בזיכרון היהודי נותר המלך הורדוס כמלך מפלצתי באכזריותו, זר ושנוא, גר שנותר תמיד זר, אבל בברית החדשה הוא מופיע כמלך היהודים, ובמסורת הנוצרית מזוהים היהודים עם הורדוס. טבח החפים מפשע המתואר בברית החדשה בבשורת מתי פרק ב' הוא אחד מסיפורי היסוד של הדת הנוצרית, והוא הסיפור שממנו צמחו עלילות הדם נגד היהודים, הרוצחים כביכול ילדים נוצריים ושופכים את דמם. עד עצם היום הזה מעצב הסיפור הזה את דמותו של היהודי בעיני הנוצרים, וממלא תפקיד מרכזי בעיצוב דמותה של מדינת ישראל בחברה הנוצרית.
טבח החפים מפשע, מתי, פרק ב, פס' א-ט"ז
ויהי כאשר נולד ישוע בבית לחם יהודה בימי הורדוס המלך, ויבואו מגושים מארץ מזרח ירושלימה לאמר: איה מלך היהודים הנולד כי ראינו את כוכבו במזרח ונבוא להשתחוות לו. ויהי כשמוע הורדוס המלך את דבריהם וייבהל הוא וכל ירושלים עמו: ויקהל את כל ראשי הכהנים וסופרי העם וידרוש מאיתם לאמר איפה יוולד המשיח? ויאמרו לו בבית לחם יהודה, כי כן כתוב ביד הנביא: ואתה בית לחם ארץ יהודה אינך צעיר באלפי יהודה כי ממך יצא מושל אשר ירעה את עמי ישראל: אז קרא הורדוס למגושים בסתר ויחקור אותם לדעת את זמן הופעת הכוכב: וישלחם בית לחם ויאמר לכו חיקרו היטב על דבר הילד, והיה כי תימצאון אותו והגדתם לי, ואבואה להשתחוות לו גם אני: ויהי כשומעם את דברי המלך וילכו והנה הכוכב אשר ראו במזרח דרך לפניהם, עד בואו אל המקום אשר שם הילד ויעמוד ממעל לו: ויראו את הכוכב וישמחו שמחה גדולה עד מאד: ויבואו הביתה, וימצאו את הילד עם מרים אמו, ויפלו על פניהם וישתחוו לו ויפתחו את אוצרותם ויקריבו לו מנחה זהב ולבונה ומור: ויצוו בחלום לבלתי שוב אל הורדוס וילכו בדרך אחרת אל ארצם: הם הלכו משם והנה מלאך ה' נראה אל יוסף בחלום לאמר קום, קח את הילד ואת אמו וברח לך מצריימה והיה שם עד אשר אומר אליך, כי הורדוס מבקש את הילד לאבדו: ויקם ויקח את הילד ואת אמו בלילה ויברח מצריימה: ויהי שם עד מות הורדוס למלא את אשר דיבר ה' ביד הנביא לאמר ממצריים קראתי לבני: וירא הורדוס כי התלו בו המגושים ויקצוף מאד, וישלח וימית את כל הילדים אשר בבית לחם ובכל גבוליה מבן שנתיים ולמטה כפי העת אשר חקרה מפי המגושים.
עלילות הדם הראשונות, כמו זו שהתרחשה בעיר נורוויץ באנגליה בשנת 1144, היו סמוכות לחג הפסחא, וכפי שמדגיש ההיסטוריון גאווין לנגמיר בספרו החשוב "לקראת הגדרה של אנטישמיות", הן לא תיארו שימוש יהודי בדמו של ילד נוצרי, אלא מין שיחזור של פשע צליבת ישו על ילדים נוצריים. עלילות אלה התרחשו בסמיכות לחג הפסחא, שמציין את צליבת ישו וקומו לתחייה. עלילת הדם הראשונה הראויה לשם זה התרחשה בעיר פולדה שבגרמניה בשנת 1235, ולא בפסחא אלא דוקא בחג המולד.
מספר לנגמיר:
מחוץ לחומות העיר, על נהר הפולדה, היו כמה טחנות, וביום חג המולד של 1235, הטוחן באחת מטחנות אלה ואשתו הלכו לכנסייה בעיר. בעת היעדרם נשרפה הטחנה עד היסוד וגופות חמשת בניהם נמצאו בחורבותיה. זה היה יום עצוב לטוחן ואשתו, אך עצוב בהרבה לשלושים וארבעת היהודים שחיו בפולדה, ולמיליוני יהודים לאחר מכן.
