היינריך הימלר בוילה פון-טראפ

נכתב בשנת 2008

נדמה לי שהיה זה ביום הולדתי העשירי, כשראיתי לראשונה את "צלילי המוסיקה", ולאורך כל הסרט התמוגגתי בדמעות. לא מעצב, מהתרגשות. מהו פער דורות הבנתי שנים רבות לאחר מכן, כשבנותיי פרצו בצחוק מתגלגל למראה שבעת הילדים הלבושים בבגדים שנתפרו מוילונות, ולא חדלו לצחוק מכך. הסרט בעיקר שיעשע אותן. בישראל העצובה של ילדותי איש לא צחק מבגדים שנתפרו מוילון, או מכל אריג אחר. במכתבו היפה למוסף "ספרים" (23.7.08), בתגובה לביקורתה של איילת שמיר על תרגומה של עירית לינור לרומן של ג'יין אוסטן "גאוה ודעה קדומה", סיפר מיכאל גיליס על הדברים שכיום קשה לנו להבין בחייהם של בני משפחת בנט, וסיכם כי הכל השתנה, אולי חוץ מבני האדם. אנשים נהנים עדיין לקרוא את ג'ין אוסטן וגם לצפות ב"צלילי המוסיקה", שמתאר תקופה הרבה יותר קרובה אלינו, ובכל זאת מאד רחוקה. מה שהיה פעם עצוב או נוגע ללב, הוא היום מגוחך מעט, ובכל זאת, כנראה שבני האדם לא השתנו לגמרי, והם נאמנים בדרכם לאהבותיהם של דורות קודמים.

אחד הדברים שמעסיקים את מחשבתי לא מעט הוא כיצד אפשר לדעת הרבה מאד על משהו ובכל זאת לא לדעת פרטים מהותיים מאד, רבי ערך, מצב שבו אני מוצאת את עצמי לעתים מזומנות, וכעת שוב: אמנם לא הייתי מן המעריצים הנלהבים, אלה שהיו להם בבית קלטות של "צלילי המוסיקה", וקראו את כל ספריה של מריה פון-טראפ, אבל בהחלט נהניתי לקרוא מדי פעם מאמרים על בני המשפחה המפורסמת, שכללו מעט רכילות ומעט זכרונות, וגם אהבתי לחשוב על כך שבאוסטריה, שהיתה בה כל כך מעט התנגדות לנאצים, היתה משפחה אחת, לא חצי קומוניסטית וחצי יהודיה כמו רוב משפחות המתנגדים לנאצים, אלא דוקא משפחת אצולה אוסטרית שמרנית מאד, קתולית מאד, נאמנה מאד לבית המלוכה ההבסבורגי, שהתנגדה לנאצים באמת וגם ברחה מאוסטריה לארצות-הברית ולא חזרה אף פעם, מלבד לביקור, ולא היו באוסטריה הרבה משפחות כאלה. בעצם הדברים שלא ידעתי אינם נוגעים כלל למשפחת טראפ עצמה, שכבר היתה באמריקה, הרחק מאימת הנאצים, אלא לוילה שלהם, שהשאירו מאחור, לאחר שמסרו אותה למסדר הנזירים בעל השם הנורא "המיסיונרים של הדם היקר", שהפכו את הכנסייה המשפחתית הקטנה, שבה התוודע בזמנו כומר צעיר למקהלה המשפחתית והציע להם לצאת להופעות, לכנסיית התפילה שלהם ותלו בה את תמונת ישו שדמו היקר ממיס את הצלב, תמונה שרק תיאורה מזעזע אותי.

