פוסידון / פרנץ קפקא
פוסידון יושב ליד שולחן הכתיבה שלו ומחשב. ניהול מקווי המים גורם לו עבודה אין-קץ. יכלו להיות לו עוזרים רבים ככל שירצה, וגם היו לו רבים מאד, אבל מכיוון שלקח את תפקידו מאד ברצינות, הוא חישב את הכל מחדש, וכך העוזרים לא עזרו לו הרבה. אי אפשר לומר שהעבודה שימחה אותו, הוא ביצע אותה בעצם רק משום שהיא הוטלה עליו, שהרי לעתים קרובות הוא חיפש לו עבודה משמחת יותר, כפי שהתבטא, אבל תמיד, כאשר הציעו לו הצעות שונות, נראה היה, שדבר איננו יפה בעיניו יותר מעבודתו עד כה. גם היה זה מאד קשה, למצוא עבורו משהו אחר. אי אפשר היה להקצות לו ים מסוים: לבד מכך שגם כאן עבודת החישוב לא היתה קטנה יותר, רק קטנונית יותר, יכול היה פוסידון הגדול לקבל רק משרת שליט, ואם הציעו לו מִשְׂרה מחוץ למקווי המים, הוא חש ברע רק מן המחשבה על כך, נשימתו האלוהית הופרעה, ובית החזה המוצק שלו התנדנד. בנוסף לכך איש בעצם לא לקח ברצינות יתרה את תלונותיו: כאשר רב עוצמה מתייסר, חייבים לנסות כנראה לוותר לו גם בעניין חסר הסיכויים ביותר: איש לא חשב באמת לשחרר את פוסידון ממשרתו: מימי בראשית הוא נקבע לאל הימים וכזה נאלץ להישאר.
יותר מכל הוא התרגז – ודבר זה נבע בעיקר מאי שביעות רצונו בתפקיד – כאשר שמע על הדימיונות שדימו אודותיו, איך הוא רוכב כל העת עם הקלשון דרך הנחשולים. בינתיים הוא ישב בקרקעית האוקינוס וחישב חישובים ללא הרף, נסיעה פה ושם ליופיטר היתה הדבר היחיד שקטע את החדגוניות, ובנוסף לכך היתה זו נסיעה שממנה שב לרוב מלא זעם. כך הוא בקושי ראה את היַמִּים, רק בחטף, תוך עלייה מהירה לאולימפוס, ומעולם לא חצה אותם באמת. הוא נהג לומר, שעם זה הוא מחכה לסוף העולם, בעקבותיו יבוא אכן עוד מבט שליו, כאשר מעט לפני הסוף, תוך בדיקת החשבון האחרון, ניתן יהיה לבצע מהר עוד סיבוב קטן.
סוף
קפקא מעולם לא חצה את האוקינוס. אבל כמה מדמויותיו חצו את האוקינוס: קרל רוסמן ב"הנעדר" (אמריקה), וגם הקוף פטר האדום ב"דו"ח לאקדמיה" חצה את האוקינוס, אבל כשהוא כלוא בכלוב. ללא מוצא, ומכיוון שהספינה שבה נכלא שטה בלב האוקינוס, לא היה לו טעם להימלט. האוקינוס היה כלוב נוסף מסביב לכלוב שבו נכלא. מרחביו האינסופיים לא הבטיחו חירות, אלא מות. גם פוסידון של קפקא יכול היה לחלום על חציית האוקינוס רק בסוף העולם, בבוא הקץ.
מוזר שבגלל האוקינוס שמופיע בשני הסיפורים במלה הגרמנית הישנה Weltmeer, ים-עולם, מלה שאני מאד אוהבת, התחלתי לחשוב על שניהם יחד. הם אינם קשורים זה לזה אלא מבחינת העדר המוצא, הגורל שנקבע מראש ואי אפשר להימלט ממנו, אותה גזירה קדומה שגם מה שנראה כמוצא ממנה איננו באמת מוצא, וחופש כלל איננו בגדר האפשר, וגם אם הינך אל, אינך אלא משרתו של בכיר ממך, ואינך עסוק אלא בלתת לפניו דין וחשבון, והעבודה גם היא עבודה אינסופית, סיזיפית, שלעולם איננה נגמרת, ואין ממנה מוצא.