Gavin I. Langmuir, Toward a Definition of Antisemitisem, University of California Press, p. 264
יהודי פולדה הואשמו ברצח הנערים: שניים מהם הודו שהרגו את הנערים ושאבו את דמם לתיקים מצופים שעוה – זו היתה הפעם הראשונה שבה הופיע סיפור לא רק על יהודים ההורגים ילדים נוצרים, אלא על שימוש כביכול בדם הילדים. ב-28 בדצמבר, שהוא במסורת הקתולית יום טבח החפים מפשע, נרצחו באכזריות שלושים וארבעת היהודים מפולדה.
אחד הסיפורים הנפוצים בחברה הנוצרית של ימי הביניים היה סיפור הנער המזמר שהיהודים שיספו את גרונו. להלן גירסת הנזיר הדומיניקני תומס מקנטימפרה בן המאה ה-13 בחיבורו הנ"ל Bonum Universale de Apibus:
כאשר תינוק של בית רבן, כפי שלמדנו מעדותם הנאמנה של האחים הדומיניקנים, זימר לעתים קרובות ברחובות עם ערב לשנאת היהודים: "יבוש היהודי האומלל, האומר שישו נולד מזרעו של יוסף", תפסו היהודים את הנער באחד הלילות, שיספו את גרונו והסתירוהו בבית-הקברות תחת אבן-קבר. הבוקר עלה והאם שאיבדה את בנה וחיפשה אחריו במקומות שונים עם השכנים, עברה ליד בית הקברות זועקת ומקוננת: בני יקירי, באשר איבדתיך שם אבקשך, אז זעק הנער בקול גדול מתחת לאבן: "יבוש היהודי האומלל" וגו'. למשמע קולו נדהמו המחפשים והביטו סביב, ולבסוף הבחינו בנער מתחת לאבן, והרימוהו חי ושלם.
צ'וסר, מגדולי משורריה של אנגליה, עיבד ב"סיפורי קנטרברי" שלו (סוף המאה ה-14), את סיפור הנער המזמר לסיפור עלילת דם של ילד קטן, שהוא מביא בספרו כ"סיפורה של אם המנזר". בסיפורו של צ'וסר מדובר בילד יתום בן שבע, שאינו מתגרה ביהודים אלא מזמר מזמור תהילה למריה. אני מביאה קטע מתוך תרגומו של שמעון זנדבנק ל"סיפורי קנטרברי", הוצאת עם עובד, 1980:
מאז רקמו היהודים תכנית / מן העולם להעביר אותו./ שכרו רוצח, בסמטה פלונית / היה לו לרוצח מחבוא./ וכשקרב אותו תינוק לבוא, תפס בו היהודי מאחור,/ שיסף גרונו והטילו לבור./ למלתחה, שמעו לי, הטילו,/ ששם עושה צרכיו כל יהודי./ הו עם ארור, שהורדוסים כולו.
סיפורו של צ'וסר קושר בין טבח החפים מפשע בידי הורדוס לבין עלילות הדם שמבצעים כביכול היהודים, שהם לדידו "עם של הורדוסים". אין זו המצאה של צ'וסר אלא תפיסה מקובלת במסורת הנוצרית.
ב-24 בדצמבר 2003, ערב חג המולד, פירסם ה"פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג" את הכתבה הבאה מאת היינץ יואכים פישר:
הרשע
הוא הרשע של סיפור חג המולד התנ"כי: הורדוס, "מלכה של ארץ היהודים, שבה נולד ישו בבית-לחם יהודה ובאו חכמים מן המזרח". פרק שלם, השני בבשורה שלו, מקדיש מתי ל"שלושת המלכים הקדושים", לרצח הילדים בבית לחם, לבריחתה של המשפחה הקדושה למצרים ולשובה, "כאשר מת הורדוס". לוקס מספר לנו סיפור משפחתי יותר: על בשורת ההריון לבתולה מריה באמצעות מלאך, על הליכתה לקרובת משפחתה אלישבע [אליזבת], שהרתה ללדת את יוחנן המטביל, על לידת ישו באורוה ועל סגידתם של רועים פשוטים לרך הנולד. מתי לעומת זאת קושר בין ההיסטוריה הפרטית של יוסף, מריה וישו לבין המדיניות הרשמית, עם הורדוס האכזר הזה, כך שמתעורר פחד לשלום המשפחה וגואל העולם.
