אליס מונרו וכישלונות חינוכיים

עכשיו אני קוראת את "הנערה הקבצנית" The Beggar Maid. זה הקובץ האחרון של אליס מונרו שאני קוראת. את כל האחרים כבר קראתי ואני לא יודעת מה אעשה כשייגמרו לי הסיפורים שלה, הבודדים שדילגתי עליהם, לא יותר מאחד לקובץ. ואז אולי אתחיל לקרוא את הסיפורים מחדש. אחד כבר קראתי פעמיים כי כל כך אהבתי אותו. הוא בקובץ "הירחים של כוכב שבתאי" והוא נקרא "גברת קרוס וגברת קיד". הוא מספר על שתי זקנות שמכירות עוד מגן הילדים ונפגשות בבית אבות, ומבלות את זמנן ביחד עד שאחת מהן מקבלת על עצמה פרוייקט חינוכי שנראה בתחילה מבטיח אבל בסופו של דבר נכשל קשות, ולמרות שנראה שהחברות ביניהן נסדקה, בסופו של דבר היא עומדת במבחן. זה סיפור על הטוב שבאדם ולכן כל כך אהבתי אותו, אבל אני לא יכולה להגיד שהוא אופייני לאליס מונרו, שחוקרת הרבה יותר את הרוע האנושי מאשר את הטוב. ובכל זאת אני לא יכולה להפסיק לקרוא אותה ואת כל סיפורי הרצח והאלימות שלה, שכמו שג'ונתן פרנזן כבר ציין, אף פעם לא תופסים בהם את הרוצח. הפשע אצלה די משתלם.

את פשר שמו של הקובץ "הנערה הקבצנית" אני עוד לא יודעת, כי הסיפור שנקרא בשם זה הוא באמצע הספר, ובינתיים קראתי רק את שני הסיפורים הראשונים, ששניהם עוסקים בחינוך קצת בעייתי, כלומר באלימות כלפי ילדים, בעצם כלפי ילדות, שכנראה יש משמעות לכך שהן בנות ולא בנים: בסיפור הראשון יש מכות ובשני אלימות בבית-ספר, וגם אונס של ילדה נכה או מפגרת, לא ממש ברור, בבית הספר, לעיני התלמידים. בעתיד הילדה הזאת תיאנס שוב ושוב, תיכנס להריון שוב ושוב, ולבסוף תמות מדלקת ריאות, או כך לפחות יגידו. זה לא הסיפור כאן, זה רק הרקע לסיפור. גם בסיפור הראשון יש מישהו שמוכה למות ואומרים שהוא מת מדלקת ריאות. דלקת ריאות היתה כנראה כיסוי טוב לרצח, כי פעם, לפני האנטיביוטיקה, המון אנשים מתו מדלקת-ריאות.

חשבתי שמוזר שקראתי דוקא היום את הסיפור השני שנקרא Privilege, כי בבוקר קראתי בגלריה על הסרט "עמק" של הבמאית סופי ארטוס, שעבדה שנה כמורה בבית ספר לילדים בעייתיים, ועל הניסיון הזה, שהשפיע עליה מאד קשה בחיים, היא ביססה את הסרט. אני לא יודעת אם יהיה לי אומץ לראות את הסרט הזה, אבל חשבתי כל הבוקר על התקופה שהייתי מורה חיילת, התקופה הראשונה, כשעבדתי בבית ספר איזורי בגליל שהיו בו ילדים ממושבים ונשלחתי להיות מחנכת של הכיתה המיוחדת, שהיו בה ילדים בכל הגילאים עם כל הבעיות האפשריות, ואף לא אחד מהמורים וגם המנהל לא רצו ללמד את הכיתה הזאת. דיברתי עם המורה הקודמת שעזבה באמצע השנה כי היא לא יכלה לסבול יותר. היא היתה אשה גדולה מאד, שמנה מאד ויפה מאד, שישבה בכסא גדול ואמרה לי תלכי מחר למנהל ותגידי לו שבשום אופן את לא לוקחת את הכיתה הזאת. תסתכלי עלי ותסתכלי עלייך, היא אמרה לי. הגובה שלי אף פעם לא היה הרבה מעל מטר וחצי, ובאותם ימים הייתי גם רזה מאד, אחרי שתי התקפות פראטיפוס שכמעט חיסלו אותי. נראיתי כעלה נידף לעומתה, והיא אמרה תסתכלי עליך ותסתכלי עלי, ואני לא יכולתי להתמודד איתם, ואני בוגרת סמינר. אני לעומתה סיימתי רק קורס מורות של חודשיים בצבא, אבל הייתי חיילת, ולא רציתי לעשות בעיות, אז נכנסתי לכיתה וניסיתי לעשות כמיטב יכולתי. עוד הייתי צעירה מאד והיה לי המון רצון לתקן את העולם.