כשחברתי תמר אסף ציירה את פטר האדום, היא ציירה את פרצופו על רקע האוקינוס, בלי כלוב, רק עם מימי האוקינוס מסביבו, ואני מיד אהבתי את הציור הזה שבו נראה פרצופו של פטר האדום על פני האוקינוס, מוקף במים הכחולים, ועכשיו אני פתאם חושבת על כך, שגם האוקינוס הוא כלוב, ופטר האדום כלוא בתוך כלוב בתוך כלוב, והוא מחפש מוצא מכלוב שסביבו יש עוד כלוב שהוא האוקינוס, והכלוב שבו הוא כלוא הוא סופי, אבל האוקינוס הוא כלוב אינסופי, ואנחנו קופים שכלואים בכלוב וחושבים שאם נשתחרר מהכלוב נהיה חופשיים, אבל בעצם מסביב יש כלוב גדול יותר ואינסופי, וממנו אין לנו מוצא.
(הסיפור "דו"ח לאקדמיה" פורסם לראשונה בנובמבר 1917 בירחון של מרטין בובר Der Jude ואחר כך בקובץ "רופא הכפר" בשנת 1920 בהוצאת קורט וולף.)
פרנץ קפקא / דו"ח לאקדמיה
רבותי רמי המעלה מן האקדמיה!
זיכיתם אותי בכבוד לבקש ממני, להגיש לאקדמיה דו"ח על חיי הקודמים כקוף.
במובן זה אינני יכול לצערי להיענות לדרישה. כמעט חמש שנים מפרידות ביני לבין הקופיות, תקופה שהיא אולי קצרה על פי לוח השנה, אבל ארוכה לאין קץ כדי לדלג מעליה, כפי שעשיתי אני, פה ושם מלווה באנשים מצוינים, עצות, תשואות ונגינת תזמורת, אבל ביסודו של דבר לבד, כי כל בן לוויה הקפיד, כדי להישאר בתמונה, להתרחק מן המחסום. הישג זה היה בלתי אפשרי, לו רציתי לדבוק בעקשנות במוצאי, בזכרונות נעוריי. דוקא ויתור על כל עקשנות היה הצו העליון שהטלתי על עצמי, אני, קוף בן-חורין, קיבלתי על עצמי עול זה. עקב כך הלכו זיכרונותי ונעלמו ממני. אם תחילה התאפשרה לי החזרה, לו רצו האנשים, דרך השער השלם שיוצרים השמיים מעל הארץ, הרי בד בבד עם ההתפתחות קדימה שהרביצו בי, הוא הפך נמוך וצר יותר ויותר: יותר ויותר חשתי את עצמי היטב וללא מוצא בעולם האנשים: הסופה, שהעיפה אותי מעברי, שָׁכְכָה, כיום הינה משב אויר בלבד, שמקרר את עקביי, והחור במרחקים, שדרכו הוא בא ודרכו באתי פעם אני, הפך כה קטן, שֶׁלּוּ בכלל היו לי הכוחות והרצון, לרוץ לשם חזרה, צריך הייתי לפשוט את עורי כדי לחזור דרכו. אם לדבר גלויות, ברצון הייתי בוחר גם תמונות לדברים אלה, אם לדבר גלויות: קופיותכם, רבותיי, במידה שיש מאחוריכם דבר מה מסוג זה, איננה יכולה להיות רחוקה מכם מכפי שקופיותי רחוקה ממני. אבל בעקב מדגדג לכל אחד שהולך פה על פני האדמה: לשימפנזה הקטן כמו לאכילס הגדול.
אבל במובן המצומצם ביותר יכול אני אולי בכל זאת לענות על שאלתכם ואני אפילו עושה זאת בשמחה גדולה. הדבר הראשון שלמדתי, היה: ללחוץ יד. לחיצת יד מראה גילוי לב: כיום, כאשר אני נמצא בפסגת הקריירה שלי, אפשר להוסיף לאותה לחיצת יד ראשונה גם מלים גלויות: זה לא יספק לאקדמיה שום דבר חדש מהותית, ויפגר בהרבה אחרי מה שדרשו ממני ומה שעם כל רצוני הטוב לא אוכל לומר – בכל מקרה, זה צריך להראות את הקו המנחה, שבעזרתו חדר קוף מסוים לעולם האנשים והשתקע שם. אבל בוודאי לא הייתי רשאי בעצמי לומר ולו מעט מזעיר, מה בא לאחר מכן, לולא הייתי בטוח לגמרי, ולולא היה מעמדי בכל במות הבידור הגדולות של העולם התרבותי חזק לאין עוררין.
