הרביעיבנובמבר 2021

 

אולי במקרה של רצח רבין היו צריכים לציין אותו בתאריך הלועזי ולא בתאריך העברי, למרות שזה מנהג יפה לציין ימי זיכרון בתאריך העברי, אבל רצח רבין כל כך קשור בתודעה לרביעי בנובמבר, שבלי קשר לכך שמציינים את יום הזיכרון לרצח בתאריך העברי, תמיד ברביעי בנובמבר חושבים על רצח רבין, ועל עשרים ושש שנים של כאב וצער, כמו שניבה לניר כתבה היום במאמר ב"הארץ". אחרי הרצח בא אליי חבר שהיה אז פעיל במר"ץ – מאז הוא זז ימינה כמו הרבה אחרים, והוא אמר לי שעכשיו ננצח בבחירות, ואני ידעתי שלא. כתבתי אז מאמר ב"הארץ" שהכותרת שלו היתה "לבכות פעמיים", על מותו של רבין ועל מותו של מחנה השלום שהבנתי מיד שזאת המשמעות של הרצח. אנשים תמיד מקווים שאם קרה משהו רע, יקרה בעקבותיו משהו טוב, אבל במציאות כשקורה משהו רע קורים בעקבותיו עוד הרבה דברים רעים. מחנה השמאל אף פעם לא התאושש מרצח רבין, ואפילו המפלגות הקטנות של נפתלי בנט ואביגדור ליברמן וגדעון סער, שלא יכלו להרכיב ממשלה בלי העבודה ומר"ץ, התנהגו אליהן כאילו הן שוות פחות וכאילו הבוחרים שלהן הם בוחרים סוג ב', וכאילו הם בכלל עשו לשמאל טובה, ועוד הרבה עיתונאים כותבים את זה שלשמאל אין אפשרות להיות בממשלה אחרת, כאילו לנפתלי בנט או ליאיר לפיד היתה אפשרות לכהן כראשי ממשלה בממשלה אחרת, וגדעון סער אפילו לא קיבל מנתניהו תפקיד של שר ואת זאב אלקין נתניהו ביזה כשלקח ממנו את המשרד לאיכות הסביבה ומינה אותו לשר המים שכולם צחקו לו על זה. ועדיין יש לימין תחושה שהוא העם והשמאל הוא לא העם, והליכודניקים שיש להם בסך הכל רבע מקולות הבוחרים ושום אפשרות להרכיב ממשלה מתייחסים לעצמם כאילו לפחות שני שליש מהעם הצביע להם או לפחות תומך בהם. כל זה כמובן לא רק בגלל רצח רבין אלא בגלל מסע ההסתה האינסופי של נתניהו נגד השמאל והערבים, אבל אם רבין לא היה נרצח נתניהו לא היה נהיה ראש ממשלה וכל הרעל שנשפך על השמאל כל כך הרבה שנים לא היה בכלל אפשרי. היו צריכים להעמיד את נתניהו לדין על הסתה, על הליכתו בראש ההפגנה שבה נישא ארון קבורה מדומה של יצחק רבין, ועל העמידה שלו במרפסת בכיכר ציון מול השלטים המסיתים והקריאות הנוראות, והיו צריכים לדון למאסר את איתמר בן-גביר על כך ששבר וגנב את הסמל מהמכונית של רבין, והיו צריכים לדון את יגאל עמיר לא רק על רצח אלא גם על בגידה, כי לרצוח מנהיג נבחר במדינה דמוקרטית זאת בגידה בעם. את כל זה לא עשו וגם עכשיו לא מעמידים את נתניהו לדין על הסתה, ויש לו עוד חוצפה לטעון שמסיתים נגדו כשמזכירים לו את ההתנהגות האמיתית שלו שהשפיעה מאד על האווירה הציבורית שהובילה לרצח רבין. נתניהו הוא האיש שיותר מכל אדם אחר אחראי לשיח שמתייחס לאנשי שמאל כאל בוגדים, והוא רק מרחיב את השיח הזה עכשיו כלפי נפתלי בנט שהחליף אותו כראש הממשלה ובינתיים מצליח להוביל את המדינה לא רע, ואפילו אני שמאד התנגדתי למינוי שלו לראשות הממשלה חושבת שבסך הכל הוא ראש ממשלה בסדר, ובוודאי איננו גורם לציבור את הסבל הנורא והנזקים שנתניהו גרם בסגרים הקשים שהטיל לא רק כדי להיאבק בקורונה, אלא גם כדי לעצור בכוח את ההפגנות נגדו, שלא לדבר על הרעל האינסופי שנשפך עלינו ממבצר בלפור בימי נתניהו. אני מצטערת שעדיין המתחם של בית ראש הממשלה סגור מרחוב עזה עד בלפור ומרחוב קרן-היסוד לאורך כל רחוב סמולנסקין, כי נתניהו הרחיב את מבצר ראש הממשלה והפך אותו לאטום ובלתי עביר, לא בגלל סכנות אמיתיות, כי שמאלנים בניגוד לימנים לא מאיימים על חיי ראש הממשלה, גם אם נתניהו ממש התאמץ להמציא על השמאל כאלה סיפורים הוא מעולם לא היה מאוים, רק איים ועדיין מאיים על חיים של אחרים. עכשיו כשנתניהו כבר לא ראש ממשלה הוא וחסידיו התנערו מכל רסן ומנסים להתכחש בכל דרך לרצח רבין ולקרוא לכיכר רבין בשמה הקודם כיכר מלכי ישראל, ונתניהו גם לא בא לטכס הזיכרון לרבין למרות שהוזמן, אבל בכך הוא וחסידיו רק מדגישים את העובדה שהם הכי מתאמצים להכחיש, שנתניהו עלה לשלטון על גופתו של רבין וגם על גופתו של מחנה השמאל שלמרות חזרה קצרה לשלטון בימי אהוד ברק לא התאושש מעולם מהרצח וכמעט לגמרי נמחק. בכל פעם שנתניהו נואם אני עדיין מתחלחלת ומחליפה ערוץ. תמיד הוא יהיה קשור בתודעתי לרצח רבין ולהסתה נגד רבין, ולא כעסתי על הנכד של רבין שדיבר על תחושת השחרור מעול נתניהו כי זה היה בדיוק מה שהרגשתי, שלפחות הוא לא ראש הממשלה יותר ולא יכול יותר להכפיש ולתקוף את השמאל מכס ראש הממשלה שתמיד הרגשתי שהוא ניצב על גופתו של רבין. ועדיין קשה להרגיש הקלה כשרואים את איתמר בן-גביר משמיע דברי נאצה לא כבריון מהרחוב אלא כחבר כנסת, שגם זה קרה באדיבותו של נתניהו, שהרבה יותר קרוב רוחנית לבן-גביר ממה שחושבים, והרעל ששניהם שופכים על ראשי השמאל והערבים מגיע ממקור זהה, משנאה לאומנית מזוהמת ורעילה יותר מכל שפך תעשייתי, שעדייו נשפכת על ראשנו, ועדיין זורמת במרחב הציבורי שלנו ללא הפסקה.

