חטופות

 

אתמול נודע לנו שגבי ומִִיה ליימברג, אשתו ובתו של ידיד משפחתנו משה, נעדרות, יחד עם אחיה ואחותה של גבי ובן זוגה של האחות. גבי ומִיה שהו אצל אחותה של גבי בקיבוץ בעוטף עזה, ובזמן ההתקפה הן היו בקשר טלפוני וסיפרו שפורצים לבית האחות שבו שהו ואז נותק איתן הקשר. מצאו את הדלת פרוצה, המפתחות זרוקים על הרצפה, ואת הבית ריק, אבל לא היו סימני דם או מאבק והטלפונים של חלקם אוכנו בעזה, לכן כל הסיכויים שהן בעזה, אבל אין בינתיים הוכחה ודאית לכך, ולכן הן מוגדרות בינתיים כנעדרות. מִיה היא בת 17, והיא בתם היחידה של משה וגבי.

מאז שבת יש לי תחושת מועקה קשה, שהולכת וגוברת עם מספרי ההרוגים שעולים ועולים, אבל מאז שנודע לי על העדרן של גבי ומִיה המועקה הפכה קשה מנשוא. לצערי ממשלת החירום איננה משפרת במאומה את הרגשתי, גם לא ההפצצות הקשות בעזה. אני רק מייחלת לשחרור החטופים, שרובם אינם חיילים ולוחמים, אלא אזרחים לא חמושים, כולל אמהות וילדים וזקנים ונכים, שנלקחו מביתם וגורלם אינו ידוע. אילו לפחות הרשו לצלב האדום לבקר אותם, אבל החמאס נעדר כל אנושיות ולצערי ממשלת הזוועה של נתניהו שהביאה עלינו את האסון איננה טובה בהרבה מהחמאס, וכל עוד הוא עומד בראש הממשלה אני מרגישה שאזרחי המדינה מופקרים, אלה שיושבים כמוני בביתם ואלה שנעקרו ממנו, כולם נתונים למאכולת אש וחרב ואין מציל.

אני מכירה שתי ביביסטיות שרופות. אחת מהן בעלת תואר דוקטור והשנייה קופאית פשוטה, אבל בפיהן סיסמאות זהות. קודם זה היה רק ביבי רק ביבי יכול לנהל את המדינה, ומאז שבת זה הפך ל"צריך למחוק את עזה". אתמול הקופאית גם שיבחה את נתניהו, כמה שהוא בסדר. לא התאפקתי ואמרתי לה שבגללו קרה האסון. היא אמרה שאחרי המלחמה יתחשבנו איתו, אבל לא נראה לי שהמעריצים המושבעים מסוגלים לדין וחשבון. בעוד שכניי הסטודנטים שהיו פעילים במחאה התגייסו לסדר ולנקות את המקלט בגינה הסמוכה לביתנו, שפעם שימש כסניף של הג"א, אבל כבר שנים מוזנח ולא פעיל, מיהרו אנשי לה-פמיליה להכות רופאים ואחיות בטענה שהם מטפלים במחבלים, ובערוצי החדשות הצטרפו אליהם רוב הכתבים והמגישים בטענה שלא בסדר להעניק טיפול רפואי למחבלים בבתי חולים ולא מעניינת אותם שבועת היפוקרטס, שמחייבת רופאים ואחיות לטפל בכל אדם פצוע, גם באדם שהוא חלאת המין האנושי. נראה שערכי לה-פמיליה השתלטו על המדינה, ולמרות שכולם התרגשו ובצדק מנאומו המופתי של ג'ו ביידן, מעטים הפנימו את דבריו ששמירה על החוק הבינלאומי ועל ערכי הדמוקרטיה וההומניזם היא כוח ולא חולשה. המעבר המהיר מ"רק ביבי" ל"למחוק את עזה" נראה בעיקר כמו מאמץ למחוק כל מחשבה וחשבון נפש, כדי להמשיך לדבוק בהערצה החולנית לחדל-האישים המושחת נתניהו. העיקר לצעוק ולהתלהם ולא להתמודד עם ההכרה שממשלת נתניהו הביאה עלינו אסון נורא והאחריות עליו, וכל עוד הוא ראש הממשלה יבואו עלינו רק אסונות, והמלה אחדות היא רק אמצעי להחריש ביקורת, ואין לי שום עניין באחדות עם נתניהו ויריב לוין ושמחה רוטמן ובצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר ואורית סטרוק וגלית דיסטל ומירי רגב קפוצי-תחת וטלי גוטליב שמאלנים בוגדים ושלמה קרעי לכו לעזאזל ודוד אמסלם למה אתם עושים עניין מכמה צפונבונים שנרצחו ויוסי שלי ראש ממשלה תותח. הדבר היחיד שיכול לכפר מעט על עוונם הוא אם ימסרו את עצמם לחמאס חלף החטופים שישוחררו בריאים ושלמים. עד שזה יקרה, מבחינתי, כמאמר הד"ר קרעי, שילכו לעזאזל.   