מוצאי מחוף הזהב. לגבי אופן לכידתי אני מפנה לדו"חות זרים. משלחת ציד של חברת הַאגֶנְבֶּק – עם ראש המשלחת רוקנתי מאז כמה בקבוקים טובים של יין אדום – שכבה במארב בין שיחי הגדה, כאשר יצאתי בערב עם הלהקה לשתות. מישהו ירה, אני הייתי היחיד שנפגעתי: שתי יריות פגעו בי, אחת בלחי: היא היתה קלה אבל הותירה צלקת קירחת אדומה גדולה, שהעניקה לי רשמית את השם הדוחה, הבכלל לא מתאים, פטר האדום, שהמציא אחד הקופים, כאילו רק הכתם האדום על לחיי מבדילני מן הקוף המאולף פטר שהיה מוכר פה ושם והתפגר לא מזמן. זה דרך אגב.
הירייה השנייה פגעה בי מתחת למותן. היא היתה קשה, היא גרמה לכך, שעוד היום אני צולע קלות. לאחרונה קראתי במאמר של אחד מעשרת אלפי כלבי הציד, שהביעו את דעתם עליי בעיתונים, שטבע הקוף שלי טרם דוכא לגמרי: ההוכחה לכך הינה שאני, כאשר באים מבקרים, פושט ברצון את המכנסיים, כדי להראות את פגיעתה של אותה ירייה. צריך להצליף לברנש על כל אצבעונת של ידו הכותבת בנפרד. אני, אני מותר לי לפשוט את המכנסיים לפני מי שמתחשק לי: לא ימצאו שם כלום חוץ מפרוה מטופחת והצלקת עקב – נבחר כאן מלה מסוימת למטרה מסוימת, אבל שלא תובן שלא כהלכה – הצלקת עקב ירייה נפשעת. הכל גלוי לאור היום: דבר אין להסתיר: כאשר מדובר באמת, משליך כל בר-דעת את כל הגינונים המעודנים. אילו לעומת זאת פשט אותו כותב את מכנסיו כאשר באים לבקרו, זה היה נראה אחרת ואני רוצה לחשוב זאת סימן לחכמה, שאיננו עושה כן. אבל אז אולי הוא גם היה יורד לי מהגב עם עדינות הנפש שלו!
לאחר אותן יריות התעוררתי – וכאן מתחיל אט אט הזיכרון שלי עצמי – בתוך כלוב בסיפון הביניים של ספינת הקיטור של האגנבק. זה לא היה כלוב סורגים בעל ארבע דפנות: בעצם היו רק שלוש דפנות צמודות לארגז: הארגז היה הדופן הרביעית. הכל היה נמוך מדי כדי לעמוד ישר וצר מדי כדי להתיישב. לכן כרעתי בברכיים כפופות, רועדות תמיד, ואכן, מכיוון שתחילה כנראה לא ראיתי איש ורק רציתי להיות תמיד בחושך, פניתי לארגז, כאשר מאחור חתכו מוטות הסורג בבשרי. שמירה כזו על חיות פרא בתחילה נחשבה למועילה, וכיום אינני יכול להכחיש על פי ניסיוני, שמבחינה אנושית, זה בעצם המקרה.
אבל אז לא חשבתי על כך. לראשונה בחיי נמצאתי ללא מוצא: לפחות לא היה מוצא ישיר: ישר לפניי היה הארגז, קרש צמוד לקרש: אמנם בין הקרשים עבר סדק, שאני, כשגיליתי אותו לראשונה, בירכתי עליו ביבבות אושר של חוסר הבנה, אבל סדק זה לא הספיק אפילו כדי לתקוע בו את הזנב ובשום כוח קוף לא ניתן היה להרחיבו.
כפי שסיפרו לי מאוחר יותר, כנראה שמיעטתי להרעיש באופן בלתי רגיל, שמכך הסיקו, שאו שאתפגר מיד, או שאני, במקרה שאצליח לשרוד את התקופה המכרעת הראשונה, אהיה מאד נוח לאילוף. שרדתי את התקופה הזאת. התייפחויות חנוקות, חיפוש פרעושים מכאיב, ליקוק עייף של אגוז קוקוס, הטחת הגולגולת בדופן הארגז, הוצאת לשון כאשר מישהו קרב אליי, אלה היו העיסוקים הראשונים בחיי החדשים. אבל בכל זה רק תחושה אחת: אין מוצא. כמובן את מה שחשתי אז בתחושת קוף יכולני לתאר היום רק במלות אנוש, ואני מציין זאת משום כך, אבל גם אם אינני יכול עוד להשיג את אמת הקוף הישנה, היא לפחות מונחת בכיוון התיאור שלי, בכך אין כל ספק.
