יותר מכל דבר אחר שמעיד על מגמות שליליות בחברה שלנו אני חרדה מהאלימות הגוברת כנגד הקהילה ההומוסקסואלית. אני חרדה קודם כל כאם, אבל גם כאזרחית. מצבם ומעמדם של ההומוסקסואלים, מידת הביטחון שהם חשים לחיות את חייהם כרצונם, היא קנה-מידה מובהק לאופיה של החברה ולרוח הנושבת בה. באיראן כידוע "אין כאלה", כפי שהצהיר נשיאה, וישנם גם חוגים בחברה שלנו ש"אין אצלם כאלה". קיים קשר הדוק בין "אין אצלנו כאלה" לבין "אין לכאלה זכות לחיות". במצעד הגאוה האחרון בירושלים ניתלו ממרפסות בתים בנתיב המצעד שלטים שציטטו את ויקרא כ' פסוק י"ג "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם, מות יומתו דמיהם בם." הפסוק הזה הוא חלק משורה ארוכה של איסורים:
"כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת, אביו ואמו קילל דמיו בו: ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנואף והנואפת: ואיש אשר ישכב את אשת אביו ערוות אביו גילה, מות יומתו שניהם, דמיהם בם: ואיש אשר ישכב את כלתו מות יומתו שניהם, תבל עשו, דמיהם בם: ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה, תועבה עשו שניהם, מות יומתו, דמיהם בם:" (ויקרא כ, ט-י"ג)
לא שמעתי הרבה דרישות להוציא להורג את מקללי הוריהם, או אפילו את הנואפים עם אשת איש. נדמה לי שאפילו עבור יראי השמיים המחמירים ביותר, רף הענישה התנ"כי הזה קצת גבוה מהסביר. אבל כאשר פוגש הצו התנ"כי דיעות קדומות מושרשות בחברה, כמו אלה שנוהגות כנגד הומוסקסואלים, הוא מוצא מסילות ללב. לכך נוספת עוד האשמה ששמעתי יותר מפעם: ההומוסקסואלים פוגעים במצוות פרו ורבו וגורמים להשמדת עם ישראל כמו הנאצים! הקשר היחיד לנאצים הוא שהנאצים רצחו הומוסקסואלים, יהודים ולא יהודים. כל משטר אימים נטפל בראש וראשונה לקבוצות החלשות והמנודות ביותר: לפעמים אלה ההומוסקסואלים, לפעמים היהודים, לפעמים קבוצת מיעוט אחרת, לפעמים נרדף כל מי שחלש, שונה, זר. הדרך שבה מתירות חברות מדכאות את דמן של קבוצות מוחלשות היא לפעמים חמקמקה. לא תמיד קל להצביע על האופן שבו נוצרת אווירת התרת הדם. לפעמים היא מאד בוטה, אבל לפעמים היא מתוחכמת יותר, מרומזת יותר, נקלטת כמו שידור בתדר נסתר במקומות הבשלים לקליטתה. הציבור שאיננו שייך לקבוצה המוחלשת לא תמיד חש בשינוי, באיום הרוחש באוויר. רק מי ששייך לקבוצה חש כיצד ביטחונו מידרדר והולך, כיצד היציאה מהבית הופכת מסוכנת יותר, כיצד ההתנכלויות מתרבות והולכות. ולכך נוספת האימה המתמדת של רוצח הברנוער שטרם נתפס, שספק אם רצו בכלל לתופסו, לא בטוח שקציני המשטרה האחראים רחוקים הרבה בדיעותיהם מן הרוצח, והעיריות שעושות הכל להתנער מחובתן לאבטח את מרכזי התמיכה לקהילה ההומוסקסואלית ולתמוך בהם, כדי שתוענק הגנה ראויה לפעילות הקהילה. כאשר האווירה היא אווירת אלימות והטלת אימה, אזרחים מן השורה חוששים יותר להשמיע את קולם. ההומוסקסואלים חוששים לנפשם.