עזה שייכת לרשות הפלשתינית

 

נדרש לי הרבה זמן להבין שמה שנשמע כאמירה שקולה ומפוכחת: "אם נמוטט את החמאס נצטרך לשלוט בשני מיליון פלשתינים בעזה ולדאוג להם", הוא בעצם ספין מבית מדרשו של נתניהו, שראה בחמאס את תעודת הביטוח כנגד הקמת מדינה פלשתינית. אני קוראת הבוקר בכתבתו של גידי וייץ ב"הארץ" - ומתקשה להאמין - את הציטוט מדברי נתניהו בישיבת סיעת הליכוד במרץ 2019: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלשתינית צריך לתמוך בחיזוק החמאס ובהעברת כסף לחמאס." והוא המשיך: "זה חלק מהאסטרטגיה שלנו, לבדל בין הפלשתינים בעזה לבין הפלשתינים ביהודה ושומרון." הגישה הזו של נתניהו הלכה והתעצמה עם חתימת הסכמי אברהם והמגעים לנורמליזציה עם סעודיה. קשה לתאר כמה יוהרה, שחצנות וטיפשות עלו מההתבטאויות של נתניהו ומקורביו בהקשר לדיונים על נורמליזציה עם סעודיה: "ראש העיר רמאללה" – כך הם מכנים את אבו-מאזן כדי להתכחש לעובדה שהרשות הפלשתינית הינה ישות מדינית שנועדה להיות מדינה פלשתינית בדרך – "לא יקבע את פרטי ההסכם עם סעודיה." בנוסף לזלזול השחצני באבו-מאזן, הופצו מכיוון הממשלה מסרים שאין צורך בוויתורים מדיניים לפלשתינים, אלא די בכספים שיועברו אליהם מסעודיה כדי לרצות אותם, כאילו יש בעולם עם שימכור את שאיפתו למדינה עצמאית תמורת בצע כסף, אבל ממשלתו של נתניהו תמיד התכחשה ללאומיות הפלשתינית ולשאיפת החירות המפעמת בפלשתינים שמאסו בשלטונם היהיר של היהודים, ובמיוחד בשלטון המתנחלים המתעללים בהם מבלי שממשלת ישראל עוצרת בעדם.

ואם לחזור לאמירה שהזכרתי בתחילת דבריי, היא מעמידה כביכול שתי אפשרויות בלעדיות: שלטון החמאס בעזה, בהסכמת אם לא בתמיכת ישראל, או שלטון ישראלי ישיר על עזה. אבל ישראל איננה צריכה לשלוט בעזה, לא ישירות ולא בעקיפין, וגם לא החמאס שהשתלט עליה בכוח, אלא הרשות הפלשתינית. על פי הסכמי אוסלו שיש להם תמיכה בינלאומית רחבה, עזה היא חלק מהרשות הפלשתינית, וישראל אף התחייבה למסדרון יבשתי שיחבר בין שתי הטריטוריות הפלשתיניות, והאינטרס הישראלי האמיתי הוא לשים קץ לשלטון הטרור של החמאס בעזה ולהשיב אותה לשלטון הרשות הפלשתינית, שיש לה שיתוף פעולה בטחוני עם ישראל, ושאיננה מעודדת טרור נגד ישראל, ובוודאי שאיש מבין בכיריה איננו מתכנן פעולות צבאיות אכזריות ומזעזעות נגד ישראל כפי שחולל החמאס. כמובן שגם מאזורי הרשות הפלשתינית יוצאות פעולות טרור נגד ישראל, אבל למרבה הצער פעולת החמאס שהצליחה לפגוע בנו בצורה כה קשה וכה אכזרית, מגמדת את הטרור הפלשתיני מהגדה, שגם הוא מונע לא פעם מיוזמה של אנשי חמאס שפועלים בתחומי הרשות.

נתניהו הניח לנמר טורף לצמוח לממדים מפלצתיים ממש מתחת לחלוננו, במחשבה שמאפיינת אותו גם בעניינים אחרים, שהוא תמיד יצליח לתמרן את כולם כרצונו, למרות כל האזהרות שקיבל מגורמי המקצוע והתעלם מהן בשחצנות: הוא חשב שתמיד יוכל לחמוק מהזעם הפלשתיני על ידי הזרמת כספים אליהם מגורמים שונים, ושיוכל גם להימנע מסכנות בטחוניות שמהן הזהירו אותו כל הגורמים הביטחוניים כשהוא מתחמק מהם בגסות-רוח, כפי שסירב לתחנוני הרמטכ"ל להיפגש אתו לפני ההצבעה על ביטול עילת הסבירות, וגם להמשיך בחקיקה להשתלטות על מערכת המשפט כדי לחלץ את עצמו ממשפטו. אבל כל הכדורים נפלו לארץ וכל הפנטזיות קרסו. מי שמשלם את המחיר הנורא הם כמובן אזרחי ישראל, ששמונה מאות מהם כבר שילמו בחייהם על היוהרה, השחצנות וגם הטיפשות – כן, הטיפשות של בנימין נתניהו, הנערץ על חסידיו כגאון, ועד כה טרם שילם כל מחיר על האסון שהמיט על תושבי ישראל.