מסכנה הגינה

 

בכל בוקר אני מתחילה את הטיול עם אושר בגינת המשחקים שליד הבית שלנו. במשך חודשים עבדו לשפץ אותה. שתלו דשא, יצרו סיפון עץ עם שולחנות וספסלים, וסביב סביב לגינה הציבו ספסלי עץ, הדביקו משטחים ספוגיים ומעליהם הציבו מתקני עצים וחבלים ומגלשות ונדנדות וקיר טיפוס לנינג'ות צעירים וגם עמודי פנסים שמאירים בלילה. הכל יפה מאד והגינה שהיתה בעיקר גינת משחקים שכונתית לילדי השכונה מושכת עכשיו הרבה משפחות שבאות מקרוב וגם מרחוק לשחק בה עם הילדים, ובשעות הלילה המאוחרות יותר, כשהילדים כבר נמים, באים מבוגרים להתאמן על המתקנים, ובני נוער משתעשעים בהם, וזוגות נאהבים מתרפקים זה על זו על הספסלים ועל נדנדת הערסל, וליד השולחנות יושבים אנשים לאכול ולשתות מהמאכלים שהם מביאים איתם או קונים במזללות הסמוכות שהולכות ומתרבות ברחוב עזה. כל זה נחמד ביותר, אבל בבוקר כשאני נכנסת לגינה עם אושר, שמאד מאד אוהב אותה, אני רואה בעיקר את האשפה בכל פינה. על המשטחים הספוגיים שנועדו למנוע פגיעה בילדים אם יפלו מהמתקנים עיסת ביסקוויטים מעוכים אכולים למחצה, ניירות משומנים ושקיות של חטיפים מתעופפים בכל פינה, והכי גרוע פח האשפה שבכניסה לגינה מהרחוב. הוא עולה על גדותיו מרוב אשפה שנערמת עליו ומתפזרת סביבו: צלחות חד-פעמיות, וסכו"ם חד פעמי, כוסות פלסטיק, גביעים של יוגורט פירות ריקים או ריקים למחצה עם כפיות פלסטיק בתוכם, מגשי פיצות, אריזות של סושי ושקיות נייר של "סושי רחביה" עם זנב הדג הכחול, ושקיות ניילון שונות ומשונות עם שאריות מזון, והכל נערם מעל הפח ומקיף אותו סביב סביב ופזור ומתעופף בכל הגינה וצריך להיזהר לא לדרוך על גבינה מותכת שנפלה מאיזו פיצה או שלולית גלידה שנשפכה או לא עלינו מסטיק לעוס שעלול להידבק לנעל. וכן, אנשי העיריה מגיעים ומנקים. נדמה לי אפילו שמדי בוקר מנקים, או אפילו בלילה, אבל קשה להתגבר על ערימות האשפה.

ומה שמוזר שיש עוד פחים בגינה ויש גם פח גדול מעבר לגדר, ומחזורית לבקבוקים ומיכל לפסולת נייר, אבל רק הפחים שסמוכים לכניסות מהרחוב עולים על גדותיהם, כי כל כך נוח לאנשים לזרוק את האשפה בדרך החוצה, בלי קשר אם יש מקום בפח או כבר אין מקום בפח. הם כבר בדרך הביתה ואין להם כוח לגשת לפח שבקצה הגינה השני, מרחק כעשרים מטר. הם כבר זורקים על הפח או ליד הפח או מסביב לפח ואת שאר המלאכה עושים החתולים והעורבים ואולי טוב שכך, כי בכל זאת עדיפים חתולים ועורבים על עכברים וחולדות.

ואי אפשר שלא לחשוב על העיריה שבאמת השתדלה והשקיעה וכמה הכל היה יפה כשהתחדש ונפתח, וכמה מהר הפכה הגינה למזבלה והמשטחים הצבעוניים השחירו, כי ההורים שמגיעים עם ילדיהם למשחק של אחר הצהריים, נושאים איתם קופסאות אוכל ואפילו צידניות, כי בישראל כל מגרש משחקים הוא אתר לפיקניק, וזה בסדר שנהנים, אבל מדוע לא מוכנים להתאמץ קצת יותר כדי לא ללכלך, ומדוע בכלל מוכרחים להאכיל את הילדים בגינה? האם אי אפשר לרדת לשחק בלי אוכל ולשוב לאכול בבית, בידיים נקיות, ליד השולחן, בצלחת? מדוע האם היהודיה מוכרחה לדחוף לילד כפית של יוגורט דוקא כשהוא מתנדנד על הנדנדה או גולש במגלשה? והמבוגרים שבאים להתענג על סושי ומגשים של פיצה – האם אינם יכולים לקחת את הקרטונים, השקיות והאריזות ולהשליך אותם במרחק כמה עשרות מטרים לצפרדע גדולה? האם חוק כלשהו מחייב אותם להיפטר מהאריזות בטרם יצאו מהגינה ולהגביה ולהרחיב את ערימת האשפה?