לא היו בכיתה בעיות אלימות קשות ומפחידות כמו בסרט "עמק" ובסיפור "פריוילגיה" של אליס מונרו. היו רק המון הפרעות וקשיי ריכוז, והיה קושי עצום ללמד, והיו תלמידים שהתגרו בי בלי הפסקה. אחד שאני זוכרת במיוחד, ילד שבלט דוקא בניקיונו האישי, בלבושו הנקי והמסודר, שאמרו לי וגם נוכחתי בעצמי מאוחר יותר שזה היה מיוחד לו, שבביתו ובמשפחתו דוקא שלטו אי הסדר והליכלוך וההזנחה, נעמד פעם בכיתה ואמר: "תני לי סטירה, מורתי, תני לי סטירה". נתתי לו סטירה עזה ולרגע הוא נדהם ואז השתתק. אחר כך שמעתי אותו מתגאה בי לפני חברים מכיתה מקבילה: "תיזהר ממנה, זאת יכולה לתת לך סטירה בלי שתרגיש." זאת היתה המחמאה היחידה שקיבלתי במשך אותה שנה. מבין המורים הצעירים – רובם היו צעירים בתחילת דרכם המקצועית שהגיעו מרחוק - היה רק מורה אחד שמצאתי איתו שפה משותפת. גם הוא מצא את עצמו מכה תלמידים מחוסר ברירה. שנאנו את עצמנו. רצינו להיות יאנוש קורצ'אק אבל בפועל היינו כל מה שלא רצינו להיות. בסוף השנה ביקשתי בכל מחיר לעבור משם. לא רציתי לזכור משם כלום, אבל אני זוכרת המון, גם אחרי יותר מארבעים שנה, וכנראה אזכור כל חיי. לא רק את הילדים המופרעים והמפריעים. גם כמה בנות שקטות, בעלות קלסתר פנים מובס, שנצמדו אליי, ייחלו למעט חום. אני חושבת הרבה מה עלה בגורלן ואלו נשים הן צמחו להיות, אבל מעולם לא היו לי הכוח והאומץ לחפש ולראות. לא שבתי לשם מעולם.

אליס מונרו מתארת משחק אחד שהבנות בבית הספר הזה, ששכן בצד הגרוע של העיירה, שיחקו בו, משחק לוויה. אחת הנערות הגדולות והנחשבות היתה שוכבת כמתה, והנערות האחרות היו עורכות טקס לוויה, שרות הימנון אֵבֶל ומכסות אותה בפרחי העונה. זה היה משחק שהן שיחקו באביב, כשהשלג נמס והפרחים פורחים. אני מנסה לאמץ את זיכרוני אבל אני משוכנעת שמעולם לא נתקלתי במשחק בנות כזה בישראל. אולי מפני שאצלנו הלוויות אינן אסתטיות כל כך, הגופות נעטפות בתכריכים ומכוסות בבד ונישאות על אלונקה ומושלכות לבור ללא ארון. טקס קבורה אכזרי. הנוצרים מלבישים נערות מתות במיטב בגדיהן, בשמלות מפוארות, מאפרים אותן ומקשטים בפרחים. זה מה שדיבר כנראה ללב הנערות, השמלות היפות והאיפור והפרחים. את משמעות המות טרם הבינו, טרם תפסו.