ירי חי

 

בכל יום מגיעה בשורת איוב חדשה שמהפכת את המעיים. אתמול זו החשיפה של משה שטיינמץ מערוץ כאן, על התכנית שמקדמים איתמר בן-גביר ומפכ"ל המשטרה להתיר ירי חי בהפגנות, שנאסר בעקבות הדו"ח של ועדת אור, הוועדה שחקרה את אירועי אוקטובר 2000, שבהם נהרגו שלושה עשר אזרחים ערבים, חלקם קטינים, מאש שוטרים. כדי שזה יישמע פחות נורא הם מדברים על מפגינים שעוצרים שיירות צבאיות בזמן מלחמה, ואז מדברים על מבצע "שומר החומות", לא בדיוק מלחמה, ולא שום שיירות צבאיות אלא פרעות של אזרחים יהודים וערבים אלה נגד אלה. לא קשה לנחש במי מעוניין בן-גביר לירות. כמובן בערבים, אבל גם במפגינים נגד הממשלה. את הסיבה כבר ימצאו, כפי שמצאו סיבה לזרוק רימון הלם בהפגנה בתל אביב. לא היתה סיבה לרימוני הלם, ובזמן הפגנות בלפור גם לא היתה ממש סיבה לשימוש במכת"זיות, אבל השתמשו, וגם היכו מפגינים באגרופים וסטירות. כל השוטרים המכים זוכו בסופו של דבר. לא חסרים למשטרה אמצעים לפיזור הפגנות. חלקם פשוטים, חלקם אכזריים. אבל בן-גביר רוצה דם, והמפכ"ל שבתאי רוצה להישאר מפכ"ל. אז אנשים צריכים למות, כמו במהומות אוקטובר  בשנת 2000. אז באמת היתה תדהמה גדולה מעוצמת המהומות. הציבור היהודי היה בהלם והמשטרה היתה בהלם מעוצמת ההתפרעויות, והתגובה הקטלנית שיקפה את עוצמת התדהמה והאימה שעוררו המהומות. עכשיו הדברים ידועים, התקוממות של אזרחי ישראל לא תעורר פליאה ותדהמה, ולמשטרה יש די אמצעים לפיזור הפגנות, והיא יכולה להתמודד היטב עם הפגנות והתקהלויות ללא שימוש בירי חי ומבלי לגרום לשפיכות דמים, אבל בן-גביר רוצה דם. כמו שהוא אוהב לומר, זאת המדיניות שלו. ואם נתניהו ייתן לכך יד, הוא לא יוכל לחמוק מאחריות, כפי שהוא אחראי לכל הפארסה של מינוי בן-גביר, בריון מועד, גזען אלים ואדם חסר כל שיקול דעת למשרד הרגיש ביותר, הקשה ביותר, משרד שהכשיל אנשי משטרה וצבא מנוסים עם ניסיון מבצעי רב. לבן-גביר היה ניסיון בתלישת הסמל ממכוניתו של יצחק רבין, ובהחטפת מכות לערבים והשלכת סחורה של סוחרים ערבים לרחוב. מכל היוזמות האוויליות של השר בן-גביר, זו האחרונה מטילה עלי את האימה הגדולה ביותר. אני כבר רואה לנגד עיניי את השוטרים מכוונים את הנשק לרגליים ופוגעים לאנשים בראש, כפי שקרה וקורה ביהודה ושומרון. אני רואה אנשים נהרגים. אני נזכרת בנער שנעצר בנתיבי איילון. אמרו שלא היכו אותו, אבל ראיתי שהפה שלו מלא דם. נתנו לו אגרוף בשיניים. מח"ש היתה אמורה לחקור, אולי היא אפילו חקרה, אבל בעיקר חקרו את הנער על אחזקת סם ואולי המציאו עוד איזו עבירה. אלימות משטרתית מטואטאת מתחת לשטיח, במיוחד כאשר היא נוחה לקואליציה השלטת ולממשלה, ןהאלימות המשטרתית היא קשה גם ללא היתר לירי חי.

ומעבר לכך: האם בכך עוסקים השר והמפכ"ל בשבוע שיומיום נרצחו בו אנשים, ביום שבו נרצחו שתי נשים צעירות. אחת מהן, יסמין ג'בארין, היתה רק בת עשרים ושש, אם לשני פעוטות. גם בחברה היהודית הוכפל מספר הרציחות לעומת השנה שעברה. בחברה הערבית המספר שולש. אבל השר והמפכ"ל עסוקים בקידום היתר לשוטרים לרצוח מפגינים, שברור שהוא מדרון חלקלק, שייעשה בו שימוש גזעני ופוליטי, כי זו דרכו של השר. לו ראש הממשלה היה באמת המבוגר האחראי, כל זה לא היה עולה על הדעת. אבל אין בישראל לא ממשלה ולא ראש ממשלה. יש אוסף של אנשים בלתי ראויים ובראשם נאשם המנסה לחמוק בכל מחיר מגזר דינו ומוכן לדרדר את המדינה כולה לתהום.

