מקור הראי שעל הקיר

בחיפושיי אחר מקורותיו של סיפור שלגיה של האחים גרים, חיפשתי כמובן אחרי אגדות שנזכרת בהן מראת קסמים, ומצאתי במהרה את "אגדת תשע הציפורים", שהשפיעה מאד על סיפורו של מוזיוס "ריכילדה" ששימש בסיס עיקרי לסיפור "שלגיה". האגדה היא אחת מן האגדות המרובות והמפתיעות שסופרו על הנזיר הפילוסוף אלברטוס מגנוס בן המאה ה-13, שעיסוקיו המדעיים המרובים היקנו לו הילה של רב-מג והולידו סיפורים ואגדות אודותיו, כמה מהן בעלות אופי ארוטי מודגש. להלן תרגומי לאגדה זו:

אגדת תשע הציפורים

(ע"פ גירסתו המחורזת של מרטין שלייכר מן המאה החמש-עשרה)

מלכה מן החלון צפתה

צעיר עמד לפני ביתה

היא נופפה לו שייגש אליה.

פנימה הצעיר חמק

הו גברת ענוגה, אמר,

בשירותך ברור שאל לאיש להתמהמה.

אמרה לו הוד מעלתה

נשבעת לשרתני, עבדי אתה

עליך להודות בכך בזה הרגע.

עשה את רצוני רצונך

אז ישמח לבי שמחה

חמדת מחמד שתישמר לך בלי פגע.

הוא לא הבין למה כיוונה

ונענה לרצונה

את חירותו איבד לעד למענה

כשעל שניהם עלה השחר

אמרה לו המלכה בכחש

חשקתי באהבתך ולי הינה

את ידו נטלה היא חרש

ושילחה אותו על קרש

במשיכת החוט נפל הוא אל החושך

לתוך מים עצומים

בהם אבד ההולך תמים

גבירת השקר צחקה באושר

אהבתה הובילה רק

אל מות כמכת ברק

שבא כבר על תשעה אשר נפלו בפח

אך עם תשעה קטן שללה

לעשירי היא ייחלה

שיתפתה ובכזבה יבטח

אך המלומד בכל מדע

את טבע המלכה ידע

להוליכו שולל היא לא תצליח

הוא התבונן בראי קסמים

במנהגה כל הימים

את עורמתה חייב הוא להכניע

בקסם את לבה הצית

בקסם את לבה הצמית

עד שפשטה זרועות אותו לקחת

ואז אמר לרשעה

רואה אני צעירים תשעה

שמתריעים מולי - אימה ופחד

תחתי מים גועשים

מיטתך ספינת עונשין

תתהפך ותהפכני יחד

את מניפה מיפרש סתרים

כדי שאותי העשירי

תמיתי בגלים, את הרוצחת!

אדמו פני המלכה בחמתה

את ידיו ורגליו לכבול הורתה

משרתיי! את זה האיש שיפטו במים!

הוא הביט בה שליו וללא ניד עפעף

הוא ידע שיש מי ששומר עליו

הרימוהו והשליכוהו קשור גפיים.

אז נשברו חיש קל כבליו

חופשי שחה על פני גליו

של ים עמוק הוא צף בנחת

זקוף קומה כמו קנה נוצה

את ים המים הוא חצה

מוסר נפשו גם למען הרוצחת

אז קם נגדו נער נבזה

קשתו כיוון אל החזה

אבל החצים הפכו לציפורים.

וריחפו הן מעליו

והמלכה קראה אליו

הו לו תפסתיך אז קרעתי את קסמיך לגזרים

גבירתי המלכה הוא ענה לרשעה

נוקם אנכי את נקמת התשעה

חצים הפכו לתשע ציפורים לי

ליער מועדים פני

שם ציפורים אצוד בלי די

ממך, ואלמדן לשיר לי

ואז ליער הוא המריא

ושרו לו נשים גברים

והמלכה שתי לחייה נפולות

באחו הירוק ישב

רוב ציפורים קרבו אליו

הוא לא נזקק לתפוס אותן בתחבולות

אל האויר הוא אז המריא

סביבו חשרת הציפורים

בראש מגדל בחרכיו הם נחו

בפי ציפור שלח מכתב

וכך רשם בין קיפוליו:

בעגביה של מלכה תשעה נרצחו.