הכמיהה הזאת ליופי, לניקיון, במקומות ששולטים בהם הכיעור והעזובה, זה מה שמפליא וגם מכאיב. רק דבר אחד יפה, מספרת מונרו, היה באותו בית ספר: תמונות צבעוניות של ציפורים קנדיות שמישהו תלה גבוה מעל הלוח, וכך נשמרו במקום שכל דבר בו חובל ונקרע, הרכוש והגוף. ציפורים קנדיות שאינני מכירה, הסתכלתי באינטרנט כדי לראות כיצד הן ניראות: נקר אדום-ראש, שונה מהנקרים המוכרים לי, עוד ציפור צהובה שהזכירה לי בולבול, אבל אולי היא ממין אחר, עורבני כחול שיפה בהרבה מבן דודו העורב ואווז קנדי דק צואר שראשו וצוארו שחורים. זה הזכיר לי את הפוסטר של ציור טיטוס של רמברנדט שתליתי על קיר דירתי במקום השירות הבא שלי, בבית שאן, וכל מי שביקר בדירתי הסתכל בו בהתרגשות. הוא תלוי עד היום בסלון דירתי ויקר ללבי מאד. כשביקרתי בבתי הספר של בנותי הצטערתי תמיד אם היו מכוערים. תמיד נדמה לי שליופי יש כוח מאלף, שיופי גורם לילדים המופרעים ביותר להירגע ולהתבונן. אבל אולי אני רק משלה את עצמי, כמו שחשבתי אז שדי ברצון טוב ועבודה קשה כדי לחנך ילדים שהחיים התאכזרו אליהם? פעם באסיפת הורים בבית הספר של בתי הבכורה – כמה שנאתי את האסיפות האלה שבהן צריך לשבת על כסאות של ילדים ולהקשיב למורה – פעם הרמתי את ידי ואמרתי שבית הספר נראה כל כך רע, ואני מבינה שאין הרבה כסף, אבל אפשר לפחות לתלות במסדרונות ציורים של ילדים. המורה אמרה שהם מדברים על זה וינסו לשפר. היו הורים שתמכו אבל נדמה לי שהרוב חשבו שאני משונה שדוקא זה אכפת לי, הכיעור שבו הילדים נמצאים כל היום ולומדים. כשנולדו לי בנות משלי כבר לא כל כך רציתי להיות יאנוש קורצ'אק, רק אם לבנותי. בבית תליתי את הציורים שלהן על הקיר.

השקר האחרון (עד כה) של בני ציפר

עד כה לא התייחסתי לשערוריית טורו של בני ציפר, שממנו קראתי רק את הפיסקה שצוטטה אצל מבקריו, הפיסקה שדרשה מבני תרבות לאפשר לאמנים לשכב עם נערות צעירות כדי להזין את יצירתם, רעיון שהוא גילגול מאוחר של הקרבת בתולות על המזבח מתוך אמונה בכוחו המאגי של דם הבתולים, שהיתה אמנם מקובלת לפנים בכמה תרבויות, שרובנו קיוינו שחלפו מן העולם. את הטור המלא לא רציתי לקרוא מלכתחילה ולא קראתי, גם מאחר שכבר הבנתי מכותרתו לאן הוא חותר, וגם מכיוון שכבר שנים אני משתדלת שלא לקרוא את ציפר, ושמחה בכל פעם שאינני מתפתה לשחות בביצת הביבים הזו, שמתיימרת לנשום אויר פסגות. מדי פעם נכשלתי וקראתי בכל זאת, וגם כתבתי על טוריו והופעותיו יותר מפעם, שהרי ככל שחלפו השנים יותר ויותר קשה היה להימלט מפרצופו המלא מעצמו, בעיתון או מעל המרקע. ודוקא בחודשים האחרונים הגיע המיאוס שלי מהאיש ומדבריו לרמה כזו שבאופן טבעי נמנעתי מהם ככל האפשר.

אבל עכשיו, לאחר פסטיבל ההתנצלות והסליחה שאירגן לעצמו בהשתתפות כלי תקשורת רבים, שמזכיר יותר התפטרויות טקסיות של מנהיגי מפלגות ומשטרים לא דמוקרטיים, שמתפטרים בתקוה שחסידיהם יאחזו בתחנונים בכנף בגדם ולא יניחום ללכת, ותוך כדי כך ניסה למכור לנו במסוה של התנצלות עוד ועוד מסחורתו הרקובה, אני מתקשה להמשיך ולהתעלם. זה מרגיז אותי יותר מדי, ויש גם אנשים צעירים או פחות צעירים שאינם זוכרים את עברו של האיש, ואינם יכולים לעמת את סיפוריו עם העובדות מן העבר.

כי בני ציפר לא הסתפק בבקשת סליחה שאין נדרשות לה יותר ממלים ספורות, אלא ניסה להשתמש בהתנצלות כדי להמשיך את החנופה לידידו רב העוצמה בבית ראש הממשלה, שבצלו הוא חוסה ואותו הוא משרת כבר זמן רב, רב מכפי שידע בעצמו, רב בהרבה מכפי שהציבור מודע. בני ציפר ניסה למכור לנו סיפור כיצד עבר משבר לאחר סעודה בבית שגריר גרמניה שבה נכחו שנואי נפשו של ידידו הטוב נתניהו, הלא הם שוברי שתיקה, ושם הכפישו את ישראל בפני שגריר גרמניה. המיפגש הזה, כך ציפר, כל כך הסעיר את נפשו ומילא אותו בחילה כלפי השמאל, שהוא שינה לגמרי את השקפת עולמו וכתיבתו, וכך הידרדר אט אט להיות חלאה שנואה בפי כל ובמיוחד שנואה על השמאלנים והפמיניסטיות שהם כידוע אוכלי אדם ומאז הם רודפים את ציפר להשמידו.