וגם המיסיונרים של הדם היקר אינם קשורים לסיפור המזעזע, שהם רק היו מושאיו: בשנת 1939 הפקיע היינריך הימלר את וילה טראפ מן הנזירים והפך אותה למשכן הקיץ שלו. על כך ועל פרטים נוספים נודע לי מכתבתו של וולפגנג לֶכְנֶר במדור "טיולים" של השבועון "די צייט". הכתבה הופיעה במדור טיולים משום שב-25 ביולי 2008, יום לפני פתיחתו ב-26 ביולי, של פסטיבל זלצבורג, נפתחה וילה טראפ למבקרים, ועברה הסבה למלון. השכנים כועסים על כך, שכן רבים מן התיירים המגיעים לזלצבורג מארצות הברית מגיעים אליה בעקבות "צלילי המוסיקה", והם חוששים שהפרבר השקט של זלצבורג באייגן Aigen, שבו שוכנת וילה טראפ, יתמלא מבוקר עד ערב באוטובוסים רעשנים של תיירים אמריקנים, ובין השאר העלו השכנים המתנגדים את השאלה איך אפשר להקים מלון בוילה שהיתה משכנו של היינריך הימלר, וכעת כבר אי אפשר להתעלם מן הסיפור הזה, ששנים רבות כל כך הוצנע היטב. אמנם הוילה עצמה לא הופיעה בסרט, שכן לאחר המלחמה הוחזרה למשפחת פון-טראפ, שמצידה השיבה אותה לנזירים, המיסיונרים של הדם היקר, שהחזיקו בה עד לאחרונה, ולכן צולם הסרט בחלקו בטירות השכנות ומתוך הליקופטר שטס מעל למקום, ובחלקו באולפן הוליוודי שבו נבנו חדריה הפנימיים של הוילה, אבל זה שנים מוכרת הוילה המקורית כוילה טראפ ומושכת תיירים להתבונן בה מבחוץ, שכן רק אתמול נפתחו הוילה וגניה לציבור הרחב, שיכול כעת לשוטט גם בפנים, ואם יתגברו היזמים על התנגדות השכנים, גם לבלות בה לילה עם ארוחת בוקר.

די צייט, גיליון 31, 24.7.08

סוף השיר

הוליווד הקנתה למשפחת טראפ שם עולמי. כעת נפתח הבית בזלצבורג כמלון

מאת וולפגנג לֶכְנֶר      

מריה אוגוסטה פון טראפ היתה חייבת להיות אשה שלא תיאמן. צעירה מרדנית וקופצנית, לעתים קרובות עליזה, אבל בלתי מסוגלת לקבל מרות. בשנים מאוחרות יותר חותרת למטרה, קשת עורף, ומעוררת קנאה ביכולתה להתחיל מחדש שוב ושוב. בזקנתה היתה לעתים קרובות נתונה למצבי רוח, שתלטנית, קולנית. אבל נדיבה, מטריארכית, שהחזיקה יחד את משפחתה ביד ברזל. תמונות משנותיה האחרונות מראות את ה"ברונית" בשיער לבן, מטפחת ראש ופנים של איכרה מהרי טירול. כך נראתה איפוא האשה, שהיא אולי האוסטרית המפורסמת ביותר מלבד הקיסרית סיסי [אליזבת, רעיית הקיסר פרנץ יוזף], למרות שכאן באוסטריה בקושי מכירים אותה.

מריה אוגוסטה פון טראפ נפטרה במרס 1987 בגיל 82 בורמונט שבארצות הברית. אבל הבית שבו בילתה את השנים המכריעות בחייה ניצב בזלצבורג. כעת יהפוך למלון. בסוף השבוע הזה יבוא הארכיבישוף לחנוך אותו.