הם עפו דרך עיר וכפר

לתפוס אותן יד לא תקצר

כך החרפה נודעה לכל תינוקת

ציפור אחת יפת צבעים

הנה מה טוב ומה נעים

היא למלכה ישבה על התסרוקת

ואת הפתק במחילה

אל בין שדי המלכה הפילה

ועופפה: והמלכה את חרפתה למדה

את הפתקה על המקום

קרעה בפיה האדום

ונפנפה אנה ואנה בידה

כך אשמתה יצאה לאור

והקוסם בראש התור

כיהה בה: הו גבירה, אלברטוס זה אני

אלברטוס מגנוס שמי נהיה

קדוש אני לכנסייה

וכוח ניאופך כלפי חסר אונים

רבות חכמות באמתחתי

ואת ביקשת את נשמתי

אז זעקה: אבוי לי כי נולדתי

אבוי אמי שחוללה

זעקה המלכה האצילה

בייאושה. אבוי ולוואי שמתי!

אילפה אלברטוס רוב בינה

מרוב בושה ראשה הרכינה

הוא עודדה באמרי שפר

מרוב כאב וחרטה

קרעה את בגד מלכותה

ועטתה עליה שק ואפר

אלברטוס בוידוי גילה

כיצד תזכה במחילה

עם כפרה מחמירה עלי אשמה ורצח

וח"י שנים לפני תאה

קוננו ציפורים תשעה

וכשאכלו מכף ידה בכתה כמים

ובחלוף ח"י אביבים

ליוו תשעת הכרובים

את המלכה אלי מלכות שמים.

באגדה זו, שקיימת גם גירסה שלה בפרוזה, מראת הקסמים היא של אלברטוס מגנוס. מדוע נקשר אלברטוס מגנוס לסיפור על מראת קסמים? האם עסק במראות?

למזלי פגשתי את הד"ר קתרינה רגו מן האוניברסיטה העברית ומכון אלברטוס מגנוס בבון שסיפרה לי על יצירתו האהובה של אלברטוס "על הצורה המוחזרת בראי", שהיתה חלק מפירושו לאריסטו, אך נפוצה גם בנפרד, כיצירה עצמאית. מקתרינה שמעתי גם על תרגום היצירה לעברית שהתקין יהודה רומנו במאה הארבע-עשרה, שהיא שוקדת כבר שנים על התקנת מהדורה מדעית שלו. דעתי היא שיצירה פופולרית זו של אלברטוס מגנוס הולידה את האגדות שייחסו לאלברטוס שימוש במראת קסמים, שהן מקור ההשראה לסיפור "ריכילדה" ולסיפור שלגיה של האחים גרים. (בשנת 1809, שלוש שנים בטרם פירסמו האחים גרים את "מעשיות לילדים ולבית" שלהם ובתוכן סיפור שלגיה, פירסם אלברט לודויג גרים, לא קרוב משפחה, מחזה שגיבורתו היא ילדה נסיכה בשם "שלגיה" , Schneewittchen, שאמה החורגת מנסה לרצוח וגמדים מצילים אותה, אך מראת קסמים אין במחזה זה, שלא זכה להצלחה כמו סיפורי האחים גרים.)

אני מביאה כאן קטעים שתירגמתי מתוך יצירתו הפילוסופית של אלברטוס מגנוס על המראה, תרגום ספרותי ולא מדעי, שבו בחרתי להתייחס למושגים על פי משמעותם הרגילה בשפה הלטינית (למשל סובייקט הוא אצלי בסיס), ולא כאל מושגים פילוסופים, ודומני שיש בכך כדי להקל על ההבנה. אני מקוה מאד שהתרגום מעביר משהו מקסמה של היצירה המקורית. המשפט האהוב עלי ביצירה הוא: "המים הם ראי למתבונן בהם", ואכן המים כראי ממלאים תפקיד כה חשוב במיתוסים שעיצבו את תרבותנו, מנרקיס המתאהב בדיוקנו ועד אופליה הנאוה.