הטור על המיפגש עם שגריר גרמניה וההתרפסות של שוברי שתיקה, נכתב בקיץ האחרון. ציפר מקוה כנראה שזיכרוננו איננו מגיע מעבר לכך. אבל צר לי לציין את העובדה הלא מפתיעה שבני ציפר היה חלאת אדם הרבה הרבה שנים קודם לכך. ארכיון הארץ מעיד על כך שעברו עשר שנים תמימות מאז כתב בני ציפר, בקיץ 2006, את טורו המחליא נגד חולי הסרטן ששבתו שביתת רעב הרואית, בדרישה להכניס לסל הבריאות תרופות שיכולות להאריך את חייהם. הוא הישווה אותם לילדים הבוכים כדי לקבל סוכריות. הוא לא הסתפק בהתנגדות לדרישתם אלא ביזה אותם ורמס את כבודם.

וכאן אנחנו חוזרים לחברו ומושא הערצתו לעתיד של ציפר, הלא הוא בנימין נתניהו, האיש שהפך את תקציב הביטחון לחזות הכל, ואת החינוך, הבריאות והרווחה למותרות, שהעובדים בתחומם, מורים, בעיקר מורות, אחיות רחמניות ועובדים סוציאלים – בעיקר עובדות סוציאליות, הפכו תחת משטרו של נתניהו לעובדי קבלן בתנאים מחפירים ומבזים, והנזקקים לשירותיהם לאספסוף נרמס, מבוזה ומעונה, שחייו אינם שווים יותר מתכולת ארנקו. כבר לפני עשור ביטא ציפר את אותה מישנה רוחנית ואידיאולוגית של חברו נתניהו – שאין לאדם ערך אלא כתכולת ארנקו. אם הינך חולה ונכה ועני וסובל – תמות בשקט ואל תבלבל לנו את המוח. לנו יש זמן רק לחברים העשירים ובעלי ההשפעה שלנו, ולא לכל מיני תולעים אנושיות שמתענות ברעב ובמצוקה ובחולי וביסורים עד מות ומצפות לקבל סיוע ותמיכה ומזור מאוצר המדינה, שמוקדש לבזבוזים של מיליארדים על אימונים לתקיפה באיראן שלא תצא אל הפועל מעולם, ועל מטוסי ענק לכיבוי דליקות פוליטיות המסכנות את נצחיות החבר נתניהו בשלטון.

גם אז, לפני עשור, רבים התקוממו, רבים תבעו את עלבונם של חולי הסרטן, החרימו את בני ציפר ואת עיתון "הארץ" שנתן לשפלותו במה, אבל בני ציפר, כמו חברו נתניהו, רק התחזק בעשור שחלף מאז. פירסומו וכוחו הגוברים והולכים ניזונו כל העת מהיותו עורך המוסף הספרותי הנחשב בארץ – ולא שיש הרבה תחרות – פירסום וכוח ויוקרה שלעולם לא היה זוכה להם בזכות יצירתו הספרותית הצנועה והגיגיו הדוחים. אבל לא הפירסום והכוח השחיתו אותו – כפי שמעידה שפלותם ורשעותם של טורים רבים מספור שהוציא מתחת קולמוסו במשך שנים רבות, האיש היה חלאה מלכתחילה, ועוצמתו המוסדית רק הגבירה את תהודתה של הזוהמה הרוחנית שהפיץ סביבו כל העת.

ובמה שנוגע לחנופה לגרמניה, שאיננו מתבייש לטעון שהוא סולד ממנה, הרי האיש שמתחנף לכל אדם ומימסד רבי עוצמה איננו חדל להתחנף לגרמנים. החנופה האחרונה היתה ניצול עמודי המוסף שהוא עורך לפרק ארוך מתוך קומדיית הזבל על שובו של היטלר שהיתה רב מכר היסטרי בגרמניה. נכון שגם את זה לא קראתי, אבל אני יודעת במה דברים אמורים ומדוע התאמצו כל כך הגרמנים לתרגם לעברית ולהפיץ בישראל את הספר הזה, שכולו התבשמות עצמית גרמנית וזילות של פשעי הנאצים. הגרמנים רוצים נורמליזציה, כפי שהם מכנים את תהליך הזילות המתמשך של השיח הגרמני על פשעי הנאצים. הם רוצים שהיטלר יהיה עוד דמות של מנהיג מהעבר שלא צריך לדחות אותה במיוחד, שהכתבים שלה, עיין "מיין קאמפף", נקראים בתור "טקסט מדעי", והסיפורים עליה הם סיפורים משעשעים, כאילו עסקו באיזה טיל אולנשפיגל העושה מעשי קונדס, והם רוצים שהיהודונים המרגיזים שכל כך רבים מהם עדיין חיים וכל הזמן נזכרים בשואה ובוכים, יבלעו את היטלר האהוב שלהם, גם אם צריך לפתוח ליהודונים את הפה בכוח ולדחוף להם את היטלר לשם לעומק גרונם עד שייחנקו.