בסוף שבוע זה נפתח גם פסטיבל זלצבורג. פייר בולז ינצח על קונצרט של הפילהרמונית של וינה, הבכורה הראשונה תהיה כמובן לאופרה של מוצרט, דון ג'ובאני, ומעל ככר הקתדרלה תהדהד שוב הקריאה "כווולאדם!" (Jeeederrmann!) [המחזה מועלה בקביעות בזמן הפסטיבל]. אבל מבחינה עולמית אירוע חשוב יותר יהיה חנוכת מלון הוילה טראפ. גם היא קשורה למוסיקה, לפחות בעקיפין. כי אנשים רבים בעולם חושבים בהקשר לאוסטריה וזלצבורג תחילה לא על מוצרט, אלא על מריה פון-טראפ, מריה מ"צלילי המוסיקה". כמיליארד איש צפו במחזמר המצולם מאז 1965. אין עוד סרט קולנוע על אדם אמיתי שהיה כה מצליח. פוליטיקאים אוסטרים אוהבים לספר שוב ושוב, איך מנגנים בחו"ל לכבודם את "אֶדֶלוַייס, אדלוייס", הנעימה הרגשנית המובילה של הסרט, משום שחושבים שזהו ההמנון האוסטרי.

כמובן, גם בחנוכת מלון וילה טראפ ביום ששי בערב תשיר מקהלת הילדים שהוקמה מטעם המלון "אדלוייס, אדלוייס". דפי התווים המאובקים מן החזרות מונחים בין כלי העבודה של הפועלים האחרונים, שעדיין צובעים דלתות בחיפזון, מתקינים אביזרי אמבט ומשייפים את מדרגות העץ הישנות בחדר המדרגות.

רק מעט יותר מחמישה שבועות נותרו למלונאים החדשים מַרִיאַנֶה דוֹרְפֶר וכריסטופר אוּנטֶרקוֹפְלֶר לשיפוציםמאז דיירי הוילה עד כה, המיסיונרים של הדם היקר, עקרו מכאן. לפחות הם הותירו בשלמותה את הקַפֶּלַה בחדר שינה של משפחת טראפ בקומה הראשונה. שם יוכלו אורחי המלון גם להינשא עם שירות מלא, כולל מעצבת ודירנדל ממשי לבן, ולהתארח בסוויטת החתונה הצמודה שגודלה שבעים מטר מרובע.

"אנחנו רוצים", אומר כריסטופר אונטרקופלר, "להתרכז לגמריי בהיסטוריה האמיתית של משפחת טראפ, לא כל כך ב"צלילי המוסיקה". למרות זאת דאגו הוא ומריאנה דורפר לא רק להבטיח את השם והתמונה "וילה טראפ", אלא גם את הזכות לשווק את מלונם כ"ביתה המקורי של המשפחה מצלילי המוסיקה". סופסוף זוכה העיר זלצבורג כבר כעת מדי שנה מיליון ומאתיים אלף לינות תיירים, שבאים רק כדי לראות את נופי סרטם האהוב.

"היא הלהיבה את כולנו, גם את הנועזות ביותר"

סיפורה האמיתי של משפחת טראפ מתחיל עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, כאשר קצין הימיה האוסטרו-הונגרי גיאורג פון טראפ נשא לאשה אנגליה צעירה, אגתה וייטהד. הם התאימו זה לזו: הוא פיקד על צוללת, אביה המציא את הטורפדו. כאשר פרצה המלחמה, עברה המשפחה מן הים האדריאטי לזלצבורג. אוסטריה הפסידה במלחמה והפסידה גם את המוצא לים. בשנת 1922 נפטרה אגתה פון טראפ, והותירה את בעלה, רב החובל ללא ספינה, עם שבעה ילדים. בשנת 1926 הוא חיפש מורה פרטית. לבית הגיעה מריה אוגוסטה קוצ'רה, בת 21, ילידת טירול, יתומה מגיל רך, שגודלה בוינה בידי אפיטרופוס אכזר, מורה מוסמכת וחניכה במנזר הבנדיקטיני נונברג, מתחת למבצר זלצבורג. כניסתה לוילה טראפ היתה בוודאי מעין תופעת טבע.