על הצורה המוחזרת בראי

De Forma resultante in Speculo

מתוך De Homine

מתוך "על האדם" מאת אלברטוס מגנוס

שואלים על הצורה המוחזרת בראי, שנראה שאיננה צבע וגם איננה אור.

ותחילה שואלים, האם הינה או איננה.

ונראה שאיננה, כי מחבר "ששת העקרונות" אומר ש"בלתי אפשרי שלא-גוף יונע על ידי גוף", אבל אם הצורה, שנראית בראי, הינה, או תהיה גוף או לא-גוף: אם הינה גוף, אזי שני גופים נמצאים באותו מקום, כי הראי אינו תופס מקום גדול יותר בגללה.

מלבד זאת, מכיוון שלכל גוף יש עומק, צריך להיות ברור שלא נראה את הצורה מונחת על פני הראי, אלא  מורמת מעל פני השטח של הראי על פי מידת העומק של גופה, דבר שמאחר שאינו נכון, בלתי אפשרי שאותה צורה הינה גוף.

אם אכן יאמרו שהינה לא-גוף, מכיוון שאפשר לראות שהיא נעה בתנועה ממקום למקום על פני הראי, הרי שלא-גוף יונע על ידי תנועת גוף, דבר שמסיבות רבות מוכח שאינו אפשרי. הרי אומר מחבר "ששת העקרונות" ש"בלתי אפשרי שלא-גוף יונע על ידי גוף", כלומר על ידי תנועת גוף, ובספר הששי של הפיזיקה שכל אשר נע, הינו גוף רציף, ובפרק הראשון על הנפש, שכל אשר נע, נמצא במקום, ודבר אינו במקום אלא גוף.

ועוד שואלים, אם הינה, בתוך מה היא מונחת כבסיס לה.

ונראה שלא בתוך הראי. כי אריסטוטלס, בספר השני של האתיקה, אומר שכשאנו נעים, נעים אותם הדברים אשר בתוכנו, לכן אם הינה בראי, היה עליה לנוע לפי תנועת הראי. אך נראה שדבר זה אינו נכון, כי אנו רואים בראי שאינו נע, את אותה הצורה מופיעה כשהיא באה, נסוגה ומשנה תנוחה על פי תנועת המתבונן. עקב כך אומר מחבר ששת העקרונות, ש"בלתי אפשרי לפתור, היכן באמת נמצאת הצורה. אבל אם אי אפשר לומר היכן נמצאת הצורה, תהיה טעות שלא תיאמן אצל ההמון שהולך בעקבות החושים, ייתכן לומר שסביר יותר שהינה כאן". ולפיכך הסכים שהיא נמצאת בקצה האוויר הנוגע בראי. אך דבר זה נראה בלתי-נכון, כי אז היתה נראית גם בלי הראי, דבר שאיננו נכון.

מלבד זאת, דבר נמצא בתוך דבר כמו על בסיס [בסובייקט],  כשאיננו נפרד ממנו בתנוחה או במקום. הצורה בראי אינה נפרדת מן הראי בצורה או במקום, לכן היא נמצאת בתוכו כמו על בסיס.

לגבי הנ"ל היו מי שרצו לפתור באומרם שבענין אמיתותה של אותה צורה דבר אינו מוחלט, אלא על פי היחס בין המתבונן לבין הראי, כפי שהצל הינו מניעת האור מן הגוף המוצל על ידי חפץ המחזיר את האור. אך כנגד כך בצל, לא מוחזר דיוקן הדבר המוצל בבירור על פי כל תויו, אלא במעומעם, במידה שבה מונעים תחילה את מעבר האור, אבל בדיוקן שבראי כל התוים מוחזרים.

מלבד זאת, בצל כך הדבר, שהוא תמיד נופל לאחר הגוף המוצל, כך שהגוף המוצל נמצא בין הצל לבין הגוף המאיר, אבל הדיוקן שבראי, תמיד מוחזר עקב כך שהאור מאיר ישירות את פני המתבונן בראי, ללא כל צל באמצע, בין המתבונן לבין הראי, לכן מן הכורח הוא שאותה צורה הינה בראי.