עד כה היו לי כה הרבה מוצאים וכעת אף לא אחד עוד. הייתי תקוע. אילו מיסמרו אותי, חופש התנועה שלי לא היה קטן יותר. מדוע זאת? גרד את בשרך בין בהונות הרגליים – לא תמצא את הטעם. לחץ עצמך אחורה כנגד מוטות הסורג, עד שכמעט תיקרע לשניים – לא תמצא את הטעם. לא היה לי כל מוצא, אבל הייתי חייב למצוא לי מוצא, כי בלי מוצא לא יכולתי לחיות. תמיד מול דופן ארגז זה, הייתי בהכרח מתפגר. אבל אצל האגנבק הקופים שייכים לדופן הארגז, ובכן, חדלתי להיות קוף. מהלך מחשבה בהיר ונאה, שנאלצתי להגות בבטני, כי קופים חושבים מהבטן.
אני חושש שלא בדיוק מבינים, מה אני מבין במוצא. אני משתמש במלה במובנה הנפוץ והמלא ביותר. בכוונה אינני אומר חופש. אינני מתכוון לתחושה כבירה זו של חופש מכל הצדדים. כקוף היכרתי זאת אולי והתוודעתי לאנשים שכמהים לכך. אבל במה שנוגע אליי, לא דרשתי חופש לא אז ולא היום. דרך אגב: לעתים קרובות מדי מוליכים האנשים את עצמם שולל עם חופש, וכפי שהחופש נמנה על התחושות הנשגבות ביותר, כך גם אחיזת העיניים ההולמת אותו. לעתים קרובות ראיתי בתיאטרון לפני הופעתי זוג אמנים כלשהו, למעלה על התקרה, מתעסקים בטרפזים. הם התנפנפו, הם התנדנדו, הם קפצו, הם העיפו זה את זה בזרועותיהם, האחד נשא את רעהו כששיניו אוחזות בשערותיו. "גם זה הוא חופש אנושי", חשבתי, "תנועה כאוות נפשך". לעג לטבע הקדוש! שום בניין לא יכול היה להחזיק מעמד מול צחוקה של הקופיות למראה זה.
לא, חופש לא רציתי. רק מוצא: ימינה, שמאלה, לאן שהוא: לא העמדתי כל דרישות נוספות: ולו גם יהא המוצא אחיזת עיניים בלבד: הדרישה היתה קטנה, אחיזת העיניים לא יכלה להיות גדולה בהרבה. להתקדם, להתקדם! רק לא לעמוד דומם בזרועות מורמות, לחוץ אל דופן ארגז.
כיום אני רואה בבירור: ללא שקט פנימי מירבי לעולם לא הייתי יכול להימלט. ובעצם אני חייב אולי את כל מה שנהייתי לשקט, שירד עליי לאחר הימים הראשונים בספינה. אבל שוב – את השקט אני חייב לאנשי הספינה.
אלה הם אנשים טובים, למרות הכל. ברצון אני נזכר עוד היום בצליל צעדיהם הכבדים, שחזר על עצמו בשנתי למחצה. היה להם מנהג, לעשות הכל באיטיות מירבית. אם רצה מישהו לשפשף את העיניים, הוא הרים את ידו כמו משקולת. הלצותיהם היו גסות, אבל לבביות. צחוקם היה תמיד מעורב בשיעול שנשמע נורא אבל לא שום דבר משמעותי. תמיד היה להם בפה משהו לירוק ואיפה הם ירקו לא היה להם אכפת. תמיד הם התלוננו, שהפרעושים שלי קפצו עליהם, אבל בכל זאת הם אף פעם לא כעסו עליי ברצינות בגלל זה: הם הרי ידעו שבפרוותי שורצים פרעושים ושפרעושים הינם קפצנים: לכן הם השלימו עם זאת. כשהיו חופשיים מעבודה, התיישבו לעתים כמה מהם בחצי עיגול סביבי: הם כמעט ולא דיברו, אלא רק נהמו זה לזה, עישנו, שרועים על ארגזים, את מקטרתם, היכו על ברכיהם, ברגע שעשיתי את התנועה הקלה ביותר: ופה ושם לקח אחד מהם מקל וגירד לי במקום שהיה לי נעים. לו הוזמנתי היום להפלגה בספינה זו, בוודאי הייתי דוחה את ההזמנה, אבל באותה מידה וודאי שיכולתי להעלות שם בסיפון האמצעי לא רק זיכרונות רעים.