מלחמת דת

 

אני מסכימה לגמרי עם חבר הכנסת החרדי משה גפני שאנחנו בעיצומה של מלחמת דת, וכמו רוב מלחמות הדת, זו איננה מלחמה בין דתיים לחילוניים, אלא בין פונדמנטליסטים לליברלים: בין תפיסה מהותנית והירארכית של המין האנושי, שבה נשים נחותות מגברים, הומוסקסואלים אינם ראויים לבוא בקהל, ויהודים עליונים על בני עמים אחרים ודתות אחרות, לבין תפיסה של כל האנשים כשווים זה לזה וכבעלי זכויות שוות, שהראשונה בהן היא הזכות לייצוג שווה. העובדה שיש בישראל מפלגות שאוסרות על נשים להיות מיוצגות בכנסת ובממשלה היא בלתי נסבלת, והיא פוגעת בכל הנשים, כי כאשר יש ממשלה פונדמנטליסטית כפי שיש לנו כיום, הייצוג הנשי מאד נמוך, ואין כלל נשים בתפקידים בכירים, ולכך יש בהכרח השלכות על מצבן ומעמדן של נשים ועל יכולתן להשפיע על השלטון. העובדה שעד היום ישראל לא חייבה את המפלגות החרדיות לאפשר ייצוג לנשים היא פגם קשה בדמוקרטיה הישראלית, שמחייב תיקון בהקדם. זוהי אחת הדרישות שהמחאה צריכה להציב בראש מאבקה, כדי להגשים ולממש את הבטחת השוויון ללא הבדל מין  במגילת העצמאות, והדרך לכך היא פשוטה מאד: איסור מימון מפלגות למפלגות ללא נשים. התעקשות על כך תגרום לחרדים לאפשר לנשים להתמודד בשורות מפלגותיהם, שכן אין שום איסור הלכתי על כך, רק דעה קדומה.

העיסוק החולני של הפונדמנטליסטים בהומוסקסואלים וההסתה כלפיהם, שאף מעודדת אלימות, קשורה לאפליית הנשים. חברה שמבוססת על הפרדה בין גברים לנשים ועל עליונות גברית, מתקשה לשאת גברים שאוהבים את בני מינם, כי הומוסקסואליות מטשטשת את ההבחנה הנחרצת של החברה הדתית בין נשים לגברים ואת הבידול בתפקידים החברתיים שהיא מייעדת לשני המינים. לכן מבחינת הפונדמנטליסטים, ההומוסקסואליות מערערת את עולמם, והם מגיבים כלפיה באלימות בלתי נתפסת, כפי שביטא זאת חבר הכנסת יצחק פינדרוס, שטען כי ההומוסקסואלים הם האיום הגדול ביותר, יותר מדאע"ש, חיזבאללה וחמאס, שכן מבחינתו ההומוסקסואלים מערערים את עולמו מבפנים: עולם שאין בו חלוקה מובהקת בין גברים לנשים הוא מבחינתו האיום הקשה ביותר על עולמו שמסודר במתכונת תיבת נוח ומתקשה לפעול במתכונת אחרת.

גם תפיסת העליונות כלפי מי שאינם יהודים, ובפרט כלפי הערבים, ממלאת תפקיד חשוב בעולמם ההירארכי של הפונדמנטליסטים, שבו היהדות עליונה על הדתות האחרות, והיהודי טוב בהכרח ממי שאיננו יהודי. זוהי תפיסה שמשרתת היטב את שאיפתו של הגבר היהודי הפונדמנטליסטי, לחוש שיש לו זכויות יתר לא משום שגזל אותן מאחרים בכוח הזרוע, אלא מפני שבמהותו הוא טוב כביכול מן האחרים וראוי לזכויות היתר הללו. ומאחר שהבידול וההתבדלות מעסיקים את הקהילה הפונדמנטליסטית ונתפסים כקיומיים, רווחת במגזר החרדי גם אפליה קשה בין אשכנזים לספרדים, שמודרים ממוסדות חינוך אשכנזים, וגם אם הם מורשים להתקבל למוסדות חינוך אשכנזיים, הם מופלים ומבוזים בהם. כמובן שהציבור החרדי מבטא שנאה לערבים, שבאמצעותה הוא מאפיין את עצמו כבן לציבור נעלה יותר, וגם משתמש בה כסוג של מחיצה – מי ששנוא יתקשה להתערבב בקרב הרוב, וכך נשמרים בציבור החרדי מעגלים סגורים זה בתוך זה: היהודים לעצמם, ואין בתוכם ערבים, האשכנזים לעצמם, ואין בתוכם ספרדים, והגברים לעצמם, ואין בתוכם נשים. כל מחיצה היא כלי נשק וכל הבדלה היא דיכוי, כי כל מעגל סגור הוא מעגל של שליטה, ששמורה רק לחברים במעגל. המהותנות וההירארכיה מצדיקות את ההפרדה וההדרה, כי רק כאשר רואים את הגבר כשונה ועליון על האשה, את האשכנזי כשונה ועליון על המזרחי, את היהודי כשונה לגמרי ועליון על הערבי או לא יהודי אחר, אפשר להצדיק את ההפרדה, ההדרה והאפליה, ולראות בהם הכרח שנובע מתכונותיהם השונות כביכול של שני הצדדים, ולא כהפרדה טכנית שאין לה שום סיבה עניינית.