כמה חבל, וכמה אפשר היה לשנות עם קצת תשומת לב וקצת פחות אדישות.   

יוסף בר יוסף ז"ל

 

ליצירתו של יוסף בר יוסף התוודעתי לצערי רק בספרו האחרון "אבא, בן, סבתא דינה", שם שנשמע כמו כותרת לרומן משפחה, אבל הספר מכיל שלושה טקסטים שונים: הראשון הוא ממואר מאד לא מחמיא על אביו, הסופר יהושע בר יוסף, שהטיל צל ארוך על חייו של בנו, השני הוא נובלה מופלאה על דמויות חריגות מאד בחברה החרדית, שבכל זאת הן חלק בלתי נפרד ממנה, והשלישי הוא סיפורה הטרגי של אשה שאף היא בת לחברה החרדית ועזבה אותה, אבל היא חוזרת ומוצאת את עצמה בעימות עם החברה הזו דרך בנה ונכדה. אין קשר בין הסיפורים, למעט העובדה שכולם דנים במתח שבין החברה החרדית וכלליה הנוקשים לבין היחיד יוצא הדופן, ובקושי של מי שגדל בחברה הזו לעזוב ולהיפרד ממנה. הרי האמירה של יוסף בר-יוסף לאביו שמיטב יצירתו הספרותית של האב היא זו שעוסקת בחברה החרדית שבתוכה צמח כאדם וכסופר היא גם אמירה על עצמו, והיא גם אמירה על ספרות בכלל, שאיכותה היא ביכולתו של הסופר להיות נאמן לעצמו ולמוצאו ולעולם המוכר לו מבשרו, והמאמץ להתרחק מהמקורות החיים האלה בהכרח יפגע באיכות כתיבתו. כוחו של הבדיון הספרותי באמת הצפונה בו, ויוסף בר יוסף בכתיבתו המחזאית והספרותית בונה את יצירתו על קרקע האמת של חייו.

הנובלה האמצעית "בן" היא היהלום שבכתר ואי אפשר שלא להתאהב בדמויות שהיא מתארת, שאפשר לנחש מהטקסט האוטוביוגרפי הראשון שהן מבוססות על קרובי משפחתו של יוסף בר יוסף שאף הוא גדל בחברה החרדית ועזב אותה בעקבות אביו, אבל בשונה מאביו שמר חיבה גדולה לחברה הזו ובפרט ליוצאי-הדופן שבה, אלה שאישיותם וחוויות חייהם דוחקים אותם לשוליים.  

הדוד נחום מסרב לכל השידוכים. רק אשה אחת קונה את לבו – ניצולת השואה גולדה שאיננה יודעת מי היו הוריה, והיא זוכרת רק שיר ששרה לה אמה. וגולדה יולדת לו בן יחיד, יצחק'לה. איננה רוצה עוד ילדים.

ואמו של נחום מראש לא רצתה את הכלה הזאת, נטולת היחוס, ועוד פחות כשסירבה ללדת ילדים נוספים. האם משום כך רצה בה נחום? האם האשה נטולת המשפחה איפשרה לו את החופש שנזקק לו בתוך החברה הלוחצת, והמשפחה שאיננה מרפה, ואינספור הטקסים המשפחתיים והארוחות המשפחתיות שיש להתייצב אליהן? או שפשוט התאהב באשתו ודבק בה ובבנו יחידו? האם רק גולדה היתה משוגעת, או גם נחום שחלם שבנו הוא המשיח?  

הכל נאמר ודבר לא נאמר. משהו ביחסיהם של נחום וגולדה נותר סתום, בלתי מפוענח לקורא, כפי שקרובי המשפחה התקשו לפענח אותו. הרבה עדינות יש ביחסים האלה, של שני האנשים שמשתייכים ואינם משתייכים. ואלה עומדים בניגוד גמור ליחסים בין הסבתא, אמו של נחום, שאביה בחר לה כבעל אברך שהרבה להניח אותה לבדה ולנסוע לאמריקה, והיא מרבה לעקוץ אותו על כך. נחום שלבו שוגה בחלומות הוא איש המעשה. הוא עובד עבודת כפיים בכריכיה, ומנקה את הבית כדי לחפות על אשתו החולה. נחום וגולדה שבחרו זה בזו הם יוצאי הדופן שהיחסים ביניהם סתומים גם לכל הקרובים המתערבים בחייהם ולא בכוונה טובה, ומלחשים שיש ביניהם אהבה, מלה שנשמעת לגמרי מוזרה ואפילו מסוכנת בחברה שמאמינה בשידוכים ולא בבחירה.

וגם יצחק'לה שימות באופן כה טרגי בוחר את אשתו מאהבה, והיא בוחרת בו מאהבה. והפלא הזה של האהבה במקום שאין מאמינים בה ואין מצפים לה, מצטייר כנס, שכמעט לא ייתכן שיקרה, ומשום שהוא כה נסי, אי אפשר לו שיתממש. האסון שיבוא בעקבות הנס הוא בלתי נמנע.