אז אומרים שלושת החכמים למלך בפניו שהם מחפשים אדון אחר לגמרי, בפירוש יריבו הצעיר, כאשר הורדוס, בימי חייו במבוכי המזרח הרומי נאלץ תמיד להבטיח את מעמדו בחשדנות. על הורדוס הראשון אנו יודעים יותר מאשר על כל דמות היסטורית אחרת בתנ"ך: שנולד בערך בשנת 73 לפנה"ס, ומת בערך בשנת 4 לפנה"ס: עקב חישוב הזמנים הבלתי הולם – בנה של ערביה, הנבטית קיפרוס, הוא הופיע מספיק בהיסטוריה העולמית. כחובב מדון צעיר וכרודן, שלא ייחס חשיבות יתרה לצדק וחוק, שהסתדר היטב עם כוח הכיבוש הרומי בפלשתינה, שטיפח קשרים טובים ביותר ברומא, מעל הכל ובמכוון עם אוקטביאנוס אוגוסטוס העולה, השליט היחיד החדש של העולם כקיסר, שהמשיך מצדו לנטות חסד להורדוס בכל התהפוכות. די היה במאבקי הכוח במשפחתו הגדולה, עם עשר נשים וארבעה עשר ילדים, שהורדוס גייס לשימושו האישי או סילק, כמו רעייתו מרים וחמותו אלכסנדרה, ובנוסף לכך שלושה כהנים גדולים. זה היה עבורו היינו הך. את תוארו "הגדול" הוא חייב לא לתולדות חייו – היה מתאים יותר לכנותו "הזקן", להבדילו מהורדוס אנטיפס, רוצחו של יוחנן המטביל [על פי לוקס], והורדוס אגריפס ממעשי השליחים המאוחר יותר – אלא למפעלי בנייה אדירים בירושלים וערים אחרות ולמבצרים ביהודה. אולי משום שהעסיק אלפי עובדים, מבלי להעלות מסים. ובכן נסיך רנסאנס ערמומי, חסר מצפון, רודף שלטון ותהלה, בעת העתיקה, שלא נרתע מרצח והרג. אבל הטענה שעם הורדוס מתחילה האנטישמיות בברית החדשה, איננה נכונה, כי אמו לא היתה יהודיה. "הגאולה באה מן היהודים ועל ידיהם", מבשרות כל הבשורות, גם אם, באופן בלתי נמנע, הופיעו מתחים בין היהודים לבין אוהדי היהודי ישו, הנוצרים, הלא הם "היהודים החדשים", עד להיפרדות בהיסטוריה העולמית. את העובדה שלידת ישו והנצרות לא התרחשו בלי התנגדות, הורדוס הוא הראשון להוכיח: "וישלח וימית את כל הילדים אשר בבית לחם ובכל גבוליה מבן שנתיים ולמטה כפי העת אשר חקרה מפי המגושים."
עבור היינץ יואכים פישר, כמו עבור מיליוני נוצרים בכל הדורות, סיפורי הברית החדשה הם עובדות היסטוריות: הורדוס רצח את כל ילדי בית לחם – העובדה שהורדוס מת לפני שישו נולד איננה אלא טעות בחישוב הזמנים, ואין בה כדי לסתור את דברי הבשורה. כאשר מופיע אצל מתי בפרק י"ד סיפור נוסף על הורדוס שהרג את יוחנן המטביל, מייחס אותו פישר, כמקובל בפרשנות הנוצרית המנסה לשוות לעצמה אמינות היסטורית, להורדוס אנטיפס, בנו של הורדוס שמשל בגליל ובנה את העיר טבריה.
כיום משמש סיפור טבח החפים מפשע גם כאמצעי להכחשת השואה. לפני מספר שנים פירסם מקורבם של האפיפיור הקודם והנוכחי, הקרדינל יואכים מייסנר, ספר שבו תיאר את "ארבע השואות": הראשונה, זו שחולל הורדוס בבית-לחם, השנייה, זו שחולל סטלין. השלישית, זו שחולל היטלר, והרביעית, על פי מייסנר, זו "שואת ההפלות" בימינו. רבים בגרמניה מחו על ההשוואה בין ההפלות המלאכותיות לשואה. איש לא מחה על הטענה שאת השואה הראשונה בהיסטוריה חולל הורדוס, או במלים אחרות – שהיהודים הם אלה שהמציאו את השואה, ולפיכך הם עצמם אחראים לרציחתם.