השקט, שרכשתי בחוג אנשים אלה, מנע אותי בראש וראשונה מניסיונות בריחה. במבט מהיום נראה לי, כאילו לפחות תפסתי, שאני חייב למצוא מוצא, אם ברצוני לחיות, אבל שלמוצא זה לא אגיע באמצעות בריחה. אינני יודע עוד, אם בריחה היתה אפשרית, אבל אני מאמין בכך: בשביל קוף בריחה חייבת תמיד להיות אפשרית. עם השיניים שיש לי היום אני כבר צריך להיות זהיר בשעת פיצוח אגוזים שגרתי, אבל אז הייתי חייב להצליח במרוצת הזמן לנגוס במנעול הדלת. לא עשיתי זאת. מה הייתי יכול להרוויח מזה? בקושי הייתי מוציא את הראש, וכבר היו לוכדים אותי שוב, ונועלים אותי בכלוב גרוע עוד יותר: או שמבלי משים יכולתי לברוח לחיות אחרות, כמו לנחשי הענק שמולי, ולנפוח את נשמתי בחיבוקיהם. או שאפילו הייתי מצליח להתגנב לסיפון ולקפוץ מן האניה, ואז הייתי מתנדנד מעט קט מעל האוקינוס וטובע. מעשים מפוקפקים. לא דנתי ושקלתי באופן כה אנושי, אבל בהשפעת סביבתי התנהגתי כאילו דנתי ושקלתי.
לא דנתי ושקלתי, אבל בהחלט התבוננתי בשקט גמור. ראיתי אנשים אלה הולכים אנה ואנה, תמיד אותם פרצופים, אותן תנועות, לעתים קרובות נראה לי, כאילו היה זה רק אדם אחד. אדם זה או אנשים אלה הלכו איפוא באין מפריע. מטרה נעלה ניצנצה במוחי. איש לא הבטיחני, שאם אהיה כמותם, הסורג יורם. הבטחות כאלה, שברור שאי אפשר להגשימן, לא ניתנו. אבל אם הן התגשמו, הופיעו בדיעבד גם ההבטחות בדיוק היכן שביקשתי אותן קודם לשוא. הרי באנשים אלה לכשעצמם לא היה שום דבר שמאד משך אותי. לו הייתי חסיד של אותו חופש שהוזכר, הייתי בוודאי מעדיף כמוצא את האוקינוס, שראיתי במבטם המעורפל של אנשים אלה. אבל בכל מקרה התבוננתי בהם כבר זמן רב קודם לכן, כי ההתבוננויות המצטברות דחפו אותי מלכתחילה לכיוון המיועד.
היה זה כה קל לחקות את האנשים. לירוק יכולתי כבר בימים הראשונים. ירקנו איפה זה לזה בפרצוף: ההבדל היה רק, שאני ליקקתי אחר כך את פרצופי עד שהתנקה, והם לא ליקקו את פרצופם. את המקטרת עישנתי מיד כרגיל וותיק: רק הנחתי את אגודליי בראש המקטרת, וכל הסיפון האמצעי צהל: רק את ההבדל בין מקטרת ריקה למלאה לא הבנתי במשך זמן רב.
את מירב המאמצים גרמו לי בקבוקי היי"ש. הריח עינה אותי: הכרחתי את עצמי בכל כוחותיי, אבל חלפו שבועות עד שהתגברתי. למלחמה פנימית זו התייחסו האנשים ברצינות ראויה לציון יותר מלכל דבר אחר בי. בזיכרוני אינני מבדיל בין האנשים, אבל היה שם אחד שחזר ובא, לבדו או עם חברים, ביום, בלילה, בשעות המשונות ביותר, נעמד עם הבקבוק מולי ולימד אותי. הוא לא הבין אותי: הוא רצה לפתור את חידת הוויתי. הוא חלץ לאט את הפקק ואז הביט בי, כדי לבדוק אם הבנתי: אני מודה, צפיתי בו תמיד בתשומת לב חייתית, נמהרת. תלמיד אנושי כזה לא היה מוצא שום מורה אנושי על פני כל כדור הארץ: לאחר שנחלץ הפקק, הוא הרים את הבקבוק לפיו, כשאני עוקב אחריו במבטי עד לגרוגרתו: הוא מהנהן, שבע רצון ממני, ומצמיד את הבקבוק לשפתיים: אני, מוקסם מההכרה ההדרגתית, מתגרד בכל מקום שבו הוא נוגע וצורח: הוא שמח, מצמיד את הבקבוק ולוגם לגימה: אני, קצר רוח ומיואש בשאיפתי אליו, מטנף בכלובי, מה ששוב גורם לו הנאה מרובה, וכעת הבקבוק מושט מעצמו והוא שוב מרים אותו בתנופה ושותה, מוטה אחורה בהגזמה חינוכית, מרוקן את הבקבוק בלגימה אחת. אני, מותש מכמיהה מופרזת, איני יכול לעקוב עוד ונתלה חלוש על הסורג, בעוד הוא מסיים את השיעור התיאורטי בכך שהוא מחליק על בטנו ומגחך.