בבית אבות מחוץ לזלצבורג חיה דורותיאה רקוצי בת התשעים, גברת קשישה מופלאה עם עיניים מלאות חיים. היא זוכרת עדיין בדיוק את האשה שהיתה מחנכת שלה בפנימיה בנונברג באמצע שנות העשרים. "היה לה חוש נפלא לילדים." כשלא היתה בסביבה שום נזירה, החליקו הבנות על מעקה המדרגות והמחנכת בראש. "בערב היא שרה איתנו שירי עם נפלאים עם הגיטרה", מספרת דורותיאה רקוצי. ביום היא שיחקה עם הבנות בשוטרים וגנבים. "היא הלהיבה את כולנו, אפילו את הנועזות ביותר."

צעירה בלתי שגרתית זו הגיעה לוילה טראפ, ןביקשה לרכוש את אמונם של שבעת הילדים, וכבר בשנה שלאחר מכן, בנובמבר 1927, נישאה לגיאורג פון טראפ המבוגר ממנה בעשרים וחמש שנה, שעדיין אהב להיקרא ברון, למרות שהאצולה באוסטריה התבטלה יחד עם המונרכיה. כעת הפכה היא לברונית. הם חיו חיי אדנות בוילה עם הגן הגדול מסביב, ערכו נשפים, ניגנו, העסיקו משרתים.

לאחר הגירת משפחת טראפ, השתכן הימלר בוילה

זלצבורגית אחרת, אירמגרד וֶהרֵל, יכולה לספר על שנות הזהב האלה. סבתה יוהנה רַאוּדַשל, היתה הטבחית של משפחת טראפ בשנת 1931. עד גיל מופלג סיפרה הסבתא על התקופה אצל הברונית. בשנה שעברה הוציאה אירמגרד והרל את מיטב מתכוניה של סבתה בספר בישול עם הערות ביוגרפיות, בגרמנית ובאנגלית, בשתי השפות נקרא הספר The Sound of Cooking. רק כעת, מעט לפני פתיחת המלון, היא יכולה להיכנס לוילה טראפ. היא עומדת במטבח המודרני העשוי פלדת אל חלד ואומרת בהתרגשות: "אז כאן סבתא בישלה", ואז עולה למעלה במדרגות המשרתים לקומה השנייה ומנסה לתאר לעצמה, באיזה מחדרי עליית הגג התגוררה סבתה.

כבר שנים ספורות לאחר נישואיהם נאלצו בני טראפ בעצמם להתגורר בחדרים הנמוכים מתחת לגג. בשנת 1934, הבנק שבו השקיע הברון את הונו פשט את הרגל. הם פיטרו את עובדי המשק והשכירו את הקומה הראשונה. אבל בזכות יתר אחת הם המשיכו לדבוק: הם לא הלכו לכנסייה, אלא ערכו את המיסה בקפלת הבית שלהם. כך הגיע לוילה – כממלא מקום – בפסחא של שנת 1935, הכומר ונגן הכנסייה הצעיר פרנץ ואזנר. הוא שמע את המשפחה מזמרת, התלהב מקולותיהם, שיכנע אותם לייסד אנסמבל בשם המקהלה הקמרית הזלצבורגית טראפ, ואף להופיע בתשלום, למרות התנגדותו של הברון שנפגע ונבוך מכך.

שאר הסיפור מסופר בקצרה, מה גם שבמהרה כבר אינו מתרחש בוילה בזלצבורג. מריה ושבעת הילדים הופיעו עם שירי העם והכנסייה שלהם ברדיו, זכו בתחרות זמרי עם של פסטיבל זלצבורג, וקיבלו הזמנה לסיבוב הופעות באמריקה, דבר שקרה בעיתו, כי הנאצים, שבשנת 1938 השתלטו על אוסטריה, כבר נטרו להם טינה, בשל סירובם לשיר סרנדה ליום ההולדת של היטלר. גיאורג פון טראפ לא רצה לשוב לפקד על צוללת, ורופרט, הבן הבכור, דחה משרה בבית החולים, מכיוון שהיה עליו למלא שם את מקומו של רופא יהודי. אז כל המשפחה, כעת עם תשעה ילדים, נסעה לארצות הברית, ומעולם לא שבה לאוסטריה.                