הסיפור מתחיל בחתונת בן אחותו של יצחק'לה. מתחיל כמו זיכרון משפחתי, והולך והופך פלאי, כמעט מיתי. האם נולדה לנחום וגולדה בת? אחרי מותו של יצחק'לה? מדוע זה לא נאמר בסוף הסיפור? רק מתפרש מן ההתחלה? האם בסופו של דבר לא היה יצחק'לה בן יחיד? ולא היה המשיח? או שהשתבש משהו בסיפור בין הסוף להתחלה?

כל כך פלאי בעיני הסיפור הזה שאיני מאמינה שהוא אמת, ובכל זאת אני רוצה לדעת אם נולדה לנחום וגולדה עוד ילדה.

ואין כבר את מי לשאול.

יוסף בר יוסף, אבא, בן, סבתא דינה, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020 

  

עוגה

 

רציתי לאפות עוגת שזיפים או עוגת שוקולד

אבל הייתי לבדי בשבת

ואמרתי לעצמי: את זקנה ואת שמנה

לא כדאי שתאכלי סוכר וחמאה

וגם כך את אוכלת יותר מדי לחם

ויותר מדי חביתות עם גבינה -

אבל כל כך רציתי עוגה

והיה בפי טעם ריבת שזיפים ושוקולד וגעגועים.

מתפשרים על הדרת נשים

 

למחרת יום הזיכרון ליצחק רבין התארחו בתכניתם של אסף ליברמן וקלמן ליבסקינד מנהלי בתי הספר התיכוניים הימלפרב ובויאר וסיפרו על טקסי הזיכרון ליצחק רבין שהם עורכים ביחד מאז הרצח. המראיינים הירבו לשבח אותם על שיתוף הפעולה שלהם בין התיכון הדתי לבנים הימלפרב לבין התיכון החילוני לבנים ובנות בויאר, ואת אווירת הפיוס, וגם שאלו באלו פשרות כרוך שיתוף הפעולה, ואז אמר המנהל של הימלפרב: "אם נערה חמודה חולמת לשיר בטקס הזיכרון, מסבירים לה שזה מסובך, כי אם היא שרה צריך שגם בן ישיר ומקהלה, בכל זאת אנחנו תיכון דתי..."

הזעם שמילא אותי גרם לי לכבות מיד את הטלויזיה. הטקס לזכר יצחק רבין שמתקיים לכאורה כמופת של סובלנות ופיוס, מתקיים על גבן של הבנות מבויאר, שמציגים להן שירת נשים כמנוגדת לדת. האמת היא שלא רק שאין בתורה שום איסור על שירת נשים ועל הקשבה לשירת נשים, אלא שהתורה דוקא מתארת את מרים הנביאה קוראת שירו לה', ובספר שופטים שרה דבורה הנביאה עם ברק בן-אבינעם, ושתיהן שרות ברוב עם. האיסור על שירת נשים הוא איסור תלמודי ואין עליו הסכמה, יש המרחיבים את האיסור ויש המצמצמים אותו, והשיקול הוא לרוב באיזו מידה עלולה ההקשבה לזמרת אשה להביא לידי פיתוי ולידי חטא, שלא קשה להניח שזמרת נערה בטקס זיכרון בבית הספר אין בה לא פיתוי ולא הבאה לידי חטא. הסיבה האמיתית להרחבת האיסור על שירת נשים דוקא בימינו אלה היא המאבק הדתי בפמיניזם והרצון לשמר את מעמדן הנמוך של נשים שמעוגן עמוקות בפולחן הדתי, לא מפני ששירת נשים מנוגדת לדת, אלא מפני שהציבור הדתי במדינת ישראל הפך את המאבק בשוויון האשה למרכז סדר היום שלו, ונתפס לכן לכל הזדמנות להשפיל ולהדיר נשים ואפילו ילדות, תוך שהוא מבזה אותן כמוקד של זימה, ובכך גם שולל את זהותן כבנות אדם וגם נוטל את כבודן כבנות אדם.   

וכך הופך טקס הזיכרון המשותף ליצחק רבין שנועד להפגין סובלנות לטקס שמשפיל נערות וכופה עליהן מצב דומה למקובל בבתי הכנסת האורתודוקסים: הגברים מתפללים והנשים מקשיבות מאחור. קולן מושתק ואינו נשמע. קשה לחשוב על דבר מנוגד יותר לערך הסובלנות.

וכל זה כל כך אופייני לשיתופי פעולה בין דתיים לחילוניים. תמיד הדתיים הם אלה שפונים לחילוניים – גם במקרה זה תיכון הימלפרב הוא זה שפנה לבויאר, ומציעים שיתוף פעולה, ובלבד שבית הספר החילוני ימלא כמה דרישות קטנות כדי לאפשר את שיתוף הפעולה, כמו לקבל עליו את אפליית הבנות ולשתף עמה פעולה. את הפגיעה בבנות מציגים כביטוי של סובלנות ופשרה, וכדרישה דתית שאין בלתה. אבל זו איננה דרישה דתית אלא מנהג של חברה שמרנית ומפלה, והיא איננה מייצגת לא פשרה ולא שיתוף פעולה אלא הדרה, ביזוי ודיכוי.

ומלבד העובדה שהמאבק בפמיניזם עומד בלב המאבק הדתי לשמר את העדפת הבנים ואת אפליית הנשים ואת עצירת המודרנה וחזרה לעבר, הוא גם מאבק מצליח, כי הוא מבוסס על מעמדן המאד נמוך של הנשים בישראל, ארץ שבחיי האישות של תושביה מושלת ההלכה הדתית שמשעבדת את הנשים לכל ימי חייהן לבעלן, אלא אם שחרר אותן מרצונו. בארץ שרוב הציבור בה משלים עם שעבוד הנשים לבעליהן ואפילו מרוצה שזה המצב, ואפילו הגברים ההומוסקסואלים אינם מתביישים לדרוש אספקת נשים פונדקאיות לצורך ייצור ילדים, קל לגייס הסכמה לאפליה של נשים במסוה של איסור דתי שהוא כביכול מצוה, למרות שאין שום מצוה להפלות נשים.