רק כעת החל התירגול המעשי. האם לא הייתי כבר מותש לגמרי מן השיעור התיאורטי? בהחלט, מותש לגמרי. כזה הוא גורלי. למרות זאת תפסתי היטב ככל יכולתי את הבקבוק שהוגש לי, חלצתי ברעדה את הפקק, עם ההצלחה התמלאתי בהדרגה כוחות חדשים, הרמתי את הבקבוק, בקושי אפשר היה להבדיל מן המקור: הצמדתיו לפי ו – והשלכתי אותו בשאט נפש, בשאט נפש, למרות שהיה ריק ורק הריח עוד מילא אותו, השלכתיו בשאט נפש על הרצפה. לצערו של מורי, לצערי הרב עוד יותר שלי עצמי, לא אותו ולא את עצמי פייסתי בכך, שגם לאחר השלכת הבקבוק לא שכחתי להחליק מצוין על בטני ולגחך תוך כדי כך.
לעתים קרובות הסתיים השיעור כך. ולזכותו של מורי: הוא לא כעס עליי: לעתים הוא החזיק לי את המקטרת הבוערת ליד הפרווה, עד שבמקום כלשהו, שהגעתי אליו רק בקושי, היא החלה להתלהט, אבל אז הוא כיבה אותה שוב בעצמו בידו הענקית הטובה: הוא לא כעס עליי, הוא הבין, שאנו לוחמים באותו צד נגד טבע הקוף, ושחלקי הוא הקשה יותר.
איזה ניצחון אמנם עבורו כמו גם עבורי, כאשר באחד הערבים, לפני חוג צופים רחב – אולי היה חג, גרמופון ניגן, קצין התהלך בין האנשים – כאשר באותו ערב, דוקא באין מבחין, תפסתי בקבוק יי"ש שעמד בשגגה לפני כלובי, תוך תשומת לב גוברת מצד החבורה חלצתי את הפקק לפי הספר, הצמדתיו לפי וללא שהיות, מבלי לעקם את פי, כשתיין מקצועי, עם עיניים מתגלגלות, צואר עולה על גדותיו, שתיתי באמת ובתמים עד תומו: לא עוד מתוך יאוש, אלא מעשה אמן השלכתי את הבקבוק: אמנם שכחתי להחליק על הבטן, אבל לעומת זאת, מכיוון שלא יכולתי אחרת, מכיוון שנדחפתי לכך, מכיוון שחושיי המו בי, קראתי "הלו!" קצר וקולע, התפרצתי בלשון אדם, קפצתי בקריאה זו לחברת האנשים וחשתי את ההד: "שמעו, הוא מדבר!" כמו נשיקה על כל גופי שטוף הזיעה.
אני חוזר: לא משך אותי לחקות את האנשים. חיקיתי מפני שחיפשתי מוצא, לא משום סיבה אחרת. גם עם ניצחון זה עדיין לא נעשה הרבה. קולי מיד בגד בי שוב: הוא חזר רק לאחר חודשים: הגועל מבקבוק היי"ש חזר אפילו ביתר שאת. אבל את הכיוון מצאתי אחת ולתמיד.
כאשר נמסרתי בהמבורג למאלף הראשון, היכרתי מיד את שתי האפשרויות, שהיו פתוחות בפניי: הגן הזואולוגי או במת הבידור. לא היססתי. אמרתי לעצמי: השקע את כל כוחך, כדי להגיע לבמת הבידור: זה המוצא. הגן הזואולוגי הוא רק כלוב סורגים חדש: אם תגיע לשם, אבדת.
ואני למדתי, רבותיי. אח, לומדים כשמוכרחים: לומדים כשרוצים מוצא: לומדים מבלי דעת. מצליפים על עצמך בשוט, מדכאים בעצמך כל התנגדות. טבע הקוף השתולל, התגלגל ממני החוצה והלאה, כך שמורי הראשון כמעט נהיה קופי בעצמו, ונאלץ במהרה לנטוש את ההוראה ולהתאשפז לצורך ריפוי. למרבה המזל הוא שב במהרה.