בזמן שבוילה שלהם בזלצבורג השתכן דוקא היינריך הימלר, הורה לשבויי מלחמה להקים חומה גבוהה מסביב לגן, וממשרדו המאובטח מהאזנה בקומה הראשונה אירגן את השואה, הקיפו זמרי משפחת טראפ בתלבושות הלאומיות שלהם את ארצות הברית ואחר כך את העולם. הם התישבו בהרי ורמונט. גיאורג פון טראפ נפטר בשנת 1947, ובשנת 1948 החלה מריה אוגוסטה פון טראפ לספר את סיפור ההרפתקאות המשפחתי בספרים. הם הפכו לבסיס לשני סרטים גרמנים, שהעניקו מצדם השראה, בשנת 1959, למחזמר "צלילי המוסיקה" בברודווי, של ריצ'רד רוג'רס ואוסקר המרשטיין, שבשנת 1964 הוסרט עם ג'ולי אנדריוס בתפקיד מריה.

זה שהתסריט שיבש את הכרונולוגיה האמיתית (כך מתערבים בפעמוני החתונה של מריה והברון צעדי הורמאכט הפולש), שהמשפחה בסרט נמלטת מאוסטריה ברגל לשוויץ, ניחא. הדבר המכריע היה שכל צילומי החוץ נעשו אז בזלצבורג וסביבתה, עם הליקופטר וכל הציוד. כך יצר הסרט את אותו זוהר אלפים ואסתטיקת אדלוייס, שבהם מתהדרת אוסטריה ברצון עד היום. תמונות עוצרות נשימה אלה של סיפור שובה לב, יכולות להסביר את הצלחת "צלילי המוסיקה", הוא זכה בחמישה אוסקרים, הדיח את "חלף עם הרוח" כסרט המצליח ביותר ונותר במקומו שבע שנים.    

הכתבה עוד נמשכת ומתארת את הסיורים הנערכים במקום בעקבות אתרי הצילום של הסרט. אבל אני נשארת המומה: שמתם לב איך הגניב הכתב את הימלר לוילה? במין משפט תפל כזה: בזמן שהימלר תיכנן מהמשרד בקומה הראשונה של הוילה את השואה, משפחת טראפ שרה ברחבי אמריקה. אפילו לא משפט ראשי. ועכשיו גם השכנים נזכרו שפעם גר שם הימלר, בוילה היפה, והם לא רוצים שם דיסנילנד. דיסנילנד? פתאם נעלם לו במבי ומן היער הגיחו הנאצים והפכו את היער הקסום לאושוויץ.

הלכתי איפוא לחפש באתר האינטרנט של הוילה, שם גיליתי שהיא נבנתה בשנת 1863 בידי האדריכל האיטלקי ולנטין צ'קוני, עבור מושל זלצבורג, הרוזן הוגו למברג, שמכר אותה לימים לגיאורג פון טראפ, שהמשיך ושיפץ את הוילה. כשמשפחת טראפ נמלטה לארצות הברית, מסרה את הוילה לנזירים, המיסיונרים של הדם הקדוש, ושנה לאחר מכן הפקיע אותה הימלר. 

אני מתחילה לחפש באינטרנט הימלר ווילה טראפ. באחד האתרים מסופר:

Von 1939 an - die Familie Trapp war vor der Nazi-Herrschaft bereits in die USA geflüchtet - bis 1945 hatte SS-Reichsführer Heinrich Himmler die Villa okkupiert. Die Hauskapelle ließ er zur Bierhalle umfunktionieren, in der Hakenkreuze und Runen in die Möbel geschnitzt wurden. In Aigen empfing Himmler bei seinen langen Aufenthalten in Salzburg die Staatsgäste wie Benito Mussolini.