לכן המאבק בפונדמנטליזם הוא מאבק על הסרת מחיצות. זה איננו אומר בהכרח הסרת מחיצות בכוח. זה אומר הסרת מחיצות מרצון בהתכנסות מרצון – בהפגנות, בצעדות, במחאה, בבמות שעליהן ניצבים ומדברים. שיתופם ושילובם יחד של צועדים וצועדות, דוברים ודוברות, נואמים ונואמות, זמרים וזמרות, נשים וגברים, מזרחים ואשכנזים, יהודים וערבים, הומוסקסואלים וסטרייטים, דגלי ישראל ודגלי גאוה, כל העירובים שוברי המחיצות הללו, סופם לפוגג גם את המחיצות האחרות שמוצבות בכוח ועל מנת להפריד. הערבוב הוא אויבו של הפונדמנטליזם, שיותר מכל מפחידות אותו הסובלנות, הקבלה והאהבה.                                                                                                                                                                                                                                                                                            

אניטה שפירא על המזוודות

 

הראיון ב"דה מארקר" בערב יום הכיפורים עם הפרופ' אניטה שפירא הרגיז אותי מאד. אני מנסה כעת לכתוב שלא מתוך כעס, שזה בניגוד לטבעי. שלוש אמירות בראיון אני מזהה כחשובות ביותר, ושלושתן מקוממות. האחת שאף מופיעה בכותרת המאמר בעיתון המודפס היא: "אם התכנית של הממשלה תתקדם, אם היא תתממש – אז אני חושבת שהגיע הזמן שנארוז, ואם טראמפ ייבחר מחדש - הלך עלינו." אחר כך היא אמרה שלא לעצמה היא מתכוונת, אלא לילדיה ולנכדיה.

המראיינים לא שאלו לאן היא חושבת שמשפחתה צריכה לעזוב. מהי המדינה הטובה יותר והבטוחה יותר שאליה היא רוצה לראות את ילדיה ונכדיה מהגרים אם מזימות הקואליציה להפיכה משטרית יצליחו. לארצות הברית שבה עלול טראמפ להיבחר שנית בשנה הבאה, דבר שהיא עצמה חרדה ממנו מאד? לגרמניה שרצחה את הוריה בינקותה וכיום עולה בה כפורחת מפלגה שדעותיה והטרמינולוגיה שלה מהדהדות את האידיאולוגיה הנאצית? לצרפת שבה מתנהל כבר שנים מאבק קשה בין הליברליזם לימין קיצוני גדול ונחוש ומושרש היטב בקרב ציבורים גדולים? בוודאי איננה מתכוונת לחזור לפולין מולדתה שספק אם היתה אי פעם דמוקרטיה, ומשטרה נושא כיום אופי אוטוריטרי בולט, לבריטניה שעזבה את האיחוד האירופי בשל עוינותה למהגרים, וגם אם היא סובלנית הרבה יותר ממדינות אירופיות אחרות, עדיין איננה שוכחת למהגרים את היותם נטע זר, וגם לא לילדיהם הבריטים מלידה. ואיזו עמדה נפשית גורמת לאדם לשבת על המזוודות במדינה שבה הוא אזרח? האם היא, שכל עיסוקה בתולדות הציונות, איננה חשה שום הבדל בין ישראל למדינה אחרת? האם אין שום משמעות לעובדה שבקרב עמה היא יושבת, אותו עם שבקרבו פרחה הקריירה שלה כהיסטוריונית גם מוערכת מקצועית וגם פופולרית מאד של תולדות הישוב, שעבודתה המחקרית זכתה להתעניינות רחבה וספריה היו רבי מכר שהתחרו במיטב הרומנים של הסופרים האהובים. האם אין לה כל מחויבות לציבור הקוראים הזה? אכן, כשרונותיה המחקריים והספרותיים זיכו אותה בהצלחה הזו, אבל האם היתה זוכה לאותה הצלחה אילו כתבה למשל על יהדות פולין במאה השמונה-עשרה ולא על תולדות הישוב במאה העשרים? הרי לא רק הכישרון לבדו מוליד את ההצלחה, אלא החיבור בין הכותב לקהל הקוראים, שנושאים מסוימים מעניינים אותו יותר מאחרים. יש בישראל מלומדים מבריקים שאף מפליאים לכתוב, אבל עיסוקם המחקרי ברומא העתיקה או בצרפת בימי הביניים או אפילו בצלבנים בארץ ישראל מונע מהם להפוך לרבי מכר. קל למי שהצליח לייחס את הצלחתו לעצמו בלבד ולשכוח את קוראיו הנאמנים שנשאו אותו על כפיהם. כך נהג גם יהודה עמיחי שמכר את עזבונו בחייו לאוניברסיטת ייל, וענה בכעס לגנז המדינה שזה רכושו הפרטי. הוא שכח שאהבת הקוראים איננה רכושו הפרטי של היוצר, אלא חסד שהציבור מעניק לו, והחסד הזה דורש מאדם מוסרי מחויבות נגדית. יוצר שהצליח בארצו וזכה לתהילה בזכות קוראיו הרבים, ראוי שירגיש מחויבות כלפי קוראיו וכלפי הארץ שרוממה אותו, ואניטה שפירא זכתה לכך יותר מרבים אחרים. אבל היא דיברה על ישראל כאילו לא היתה עבורה אלא תחנת מעבר, לא מקום שיש לך מחויבות כלפיו, שאתה מוכן ומחויב להילחם עליו ולהציל אותו.