בני ציפר איננו אלא מלחך פינכה מקצועי, מין מפיסטו נוסח יצירתו של קלאוס מאן, המפיץ סביבו זוהמה פוליטית ורוחנית וניזון מאהדתם של הפוליטיקאים וחסידיהם הקרובים לו ברוחם ובהשקפת-עולמם, והוא איננו הולך לשום מקום. הוא ממשיך לערוך את מוסף הספרות הנחשב בארץ – וכאמור זה לא שיש הרבה תחרות – והתקשורת ממשיכה ותמשיך לרדוף אחריו ולתת לו במה. את בני ציפר, וגם את בני הזוג נתניהו, צריך לסלק קודם כל מלבנו: לא לקרוא אותו ולא להאזין לו, להשתמש בכוח המחאה של הכפתור, למנוע את רגלינו מללכת אל המקומות שבהם הוא נמצא. הרבה יותר מכך קשה מאד לעשות כעת, אבל צריך להאמין ולקוות שיום יבוא והזוג נתניהו עם ציפר חברם ייעלמו סופסוף מחיינו, יחד עם השקר והכזב והרוע שאופפים את כל דמותם.     

טרור מאורגן

אפילו לרגע אני לא מאמינה שהטרור הפלשתיני נגד ישראלים הוא ספונטני ולא מתוכנן. הוא גם לא טרור רק של סכינים. הסכינים הם רק סמל, כמו עריפות הראשים של דאע"ש, ובעצם משתמשים הרבה מאד גם בנשק חם. הפלשתינים אמרו שהטרור של הימים האחרונים הוא בגלל הריגתה של אשה מבוגרת  שלטענתם לא עשתה דבר וסתם נורתה למות. גם לי קשה להאמין שאשה מעל גיל חמישים ניסתה לדקור חיילים ואני מקוה שיחקרו וגם יודיעו לציבור מה באמת קרה. סביר שהפיגוע שביצע בנה של האשה קשור להריגתה, אבל ריבוי הפיגועים דוקא בזמן ביקורו של סגן נשיא ארצות-הברית ג'ו ביידן לא נראה לי לרגע ספונטני ומקרי. יותר מדי הזכיר לי הכל את הביקור בישראל של גנרל זיני, שליח הנשיא בוש הבן בשנת 2002, בעיצומה של אינתיפאדת אל-אקצה. מרגע שזיני נחת בישראל כדי לתווך בין ישראל לפלשתינים בתקוה להרגיע את המצב, התחילו להתפוצץ אוטובוסים, וגם אז הפלשתינים אמרו שהם מיואשים ובגלל היאוש הכל קרה. אבל גם היהודים מיואשים, מיואשים מאד, והרבה מהיהודים חושבים שהפלשתינים רוצים להשמיד אותנו יותר מאשר לחיות איתנו בשלום. אז, בשנת 2002, כשהגנרל זיני בא והאוטובוסים התפוצצו, אמרו שאסור לתת לחמאס להצליח לערער כל ניסיון להסדר, אבל הרבה יהודים חשבו איזה מין הסדר זה שרק יש יותר ויותר אוטובוסים מתפוצצים, ומי צריך בכלל שלום אם בכל פעם שיש שיחות שלום מתפוצצים אוטובוסים, איזה מין שלום זה שמביא יותר מות ממלחמה.