אבל אני נדרשתי למורים רבים, אפילו לכמה מורים בה בעת. כאשר נהייתי כבר בטוח יותר ביכולותיי, הציבור עקב אחר התקדמותי, עתידי החל להתבהר, לקחתי מורים בעצמי, שיכנתי אותם בחמשה חדרים צמודים ולמדתי אצל כולם כאחד, בכך שקיפצתי ללא הרף מחדר לחדר.
התקדמויות אלה! חדירה זו מכל הצדדים של אור הידע למוח המתעורר! אינני מכחיש: זה גרם לי אושר. אבל אני גם מודה: אינני מגזים בערך הדבר, כבר אז לא הגזמתי, ועוד פחות כיום. באמצעות מאמץ שלא היה עד כה שני לו עלי אדמות, השגתי השכלה ממוצעת של אירופאי. זה אולי לא כלום לכשעצמו, אבל זה בכל זאת משהו באשר זה הוציאני מהכלוב וסיפק לי מוצא מיוחד זה, מוצא אנושי זה. ישנו ביטוי גרמני מצוין: לחמוק בין השיחים. את זאת עשיתי: חמקתי בין השיחים. לא היתה לי שום דרך אחרת, אם יוצאים מתוך הנחה מוקדמת, שלא החופש עמד לבחירה.
במבט על על התפתחותי ומטרתה עד כה, אינני מתלונן, וגם אינני שבע רצון. ידיי בכיסי מכנסיי, בקבוק היין על השולחן, אני חצי שוכב חצי יושב בכסא נדנדה וצופה מן החלון. אם בא מבקר, אני מקבל את פניו, כפי שראוי. האמרגן שלי יושב בחדר הכניסה: אם אני מצלצל, הוא בא לשמוע מה בפי. בערב יש כמעט תמיד הצגה, ובקושי אוכל להצליח יותר. כאשר אני מאחר לשוב בלילה הביתה מהרמת כוסית, מאגודות מדעיות, מהתכנסות נעימה, מצפה לי שימפנזית קטנה מאולפת למחצה, ואני מרשה לעצמי לנהוג בה כמנהג הקופים. ביום אינני חפץ לראותה: יש במבטה טירוף של חיה מאולפת מבולבלת: רק אני מזהה זאת ואינני יכול לסבול את זה.
בכללו של דבר הגעתי בכל מקרה למה שיכולתי להגיע. אני לא אומר שזה לא היה שוה את המאמץ. מלבד זאת אינני מעוניין בשיפוטו של איש, אני מעוניין רק להרחיב את ההכרה. אני רק מדווח, גם לכם, רבותיי רמי המעלה מן האקדמיה, אני רק מדווח.
סוף
זה הסיפור על הקוף היהודי שרוכש לו השכלה ממוצעת של אירופאי והופך לבדרן כדי לצאת מהכלוב אל הבמה. הבחירה היא בין ישיבה בכלוב לבין עשיית עצמך לצחוק כחיית קרקס, שזו מהותו של היהודי וגם מהותו של האמן, לבדר את האחרים בעשותך את עצמך לצחוק, כאשר מרחב החירות שלך נע בין זה של הקוף הכלוא בכלוב לבין זה של היהודי בקוצים המרקד בעל כורחו.
עכשיו אני חושבת גם על כך שתהליך האילוף העיקרי מתקיים בלב האוקינוס. רוב הסיפור מתרחש על אניה בלב האוקינוס. אם תצליח לפרוץ מן הכלוב תגלה שהינך נמצא על אניה בלב האוקינוס ואין לך שום סיכוי להימלט. אין לך מסביבך אלא ים-עולם שאינך יכול אלא לטבוע בתוכו. שום יבשה איננה נראית.
עכשיו אני חושבת על פוסידון שגם הוא תקוע ליד שולחן הכתיבה בקרקעית האוקינוס, וגם ישיבה ליד שולחן כתיבה היא מין ישיבה בכלוב שבו אתה חסום מלפנים ומאחור, ואין זה משנה כמה גדולים המרחבים מסביבך, אינך יכול לחצות אותם לרוחבם. התנועה היחידה האפשרית עבורך היא תנועה אנכית: אתה יכול לעלות מעלה אל משרדו של אדונך, ואתה יכול לשקוע מטה מול קיר הארגז או שולחן הכתיבה או לטבוע למות. המרחב הוא אינסופי, אבל התנועה מוגבלת בהכרח, והשיחרור אפשרי רק במות. רק המתים, או אולי העומדים למות, נעים ללא מגבלה.
