באמירה שרוב האנשים רוצים הפלות וסיוע להמתה בתנאים מסוימים. האמנם? אני מאד מקוה שבישראל אין הדבר כך, שלעולם לא יתקבל פה חוק המתיר להמית אנשים, שרופאים לעולם לא יהיו סוכני רצח. כי בצלם אלהים ברא את האדם, הפסוק שאלי לא ידע לצטט בדיוק, כי איננו חלק מן התרבות הגרמנית. האם יש לפסוק הזה קיום ללא תמיכתה של האמונה הדתית, או שבחברה חילונית אף עליו יאבד הכלח? האם אפשר לשמר את המוסר גם ללא יראת אלהים? שאלות קשות, מטרידות, שלא נותנות מנוח.