האמירה המקוממת השנייה, שמראה עד כמה גם היסטוריונית בכירה מתקשה להימלט מהקלישאות הנפוצות על העם היהודי, היא הטלת הספק בכך שהיהודים מסוגלים לנהל מדינה. מה הקשר? מדוע עליית ממשלה לאומנית וגזענית מוכיחה שהעם היהודי איננו מתאים לנהל מדינה? אולי היא מוכיחה רק שהיהודים אינם שונים משאר העמים שרובם לאומנים וגזענים וגם אנטישמים, ואף אחד איננו חושב שזו סיבה לשלול את יכולתם לנהל מדינה או את זכאותם למדינה משלהם. מתחת לכל הדיון הזה מסתתרת הנחה אנטישמית שהיהודים צריכים להיות טובים מאחרים, אחרת אינם זכאים למה שמגיע לכולם. הרי אפילו על זכותם של הגרמנים לחיות במדינה משלהם לא ערער איש אפילו אחרי פשעיהם הבלתי נתפסים נגד היהודים ונגד האנושות בכלל. אז יש לנו ממשלה איומה וזוועתית שחבריה תומכים ברצח ערבים חפים מפשע ומגינים על הרוצחים. האם לא הגיוני יותר להיאבק לסילוקה של הממשלה הבלתי ראויה והמזעזעת הזאת, להילחם למטרה זו בכל הכוח, במקום לשלוח את כולנו לגלות חדשה? והאם המחאה האדירה איננה ראויה לשמוע מלת עידוד ותקוה מפי הפרופסורית שאליה פנו המראיינים כאל אורים ותומים, אבל כל דבריה היו מרפי ידיים ומייאשים, ללא כל הצדקה, וזו האמירה השלישית שקוממה אותי כל כך: "אני לא רואה איך אנחנו עוצרים את זה", כלומר את ההפיכה המשטרית. הרי אנחנו באמצע המאבק שאיננו מוגבל בזמן, המוחים ברחובות, העתירות על שולחן בג"ץ, אז למה להרים ידיים מראש? "בינתיים זה לא נעצר" היא אומרת, למרות תשעה חודשי מחאה. אבל מה הם תשעה חודשים במלחמה על אופיה של מדינה? אנשים נלחמו שנים על חופש, גם נגד שלטונות רצחניים ונוראים בהרבה מן הממשלה הגרועה בתולדות ישראל, שעדיין אפילו בתוכה יש כוחות שפועלים לבלימה של מגמות הרודנות. הרי ההיסטוריונים הם הראשונים שצריכים לעודד את ציבור המוחים לאורך נשימה, לעמידות במאבק ארוך, לא להישבר במהרה ולא להישבר בכלל, כי כמו שאמרו בצדק אצל אקטיביסטים תקוה היא כלי עבודה, ונצחונות על הרוע מגיעים רק במאבק ארוך ונחוש ורק כשהלב מלא בתקוה ובאמונה.

ואנחנו עוד ננצח ותהיה לנו מדינה טובה יותר, למרות המפקפקים וקטני האמונה.

 

      

שלום עם הפלשתינים חשוב יותר

 

 

אין לי כמובן שום התנגדות לשלום עם סעודיה. אני אמנם מפחדת קצת מזה שתהיה להם אולי פצצת אטום – כמו שאני מפחדת מזו שכמעט יש לאיראנים, אבל אני מקוה שלא הם ולא האיראנים יזרקו עלינו פצצות אטום. כמובן אין לי שום התנגדות שישראלים יסעו לסעודיה, כמו שישראלים נוסעים בהמוניהם לדובאי. אני לא נסעתי ולא אסע לא לדובאי ולא לסעודיה. המדינות האלה מאד מפחידות אותי. כשאני חושבת על דובאי אני מסוגלת לחשוב רק על  בת האמיר הנסיכה לטיפה, שניסתה להימלט משם אבל נתפסה והוחזרה בכוח לדובאי ומוחזקת שם בניגוד לרצונה, וכשאני חושבת על סעודיה אני חושבת על העיתונאי ג'מאל חשוקג'י שהיה מבקר חריף של מוחמד בן-סלמן ופותה להיכנס לשגרירות הסעודית באיסטמבול ששם רצחו אותו וביתרו את גופתו. כל הזמן שידרו את הראיון של בן-סלמן מדבר על נורמליזציה עם ישראל ואני רק חשבתי על הרצח של חשוקג'י ולא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר, וכשבן-סלמן דיבר על התקרבות בין ישראל לסעודיה חשבתי רק שאנחנו נהיים מיום ליום יותר דומים לסעודיה וגם אצלנו אנשים שמזדהים כשמאלנים או כלהט"בים עלולים לקבל מכות מחסידי הממשלה שחבריה הם בחלקם הגדול פושעים שמעודדים פשעים נגד האנושות כמו מחיקת ישובים ערבים ורצח של ערבים חפים מפשע, שזו בעצם סיבת התמיכה של אנשי עוצמה יהודית בעמירם בן-אוליאל, וכשהם אומרים שהם לא יודעים אם הוא רצח את משפחת דוואבשה אני נזכרת באחמדינג'אד שכשנשאל על יחסו לשואה אמר שצריך לחקור אם זה קרה באמת, כי הוא לא יודע אם זה קרה באמת.