בתקשורת אומרים וכותבים כל הזמן שהכל ספונטני ואין שום קשר בין הטרוריסטים והם רק מושפעים מהאוירה, אבל אני לא מאמינה שאם הכל היה כל כך ספונטני ומבודד היו מתרחשים כל כך הרבה פיגועים דוקא בזמן ביקורו של ביידן ודוקא ביפו ששם הוא ביקר במיוחד, במרכז השלום של פרס. אני בטוחה שהיה כאן מאמץ פלשתיני ליצור מופע של פיגועים כדי להפחיד את האמריקאים, אני בטוחה בגלל שזה כל כך מזכיר לי אירועים שחזרו על עצמם שוב ושוב באינתיפאדות קודמות. אני לא יודעת מה הפלשתינים רצו להשיג בריכוז הפיגועים הזה, וגם בזמן האינתיפאדה לא הבנתי מדוע הם מגבירים את הפיגועים דוקא בזמן שאמריקנים בכירים מגיעים הנה דוקא במאמץ לעזור לפלשתינים וכשהם נוסעים מכאן הם מחבבים את הפלשתינים הרבה פחות מקודם. אני מנסה להבין מדוע הפלשתינים עושים את זה וזה תמיד מזכיר לי משהו שדני רובינשטיין כתב לפני שנים, שהסיכסוך הישראלי-פלשתיני דומה לסיכסוך גירושין, שהצדדים יותר רוצים בו להכאיב זה לזה מאשר למצוא פיתרון. אני חושבת שבמידה רבה זה נכון, ושאף אחד לא אומר את האמת בסיכסוך הזה. לא שרי ממשלת ישראל שבטוחים שאם תקום בגדה המערבית מדינה פלשתינית היא רק תירה עלינו טילים כמו החמאס ותוציא נגדנו פעולות טרור, ולכן הם בכלל לא רוצים מדינה פלשתינית, למרות שהם אומרים שכן, וגם הפלשתינים, ואפשר לצרף אליהם גם את העמים הערביים האחרים, רק רוצים שנעוף מפה, והם חושבים שאנחנו חזקים בטווח הקצר, אבל שאם הם יפעילו נגדנו כל הזמן טרור בסוף נישבר ונברח מפה, ותהיה להם את כל הארץ לעצמם, ובגלל זה הם לא רוצים לקבל רק חלק מפלשתין אלא לחכות שנעוף מפה והם יקבלו הכל. השנאה כלפינו במצרים היא לא בגלל שישראל כבשה את הגדה המערבית ואת עזה, כי המצרים בעצמם לא כל כך מחבבים את הפלשתינים, אבל את היהודים הם שונאים שנאה דמונית. רוב היהודים לא מאמינים כהוא זה שייתכן שלום עם הערבים, ולכן הם גם לא מוכנים לנקוף אצבע למען השלום הזה. השנאה הערבית ליהודים היא לא רק תוצאה של הסיכסוך הישראלי-פלשתיני, היא תוצאה של הרבה מאד אנטישמיות שמשפיעה מאד על יחס הערבים ליהודים, ונפוצה בכל מדינות ערב והאיסלם.

וגם העיתונאים משקרים כשהם אומרים שהכל מקרי וספונטני, שבחור צעיר קם בבוקר ומתחשק לו לרצוח יהודי ואת זה הוא עושה מיד בלי שום אירגון ותיאום עם איש, וכאמור אני ממש לא מאמינה בזה, וזה גם לא יכול להיות, כי בהרבה פיגועים מעורבים יותר ויותר זוגות ושלשות של מחבלים, ואי אפשר לבצע את זה כך בלי לתאם הרבה תיאומים בין המחבלים. ואי אפשר להגיד שאין לאינתיפאדה הנהגה, כי חברי הכנסת של בל"ד שהם בכלל נוצרים, עלו להר הבית ועשו כל מה שאפשר להצית פיגועים בטענה שאל אקצה בסכנה, שלא לדבר על ראאד סלאח שתמיד מטיף לאלימות נגד ישראל. והערבים בישראל כמו הערבים בגדה המערבית מתחבקים איתו ותומכים בו. לאינתיפאדה הזאת יש הנהגה ויש הכוונה ויש כיוון, וצריך לעצום את העיניים נורא חזק כדי לא לראות את זה. מה שכן, העיתונאים תמיד אומרים שהאינתיפאדה נשארת איתנו ולא הולכת לשום מקום, ותמיד כשהם אומרים את זה הם נראים כל כך מרוצים מעצמם, ואני חושבת אם ניתנה להם הנבואה ובכל מקרה לא ברור לי ממה הם כל כך מרוצים. כי זה שהאינתיפאדה נמשכת זו לא בדיוק שמחה.

אני יודעת שהאנשים שאומרים שהאינתיפאדה לא מאורגנת ואין לה מטרה, ורק חלק מערביי ישראל תומכים בה, מתכוונים לטוב באמירות שלהם, רוצים למנוע שכל הציבור הישראלי יאבד תקוה ויתמלא שנאה לערבים שאנחנו צריכים להמשיך ולחיות איתם ביחד. אבל נראה לי שמשקרים והתכחשות למציאות לא יכול לצאת במקרה הזה משהו טוב. לפני שמחליטים איך להתמודד ומה לעשות, צריך להסתכל למציאות בעיניים ולראות מה בעצם קורה.