וכל זה מנוגד לגמרי לזכרו של רבין, בנה של פעילה סוציאליסטית נמרצת, שגם רעייתו נודעה בשבט לשונה. כל זה גם מנוגד לאנושיות ולכבוד האדם, ובאיזו זכות בכלל דורשים אנשי הימלפרב שהבנות לא ישירו, לא שירת סולו בכל מקרה, ובאיזו זכות בכלל דורשים המנהלים בבויאר מתלמידותיהם לציית לאפליה בשם הדת? איסור שהרבה יותר משירות לדת נועד לשרת אינטרסים פוליטיים ולפרק את החברה המודרנית שמתבססת על שוויון ללא הבדלי מין, ועל יחסים שוויוניים וזכויות שוות לשני המינים, ולכן היא לצנינים בעיני רבנים שכל כוחם בדיכוי נשים וכל מעשיהם מכוונים להשליט עליהן את מרותם. בכך אין אפליית הנשים שונה מן האמונה הפוליטית בארץ ישראל השלמה שמנסים לכפות בשם הדת אבל בעצם אך ורק מתוקף אינטרס פוליטי, ובשמה נרצח רבין, ובשמה הרצח הוצדק. אפשר להקשיב לשירת נשים ואין בכך כל פגיעה בדת, בוודאי כאשר מדובר בשירת ילדות תמימות, ואפשר גם להחזיר לערבים חלקים מארץ-ישראל השלמה בלי שום פגיעה בדת. גם מלכויות דוד ושלמה לא משלו בארץ ישראל כולה כפי שאנו יודעים. הדת לא נועדה לשרת אינטרסים פוליטיים, וסובלנות ופשרנות אינן תירוץ לאפליה, אפילו לא לאפליית בנות ונשים.

זה תמיד מאוחר מדי

 

הטענה הכי נפוצה שהעלו נגד קולט אביטל היא מדוע חיכתה ארבעים שנה כדי לספר ששמעון פרס ניסה לכפות את עצמו עליה בכוח, מדוע סיפרה על כך רק עכשיו, כשכבר אינו בחיים. אבל קולט אביטל סיפרה על כך בזמן אמיתי למשפחתה ולחבריה הקרובים. לציבור הרחב היא לא התכוונה לספר דבר, לא אז ולא עכשיו. אבל כתב "הארץ" גידי וייץ קבע איתה ראיון לרגל הוצאתו לאור של ספרה האוטוביוגרפי, ולפני הראיון הלך לדבר עם מקורביה, וחקר אותם על שמועת הרומן בין קולט אביטל לשמעון פרס. השמועה הזו נפוצה בכל המדינה ואפילו אשה בלתי מקושרת כמוני שמעתי אותה גם במספרה וגם במקומות אחרים כעובדה שאין עליה עוררין. כידוע גם שרה נתניהו ראתה לנכון לדבר על הרומן כביכול בין קולט אביטל לפרס כאילו היה עובדה ניצחת. אני עצמי תמיד פקפקתי בסיפור הזה, מפני שגרתי קרוב לקולט אביטל והכרתי אותה אישית, אמנם היכרות שטחית ביותר, ועדיין הכרתי אותה מספיק כדי לחשוב שהשמועה איננה נכונה. ואכן כשגידי וייץ חקר את מקורביה של קולט אביטל על הרומן כביכול בינה לבין פרס, הם סיפרו לו את מה שידעו על כך שפרס תקף אותה, והוא שאל אותה על כך בראיון, והיא לא רצתה לשקר לו מכיוון שכבר שמע מחבריה את האמת, וכך הסיפור על פרס הפך לכותרת הראיון, למרות שזאת לא היתה כוונתה המקורית של קולט אביטל שרק רצתה לדבר על הקריירה שלה והספר שלה שבו לא הזכירה את מה שקרה לה עם שמעון פרס, שמאד השפיל וציער אותה, כי היא ציפתה ממנו ליחס מקצועי, והוא התייחס אליה כמו לאובייקט מיני. אפשר כמובן לראיין את קולט אביטל על הקריירה שלה בלי לדבר על היחס אליה מצד שמעון פרס, אבל אולי גידי וייץ צדק בכך שחשב שהיחס לקולט אביטל מצד שמעון פרס מראה הרבה על מצבן של נשים מוכשרות ומשכילות שמנסות לממש את כישוריהן ולפתח קריירה וזוכות ליחס משפיל ומבזה כאילו כל קיומן הוא בסיפוק תאוותיהם של גברים, שמוחק את כל כישוריהן והישגיהן המקצועיים.

קולט אביטל חשבה שהלקח מסיפורה הוא שאפשר להתגבר על הדברים האלה ולפתח קריירה למרות היחס הכוחני והמשפיל לנשים מצד גברים ובעצם מצד החברה כולה. אני לצערי חושבת שהיא אופטימית מדי. היה לה מזל שפרס היה כוחני כלפיה אך לא ממש אלים, והיא הצליחה להדוף אותו מעליה וללכת והוא הניח לה. לא כל הגברים מוותרים כשהאשה מתנגדת. יש כאלה שמפעילים כח רב על האשה ומצליחים לבצע מעשים מגונים ומעשי אונס שהאשה איננה מצליחה להתנגד להם גם כשהיא צועקת ונאבקת, וגם גברים שאינם אונסים מפלים נשים לרעה בקידום ובשכר ופוגעים קשות בקריירה שלהן, כך שבפועל רבות מהנשים אינן מצליחות להתמודד ולהתגבר וחשוב לדעת שהן אינן אשמות בכך וצריך לכבד גם את הנשים שמתקשות להתמודד עם היחס המחפיר של החברה לנשים.