כמובן הסכמי שלום עם מדינות ערב זה דבר טוב, אפילו כשמדובר במדינות כמו האמירויות וסעודיה שאני אישית לא מעוניינת בקשר איתן אבל זה בסדר גמור אם אחרים כן מעוניינים. הדבר היחיד שמפריע לי זה שמתייחסים להסכם עם הפלשתינים כאל המגרעת בהסכם, כאל ויתור של ישראל, ולי חשוב שישראל תסכים להקמת מדינה פלשתינית עצמאית בשטחי הרשות הפלשתינית שבירתה ירושלים המזרחית. אני לא תומכת באיחוד ירושלים ואני לא מאמינה באיחוד הזה, ופלשתין חייבת לכלול את מזרח ירושלים שהיא המטרופולין היחיד בשטחים הפלשתינים ורמאללה איננה יכולה להוות לה תחליף. בעיני זה הדבר הכי חשוב שצריך לקרות, חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, אחת ישראלית ואחת פלשתינית, כי זאת בעצם המשמעות של החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947 – הקמת שתי מדינות, אחת ליהודים ואחת לפלשתינים, וזה מה שצודק. חוץ מזה אני מאמינה שישראל צריכה לחלוק עם הפלשתינים כי הם בני ישמעאל, וגם ישמעאל הוא מזרע אברהם, והארץ ניתנה לזרע אברהם, ולכן ישראל וישמעאל צריכים לחלק את הארץ ביניהם, ולא להגיד כמו תוכים שבתנ"ך כתוב שהארץ כולה שלנו, כי זה לא בדיוק מה שכתוב. אני לא תמימה ואני יודעת שגם אחרי הקמת מדינה פלשתינית יהיו ארגונים שיתמכו בהמשך הטרור נגד ישראל בטענה שכל הארץ היא ווקף מוסלמי וצריך לסלק ממנה את היהודים. אני לא יודעת אם הקמת מדינה פלשתינית תביא שלום, אבל זה מה שצודק שיקרה, וזה מה שחשוב באמת – שישראל תגיע להסדר עם הפלשתינים שגרים לידנו וגם בתוכנו, כי רק שלום עם הפלשתינים ישנה באמת את החיים שלנו. שלום עם האמירויות ועם סעודיה זה טוב ונחמד ומי שרוצה לנסוע לשם ונהנה לבלות שם אני שמחה בשבילו, כמו שאני שמחה בשביל אנשים שנוסעים לאמריקה או ליפן, שגם לשם לא נסעתי ואינני יודעת אם אי פעם אסע. אבל לחשוב כמו שנתניהו ואנשי ליכוד אחרים אומרים, ששלום עם מדינות ערביות אחרות מוכיח שאין צורך לכרות שלום עם הפלשתינים ואין צורך להחזיר להם שטחים ואדמות שכבשנו מהם, וששלום זה תמורת שלום, כאילו אפשר לומר דבר כזה למי שלקחת ממנו את כל מה שהיה לו ועכשיו אתה רוצה שהוא יהיה חבר שלך בלי להחזיר לו שום דבר שלקחת ממנו, זאת מחשבה של בת יענה שטומנת את הראש בחול ולא מוכנה להסתכל נכוחה. רק הסדר עם הפלשתינים יכול לשפר את המצב הבטחוני שלנו באמת, כי סעודיה והאמירויות רחוקות מאיתנו ואם יש להן השפעה על חיינו היא השפעה עקיפה, אבל הפלשתינים הם פה בתוכנו וסביבנו ואנחנו חיים כולנו בארץ אחת קטנה עם מעט גשם והרבה שרב ומי תהום מזוהמים, ואם לא נשתף פעולה ונלמד לחיות בשלום יהיה לכולנו גיהנום, גם אם יהיה לנו שלום נפלא עם כל השכנים האחרים. לכן אני קצת אדישה לאפשרות השלום עם סעודיה, והדבר היחיד שמעניין אותי הוא שנעשה סופסוף שלום עם הפלשתינים ואולי אז המצב פה סופסוף ישתפר ולא ייראה כל כך מייאש וחסר תקוה.  