רציתי להגיד למירי רגב

לפעמים אני רוצה להגיד למירי רגב למה את מדברת אלינו ככה? מה עשינו לך? למה את לא מדברת אלינו יפה? למה את תמיד מעליבה וצועקת? מה עשינו לך? היית יכולה לדבר יפה, היית יכולה להגיד אבי ואמי לא האזינו למוסיקה קלאסית, הם האזינו לג'ו עמר. אבא שלי לא הכיר את ארתור רובינשטיין, אבל הוא התעקש שאלמד לנגן בפסנתר. אני מכבדת את ההורים שלי ואני מבקשת שגם אתם תכבדו אותם, כי תרבות מתחילה בלכבד בני אדם, גם אם הם מעדיפים לשמוע מוסיקה אחרת מזו שגדלת עליה. היו מוחאים לך כפיים. אולי את לא מאמינה בזה, אבל אני יודעת שהיו מוחאים לך כפיים. הייתי כותבת לך נאום בעצמי אם היית מבקשת. נאום יפה. אפשר להגיד דברים כואבים בצורה יפה. גם זאת תרבות.

לפעמים אני רוצה להגיד למירי רגב אז מה אם לא קראת את צ'כוב בילדות? גם אני לא קראתי את צ'כוב בילדות, הוא לא סופר לילדים. קראתי אותו כשהייתי אשה צעירה, וגם אז היה לי קשה מנשוא הסיפור על האשה ששפכו על התינוק שלה מים רותחים, שחנוך לוין עיבד אותו במחזה הנורא שלו "אשכבה". בכיתי מאד כשקראתי את צ'כוב וגם כשראיתי את "אשכבה" בכיתי מההתחלה ועד הסוף וגם הרבה אחרי ההצגה. את יכולה לקרוא את צ'כוב כשיהיה לך זמן, אולי בשבת או מאוחר בלילה. אולי אין לך הרבה זמן, אבל אם יהיו לך כמה שעות פנויות, אולי תקראי את צ'כוב. צ'כוב הוא תמיד עצוב ולגיבורים שלו יש חיים טראגיים או במקרה הטוב סתם חיים קשים או מבוזבזים. הכל קורה ברוסיה אבל גם בכל מקום אחר. צ'כוב כתב סיפורים על בני אדם. אני אוהבת את הסיפור על העגלון שמדבר עם הסוס שלו כי בני האדם לא מקשיבים לו. גם בו חנוך לוין השתמש במחזה שלו "אשכבה" שהוא מחזה על המות של עצמו. בהתחלה שנאתי את חנוך לוין. כשראיתי את "חפץ" – אבא שלי לקח אותי להצגה כשהייתי בת שש עשרה אולי או פחות, וכשיצאנו אבא שלי אמר בבוז: "הוא יכול למכור את זה בכל העולם". אם היה משהו שאבא שלי שנא זה אנשים שהאמנות שלהם אופנתית, ומוחאים להם כפיים בכל העולם. הוא חשב שאמנות כזאת מוכרחה להיות מנוגדת לאמת הפנימית, שהיא אף פעם לא אופנתית, ולרוב מתקשה לקבל מחיאות כפיים. אני לא זוכרת מה היה המחזה הראשון של חנוך לוין שכן אהבתי, אבל בסופו של דבר ראיתי די הרבה מחזות שלו. אהבתי מאד את קרום, בגלל דבורה קידר ששיחקה את האמא שהשכנה הגסה מציקה לה, ואחרי עימות איתה היא אומרת "הדפנו עוד התקפה". זה כמו בחיים. גם בחיים אני אומרת במצבים כאלה: הדפנו עוד התקפה.

עכשיו אני כבר לא כל כך הולכת לתיאטרון כי יש תמיד נוער שמקבל כרטיסים מוזלים ומרעיש, וזה מעצבן במיוחד כי הכרטיסים שלנו תמיד נורא יקרים. זה נכון שאפשר להיות תרבותי גם בלי ללכת לתיאטרון או לאופרה, אבל זה גם קצת חבל. לפעמים אני חושבת על הצגה שהייתי רוצה לראות ולא אראה, ואני מרגישה שחבל. מוזר למה אמרת דוקא שלא קראת את צ'כוב, מכל הסופרים שיכולת להגיד, למשל טולסטוי או דוסטוייבסקי או גוגול. למה אמרת דוקא צ'כוב? והוא דוקא סופר שכותב סיפורים עצובים שקורים ברוסיה, אבל נכונים לכל בני האדם. הלואי שכן תקראי את צ'כוב. אני חושבת שתבכי כמוני. צ'כוב כותב על מה שעצוב בחיים. ראיתי המון פעמים את "השחף". בהתחלה נורא הזדהיתי עם מאשה שלובשת תמיד שחור כי היא מתאבלת על החיים של עצמה. ופעם אחת לא מזמן ראיתי את הדוד וניה. זה היה כל כך עצוב וכל כך יפה. את המחזות האחרים של צ'כוב עוד לא יצא לי לראות, אבל אני מאמינה שפעם אני אראה. זה לא חשוב מה כבר הספקת לראות ולקרוא, חשוב שאם מזדמן לך לראות משהו יפה, אתה פותח את הלב, ואתה רואה.