יכול להיות שלי אישית קל לקבל את סיפורה של קולט אביטל כי אף פעם לא הערצתי את שמעון פרס ולא אהבתי את הנכלוליות ואת רדיפת הכבוד שלו, למרות ששנים רבות הצבעתי למפלגת העבודה, ואני חושבת כמו קולט שלשמעון פרס היו כישורים מצוינים ושהוא תרם למדינת ישראל רבות. אני גם חושבת שלמרות שפרס כפה את עצמו על קולט אביטל בכוח, עדיין יש הבדל מהותי בינו לבין משה קצב שלא רק ניסה לכפות את עצמו על נשים אלא אנס אותן בצורה מאד אלימה, ומידת האלימות שגבר מפעיל היא המרכיב הקובע את מידת הנפשעות של מעשיו, בדיוק כמו ששוד אלים הוא פשע חמור בהרבה מגניבה. אבל הסיבה העיקרית שאני מרגישה הזדהות עם קולט אביטל היא הניסיון האישי שלי שהיה חמור יותר מפני שעוד הייתי ילדה, או אם רוצים מאד לדייק נערה. אפילו אינני זוכרת בת כמה בדיוק הייתי אז. אולי בת שש-עשרה ואולי פחות.

ואינני מדברת עכשיו על האונס שעברתי בגיל קצת יותר מבוגר, לא הרבה יותר מבוגר, אלא על רופא שיניים זקן שהורי שלחו אותי אליו והוא נהג לחבק ולמשש אותי בכוח ואפילו לא התבייש לשאול: "זה טוב מה שאני עושה?" ועניתי לו בפשטות "לא" אבל הוא צחק ולא חדל ממעשיו. הוא אמר לי לבוא אליו פעם בשבוע כדי שיטפל כביכול בשיני בינה שלא צמחו כסדרן והיה צריך להוציאן בניתוח, מה שקרה כשהגעתי סופסוף לרופא הגון. אותו אשמאי זקן רק מרח לי מדי שבוע חומר הרגעה נגד הכאבים וביקש שאבוא בשבוע הבא כדי שיוכל למשש אותי שוב. לא ידעתי איך לצאת מהתסבוכת כי פחדתי לספר להורי מה באמת קורה, כי הייתי רגילה לכך שבכל פעם שמישהו פגע בי הורי האשימו אותי ולא את הפוגע. בסופו של דבר הצלחתי איכשהו לשכנע את הורי ש"הטיפול" איננו עוזר לי ושצריך רופא שיניים אחר. רק כמה חודשים מאוחר יותר אזרתי עוז לספר להורי שהרופא הזקן כפי שביטאתי זאת "שולח ידיים" ובגלל זה רציתי לעזוב אותו. לא זכיתי לא לחיבוק ולא לחמלה. הורי רק חזרו ונזפו בי על כך שלא סיפרתי להם מיד. אני לא יודעת אם אמרו משהו לאותו רופא או התלוננו עליו, אבל נראה לי שלא התלוננו, כי לו היו מתלוננים היה בא חוקר נוער לחקור אותי, ואיש לא בא. אני מניחה שבעולם מושגיהם של הורי הייתי אכן אשמה בכך שהרופא עשה בי מעשים מגונים, כי כמו שמקובל גם כיום וכמו שקרה למתלוננות על משה קצב, כשאשה מתלוננת על מעשים מגונים או אונס, מיד יש מי שמכריז שהיא זונה, נפקנית ומופקרת, וכל מה שקרה לה פשוט הגיע לה. אני עצמי כלל לא העליתי בדעתי אז להתלונן במשטרה.

בין האירועים עצמם לבין המועד שבו גיליתי להורי את האמת על רופא השיניים הזקן שנראה לכאורה כה בלתי מזיק עברו שבועות או לכל היותר כמה חודשים עד שאזרתי אומץ לספר את מה שכל כך העיק עלי ובגלל שפחדתי גם מהרופא וגם מהורי – בצדק, כפי שהתברר לי שוב ושוב – נדרשתי לזמן הזה לא רק כדי לאזור אומץ, אולי יותר משאזרתי אומץ לספר הדברים שהעיקו עלי כל כך פשוט התפרצו ממני בשיחה אחרת. אבל הורי לא חדלו לגנות אותי על כך שלא סיפרתי להם מיד. זה היה הדבר היחיד שאמרו לי בנושא. לא זכיתי מהם לא להבעת צער על מה שעבר עלי, לא לתמיכה ולא לנחמה.

כמו שמעון פרס, הורי לא היו האנשים הגרועים ביותר. יש הורים גרועים מהם, שגם מכים את הבת שהותקפה או מתנכרים לה. תמיד יש מישהו גרוע יותר שמעניק לנו פרופורציות על חיינו ועל עולמנו. אבל כשבאים לנשים בטענות מדוע חיכו שנים רבות כדי לספר, או למה לא התלוננו על תוקף בחייו, אני תמיד נזכרת בעצמי ננזפת שוב ושוב שנדרשו ממני כמה שבועות או חודשים כדי לספר להורי שנעשו בי מעשים מגונים בעודי נערה צעירה ורזה במשקל ארבעים קילו בערך, שאפילו גבר זקן היה מסוגל לכפות את עצמו עלי, ומזל גדול שהסתפק במעשים מגונים ולא הרחיק לכת מכך. מי שאנס אותי כשהייתי מעט יותר בוגרת היה גבר צעיר מאד שיצאתי איתו לסרט ועליתי אליו הביתה בידיעה שהוא בחור טוב ובן-טובים. טעיתי כל כך. אט אט איבדתי את האמון בבני אדם. זה היה תהליך. זה לא קרה בבת אחת. זה תהליך שמעולם לא הסתיים ועדיין הולך ונמשך גם בימי זקנתי.