    

כמו כן שואלים, מהי תכונת הראי שמכוחה הוא משקף צורה שכזו: האם עקב התכונה שהינו גוף, או שהינו שקוף, או שהינו שקוף, אך מצדו השני חסום או חתום. אם עקב התכונה הראשונה, אזי כל גוף היה משקף, דבר שאינו נכון. אם עקב התכונה השנייה, צריך היה האוויר לשקף עוד יותר מהראי. אם עקב התכונה השלישית, אזי לא היה הראי יכול להיות גוף, שאיננו חסום מצדו השני, ודבר זה אנו רואים שאינו נכון לגבי המים, כי המים הם ראי למתבונן בהם.

מלבד זאת, אנו רואים שמתכות יכולות להפוך לראי, אם מבריקים וממרקים אותן, כמו לגבי ברזל, כסף וזהב וגם לגבי כמה מיני אבנים מבריקות. ושואלים, עקב איזו תכונה משותפת הדבר מתרחש בהם.

ולגבי מה שמתגלה על תנועת הצורה, אנו אומרים שאינה מונעת בתנועה ממקום למקום, אלא בעצם נוצרת. כפי שאמרנו לעיל על האור שתמיד יש לו מהות חדשה שנוצרת על פי הנוכחות החדשה של המאיר, כך אנו אומרים כאן כי בשלושה אופנים נוצרת בראי צורה חדשה, כלומר עקב תנועת המתבונן, ועקב תנועת הראי, ועקב תנועת האויר שביניהם. ודבר זה קורה לפיכך, כי כשמציבים התנגדות ישירה להשתנות הראי, והריהי יכולה להשתנות רק מצד תנוחת המתבונן או מצד הראי, ולפיכך נהרסת צורה אחת ונוצרת אחרת.

לגבי כך ששואלים, עקב איזו תכונה מקבל הראי דיוקן שכזה, יש לומר שצריך שלוש תכונות שתופענה יחדיו בטבע הראי: כמובן שיהא שטוח ושקוף בפני השטח, ודבר מה שיחסום אותו מעבר לפני השטח, והדבר השלישי שתהא השתקפות מקבילה (פרופורציונית). האוויר, איפוא, ששקוף במידה רבה, איננו ראי. אולם המים, שהינם שקופים ומעובים, באופן כלשהו חוסמים את האור, דבר שמחזיר צורות נראות לעין, ומשקף אותן על פני השטח השטוחים, וכתוצאה מכך מתגבשת שם מן האור המתגבש צורה מופשטת, ועקב כך הם עצמם הינם ראי, אולם מעט מטושטש.

מתכות מבריקות מאד בפני השטח ומותכות היטב, כמו זהב וכסף וברזל ונחושת מטוהרת, הינן ראי.

זהב ונחושת, משום שיש להם צבע, פחות נוחים לקבל צורה וצבע. מכיוון שמרקמם מוצק משל הברזל, הם נוחים יותר לקבל ממנו. ועקב כך, בין כל המתכות, כסף שהוברק היטב הוא הראי הטוב ביותר.

ע"פ Henryk Anzulewicz, De Forma Resultante in Speculo des Albertus Magnus

Aschendorf, Muenster, 1999

אלה כמה מן הקטעים היותר פיוטיים בחיבור הקצר הזה, שלא היה אפשרי בעת העתיקה, כאשר המראות היו אכן עשויות ממתכת ממורקת, שהשתקפו בהן פנים מטושטשים. רק הראי העשוי זכוכית אטומה בצדה האחד בתמיסת כסף, הראי שמחזיר בבואות מדויקות הדומות בדיוק למתבונן בו, הוליד את הדיון הפילוסופי הזה, שלשעשועם של המלומדים התגלגל באגדה שאינה נטולת מחשבות זימה, וממנה המשיך והתגלגל לעוד אגדה ולעוד אגדה, עד שהפך לראי שעל הקיר אצל האם החורגת של שלגיה.