אני רוצה להגיד למירי רגב, למה את מעליבה ומדברת לא יפה? היית יכולה להגיד אבי ואמי לא זכו להשכלה גבוהה, בבית שלי לא היו הרבה ספרים, כי הספרים היו יקרים, ואני מודה שאני חושבת קודם כל על הילד שרוצה ספר ויד הוריו אינה משגת, אני רוצה קודם כל שספר יהיה מצרך זול. אני יודעת שזה יפגע בחלק מהסופרים, לא בכל הסופרים, כי רוב הסופרים ממילא אינם מרוויחים גרוש מהכתיבה, ואפילו נדרשים לפעמים לשלם ממון רב למו"ל כדי שיסכים להוציא להם את הספרים. היית יכולה להגיד אני רוצה שספר יהיה מצרך זול, ושכל ילד יוכל לבקש מהוריו ספר וההורים לא יצטרכו לענות לו שאין לזה כסף. אני רוצה שספרים יהיו נגישים וזולים. תתפלאי, אבל היו מוחאים לך כפיים. אולי לא כולם, אבל רבים היו מוחאים. הייתי כותבת לך נאום בעצמי אם היית מבקשת. גם אני בעיקר מחלקת ספרים בחינם, ואני שמחה שקוראים. ומה שמדהים זה שאם נותנים לאנשים ספרים בחינם הם פשוט קוראים, למרות שזה לא ספר שהם התכוונו לקרוא ובכלל הם לא ידעו עליו קודם, ואף אחד לא יתפעל מהם ולא ייתן להם על זה ציון, אבל אם נותנים להם ספר ביד הם פשוט קוראים, ובאים ומדברים איתך על הספר. ולפעמים אחר כך הם מחפשים עוד ספרים. זאת שמחה גדולה לסופר. לרוב הסופרים לא רק שאין שכר, גם אין הרבה קוראים. ומי אמר שצריך לחשוב דוקא על הסופרים שממילא מצליחים.

את שרה ואת צריכה להתעסק בעיקר בכסף, וזה גם מה שמצפים ממך. אלה שאומרים שאת צריכה להוקיר תרבות, מתכוונים שהם רוצים לקבל מימון. זה בסדר. תיאטרון ותזמורת ואופרה צריכים הרבה כסף לשלם לשחקנים ולהעלות הצגות וקונצרטים, ומדינות שמסוגלות לכך תמיד מממנות תזמורות ואופרות ותיאטרונים ומוזיאונים. רוב התרבות איננה מקבלת כסף ואיננה יכולה לקבל כסף, וזה בסדר. את יכולה לשנות את מרכז הכובד של התמיכה, זה מה שממשלות עושות. אבל את לא יכולה להעליב אנשים, אפילו את אלה שמעליבים אותך אסור לך להעליב, כי את בתפקיד בכיר. לאנשים בתפקידים בכירים יש מחויבות לדבר יפה ולהתנהג יפה, אפילו אם הם שרי תחבורה ולא שרי תרבות או חינוך. אבל זו אינה הנקודה. הנקודה היא שהיית יכולה לגרום לאנשים להקשיב לך ולחשוב על הדברים שאת אומרת ואולי גם לשנות את דעתם. יכולת, אם היית מסוגלת לדבר לאנשים יפה במקום להעליב. אסור לך להגיד לאנשים שהם מדברים שטויות, ואסור לך להשתמש בשפה גסה. לא אסור בחוק אבל אסור מהלב. ותפסיקי לכעוס על כולם. במקום זה תנסי לדבר יפה וגם להקשיב לאנשים, למשל לגילה אלמגור. הילדות שלה עם האמא המשוגעת ניצולת השואה היתה הרבה יותר גרועה מהילדות שלך בקרית-גת, אבל היא ניסתה כל החיים לעשות מזה משהו יפה, לטוות את הקש שאנחנו אוכלים לזהב. זה מה שכולנו מנסים לעשות. להפוך את הקש שאנחנו אוכלים לזהב. קוראים לזה אמנות, וגם את יכולה לעשות את זה, רק תפסיקי לצעוק עלינו ותדברי אלינו יפה, פשוט כך. הייתי שמחה לכתוב לך נאום בעצמי.