ואני חושבת על קולט אביטל ואומרת לעצמי – גם לו סיפרה מיד, גם לו התעמתה עם שמעון פרס בחייו, היו מתגוללים עליה בתירוצים כאלה ואחרים. כשאשה מספרת שנעשו בה מעשים מגונים תמיד יהיו מי שיאמרו שזה מאוחר מדי, בזמן הלא נכון, לא בסדר וממש מיותר.

אנגלה מרקל ופרשת הצוללות

 

הדבר המדהים ביותר בעיני ביחסי ישראל-גרמניה, הוא שהצביעות הגרמנית ביחס ליחסים, כביכול גרמניה מעוניינת רק בכפרת עוונות ובדאגה לקיומה של ישראל ואין לה בכלל אינטרסים אחרים, אומצה גם על ידי הישראלים, שאין להם ששה מיליון שלדים בארון שהם צריכים לכסות במסך של התחסדות וצביעות. כך התגובות לפרישתה הצפויה של אנגלה מרקל התמקדו בהפלגה בתיאור ידידותה לישראל ובהבעת חשש מכך שיורשיה יהיו פחות ידידותיים. וכאשר תמהים במה התייחדה ידידותה של מרקל לישראל, מתברר שהדיון מתמקד במכירת הצוללות ואסדות הגז לישראל, פרשה שעננת השחיתות האופפת אותה לא התפוגגה מעולם, וכוללת גם את מכירת הצוללות למצרים בהסכמת נתניהו ובמעורבות קרוב משפחתו ואחד מעורכי דינו וממקורביו יצחק מולכו, בעת ששותפו למשרד של מולכו, דוד שמרון, אף הוא קרוב משפחה, מקורב ועו"ד של נתניהו, מייצג את תאגיד תיסנקרופ ופועל אצל היועץ המשפטי של משרד הביטחון לביטול המכרז הבינלאומי ולהעדפתו הבלעדית של תאגיד תיסנקרופ. לא מצאתי אפילו מאמר אחד שלא הציג את מכירת הצוללות והאסדות לישראל כמעשה חסד שהמיטיבה מרקל עושה עבור מדינת ישראל, ואם כה גדול החסד, מדוע צריך היה בכלל לשחד ולהערים ולהסתיר עובדות משרי הביטחון, תחילה ממשה יעלון, ולאחריו מבני גנץ?

והרי עיר שלמה בגרמניה ששמה קיל Kiel ופירוש שמה קורה מרכזית בתחתית הספינה, שבה תלויה יציבות הספינה כולה, והיא עיר מספנות בים הבלטי שידעה לא מעט משברים כלכליים מאז נהרסה ברובה במלחמת העולם השנייה, מתפרנסת ותתפרנס מבניית הצוללות והאסדות האלה במשך שנים, וישראל משלמת עבורן מיליארדים. ממשלת גרמניה אכן מסבסדת שליש ממחיר הצוללות, אבל השליש הזה הוא בערך ההפרש בין מחיר הצוללות הגרמניות למחירן של צוללות מתוצרת צרפת או דרום-קוריאה, שהיו משתתפות במכרז הבינלאומי ואולי מנצחות בו לולא סוכל קיומו בידי מקורבי נתניהו. אנגלה מרקל השקיעה את כל כוחה בשיפור המצב הכלכלי של גרמניה וזה הישגה הגדול ביותר, ובפרט בשיפור מצבן של ערי הפריפריה – בראש וראשונה מזרח-גרמניה שקודמיה סיפחו פורמלית אבל הזניחו מאד והותירו כחצר אחורית של המערב, אך גם הפריפריות העניות של גרמניה המערבית. מרקל השקיעה את כל כוחה בכך שההצלחה הכלכלית של הערים המרכזיות הגדולות והעשירות במערב – פרקנפורט על המיין, מינכן, דיסלדורף, המבורג, תחלחל גם לערים מזרחיות יותר, צפוניות יותר, והרבה יותר עניות. על הערים המזרחיות והעניות יותר שמרקל טיפחה נמנית גם ברלין, שלהחזרתה למעמד בירת גרמניה לאחר שזה נלקח ממנה בעקבות מלחמת העולם השנייה יש גם היבט לאומי רב חשיבות, אבל בראש וראשונה היבט כלכלי. זו הצלחתה העיקרית של מרקל, לשפר את מצבה הכלכלי של גרמניה כולה ובפרט של הפריפריות העניות, ועל כך היא זוכה בראש וראשונה לאהבת העם הגרמני. גם יחסה להגירה נגזר בראש וראשונה מהשאלה הכלכלית – כמו בכל המדינות המתקדמות, וגם בישראל הפחות מתקדמת, הגרמנים מעדיפים להותיר מלאכות מסוימות לזרים, כמו הטיפול בקשישים ובנכים, חדרנות במלונות ועבודות ניקיון, שכמו הישראלים גם הגרמנים מעדיפים להפקיד אותן בידי מזרח-אירופים, פיליפינים ותאילנדים. בנוסף לכך כשמרקל קיבלה את הפליטים הסורים, היא דאגה לגרש פליטים שהגיעו לגרמניה ממדינות יוגוסלביה לשעבר בשנות התשעים. למרקל היתה תמיד רגישות לתדמיתה של גרמניה, ולכן כשנערה לבנונית שאלה אותה מדוע עומדים לגרש את משפחתה מגרמניה, היא ביטלה את גירוש המשפחה, אך לא נמנעה מגירוש משפחות רבות אחרות של פליטים ותיקים. בכך מרקל כמובן איננה גרועה יותר ממנהיגי מדינות אחרות, אבל גם איננה הרבה יותר טובה מהם.