תרגום: "משנת 1939 ואילך – משפחת טראפ כבר ברחה משלטון הנאצים לארצות הברית – ועד 1945, החזיק בוילה רייכספיהרר האס-אס היינריך הימלר. את הקפלה הוא הפך לאולם בירה, שברהיטיו נחרתו צלבי קרס וסמל האס-אס. באייגן קיבל הימלר בתקופות מגוריו הארוכות בזלצבורג את אורחי המדינה כמו בניטו מוסוליני."

הקפלה הפכה לאולם בירה עם צלבי קרס וסמלי אס-אס? זה כבר נשמע קצת מוגזם. הימלר טיפח אמנם את "תנועת האמונה הגרמנית", האמין שהנצרות היא תורה יהודית שאינה הולמת ארים, ושדתם של הגרמנים היא דת פגנית קדומה כביכול, אך למעשה המצאה חדשה כמו "הכתב העתיק" שבו נכתב סמל האס-אס, שהיה למעשה וריאציה של הכתב הגותי, שאף הוא אינו גותי אלא לטיני במקורו. אבל עד כדי כך לחלל קפלת תפילה קתולית? האם זו אמת, או סיפורים שסופרו בסביבה המאד קתולית על השכן הבלתי קרוא? ומתי ביקר מוסוליני בוילה? ביקורים רבים ערך מוסוליני בזלצבורג. העיר היתה בעצם מקום המיפגש הקבוע של בכירי איטליה הפשיסטית עם בכירי גרמניה הנאצית. לבד מיתר סגולותיה גם מיקומה באמצע הדרך בין ברלין לרומא תרם לכך. מצאתי ביו טיוב סרט של פגישת מוסוליני עם היטלר בזלצבורג במרס 1942, אלא שאז, כך כתוב, אירח אותו היטלר בוילה קלסהיים, ולא בוילה טראפ, או מי יודע כיצד כינו הנאצים את וילה טראפ – ודאי לא רצו להזכיר את שמו של האוסטרי האציל שירק בפניהם. חיפשתי שעות באינטרנט ובספרים אבל לא מצאתי דבר שיבהיר את התמונה, וללא תאריך ידוע לביקורו של מוסוליני בוילה אין טעם ללכת לארכיון ולחפש כזו מחט בערימה של שחת, וגם אם אראה תמונה מטושטשת בעיתון ישן, איך אדע לזהות שזו וילה טראפ ולא וילה קלסהיים או וילה אחרת שהנאצים חמדו להם?

תמיד אנשים שואלים מה אני חושבת. דוקא מוצא חן בעיניי שוילה טראפ תהפוך למלון, ושילדים אמריקאים ירוצו בגן וישירו דו רה מי. לא מגיע למשפחה הזו שביתם יהפוך מוזיאון לפשעי הימלר. אבל בהחלט הייתי רוצה שישימו איזה שלט שיספר מה באמת קרה באותם ימים – אם אגיע לזלצבורג שוב, אלך לחפש בארכיון העירוני, האם יש זכר למגורי השכן היינריך הימלר בוילה, ברחוב טראון 34, לרדת בתחנת הרכבת אייגן, שממנה, כך כתוב, נמלטה משפחת טראפ לאיטליה בדרכה לארצות הברית. והייתי רוצה שיבוא במאי ויעשה סרט על תולדותיה של וילה טראפ, ויספר בדיוק מה קרה בה בתקופה הנאצית,  לא במשפט טפל אלא בפרטים. ואם יש קורא שיודע משהו על כך או מכיר ספרות בנושא, שיספר לנו על כך בבקשה. חבל שוילה טראפ כבר לא תהיה עבורי מקום מהסרטים, אבל צריך להשלים עם כך, כמו שצריך להשלים עם העובדה שלא נשארים בני עשר.