אין סיבה להיעלב

 

קראתי תגובות ומאמרים מלאים כאב ועלבון על ההקבלה שערך נתניהו בין המפגינים לבין אש"ף ואיראן. אני למען האמת אדישה לדברי נתניהו. לא אכפת לי מה נתניהו אומר בכלל ובייחוד לא אכפת לי מה הוא אומר על המפגינים כמוני. אמנם אני הולכת רק להפגנות בירושלים, בעיקר לבית הנשיא שנמצא דקות הליכה מביתי, ואני יכולה לבוא לשם עם הכלב, אם לא בא לו להישאר לבד בבית – הוא כבר רגיל ומצליח לרבוץ על הכביש ולנמנם למרות הצעקות, התופים והצפצפות. מאד מרשים שאנשים נוסעים במיוחד לארצות הברית כדי להפגין נגד נתניהו. אלה כמובן אנשים הרבה יותר אמידים ממני וזה לא קשה. אבל גם כשמפגינים רק בארץ רואים את ההפגנות בכל העולם. כל העולם מסתכל מה קורה בישראל כי זאת הארץ של ישו, וצריך להיות מאד תמים כדי לחשוב שמבחינת התקשורת הזרה משנה אם ההפגנות הן בישראל או בניו-יורק. המחאה בישראל היא גדולה וחזקה והיא מאד בולטת לעין ואי אפשר להסתיר אותה, וגם באמריקה שמו לב אליה מזמן.

הדברים של נתניהו הזכירו לי את הסרטון שהוא הפיץ בעבר שמראה איך השמאל מביא את דאע"ש לירושלים. בינתיים דאע"ש ירד מגדולתו. הדבר היחיד שהטריד אותי בדברי נתניהו הוא למה הוא הזכיר רק את אש"ף ושכח את חמאס וחזבאללה. מה אנחנו לא כמו חמאס וחזבאללה, רק כמו אש"ף ואיראן? ומה עם התנועה האיסלמית? בכל פעם אנשים מזדעזעים מדברי נתניהו ואומרים איך הוא איבד את זה, אבל נתניהו הוא אותו נתניהו שתמיד הסית נגד השמאל ונגד הערבים, ואני לא מרגישה שמשהו השתנה במובן הזה לטוב או לרע – זה פשוט נתניהו, שהגזענות שלו כלפי ערבים עולה על גדותיה כאשר הוא פוצה את פיו, וההשקפה הלא דמוקרטית שלו שכל יריב שלו הוא בוגד ואויב, כי לדעתו אסור להחליף אותו וכל שלטון שאיננו שלו איננו לגיטימי, ההשקפה הלא דמוקרטית הזו איפיינה אותו תמיד, יחד עם המגלומניה שלו שלדעתו אין אחר מלבדו שראוי בכלל לכהן כראש ממשלת ישראל. ואני לא מרגישה שבו גביר וסמוטריץ' לקחו אותו בשבי. אני יותר מרגישה שנתניהו נהנה להשתחרר מכבלי המהוגנות והממלכתיות ולהצטרף לתומכי יגאל עמיר ועמירם בן-אוליאל, שדוקא מפני שהוא כנראה הרוצח, כל כך תומכים בו בימין הקיצוני, כי בעצם הם רוצים להתיר את דמם של כל הערבים ולהפוך רצח ערבים ללגיטימי ולרצוי ומקובל. אני חושבת שנתניהו מאד נהנה לחבור אליהם, ונהנה מדבריהם משולחי הרסן בכל נושא שהם עוסקים בו ומתיימרים להבין בו, ואני חושבת שכבר הרבה שנים הוא לא רוצה לבוא לטכס הזיכרון ליצחק רבין ועכשיו יש לו ממשלה שהרבה יותר מחוברת ליגאל עמיר מאשר ליצחק רבין, וסופסוף נתניהו יכול לעשות מה שחלם עליו תמיד ולהתעלם מרצח רבין, שעל גופתו הוא עלה לשלטון, ובטכס הזיכרון לרבין כולם חושבים על זה ולפעמים גם אומרים את זה, ואז בימין מתלוננים שלא שומרים על הממלכתיות ולא מאפשרים להם להשתתף באבל על רבין, כשבכלל לא ברור שהם מתאבלים על רבין, נראה שרובם דוקא די שמחים שרבין מת ונתניהו עלה לשלטון, ושממש קשה להם להצטער, והם בעיקר מנסים להכפיש את רבין בכל מיני האשמות כדי להצדיק את הרצח, כמו שהם מנסים להצדיק את האהדה שלהם לרוצח משפחת דוואבשה בכל מיני נימוקים, כאילו בגלל שעינו אותו והוציאו ממנו הודאה בכוח הם תומכים בו, כשבעצם הם תומכים בו מפני שהם בטוחים שהוא רצח את משפחת דוואבשה בצורה הכי אכזרית שאפשר וזה משמח אותם שרוצחים ערבים, ואותם אנשים שמדברים בשבחו של בן-אוליאל תומכים גם ביחיאל אינדור שהרג פלשתיני ובאלישע ירד שהיה שם איתו. נתניהו פירק את הממשלה שהיתה לו עם ציפי לבני ויאיר לפיד, ופירק את הממשלה שהיתה לו עם בני גנץ, ועכשיו יש לו ממשלה שבדיוק מתאימה לו, ובין מוחקי חווארה ורוצחי הפלשתינים בשנתם ותומכיהם וחסידיהם של הרוצחים הוא מצא את המקום שבדיוק מתאים לו, ולהיעלב ממנו זה כמו להיעלב מראש ארגון פשע שמקלל אנשים הגונים שקוראים למשטרה כשהוא מנסה לגנוב את רכוש הציבור.