גרמניה לא התנדבה במיוחד לחשוף את התנהלותו של תאגיד תיסנקרופ בפרשת מכירת הצוללות והאסדות לישראל, ואפילו הודיעה שאם תתגלה שחיתות העסקה תבוטל, שזה למעשה איום על הרשויות בישראל שלא לחקור מעשי שחיתות לכאורה של אנשי תיסנקרופ בפרשת מכירת הצוללות והאסדות לישראל ולמצרים. תאגיד תיסנקרופ כבר הסתבך בעבר בפרשיות שוחד לקידום מכירת צוללות ביוון ובפורטוגל, ושרים בכירים וקציני צבא במדינות אלה הורשעו בקבלת שוחד מהתאגיד ומשותפיו. העובדות שנחשפו בענייני מכירת הצוללות והאסדות לישראל מעלות חשדות כבדים להתנהלות מושחתת דומה, אבל האיום הגרמני לבטל את העסקה אם תתגלה שהתנהלה בשחיתות מעכב את חקירת הפרשה. ייתכן שאין לישראל ממה לפחד, בהתחשב באינטרס הכלכלי העצום לגרמניה במכירת הצוללות והאסדות לישראל, אבל קשה להאשים פוליטיקאים ישראלים שמפחדים לגרום לביטול העסקה.

דוקא כמדינאית בינלאומית לא היו למרקל הצלחות רבות. כישלונה הגדול ביותר הוא עזיבת בריטניה את האיחוד האירופי שהחלישה מאד את האיחוד, אם כי גם חיזקה את מעמדה של גרמניה בתוכו. מרקל לא הצטיינה ביחס נדיב במיוחד למדינות האיחוד האירופי העניות כמו יוון. היא סירבה לשמיטת חובות של יוון ולחצה על מנהיגיה להנהיג ביוון קיצוצים קשים שפגעו מאד קשה בתושביה, למרות שלא מעט כלכלנים אירופים סברו שיכלה להיות נדיבה יותר כלפי יוון הקטנה, שסבלה לא מעט מהכיבוש הנאצי. היוונים כינו אותה בתמורה "גברת היטלר", ולא גילו כלפיה שום חיבה. היהודים כידוע מחבבים אותה, למרות שחוגים לותרנים מקורבים אליה יזמו את האיסור על עריכת ברית מילה בגרמניה, ובעקבות הביקורת בוטל האיסור הגורף אבל ממשלת גרמניה נטלה לעצמה את הזכות לפקח על כך שהיהודים לא יתעללו חלילה בילדיהם, שהרי אין כגרמנים הרחומים לדאוג למניעת סבלם של הפעוטות היהודים. מרקל ידעה להרחיק את עצמה מיוזמי האיסור, אבל הביאה לכך שממשלת גרמניה מפקחת על בריתות, דבר שמנהיגי גרמניה לפניה לא חלמו לעשות. היהודים הגיבו בקריאות הלל למלכה אחשוורוש שלא הצטרפה למזימותיו של המן האלמוני שביקש להכחיד את החיים היהודיים בגרמניה, שהצטיירו לפתע כפסגת מאוויו של העם היהודי. דימויה הרחום של מרקל בישראל רק השתפר והתקבע מאז.

בנימין נתניהו הביך את מרקל לא מעט, בפרט כשהודיע ברבים שהיטלר לא רצה להרוג יהודים וקיבל את הרעיון לכך מהמופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני, ובכך הציג חידוש עולמי במחקר השואה והפך למכחיש השואה היהודי הבכיר והמפורסם מכולם. בעקבות דבריו, שלמרבה הבושה נועדו להחניף לגרמניה, ולהפיל את אשמת השואה על שנואי נפשו הערבים, נאלצה אנגלה מרקל להצהיר ברבים על קבלת אחריות גרמנית לשואה. כל זה יכול היה להיות מצחיק לולא היה עצוב כל כך. העיסוק בשואה ובאנטישמיות סובל קשות מפוליטיזציה ומוולגריזציה, שעל כך כתבתי לא מעט, למשל כאן. אבל אולי אי אפשר להימנע מכך. השואה איננה עניין אקדמי צר אלא פשע בלתי נתפס בהיקפו, בעוצמתו ובהשפעתו ההיסטורית חסרת התקדים. באופן פרדוקסלי זו הסיבה העיקרית לוולגריזציה של העיסוק בו, ובאופן פרדוקסלי זו גם הסיבה העיקרית לחנופה המיוחדת של ישראלים ויהודים כלפי מנהיגי גרמניה: אי אפשר שלא להיות ביחסים קרובים עם מעצמה פוליטית וכלכלית אדירה כמו גרמניה, ומאחר שששת מיליוני השלדים בארון הגרמני מכבידים מאד גם על היהודים הרבים שעושים עם גרמניה עסקים כאלה ואחרים, אין מנוס מעטיפת ההכרח בל-יגונה באריזה ורודה, פרחונית וריחנית. אבל רכישת צוללות או ציוד צבאי אחר מגרמניה או מצרפת או מארצות-הברית היא קודם כל אינטרס כלכלי ופוליטי של שני הצדדים, לא ידידות ולא אהבה, שכן כבר לימדונו חז"ל שאהבה התלויה בדבר אינה אהבה, ויחסי ישראל-גרמניה תלויים באינטרסים כה רבים, משותפים ונפרדים, שמידה של פיכחון נטול סכרין לגביהם רצויה ואף מועילה.