אני שגדלתי לחוף ימים ולנוף ימים יודעת את הים שהוא דרך והוא גבול, הוא פתח והוא מחסום, הוא מעבר והוא אין מעבר, הוא הזמנה למרחקים והוא מרחקים לא נודעו. עכשיו שהקיץ לוהט ורוח המערב מביאה לפעמים את ריח המלח מן הים אני מתמלאת אליו געגועים. למרחקים מעולם לא הפלגתי.
אניות
אניות הן בתים גדולים על הים
שאינם טובעים לעולם
כך שנים רבות האמנתי.
מעולם לא הפלגתי בהן
אבל תמיד חלמתי
להפליג בהן אל חופי זהב.
בחלום הים היה חלק כראי
והחלקתי על פניו כמו שמחליקים אל תוך חלום
בשמיכת נוצות, כשאני מתחת והכלב מעל.
ונזכרתי איך לקחו אותנו ביום העצמאות
ילדים מנפנפים בדגלים קטנים
להפליג בנמל
והפלגנו בספינת משמר החופים
סביב סביב לשובר הגלים.
לא היה ספן נודע שלא שיננתי את תולדותיו
קפיטן קוק, מגלן, כמובן קולומבוס
עם ילדי רב החובל גרנט נסעתי לארץ האש
ועם בקבוק של רום לאי המטמון.
בארגז של קרטון הפלגתי עם אחי
על רצפת חדרנו
ספינת הקרטון נטרפה
ועל אי המיטה שלנו
היינו כל השבוע רובינזונים.
יום יום נסעתי באצבע באטלס
וחלמתי על איי יון
על מרגלות האתנה
על ונציה מצד הים, על ג'נובה, מרסיי, ברצלונה
הפלגתי אליהן שוב ושוב בדימיון
ואף לא פעם במציאות.
כְּחוֹל האטלס היה שליו
ולא טלטל את הספינה
ושמש הים התיכון תמיד האירה את דרכנו.
אבל מן הנמל מעולם לא יצאתי.
כמה פעמים הפלגתי עם בנותיי על פני ים כנרת
בספינה של צליינים
מטבריה לעין גב וחזרה
הצליינים התפללו כל הדרך ואכן לא טבענו
וראינו איך בעין גב בצהרים
מי הכנרת גואים.
פעם הפלגתי גם בספינת תיירים
מארמון וסטמינסטר לטירת לונדון.
חיפשנו שם את הדובי פדינגטון
אבל באותו יום הוא לא בא.
אחר כך בעלי עזב את הבית
והבנות שמו את הדובי פדינגטון
על הכסא שבו נהג לשבת
כדי שהמשפחה תישאר שלמה.
ופעם אחת בפריס
הפלגתי לאי סן-לואי
על פני הסינה
בספינה של גימלאים צרפתים רטננים
שכעסו מאד על המדריך
כי הוא הסביר גם באנגלית.
אחר כך טיפסתי על מגדל אייפל
וראיתי שהסינה יפה יותר
במבט ממרום.
ופעם הפלגתי על פני הדנובה
ממקום שהרומאים קראו לו יער
אל העיר בודפשט
נדחקו בספינה מאות אנשים
שעמדו כל הדרך
וכאבו לי הרגליים
שלושה ימים.
שנים רבות כתבתי על ספינות עתיקות
ספינות עץ שטוחות שירדו עם הזרם
וספינות מפרשים גבוהות, פאר ציי המלך
וגם סירות קרב תורכיות שהטילו אימה על אירופה.
ראיתי שרטוטים שלהן בארכיון
וגם דגמים שלהן במוזיאון.
בטלויזיה ראיתי יערות באיי הקריביים
קרחונים נמסים באלסקה וגרינלנד
פינגווינים מדדים בחופי אנטארקטיקה
ואפילו לא חלמתי.
יש מקומות רחוקים מכדי להפליג אליהם ולו בדימיון.
אבל ברבות הימים אפליג באניה ההיא
שלוקחת אנשים אל עולם אחר
במקום שהעבים מכסות על השמש
ואולי כמו בסרטים אהובים
אפליג אל האופק בשעת השקיעה
במקום שבו כחול הים נפגש בכחול השמיים
והשמש תאיר על פני.